תגית: פון שיראך

העיבוד הקולנועי מחוויר לעומת הספר

כדי שתרצו לצפות בעיבוד קולנועי למותחן שהפך לרב-מכר, היחצנים דואגים להבטיח: "הסרט מבוסס על רב-מכר בעל אותו שם, מאת הסופר עטור השבחים". זה יכול להיות מותחן מאת אגאתה קריסטי. תחשבו על המותחן "עד התביעה" מאת אגאתה כריסטי והעיבוד הקולנועי שלו. שם זה עבד לא רע; לאו דווקא הודות ל"כוכבים" העולים – צ'ארלס לוטון ומרלן דיטריך.

מקרה ספציפי : מותחן הפשע "פרשת קוליני"

אחת הדוגמאות לחילוקי דעות סביב ההצלחה/אי-ההצלחה של העיבוד הקולנועי הוא הסרט "תיק קוליני", המבוסס על רב המכר "פרשת קוליני", מאת הסופר הגרמני והעורך-דין פרדיננד פון שיראך (ידיעות אחרונות-ספרי חמד. מגרמנית: נעה קול, 2011, 149 עמ'). צריך להגיד שפון שיראך הוא נכדו של אחד מראשי המשטר הנאצי, באלדור פון שיראך, שהורשע במשפטי נירנברג. "פרשת קוליני".

קרדיט: ידיעות ספרים

תקציר: קספר ליינן הוא עורך דין חדש, חכם, חרוץ, עמוס בחוש צדק, אפילו צדקנות. המקרה הראשון שלו הוא רצח סנסציוני: פבריציו קוליני הרג אדם. הוא מודה בכך, והראיות נמצאות בכל מקום. אחרי שהסכים להגן על הרוצח, ליינן מגלה שלו עצמו יש קשר אישי לקורבן, והוא מנסה לסגת מהתחייבותו לייצג את קוליני. אבל עמית מבוגר יותר, ריצ'רד מטינגר המפורסם, מניא אותו מכך. מטינגר הוא עורך דינו של הקורבן, והיועץ המסייע לתביעה. אין זה בהכרח הדבר שמשכנע את ליינן להישאר בתיק.

אנחנו יודעים מה יקרה – השאלה היא "איך". ההנאה מהספר נמצאת בפרטים הקטנים: במקרה המדובר, הפרטים הפיקנטיים הם הדין בגרמניה ואופן הפעלתו, אנקדוטות סביב הדמויות המעניקות להן מניע אפשרי, ידיעות מרתקות, ותיאור הנתיחה שלאחר המוות. זה מה שבדרך כלל בונה ספרות פשע. כל המוסכמות נמצאות שם – אפילו עניין האהבה. והקורא המיומן יכול לסמן וי על רשימה ארוכה של פריטים. הספר הזה מהלך עלינו קסם. לא בזכות הפרטים הקטנים, אלא הודות לסגנונו, לאחידות שבה פון שיראך מתייחס לעובדות שלו, למתח הבלתי מאולץ שמטריד את קוראיו. ההקפדה של פון שיראך על ההיסטוריה, החייאת כל מה שהודחק, היא זו שהופכת את הספר הקצר הזה למשהו מרשים. (** "חוק דרהר" קבע ב- 1968 כי על פשעי הנאצים חלה התיישנות).

אבל "פרשת קוליני"  הוא לא רק מותחן קצר, תמציתי וכובש. הספר זכה לעיבוד קולנועי.

