תגית: פופליזם

מה זה "אנרכיסט"?

כמו שקורה פעמים רבות, השפה היום-יומית מאמצת מונחים לועזיים ולעתים מעניקה למונחים מובן שגוי. כך קרה למונח "פופוליזם" שאותו אפשר לשמוע לאחרונה מפיהם של פוליטיקאים המכריזים, "אני לא פופוליסט", "אני בז לפופוליזם". אילו ידעו, היו בוודאי מסמיקים מבושה. כך גם כאשר עושים שימוש מוגבר, לאחרונה, במונח "אנרכיסט" ו"אנרכיה", מבלי לטרוח לבדוק את משמעותו.

הרי למונחים הלועזיים שאימצנו בשפת היום-יום יש מובן שונה לגמרי במקור, בלועזית, מהמשמעות שהוענקה להם בשפה היומיומית בעברית. אפשר להמשיך הלאה ולהצביע על שורה ארוכה של מונחים שהשימוש בהם נעשה ללא הבחנה וללא בדיקת המשמעות המקורית. גם אם מבינים אותנו, לכאורה, ראוי שנדע, שנחכים.

בעוונותי הרבים, לימדתי כמה קורסים בחוג למדעי המדינה, שעוסקים במושגי יסוד בפוליטיקה, ממשל ורטוריקה. שם למדנו שיוון היא לא רק כרתים או קורפו, יוון היא ערש הדמוקרטיה והחשיבה המדינית. למדנו שצרפת איננה רק מגדל אייפל ויין וגבינות משובחים, ואולי גם מדרונות סקי אלפיני מעולים כפי שרבים מכם בוודאי יודעים (כמוני). צרפת היא גם המדינה שמאסה במלוכנים, ובמאה ה-18 הפילה את הבסטיליה, מבנה שהוסב לכלא פוליטי על ידי לואי ה 14, ואימצה ללבה את המילים היפות, "חירות, שוויון, אחווה". ההיסטוריה של המונחים באה גם מבריטניה. לקח זמן עד שהמונחים קיבלו משמעות, עד שסממניהם הבולטים זוהו והוגדרו.

סלחו לי על השיעור בהיסטוריה שיבהיר עד כמה שגוי להשתמש במונח "אנרכיסט", כפי שהוא נעשה בימים טרופים אלה.

אז מה זה אנרכיזם?

לעיתים קרובות מדי קושרים אנרכיזם ("אנרכיזם", ולא- אנרכיה), עם מהומה ברחובות, בעוד שבמשך מאות בשנים אנרכיסטים חיפשו למעשה חברה מסודרת יותר.

אנרכיסטים בזים לשימוש המקובל ב"אנרכיזם" במובן של "כאוס" או "אי סדר מוחלט". מבחינתם אנרכיזם מסמל היעדר שליט או שליטים, חברה המנוהלת על ידי עצמה, בדומה למה שנקרא "רווחת העמים השיתופית", חברה מאורגנת יותר ונטולת הכאוס של ההווה, שרוב הסוציאליסטים חיפשו במשך שנים. החברה האנרכיסטית הייתה מסודרת יותר מכיוון שהתיאוריה הפוליטית של האנרכיזם דוגלת בארגון מלמטה למעלה ובפדרציה של גופים המנוהלים על ידי עצמם – זאת בניגוד לסדר ארגוני המוטל על הציבור או על קבוצות מלמעלה למטה בניגוד לרצונם.

"התנועה האנרכיסטית" ההיסטורית הייתה תנועת פועלים שפרחה מאז 1860 עד סוף שנות ה- 30 של המאה העשרים.

קדמו לה מבשרי האנרכיזם – יש המזהים את מבשרי האנרכיזם בדאואיזם הסיניהיין-יאנג. מבשרי האנרכיזם בלטו גם בתקופת יוון הקלאסית, למשל זנו מסיטיום שבקפריסין, מייסד האסכולה הסטואית שנוצרה אחרי אריסטו ודגלה בנאמנות לעיר, ללא חוקה מסודרת. יש הטוענים שמוסלמים מבצרה במאה ה- 9 היו מבשרי האנרכיזם. דוגמאות רבות למבשרי האנרכיזם מגיעות גם מאירופה של תקופת הרפורמציה, במאה ה- 16, ואבותיה הקדמונים, תקופת הרנסנס (פרנסואה רבלה), ובמהפכה האנגלית של אמצע המאה ה -17 (הדיגרים – תנועה פוליטית קומונלית).

