תגית: פוליטיקה

פוליטיקה של "פוסט-אמת"

בדרכי הבייתה השכם בבוקר לאחר שהסעתי את הבנזוג העירה, הדלקתי רדיו והאזנתי לתכניתה של התחקירנית והעיתנואית, אילנה דיין, בגל"צ. דיין עסקה בעינייני היום, ובין שאר המרואיינים שלה היה ח"כ בוגי יעלון. הדיאלוג  ביניהם התמקד בפוליטיקה של רשימת "כחול-לבן" בהמשך לבחירות סבב-שלישי. הדיון החל בנחת – שאלות ותשובות – והסתיים בניצה צורמת ובאמירה נחרצת של בוגי:

מה שקורה כאן הוא זה – התרגלנו לחשוב שהעובדה שראש ממשלה ממשיך לתפקד בזירה הציבורית והפוליטית היא עניין של מה-בכך, כאילו לא קרה כלום, וכל זאת בסמוך לפתיחת המשפט נגדו בקרוב מאוד.

בוגי המשיך בהציגו שורה של "הרגלים" שהציבור אימץ בזמן האחרון; הרגלים שהציבור חדל להתנגד להם. ואין איש בודק התנהגויות ואמירות המוצגות בפניו בראש חוצות, כאילו הן נסמכות על עובדות בדוקות. רק האמירה המפורשת הבאה הייתה חסרה בדבריו של יעלון, "התרגלנו להעלים עין מהאמת"

ברקזיט
דוגמה לפוליטיקת פוסט-אמת: פוסטר במהלך משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי, ובו טענת-שווא לפיה בריטניה משלמת דמי חברות לאיחוד האירופי. מקור: ויקיפדיה

מאחר והאכסניה שבה אני כותבת מחפשת את שאריות השפיות והרציונליות שעוד נותרו בעולמנו, אין בכוונתי להגן כאן על זרם פוליטי זה או אחר.

בחרתי לסטות אל התחום העיוני:

בשנת 2016, מילון אוספורד הכתיר את המילה "פוסט-אמת" כמונח הפופולרי ביותר של אותה שנה והסביר בדיוק במה מדובר:

 

The prefix in post-truth has a meaning more like ‘belonging to a time in which the specified concept has become unimportant or irrelevant’. This nuance seems to have  originated in the mid-20th century, in formations such as post-national (1945) and post-racial   (1971

ובתרגום לעברית:

לקידומת "פוסט", במונח "פוסט-אמת", יש משמעות של "שייכות לתקופה שבה המונח עצמו הפך לבלתי חשוב או בלתי רלוונטי. משמעות שכזו למילה "פוסט" החלה לצבור תאוצה במחצית המאה ה-20, כשנעשה שימוש במבנים תחביריים כגון "פוסט-לאומיות" (1945) ו"פוסט-גזענות" (1971).

לאחר הצגת דוגמאות קונקרטיות לטענה הנ"ל אוקספורד מראה כיצד, במהלך הזמן, הקידומת "פוסט" חדרה לצירופי לשון נוספים והפכה לאיפיון רחב וכללי של העידן. הדברים הגיעו לידי כך שמי שמקבל כמובן מאליו ייחוס של "פוסט-אמת" לעולם המציאות, מאשר באופן עקיף ש"אם דברים שנאמרו נשמעים כמו דברי-אמת אין זה משנה מה האמת הצרופה".

אם נראה היה שהמילה "פוסט-אמת" שהופיעה אי-שם במחצית המאה הקודמת, היא ברת חלוף, וכי מדובר במונח פריפריאלי ושולי, הרי שהמציאות טפחה על פנינו. התבטאויות "פוסט-אמיתיות" רק הלכו וצברו תאוצה וחדרו גם לכתבות תחקיר מהשורה הראשונה. הדוגמאות המעידות על כך בלטו במיוחד ב-2016 בזירה הבינלאומית:

ראשית, סביב משאל העם בבריטניה, לפני ה"ברקזיט"; ושנית, סביב מערכת הבחירות בארה"ב, באותה שנה – בשני המקרים התרבו בזירה הציבורית אמירות לא-בדוקות-עד-הסוף, שהתקבלו כ"אמיתות שאין צורך לבדוק אותן". לתופעה זאת הוצמד המונח – Post-truth politics.

ולסיום, בכתבה שפרסם עו"ד אמיר גל ב"ישראל היום" ("אמת"? לא חובה… 6.3.2020), הוא הביע חרדה באשר לבאות, כאשר כינה את המונח הנ"ל בשם המפורש, "פייק-ניוז".

