תגית: פריז

"עיר האורות", האם בחטא נולדה?

שירים רבים מנציחים את פריז כעיר האורות. הם מהללים אותה כעיר רומנטית, תוססת, ושופעת מקומות בילוי ואתרים היסטוריים. אבל מי זוכר את ההרס והחורבן שנגזרו על שכונות ובתים פרטיים בעיר, בפקודת נפוליאון השלישי, עד שנמחקו מההיסטוריה ומהזיכרון?

ראוי לפתוח רשימה זו בציטוט מהמקורות שלנו (ויקרא כ"ו): "ישן מפני חדש תוציאו". הוראה שיש בה הרבה טעם, והיא נכונה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני: היא מורה לשמור על מתח מפרה בין הישן לחדש. ליצור חדש בהשראת הישן.

מה התרחש בפריז תחת שרביטו של נפוליאון השלישי ועושה דברו, הברון אוסמן?

שני רומנים נכתבו בהפרש של כמאה וחמישים שנה ביניהם, ושניהם מציגים פן לגמרי לא מחמיא בהיסטוריה של פריז, בטרם הפכה למרכז תרבות עולמי. מדובר בפרק היסטורי שעיקרו "העבודות הגדולות" שנעשו בפריז בשנות השישים של המאה ה-19.

סופרת ילידת פריז חשה שהגיעה העת לנער את האבק מעל "המשיסה" מאת אמיל זולא. שמה טטיאנה דה-רוניי, ילידת פריס של ימינו. ספרה "הבית שאהבתי", שואב מידע מתיעוד היסטורי ומהרומן שפרסם זולא. הבית שאהבתי מגולל צד אפל בהיסטוריה של "עיר האורות". הקריאה בו גרמה לי להמשיך ולקרא את המשיסה, מאת אמיל זולא.

רשימה זו מתמקדת, ברובה הגדול, ברומן המשיסה מאת אמיל זולא, בן תקופתו של נפוליאון השלישי. את הרומן הבית שאהבתי אציין כמבוא להמשיסה. ואציג בקצרה את זווית הראיה  של דה-רוניי.

הבית שאהבתי, מאת טטיאנה דה-רוניי, הוצאת כנרת זמורה ביתן (2015, 221 עמ').

המשיסה, מאת אמיל זולא, הוצאה לאור כרמל,  1998, 320 עמ' [כולל איורים ומדריך לקורא המבקר בפריס של ימינו]. תרגום מצרפתית: קולט בוטנר. המקור: (1871-72) Emile Zola La Curee

שני הרומנים מתארים את התקופה של מחצית המאה ה-19 בפריז, כתקופה אומללה בהיסטוריה של העיר. דה-רוניי, ילידת פריז המודרנית, מתמקדת במשפחה אחת לדורותיה. משפחה ששכנה בבית רחב מידות עד שנחרב בהוראת נפוליאון ואוסמן. גיבורת הרומן, נצר לאותה משפחה ותיקה בשכונה, מנסה להתנגד לצווי ההריסה שנגזרו על ביתה. דה-רוניי כותבת ברגש ומשיגה מטרה חשובה אחת: הנצחת כאב המשפחה, ומשפחות אחרות כמוה שלא זכו שיוותר זכר לשכונה בה חיו. זו נמחקה מדפי ההיסטוריה ובמקומה נסללו רחובות רחבי ידיים ושדרה יפהפיה החוצה את פריז. דה-רוניי נעזרה בתיעוד היסטורי על אותן שנים וברומן המשיסה המתעדים את שהתרחש באותן שנים בפריז. מידע שנמנע מהתייר שמבקר בפריז.

אמיל זולא חיבר עשרות רומנים על הווי החיים בפריז במהלך השיפוצים הנרחבים והבנייה החדשה בתקופת האימפריה השניה, תקופת שלטונו של נפוליאון השלישי ויד ימינו בתכנון מחדש של פריז, הברון אוסמן. שיפוצים שקיבלו את הכינוי "העבודות הגדולות". הקורא הישראלי מכיר את זולא בעיקר בזכות מאמר שפרסם לפני כמאה וחמישים שנה, "אני מאשים". במאמרו תוקף זולא את התנהלות השלטון והצבא הצרפתים וזיוף מסמכים במשפט שניהלו נגד קצין צבא יהודי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה.  