וויליאם גודווין אבי האנרכיזם המודרני
פייר ג'וזף פרודוןויליאם גודווין, אבי האמרכיזם המודרני. קרדיט: ויקיפדיה

ההיסטוריה מצביעה על מספר דמויות מהמאה ה -18 שנחשבו אנרכיסטיות בעליל ובאופן מובהק ביותר: רוסו ב"שיח על מקור האי-שוויון" (1755), ויליאם בלייק (1757–1827) ביצירותיו שהבליטו ראייה מודרנית עידן חדש ודמוקרטיה, וויליאם גודווין GODWIN בעבודתו הגדולה "חקירה בדבר צדק פוליטי" (1793). גודווין נחשב כאבי האנרכיזם הפילוסופי ואב מייסד של האנרכיזם המודרני. בניגוד לבלייק, שרעיונותיו לא השפיעו על בני דורו, לגודווין הייתה השפעה ניכרת ובולטת ביותר על חתנו לעתיד, המשורר הבריטי פרסי שלי, שהפך להיות, "המשורר האנרכיסטי הגדול ביותר", מכיוון שהציג את הפילוסופיה של גודווין בחרוזים.

עם זאת, בולטת העובדה שעד סוף המאה ה -19 גודווין לא הוכר כהוגה דעות אנרכיסטי (ובלייק לא  הוכר כאנרכיסט אלא כעבור מאה שנים נוספות). מספר סיבות לכך: הסיבה הראשונה, היה צורך לזהות את סממני האנרכיזם. סיבה שניה, צריך היה גם להגדיר אנרכיזם ולקרוא לו בשמו, כפי שעשה זאת לראשונה המדינאי והפילוסוף הצרפתי פייר ג'וזף פרודון PROUDHON  ב- 1840 בעבודתו, "מה הוא רכוש?" (והתשובה שלו בתמצית היא: "רכוש הוא גניבה").

פייר גוזף פרודון
פייר ג'וזף פרודון. קרדיט: ויקיפדיה

ביצירתו זאת, פרודון לא רק מכנה את עצמו "אנרכיסט" – "אני אנרכיסט (במלוא במלא מובן המילה)" – אלא גם מנסה להציג את המונח "אנרכיזם" כמושג חיובי, תוך שהוא מדגיש שאנרכיסט "הוא ידיד אמיץ ונחרץ של סדר". הסיבה השלישית, כדי לגבש מודל תיאורטי-פילוסופי של אנרכיזם, היה צורך בגיבוש האנרכיזם כתנועה חברתית, דבר שהתרחש רק לקראת סוף המאה ה -19. וכאשר זה התרחש, התיאורטיקן הראשי של אנרכו-קומוניזם, פיוטר קרופוטקין KROPOTKIN  כבר יכול היה לכנות את גודווין-  "התיאורטיקן הראשון של סוציאליזם חסר-מדינה, כלומר, אנרכיזם".

אנרכיזם על גווניו השונים ידוע כיום לשמצה. גווניו המקובלים נעים בין האגואיזם של שטירנר STIRNER, אינדיבידואליזם של אמריקאים כמו טאקר TUCKER וההדדיות של פרודון  PROUDHON ומה שמחבר בין כל אלה היא עמדה פוליטית קוהרנטית של איבה מתמדת למדינה לפרלמנטריזם, הפעלת אקט ישיר כאמצעי להשגת יעד רצוי, וארגון באמצעות עמותות שיתופיות, כשהחלוקה נעשית מלמטה ומעלה.

ישנה נטייה לקשור אנרכיסטים עם פעולות כמו הטלת פצצות ואלימות ברחובות (כיום). אבל בפועל, אנרכיסטים חלוקים באשר לאמצעים בהם יש לנקוט כדי להשיג את מטרתם, החל מאלימות קיצונית עד אי-התנגדות (טולסטוי) וכל טווח הדעות שביניהם.

התנועות החברתיות החדשות – אם לפני כ- 60 שנים נראה היה שאנרכיזם, כתנועה ותיאוריה פוליטית כאחד, הם בתהליך של גסיסה, הרי שמאז שנות השישים ניכרת תחייה של רעיונות והתנהגויות אנרכיסטיות באירופה ובצפון אמריקה. אלה הוטמעו עמוק ב"תנועות החברתיות החדשות" ברבע האחרון של המאה העשרים, אם כי "פעילי שלום", "נשים" ו"הירוקים" לא היו מודעים לכך בדרך כלל. עמדות וגישות אנרכיסטיות ממשיכות לאפיין הרבה מ"האקטיביזם הסביבתי" בתחילת המאה ה -21. בנוסף ישנם אנרכיסטים "טבעיים" רבים: כלומר אנשים שלמרות שהם לא מזדהים כאנרכיסטים, הם חושבים ומתנהגים בדרכים אנרכיסטיות מובהקות .

