תגית: פירוש "מאיר נתיב"

כָּל דִכְפִין

בהגדה של פסח (1914), מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא מקדיש שני עמודים לביאור הקטע הפותח את ההגדה:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ – יֵיתֵי וְיִפְסַח

הפירוש המילולי פשוט הוא –

זה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל מי שרעב – יבא ויאכל, כל מי שצריך – יבא וישתתף בסעודת הפסח.

*****

מה המשמעות, מוסר ההשכל, התובנה החשובה והמסר החינוכי של הקטע הפותח את ההגדה?

אבי ז"ל היה עורך את סדר פסח בעזרת הפרשנות שלהמן, אבי סבו, הוסיף להגדה של פסח. דברי הפרשנות היו כתובים גרמנית וברבות הימים תורגמו לעברית על ידי הוצאת נצח (1967). סביב המשפט הראשון שבפתיח, נרקמה מעשייה. להמן שיכתב אותה מבלי לציין מקור ספציפי. הייתה זו כנראה אגדה שעברה בין אנשי הקהילה היהודית במיינץ, גרמניה. עיקר העניין שבה טמון בשאלה: מדוע בחלק מההגדות כתוב: "הא לחמא", ואילו בהגדות אחרות כתוב "כהא לחמא".

זו לשון המעשייה וההסבר להבדל –

משלו משל לאדם אחד שחי חיי עוני ודחק. את כל מטלטלי ביתו מכר בעבור לחם, גם ילדיו נלקחו כבר אל הנושה לעבדים. והנה בא ידידו מנוער, עשיר מופלג, בצל קורתו, וכראותו את שפל מצבו של העני, ריחם עליו, לקח אותו ואת בני ביתו אליו, ומינהו להיות שומר אחוזותיו. מעתה התחילו חיי רווחה עבור העני ומשפחתו. ובכל שנה – ביום שידידו נדיב הלב הרים אותו משפל מצבו – לבש העני את הבגדים הקרועים מתקופת דלותו, כזכר לתקופה שבה היה עני ומרוד. באותו יום היה מחלק מתנות יקרות לבני ביתו, להגדיל את השמחה ולהאדירה.

לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר. הלה פיטר אותו ממשרתו, גירשו מאחוזותיו, נטל ממנו את כל עשרו שנתן לו לפני כן, והלבישו שוב בקרעים ובלאים שלבש בימי דלותו. כראות הילדים את אביהם בבגדיו הקרועים, שמחו לקראתו, בחשבם כי שוב הגיע יום השנה – יום שמחתם. אך אביהם אמר להם בדאבון נפש: 'עד עתה היה לבוש זה יום זכרון לימי ענינו, הפעם זוהי שוב מציאות מרה. חזרנו שנית למצבנו השפל, כמקודם'.

הקב"ה הרים את ישראל משפל מצבם במצרים והביאם לארץ-ישראל – ארץ חמדה. אחת לשנה – בחג הפסח – אכלנו לחם עוני, זכר לזמן עבדותנו במצרים, ואמרנו : 'כהא לחמא עניא' – לחם כזה, לחם עוני, אכלו אבותינו במצרים.

ברבות הימים הכעסנו את ה' ומפני חטאינו גלינו מארצנו. שוב אוכלים אנו לחם עוני ממש – כי הננו עניים, עניים בדעת, עניים מחמת עול הגלות… ולכן אנו אומרים: הא לחמא עניא, זה לחם ענינו! (הערה של קורא: המשל הוא פרי עטו של ר' יעקב מדובנוב)

בחלקו השני של הקטע הנ"ל –  כל דכפין ייתי וייכול – טמון מסר נוסף, לא פחות חשוב. הרב להמן מסביר, שבמילים אלו טמון מסר חינוכי שאנו, כבני אדם, חייבים להפנים:

כל איש מישראל שהוא מיסב בליל הסדר, בין עני ובין עשיר, מכריז הכרזה זו: 'כל הרעב יבוא ויאכל'! קריאה זו נובעת ממידת הרחמנות הטבועה בלבם של ישראל – מה עז הרושם שיכולה קריאה זו לפעול בלב הילד! גם כי יזקין לא יסור ממנה, יפתח ידו לעני ויפרוט לרעב לחמו! לולא זאת, לולא החינוך לגמילות חסדים – כלום היה פותח את ידו על-מנת להשביע את הרעב?! הלא אין השבע יודע הרגשת רעבון – מהי?