ברומן המשיסה בולט ניואנס חיובי שאינו קיים ברומן הבית שאהבתי. אמיל זולא שחי באותן שנים בפריז מתאר את מה שהוא עצמו חווה: שגשוג הספסרות והשחיתויות סביב "העבודות הגדולות" שהחריבו מאות בתים, אבל גם את סגנונות התרבות אשר שינו את תפיסת העיר ממרכז פוליטי בעיקרו, למרכז כלכלי וחברתי. התפתחויות שהתרחשו בין המהפכה של 1789 לבין מימוש תוכניתו של הברון ז'ורז- אז'אן אוסמן  – שיפוץ אדיר של פריז בשנות השישים של המאה ה-19. את דפי המשיסה ממלאים דברי הלל לצד ביקורת נוקבת על שהתרחש בפריז בשנות השישים של המאה ה-19, ביוזמת הקיסר נפוליאון השלישי ויד ימינו הברון אוסמן. מי שהיה אחראי על ההרס והבנייה הממלכתית בפריס. דברי הלל לא מפורשים משתמעים מתוך תיאור החיים החברתיים ושכיות התרבות, האדריכלות, האופנה, השירה והספרות שצמחו אז. לימים, בזכותם עוצבה פריז "כבירת המאה התשע-עשרה" ומגדולי מרכזי התרבות החדישים של ימינו. קשה להתעלם מהתיאור הססגוני של הבתים שצמחו על חורבות הישן, האדריכלות המסוגננת, צמיחתה של אסכולת הציור האימפרסיוניסטי, אופנת הלבוש ותכשיטי היוקרה שנשות החברה הגבוהה לבשו וענדו, עיצוב הבית והגנים, ודפוסי הבילוי, כולל הצגות ומשחקים.

לצד כל זאת, ובדומה לדה-רוניי, בספרה הבית שאהבתי, זולא נותן הד בהמשיסה גם לביקורת שהופנתה כלפי נפוליאון ואוסמן מצד חוגים רבים ושונים: בעלי הנכסים האשימו אותם בפגיעה ברכוש הפרטי בשל ההפקעות ההמוניות; אנשי הכספים האשימו אותם בהאצת האינפלציה בעקבות ההעלאות במחירי המכירה וההשכרה של הבניינים; צירי הפרלמנט מן הכפר האשימו אותם על שהקריבו את הכפר על מזבח הפיתוח של פריס ושל הערים הגדולות; הרפובליקאים מן השמאל והסוציאליסטים הדגישו את העובדה שהספסרות הביאה להעלאת דמי השכירות ויוקר המחיה ברבעים החדשים והעמיקה את הפער בין חלקיה העניין לחלקיה העשירים של העיר; אנשי המוסר הגבירו את אזהרותיהם: הזנות תתפשט בכל. הנשים ההגונות יעוטו על מקומות העינוגים החדשים למצוא בהם מפלט משממון חיי הנישואים שלהן, ואילו הגברים יהפכו את העיר כולה, דוגמת יער בולון, לשדה ציד של טרף נשי.

לצורך תיאור השחיתות שנלוותה ל"העבודות הגדולות" מנתח זולא בפירוט רב את מנגנון הפעולות הכספיות והמסחריות השונות שהיו אבני דרך במימושה: ניסוח דו"חות, שזויפו במידה זו או אחרת על ידי היזמים, אנשי הכספים והפוליטיקאים; ההליכים והמזימות שנלוו לכל קבלת החלטה בקשר לתכנון לקראת המכירה; החתימה על חוזים עם קבלנים, ההפקעות, הקצאת העבודות לאנשי המקצוע וכן הלאה. כל זאת עושה זולא באמצעות סיפור חייו של גיבור הרומן, אריסטיד רוגון-סאקאר בן כפר שהפך לספסר חסר גבולות ולקח חלק במשיסה.