הערות

מומלץ לעיין בויקיפדיה על "אנרכיזם" בעולם המודרני, ובמיוחד בדוגמאות שכותב הערך מביא.

מומלץ לקרא בקישור אנרכיזם בישראל מאמרים ודוגמאות.

פופוליזם תקשורתי – משה קצב, הציבור ותחושות הבושה

מאז הוכרע דינו של משה קצב לחומרא, התקשורת הפופוליסטית איננה חדלה ממאמציה לנדב את כולנו ולהפוך אותנו לשותפיו של קצב בתחושות הבושה. קצב היה אמנם נשיאנו הרפרזנטטיבי, אך עבירות המין בהם הואשם הן סיבה טובה עבורו לחוש בושה – לא עבורנו.

שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם, מאת אורית קמיר. קרדיט ארכיון פרשות קצב ורמון.

הסירוב לקבל את דין התקשורת הפופוליסטית איננו גחמתי. הוא מבוסס על תובנות לגבי תחושות של בושה שהפיקה ד"ר אורית קמיר, לאחר שבדקה לעומק את מושג ה"כבוד" במובן של "הדרת כבוד" – HONOR – ומצאה שהנו שונה לחלוטין מסוג אחר של כבוד, כבוד אשר מושתת על ערכי החברה החופשית המודרנית – "כבוד סגולי" (DIGNITY). קמיר שהייתה מעורבת ביוזמת החוק למניעת הטרדה מינית, מסבירה בספרה ובמאמר שפרסמה את המושג "כבוד" כערך בעולם העתיק וההיררכי לעומת משמעותו הערכית בעיני החברה החופשית. בדבריה מצאתי ביסוס מושכל לטענה שאני מעלה כאן כנגד התקשורת הפופוליסטית המטפחת בנו תחושות בושה בשל ה"סערה המבישה" שהתחוללה מאז השמיע בית המשפט את הכרעת הדין בעניינו של משה קצב.

אין מדובר בתיאוריות או במושגים מופשטים גרידא. ניתוחיה של קמיר עוסקים במציאות חברתית טרום-עידן הנאורות לעומת מציאות של חברה שחרתה על דגלה עקרונות ליברליים המקנים מקום להתפתחות זהות עצמית אותנטית, שאינה קשורה בהכרח לזהות של בעלי תפקיד חברתי ממסדי. קמיר מסבירה שבעולם הליברלי יותר, ובסביבה בה לכל פרט ניתנת הפריבילגיה לחוש כבוד [במובן של "כבוד סגולי" (DIGNITY)], בני האדם אינם חשים בושה במובן העמוק ה"כלל-חברתי" שלה. זהות אותנטית בעולם החופשי מנותקת מהמיסטיפיקציות של ההיסטוריה. קביעותיה של קמיר אמורות היו לשמש נר לרגלם של עיתונאים שמיד לאחר שקצב הורשע בדין מיהרו לקרוא לכולנו כמקשה אחת לחוש בושה להכות את חטא (!) ולשאול עצמנו "לאן הדרדרנו" (The royal we).

גם בחברה חופשית קיימים "הקשרים ברורים של היררכיה, כמו עולם המשפט והצבא" (כך לפי קמיר), שם מתנהלים לפי כללים טרום-מודרניים של "הדרת הכבוד". כללים שהינם תלויי סיטואציה והיררכייה מכתיבים זהויות תלויות הקשר ותפקיד חברתי. הכבוד והבושה הם פונקציה של בעלי התפקיד החברתי ולא של מה שנמצא מחוץ למסגרת ולהיררכיה. בסביבה חופשית מתקיימים באופן לגיטימי חיים גם מחוץ למסגרות היררכיות של מוסדות השלטון הציבורי. מחוץ למסגרות אלו לכל אדם מוענקת זכות שווה ליהנות מ"כבוד סגולי" (Dignity) . הסביבה החופשית אינה מקדשת את הכלל ואת תפקידיו החברתיים של אדם. לכן, כבוד ובושה מתנהגים בה אחרת. למתר לציין שבסביבה כזו תחושות קולקטיביות של בושה במובן של פגיעה בכבודה של החברה כמעט ואינן קיימות. כל יישות הינה עצמאית במובן של תחושות הכבוד והבושה שלה כך שיישות כזו חופשית מכל צורה וסוג של "הלקאה עצמית קולקטיבית".