*****

חברים, אנחנו תושבי העיר רמת-גן (מתחם הבורסה). לקראת סדר פסח 2019 תכננו ליישם,הלכה למעשה, את המסר הטמון בקטע הפתיחה, "כל דכפין ייתי וייכול". הקצבנו שני מקומות בשולחן הסדר לשני אורחים ותרנו אחר אורחים, מי שאין לו קרוב או ידיד שאפשר להתארח אצלו לסדר פסח. אלא מה? המשימה עדיין לא הושלמה. למרות שיחות טלפון עם ארגונים ייעודיים, ביניהם "האגודה למען החייל", "בית החייל" בתל אביב וברמת גן, קהילות רפורמיות, ו"הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית", השגנו עד כה אפס תוצאות. כל שנאמר לנו היה בערך כך: "יפה מצדכם. הפנייה שלכם מחממת את הלב". שמחנו לשמוע שחלקם עורכים סדר פסח רבתי לבודדים צעירים וחיילים, ושיש אחרים שעושים זאת למען נזקקים…

אם בכל זאת יימצאו האורחים/ות שישבו עמנו לשולחן ויקחו חלק בסדר הפסח, מה טוב. ניתן לפנות אלינו חופשי, באמצעות הבלוג (כיתבו אלי). 

 

הרב ד"ר מאיר להמן – אב"ד של קהילת מיינץ (מחצית מאה 19) – סבא רבא של אבי

ערב פסח, תשע"ג

במשפחתי עובר מדור לדור הסיפור על הסבא-רבא של אבי – הרב ד"ר מאיר להמן – שנולד בגרמניה, למד באוניברסיטה של ברלין, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, ולאחר מכן עבר להתגורר בפראג. שם שקע בלימוד התורה ומאוחר יותר קיבל על עצמו את ראשות הקהילה הניאו-אורתודוכסית של מיינץ.

להמן היה עתיר משאבים רוחניים וכשרון כתיבה. הוא הוציא לאור עיתון בשפה הגרמנית, ה"איזראליט", שהיה מיועד לקהל קוראים יהודי בתפוצות. הוא ערך את פירוש "מאיר נתיב" למסכת אבות ולהגדה של פסח. כתביו ההיסטוריים – סיפורים שהביאו לכדי מימוש את כישרונו הספרותי, ובהם אלמנטים חינוכיים ותמות יהודיות שנועדו להגביר את הזיקה הקהילתית ולימים חיזקו את הרגש הלאומי – כל אלו ראו אור בראשונה בביטאון "איזראליט", כסיפור בהמשכים, ואחר כך במהדורות כרוכות.

הגדה של פסח

בהקדמה להגדה של פסח, שהאיר ופירש, כתבו עליו כי נדד לפראג הרחוקה כדי "להתאבק בעפר רגליהם של גאוני העיר", שבמחיצתם זכה והגיע לגדלות תורנית "ויהי לאילנא רברבא".

חוגי האמנות והספרות הגרמנית ראו בו כוכב עולה וניסו למשכו אליהם. הוא קיבל הצעות מאוד מפתות, אבל בתוך תוכו ידע שנועד לו תפקיד קהילתי מכובד. וזה הגיע.

הוא קיבל הזמנה אישית לכהן כרב הקהילה האורתודוכסית במיינץ. באותן שנים – אמצע המאה ה-19 – פקדה את מיינץ ,כמו ביתר ערי אשכנז, רוח ליברלית שהרסה כל חלקה טובה ביהדות. בשנת 1853 כאשר נפתח בית הכנסת החדש של קהילת מיינץ והקהילה הרפורמית הנהיגה בו מקהלת נשים ועוגב, היה קומץ אנשים שפרש מן הציבור "המתכחש" ליהדות, והתפלל לבד בחדר קטן לפי הנוסח המסורתי. בראשם של אלה עמד הגאון רב שמואל בונדי.

Rabbi_Marcus_Lehmann
הרב ד"ר מאיר מרקוס להמן. מקור: אוסף פרטי

הרב מאיר להמן ניהל ביד רמה את הקהילה הניאו-אורתודוכסית במיינץ.