פוסט-אמת מחולל קושי גובר לברר את המציאות, להבין אותה ולקבל על בסיסה החלטות נכונות, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב מקבלי ההחלטות. בפרט, מתערערת כנראה הגישה הבסיסית לבירור המציאות, שהיתה מקובלת עד לא מזמן בדמוקרטיות המערביות הליברליות.

ואיך כל היסודות הרעועים הללו משפיעים על כתיבת ההיסטוריה? ימים יגידו.

אומנות החיבוק הפוליטי

אומנות החיבוק הפוליטי

זה מתחיל בלחיצת יד.

מיד לאחר מכן עוברת יד שמאל לכיוון הכתפיים.

מדובר בתופעה של תקשורת לא-מילולית מעניינת עם מסר ברור בצידה.
מפגש שגרתי בין גברים המתפתח למשהו שונה לגמרי: חיבוק אינטימי פוליטי מתמשך.

הנשיא ג'ורג' בוש והסנטור ג'ון מקיין, אויבים לשעבר בלב ובנפש, הדגימו לאחרונה את הטכניקה במסע הבחירות ברחבי ארה"ב. תנועות גוף אלו נועדו להפגין קבל-עם-ועדה, יחסי ידידות מחודשים. באמצעות שפת גוף זו עבר המסר בצורה הרבה יותר מוצלחת מהמחמאות ההדדיות שאמרו זה לזה בפומבי. באחת הפעמים רפרפו שפתיו של בוש קלות על פדחתו של מקיין.

לאחר שהסנטור ג'ון קארי מינה את ג'ון אדוארדס לסגנו העתידי, אפשר היה לפרש את חיבוקיהם האנרגטיים והתכופים כסימן מובהק ליחסי שיתופיות לבביים. פעמים כה רבות הרבו השניים לאמץ אל ליבם זה את זה עד שאפילו ג'יי לנו לא נשאר אדיש וביים סרטון וידיאו, כשברקע מושמע הלחן הידוע המתחיל במילים, “You are so beautiful".

Joe Cocker - You Are So Beautiful 1974
Credit Wikipedia .Joe Cocker – You Are So Beautiful 1974

מי שניהל את הקמפיין של ביל פורבס (רפובליקני, בחירות 2000) אומר שאין ספק שהשנה בולטים חיבוקים פוליטיים אינטימיים קלאסיים בין בוש ומקורבים וגם בין קארי ומקורביו. לדעתו, חיבוק פוליטי משקף מסר ברור.

להלן סגנונות החיבוק הפוליטי והמסר העולה מהם:

חיבוק ידידותי רגיל:

חיבוק שנועד לרכך תחושה של איום' ולהגביר התרשמות חיובית. מתנדבים מקומיים ברחבי ארה"ב משתדלים לאחרונה לקבל את פניו של בוש בכל שדה תעופה שבו נוחת ה- Air Force One. באחת הפעמים שבהם נחת בוש בגרנד רפידס, מישיגן, אחד התושבים המקומיים, אדם בשם סטיל, הגיש לנשיא בוש סלסלה מלאה דובדבנים. סטיל זכה מיד לחיבוק לבבי מהנשיא בוש, והפך בין-לילה לסלבריטי מקומי. לא מזמן, בבית ספר בלאס וגאס, העניק סנטור קארי חיבוק גדול ופוטוגני לגברת אחת לאחר שסיפרה בהתרגשות שחצתה קווים ושמעתה היא רשומה כתומכת מחנה הדמוקרטים.

חיבוק מלא אמפאתיה:

הבעת תנחומים במקרים של טרגדיה משפחתית כגון, טרגדיות של תושבים במקומות שונים בארה"ב, היא משימה שזכתה לעדיפות גבוהה מאוד במסע הבחירות הנשיאותי. לאחר סיום טקס האזכרה לחללי הפיגוע באוקלהומה-סיטי 1995, זכו חיבוקי התנחומים שהעניק הנשיא ביל קלינטון לכותרת "המרגיע הלאומי", והקנו לו תדמית של מנהיג הנושא על כתפיו את האבל הלאומי. אופיו הנשיאותי של קלינטון הוכתר במונחים רגשניים – "נשיאות עם אמפתיה." ב- 2002 פנה הנשיא בוש בנאום לאומה, ודיבר על המפגש שלו עם העם האמריקאי לאחר הזעזוע של ה-11 בספטמבר, כך: "כאשר נפגשתי עם הגיבורים, חיבקתי את המשפחות, והבטתי בפניהם העייפות של כוחות ההצלה, הייתה לי תחושה של יראת כבוד כלפי העם האמריקאי."