השימוש הנדיר במילה "המשיסה", והבחירה בו ככותר לרומן המשיסה בתרגום לעברית (ובאנגלית: The Kill) עורר את סקרנותי וגרר אותי לקריאתו. ואמנם, רומן זה הוא לא פחות מתיעוד היסטורי מפורט של התקופה, שכן זולא היה בן התקופה. הוא חווה את החיים בפריז של אותה עת על בשרו. יתרה מכך, המונח "משיסה" מופיע באחד מדפי הספר כך: "משיסה: קריעה לגזרים וחלוקתה של פריז, כפי שציידים קורעים ומחלקים ביניהם את השלל". משפט קצר ורב משמעות אשר מחזיר אותנו לציטוט שבו פתחתי את הרשימה – "ישן מפני חדש תוציאו". בהקשר שלנו המשפט הקצר הזה מטיל דופי במעשה "העבודות הגדולות", המתח בין הישן והחדש לא נשמר. הישן נחרב בלי להותיר זכר לישן  או לשאוב ממנו השראה.    

***** הערות: המשיסה לא זכה להצלחה שייחל לה זולא. חלפו שנים ועניין מחודש ברומן הפך אותו לסיפור הצלחה. זאת על רקע הבנייה הגדולה שהתבצעה בפריס בתקופת נשיאותם של שארל דה-גול, ז'ורז' פומפידו ופרנסואה מיטראן. בנייה שהזכירה את עבודותיהם של נפוליאון השלישי ואוסמן.

לצורכי רשימה זו נעזרתי ב"אחרית דבר" מאת דוד מנדלסון בהמשיסה.

יום כיפור בפריז

כשיהודי מגיע למדינה זרה לפני יום כיפור, כדאי שיצטייד בכתובות של בתי כנסת ויבקר בהם בערב יום כיפור, יישאר לתפילה ולשמיעת כל נדריי. ולהלן ההמלצה שלי לבתי כנסת,  שמבוססת על ביקורי האחרון בפריז.

לפני הנסיעה התקשרתי לחברה שמתמצאת היטב בבתי כנסת בפריז, וזו נתנה לי המלצה לכמה בתי כנסת ברובע היהודי. לחברתי יש משפחה ענפה בפריז והיא עצמה היסטוריונית שעבדה במחלקת ההיסטוריה של בית התפוצות. ההמלצה הייתה לבקר בשלושה בתי כנסת ספציפיים. חברתי הוסיפה שכדאי להיכנס לגדול מבין השלושה לתפילת כל נדריי – בית הכנסת הספרדי :Synagogue de la rue des Tournelles

הביקור שלנו בבית כנסת זה, המכונה גם "בית הכנסת הגדול", היה מלווה בחוויה בלתי צפויה. מרחוק כבר ניתן היה להבחין בכוחות אבטחה. אלו ערכו בדיקות קפדניות בכניסה הראשית לבית הכנסת, מה שגרם לתורים ארוכים וגם לכעסים. אנחנו היינו שני זוגות שהתקשו להבין צרפתית. אני עוד הצלחתי איכשהו להבין מה רוצים מאתנו. הם ביקשו פרטים אישיים, ואת המצלמות הגדולות נאלצנו להפקיד בכניסה.synagogue de tournelle