הוא היה נואם בחסד עליון ורבים מבני הקהילה היהודית של מיינץ נהרו להאזין לדרשותיו. תוך חודשים ספורים בית הכנסת נעשה צר מלהכיל את חברי הקהילה, והרב להמן התמסר להקמת בנין גדול יותר שישמש בית כנסת לקהילתו. הוא ערך מסע התרמה בקרב יהודי גרמניה ובעיקר בקרב יהודי העיר מיינץ. להמן צרף פרוטה לפרוטה ובסוף, כאשר הושלמה בנייתו של בית הכנסת האורתודוכסי החדש, הוא חולל מהפכה דתית בעיר. השפעתו הרוחנית של הרב להמן הייתה כבירה. אם בבואו למיינץ כמעט ולא היה בנמצא בית עסק יהודי שננעל בשבתות, בחלוף חודשים ספורים מאז שלהמן הגיע לעיר, חנויות בבעלות של יהודים נסגרו בשבתות ובחגים. בעליהן שבו אל חיק היהדות המסורתית.

גם לימוד התורה חזר לשגשג בעיר. להמן יסד בית ספר דתי ניאו-אורתודוכסי והשפיע על ההורים שייאותו להעניק לילדיהם חינוך יהודי כשר. פעילות זאת קוממה עליו את חוגי הרפורמים. תחילה ניסו להשמיצו באמצעות העיתונות. הם חיברו שירי-לעג המתארים את סבלות הנוער היהודי מיום שלהמן הגיע לקהילה. מאוחר יותר החלו ראשי הקהילה הכללית להסית נגדו את הציבור, גם בפומבי. השלטונות התערבו ואסרו עליו למלא את התפקידים הרשמיים כרב יהודי, לקיים קידושין, לשאת הספדים ואפילו לנאום בבית הכנסת. הקהילה היחידה שזכתה להכרה של השלטון הייתה "פורצי החומות". קהילה זאת ניצלה את העובדה כדי לאסור את התפילה בבית המדרש של הניאו-אורתודוכסים, שהקמתו בוצעה ללא הסכמת הקהילה "הרשמית".

להמן לא אמר נואש. הוא פתח במאבק משפטי נגדם, פנה למוסדות השלטון והגיש בקשות ותבע עצמאות לקהילתו. בתגובה, מתנגדיו הציגו את דמותו כאישיות פנאטית, ומה רבה הייתה הפתעתם של אנשי הממסד כשפגשו אותו אישית. מבוקשו ניתן לו.

או אז הכירו לו את אשתו לעתיד, תרצה, בתו של הרב בונדי, והשניים נישאו בשנת תרט"ו והעמידו צאצאים.

פועלו של להמן:

להמן הקדיש עצמו לפעילות ציבורית והקים מוסד עיתנואי ששרד אחריו ונוהל בהמשך על ידי בנו, אוסקר להמן. (ה"איזראליט" 1938-1860). להמן עסק בפרשנות וערך את "פירוש נתיב" למסכת אבות ולהגדה של פסח.

der israelit
דף מתוך העיתון "איזראליט" מיסודו של הרב מאיר להמן. מקור: אוסף פרטי

במסגרת פעילותו הציבורית, להמן נמנה על יוזמי הקמת בית חולים בירושלים. דלת ביתו היתה פתוחה בכל שעות היממה ורבים הגיעו אליו כדי לשאול בעצתו בעניינים שונים.

לאחר שהקהילה הניאו-אורתודוכסית במיינץ חגגה את ניצחון עצמאותה, להמן יצא למסע על פני ערים ועיירות בגרמניה כדי לעשות נפשות לניאו-אורתודוכסיה. הוא נדד לכל מקום בו נמצא גרעין יהודי אורתודוכסי, במטרה לדרבן את היהודים לייסד קהילות עצמאיות ולהיאבק על זכויותיהם. הוא דאג להושבת רבנים ניאו-אורתודוכסים צעירים בראש הקהילות, ואלו ראו בו מופת אישי.