בתחילה נראה שההבטחה של הסרט מתקיימת. בעוד שהנושאים שאותם מקיפה הפרשה עצומים ובינלאומיים, יש לעיבוד הקולנועי אינטימיות שעובדת בצורה יעילה יותר ממה שקנבס רחב יותר עשוי היה לעשות. זה מתחיל בתמונת הפתיחה: עורך דין טורקי/גרמני צעיר, קספר ליינן (אליאס מ'בארק) שומר על כושר בזירת אגרוף. התמונה הזו נקטעת עם דשדוש רגליו של גבר בגיל העמידה המאוחר, פבריציו קוליני (פרנקו נירו) הנכנס למלון יוקרתי בברלין, ועושה את דרכו לסוויטה הנשיאותית. הוא מתחזה לעיתונאי שבא כדי לראיין את דייר הסוויטה, תעשיין בשם הנס מאייר (מנפרד זפטקה), בעל הצטיינות של הצלב הפדרלי ומנכ"ל מפעל "מאייר מאשין פאבריק", בקיצור, אדם בעל הכרה כלל-לאומית. במקום לא מתקיים דו-שיח. אנחנו שומעים נקישה של אקדח ואז רואים את טביעות הרגל העקובות מדם של קוליני. הוא עוזב את החדר וחולף על פני מרצפות השיש של המלון כשהוא צועד בכבדות לעבר הספה בלובי ונופל עליה. הוא אינו מנסה להסתיר את פשעו ואף מפנה את צוות המלון לסוויטה.

כל זה נראה כמו מקרה פתוח וסגור של הרג בכוונה תחילה, כלומר רצח. אין ספק שקוליני, מהגר איטלקי, שעד כה ניהל חיים נקיים ללא רבב, ביצע את הפשע. ושוב חוזרים לשאלה: מה היה המניע שלו? ליינן נחוש לגלות זאת, גם אם מרשו אינו מודאג מדי לגבי גורלו. המצב מסתבך עוד יותר כאשר ליינן מגלה שהאדם שמרשו רצח היה הנדיב שגידל למעשה את ליינן וסייע לו לסיים את לימודיו בקולג'. כך לפחות מזכירה לו נכדתו של מאייר, יוהנה (אלכסנדרה מריה לארה), שפעם הוא ניהל איתה רומן אהבה. כשהיא דורשת לדעת איך הוא יכול להגן על רוצחו של האיש שכל כך אהב אותו, ליינן עונה שאם הוא היה רופא, הוא היה מחויב לנסות ולהציל אפילו את חייו של רוצח סדרתי.

נראה שליינן עמוס מעל לראש בתסבוכות של התיק. יש מסתורין אמיתי בתחילת הסרט. מה עומד מאחורי ההרג? מדוע קוליני כל כך שותק ולא מוכן לעזור לעצמו? אי אפשר היה ליצור רקע יותר מוצלח מזה לדרמות שעשויות לפרוץ תוך כדי הדיון בבית המשפט. עם זאת, הפיצוץ המיוחל בושש לבוא. גם כאשר הצופים בסרט מגלים את הזוועות מאחורי המעשה האכזרי של קוליני ומדוע הוא ביצע אותו, יש בסרט תחושה של נתק. תחושה שמנתחים את רמת המוסר של המעשים שנעשו, ובו בזמן הניתוח נחסם בפני הצופים באמצעות מחסום בלתי חדיר, מה שאינו מאפשר לצופים בסרט להיות באמת מעורבים. ליינן הוא מעין צינור בלתי נלאה ולא סימפטי ודרכו אנו למדים שמאיר הנערץ אולי לא תמיד היה סנדק נדיב שעוזר לאנשים. עוד אנו לומדים שהחיבור בין מאייר לקוליני קושר את שניהם לזוועות שהתרחשו בזמן המלחמה. מעשה ההרג של קוליני היה ניסיון נואש להשיג צדק מכיוון שמערכת המשפט עצמה בגדה בו ובמשפחתו.

לסיכום: מבחינה ויזואלית הסרט בהחלט קל לעין והוא מצולם להפליא לכל אורכו. אבל צריך שסרט יחדור מבעד למעטפת החיצונית שלו, צריך שלסרט יהיה סגנון ייחודי מחוץ לתיעוד השיטתי של מה שמתרחש. הצופה חווה חוויה מבלי ממש להתעכב על מה שהוא רואה על גב המסך. העדר הרגש פוגם ביכולתם של הצופים להרגיש מעורבים. גם התוספת של רגש בסצנת הסיום (לא ספוילר) – תצלום שקוליני העביר לליינן ובו נראית אחותו של קוליני בגיל 12, כשעל גב התמונה כתוב: "זאת אחותי, אני מתנצל על הכל, קוליני" – היא תוספת שלא הופכת את הסרט למרגש באמת.