החוויה לא הסתיימה בכך. אני וחברתי עלינו ליציע המרווח והתבוננו מסביבנו. הקירות והתקרה עשויים פיתוחי עץ ובהם שקועים ויטראז'ים צבעוניים. הכל אומר פאר והדר. בית הכנסת התמלא במהירות למרות שהתפילות כלל לא נראו באופק. על הבמה התנהל משא ומתן שלא היה מובן לנו. משמאלי ישבה גברת צעירה, עם עיניים מלוכסנות. פניתי אליה בצרפתית (רצוצה) ושאלתי מה קורה. היא הסבירה לי שלפי הנוהג הקיים כאן, לפני התפילות מתקיימת "מכירה פומבית" של ה"כיבודים", כל מי שמעוניין לקבל תפקיד כלשהו – החל מקריאה בתורה וכלה בהכנסת ספר תורה לארון וכי"ב – יכול לקנות זאת בתנאים של מכירה פומבית. כשהסברתי לחברתי שהכל כשורה וכי זה הנוהג, שכנתי שמעה אותנו מדברות עברית והצטרפה לשיחה, אף היא בעברית. אילו רק ידעתי ! התברר לנו שהיא בת לאב תאילנדי ואם יהודייה, סיימה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. לשאלתנו אם תמשיך להתגורר בישראל היא השיבה בשלילה, "כי אין כאן תרבות". היא זכתה במילגה ללימודי יידיש בסורבון. כך טענה. מכאן ואילך דיברנו עברית חופשי.

 

בית הכנסת הנוסף שביקרנו בו לאחר מכן, גם הוא ברובע היהודי,

 Synagogue de la place des vosgues –PENTAX Image

נקרא כיום Synagogue Charles Liché – הוא בית כנסת אשכנזי קונסרבטיבי, מאוד מפואר. צ'רלס ריש שעל שמו קרוי בית הכנסת, שרד את השואה ואת אושוויץ. לא נשארנו שם זמן רב. החום והדוחק העיקו עלינו ויצאנו החוצה.

המשכנו בדרכנו לבית כנסת שלישי ברובע היהודי:

Synagogue de la rue Pavee .     בית הכנסת הוקם עבור "אגודת הקהילות", אגודה של תשע קהיsynagogue rue da la pavee קהילות יהודיות רוסיות אורתודוכסיות. הבניין הוקם ב 1913 על ידי אמן הארט נובו, הארדיכל הקטור גוימארד. רבות נכתב על אסכולת הארט נובו ועל כך אין צורך להרחיב כאן. מה שכן, הייתה לנו חוויה יוצאת דופן. כשהתקרבנו לבית הכנסת, ולא היינו בטוחים שאכן זהו בית כנסת, ראינו שתי נשים בגיל העמידה. נשים צנועות ששתיהן הסתכלו עלינו בחשש רב. זה לא היה הדמיון שלנו. מאחר ובית הכנסת לא היה מאובטח, הן עמדו בחוץ כדי למנוע מזרים "לא רצויים" להיכנס פנימה. אגב: אין זה המקרה הראשון שבו בית כנסת לא נראה ככזה מבחוץ. גם בפרבר של אמשטרדם נתקלתי בבית כנסת שאינו מעיד על עצמו ככזה, ושהמתפללים בו בוחנים בעיניהם כל אדם זר שמתקרב. זאת המציאות ! לבסוף התקרבנו אל שתי הנשים והן שאלו (בצרפתית) מה רצוננו. סיפרתי שאנחנו תיירים מישראל ושאנו מבקשים להיכנס לבית הכנסת ביום הקדוש הזה. התגובה הייתה מידית. הן חייכו וקיבלו אותנו בכבוד רב. נכנסנו פנימה והשתתפנו בתפילות בנוסח אשכנז.

לסיכום: עשרות בתי כנסת פזורים בפריז . גם ברובע היהודי אפשר למצוא לא מעט מהם. לקראת יום כיפור, אם מי מכם נמצא בפריז ורוצה לטעום תפילות וכל נדריי בבית כנסת מקומי, קחו בחשבון את ההמלצה על שלושת בתי הכנסת שנמצאים ברובע היהודי. הביקור בהם מומלץ לא רק כיעד תיירותי אלא כמקום היסטורי שמלמד משהו על הקהילה היהודית בפריז, על הסגנון הספרדי המפואר ועל סגנון האר-נובו של בית הכנסת האורתודוכסי שאליו נוהרים מהגרים מרוסיה.