כאשר הניאו-אורתודוכסיה התבססה בקהילות יהודיות רבות בגרמניה, להמן הרחיב את חזית המאבק שניהל נגד יהודים חילונים ומתבוללים. בשנת 1860 הוא הקים ביטאון שבועי בשם – ה"איזראליט" – השופר המרכזי של היהדות הניאו-אורתודוכסית בגרמניה. גליון של ה"איזראליט" מוצג בבית התפוצות, רמת אביב. הביטאון ראה אור ברציפות במשך כ- 80 שנה, עד פרוץ השואה. להמן פרסם בביטאונו מאמרים וסיפורים שיצקו דפוסי השקפה תורניים בלב רבבות קוראיו, וחינכו את דור הנעורים ליהדות ולימים, ללאומיות. הוא אף ניהל ויכוח עם הרפורמים מעל דפי הביטאון וקרא לליכוד הנאמנים לתורה.

Der Israelit

סיפוריו, שראו אור תחילה ב"איזראליט", פורסמו אחר-כך כספרים. הוא פרסם למעלה ממאה ספרים, ואלו תורגמו ליידיש, אנגלית, עברית ושפות זרות נוספות. ספריו הופצו בקרב היהדות האורתודוכסית בישראל. במאה ה-19 ספריו שימשו את הקהילה היהודית של מיינץ הן כערוץ להעברת המסורת היהודית לדור הצעיר ולכל יהודי באשר הוא, והן ככלי לפיתוח מודעות עצמית בקרב הקהילה. משקל כנגד הספרות העממית שנועדה לפתח זהות לאומית בקרב הגרמנים עצמם. להמן השכיל להבחין בהשפעת ספרות ה"משכילים" הלא-יהודים על נפש הנוער, ובאמצעות סיפוריו כמו "משפחת אגילר" "השר מקוצי", "בוסתנאי" ואחרים, הייתה ליהודי המסורתי עוגן להישען עליה. בספר רומן עם העבר, מאת פרופ' ניצה בן-ארי, היא מציינת שלהמן השתדל לחבב על הנוער היהודי בגרמניה את האמונה בהיסטוריה היהודית ואת הזיקה ליהדות (פרופ' ניצה בן-ארי, רומן עם העבר, 1997).

ההגדה לפסח שלהמן ערך ראתה אור במספר מהדורות והיא מוצעת כיום למכירה בעיקר בחנויות לספרי יודאיקה או יד שנייה. הטקסט משולב בעיטורים, סיפורים ופירושים – כולם בגרמנית.

פירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח תורגם לראשונה מגרמנית לעברית על ידי צוות סופרים, וראה אור בהוצאת "נצח" ב- 1967. בהקדמה להגדה מובאים מנהגי הרב אליהו מוילנא בליל הסדר ובשולי ההגדה צורפו לקט אימרות ודברי עיון מעניני דיומא. למעשה, התרגום לעברית משתרע על פני 343 עמודים בעוד טקסט ההגדה של פסח ממלא בו עמודים בודדים בלבד.

כמו כן, הרב להמן כתב הערות ל"מסכת זרעים" של התלמוד הירושלמי. סדר זרעיםעל כך הוא קיבל הסכמות מגדולי הדור דאז, כגון המלבי"ם זצ"ל שהיה לימים אף חברו הקרוב. הרב להמן הזמינו לגור במיינץ כאשר המלבי"ם נאלץ לעזוב את מקום מגוריו.

הביוגרפיה של הרב מאיר להמן נחקרה על ידי בנו הצעיר, ד"ר יונס להמן (Jonas Lehmann), וראתה אור בפרנקפורט בשנת 1910 תחת הכותרת: Dr. Markus Lehmann. בביוגרפיה יונס לבמן סוקר את כתביו ההיסטוריים של אביו, הרב להמן, כסיפורים שהביאו את כשרונו הספרותי לכדי מימוש .

עותקים של כתבי-היד של הרב להמן שמורים בספרייה הלאומית, ירושלים. להלן חלק מהכותרים באנגלית, מאת הרב מאיר להמן, ולצידם שנת ההוצאה לאור של הספר בגרמנית :

Faith and courage, The Shach's daughter (1867); Del Monte (1869); Bostanai (1870); Just in time (1871); The count of Coucy (1872); The family y Aguilar (1873); The royal resident (1877); Rabbi Joselman of Rosheim, parts 1 & 2 (1878-79-80); The penknife (1880); Portrait of two families (1880); Rabbi Akiba  and His Tumes (1881); Ithamar (1888