דוגמה למסגרת היררכית נוקשה בחברה ליברלית הוא צה"ל. החיים בצה"ל מתנהלים לפי אמות מידה וקריטריונים שנובעים מהיותו גוף היררכי נוקשה. לפיכך, כשלון של ראש ההיררכיה עשוי להוות גורם לגיטימי לתחושות בושה בארגון בכללותו, מתוקף המושג "הדרת כבוד" – כבוד שקשור באופן הדוק למסורת של קולקטיב המקדש את ערך ה"קולקטיביות". גם השלטון הציבורי מקיים כללי התנהגות המקבלים תוקף במסגרת ההיררכייה. מה שנקרא "הדרת כבוד" (HONOR) עשוי לגבור כאן על "כבוד סגולי" (DIGNITY). אין שוויוניות ותחושות ההשפלה עקב פשלה משמעותית הן של הקולקטיב כולו. החופש לבסס זהות עצמית אותנטית הוא מוגבל ביותר. הכללים מקדשים את התפקיד החברתי יותר מאשר את הזהות האמיתית של הפרט. פשלה בצמרת הפיקוד כופה על כולם הרגשת בושה והשפלה.

משה קצב כיהן בתפקיד ציבורי כנשיא המדינה. עבירות האינוס וההטרדה המינית שביצע הוכחו מעל לכל ספק ואם הוא אינו חש בושה עמוקה ואבדן של "הדרת הכבוד" שמגיעה לו בתור ראש ההיררכיה, אז זו הבעייה שלו ולא שלנו. מרגע שהוכח שמשה קצב פישל בגדול בחמורה שבעבירות המין, תחושות הבושה וההשפלה שלו זהה ביסודה למה שאמור היה לחוש אהוד אולמרט, צחי הנגבי, בניזרי, דרעי, ושורה ארוכה של בעלי תפקידים ציבוריים. מערכת המשפט והחוק היא ברת אכיפה, תחושות אינן ברות אכיפה.

כחברה שפניה מועדות לכיוון ליברליזציה, התפתחות וצמיחה אישית, מן הראוי שנקרא לתקשורת להפסיק לייחס לכולנו תחושות מדומות של בושה רבתי. מיסטיפיקציות וקריאות פופוליסטיות כגון, "על רקע האירועים המביכים שנחשפו לגבי הנשיא לשעבר ישראל כדאי שנשאל עצמנו: מה קרה לנו? לאן הידרדרה החברה? כיצד קרה שהחברה המוסרית שלנו נתגלתה במלא חדלונה?" הן מסוכנות ביותר. גם הדוא"ל שלנו מתמלא באוסף של שטויות מסוג זה וחלקנו אף מתפתה לחשוב שאכן עלינו לחוש בושה וחרפה.

מבמה זאת אני קוראת לתקשורת הפופוליסטית: הפסיקו את מחול השדים וחדלו ל"קרא לכולנו לדגל"! איננו מקבלים את הפנייה אלינו כאל "חברה שדרוש לה חשבון נפש… תיקון מוסרי". אל תעוררו בנו תחושות שאין לנו כל קשר או זיקה אליהן ואל תאמרו לנו "אוי לבושה. מה היה לנו. נבחרי העם הם פני הדור, הנשיא יותר מכולם. עתה חפו פנינו מבושה". מה קרה? הנשיא לשעבר אשם בעבירות מין ועיתונאים צמאי כותרות וריגושים מצווים עלינו לחוש בושה ולעשות חשבון נפש? אל תזרקו עלינו שק כבד של אשמה בשל כך. שימו לב, נפשנו איננה מבקשת "להתחבא עד עבור זעם, אל מול הקולות והמראות הנוראיים." אנחנו מסרבים בכל תוקף "להסתגר ולהתכנס עד שנעכל מה אירע לנו." הנפש שלנו משוחררת וחופשייה ממעלליו של קצב. נשיא מדינת ישראל הוא זה שהורשע במעשים חמורים שאין הדעת סובלת אותם, ואילו בקרבנו אין תחושות חמלה עליו ובוודאי לא עלינו! לא היינו שותפים למעשי הנבלה שלו בתוקף תפקידו הציבורי, ומחובתו להודות קבל עם ועדה שהוא כנשיאנו חש בושה כלפינו. לא התרגשה עלינו כל "סערה מבישה", וטוב תעשו אם תפסיקו לשתף אותנו בתחושות הבושה של מנהיגנו. כן, תקשורת אחראית אמורה לקרא למשה קצב, ומייד, לצאת בהודאה בפני הציבור בה יביע הוא תחושות בושה ויבקש מאיתנו מחילה.   

קריאה נוספת:

ארכיון פרשות קצב ורמון – מאת דר' אורי קמיר, יוזמת החוק למניעת הטרדה מינית.