חיבוק של הכתרה ורוממות:

ביל קלינטון נהג לחבק את נשיא רוסיה, בוריס ילצין, כל פעם שנפגשו בחדר ישיבות. המסר של קלינטון היה כנראה כזה: "אדם זה נחשב בעיני כאישיות חשובה, אני רוחש לו אמון רב וטוב לעבוד איתו." בספטמבר 1998, בשיאה של שערוריית מוניקה לוינסקי, ביקר בבית הלבן נשיא דרום אפריקה, מר נלנסון מנדלה, ואמר שהוא מרבה לחשוב על קלינטון "בימי מצוקתו הקשים". החיבוק בין מנדלה וקלינטון היה מיועד להפגין קבל עם ועדה שאם מנדלה, כגיבור שלחם למען שיוויון זכויות, יכול לסלוח לנשיא ארה"ב ביל קלינטון, כל העולם יכול לסלוח לו.

חיבוק ספונטני:

בסיימו את נאומו בפני הקונגרס בעיצומם של אירועי 11 בספטמבר,  התחבק הנשיא בוש באופן אימפולסיבי עם מנהיג הדמוקרטים בסנאט, טום דאשל. האפקט המיידי של הקירבה שהפגין אז היה הרושם שבין השניים התפתחה כימיה במובן הפוליטי, למרות שהרושם נמוג מיד. הבדרן סמי דיויס ג'וניור התחבק עם הנשיא ריצ'רד ניקסון באופן ספונטני ב 1972, חיבוק שהפך לבדיחה שאיש לא שכח לסמי דייויס עד סוף ימיו.

חיבוק הפאנטום:

לאחרונה, מנהיג הדמוקרטים בסנאט האמריקאי, טום דאשל, למד לקח על בשרו והבין שהחיבוק הפוליטי טומן בחובו גם סיכונים. הסנטור ספג ביקורת קשה במגרשו הביתי, בדרום דאקוטה, לאחר שהואשם שלא בצדק על חיבוק שהעניק למייקל מור, במאי הסרט  "פרנהייט 9/11", המכפיש את הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש.

לא קל לנשיא או למועמד לנשיאות להפוך חיבוק פוליטי לטבע השני שלו.

סגן הנשיא, ריצ'רד צ'ייני, מעולם לא נראה בפומבי כשהוא כורך את זרועותיו בלהט סביב גופו של הנשיא בוש. בוב וודוורד, שכתב את הספר "תכנון למתקפה" על המלחמה בעיראק, תעד בו חיבוק נדיר עם צ'ייני. לאחר שהדובר הרשמי של ממשלת רייגן לשעבר, קנת אדלמן, כתב מאמר עיתונאי בו הוא משבח את מה שנתפס על ידי רבים כניצחון מהיר של הממשל האמריקאי בעיראק,  הזמין אותו צ'ייני לארוחת ערב מכובדת. "אדלמן היה נרגש עד כדי כך שפרץ בדמעות על סף ביתו של סגן הנשיא באותו יום ראשון", מספר וודוורד ומוסיף, "הוא חיבק את צ'ייני לראשונה לאחר 30 שנה של היכרות איתו."

ישנם אנליסטים שמתמחים בפוליטיקה, והם טוענים שחיבוק של פוליטיקאי מסמל לעתים ניסיון מחושב למצוא חן בעיני נשים, משום שיחסית לגברים, ידועה נטייתן הבולטת להגיב בחיוב להפגנת רגשות פומבית כלפיהן על-ידי מועמד בבחירות לנשיאות.

סטפן הס, חוקר במכון ברוקינגס שמתמחה במוסד הנשיאות, טוען ש"התנהגות נשיאותית מסוג זה מסמנת מפנה תרבותי בארה"ב".
לטענתו,

התנהגות כזו היא בגדר הפגנת רגש ראוותנית, והיא מעידה על מצב נפשי בריא. הרי הפוליטיקאי משמש בבואה למצב החברתי…" הס תוהה אם מישהו יכול לדמיין את אברהם לינקולן, חבוש בכובעו האופייני, מחבק את סטפן דגלס…"

אין ספק שסגנון החיבוק ותנועות גוף משקפים את רוח הזמן בדרך מאוד מעניינת.

לעומת זאת, פאול בגלס, האסטרטג של מחנה הדמוקרטים, סבור שהפגנת רגשות באמצעות חיבוק, בסגנון כלשהו, מעידה על חוסר טקט וטעם רע.  "קשה לי לדמיין את ג'ורג' וושינגטון מעניק חיבוק אמיתי ונשיקה לג'ון אדאמס," הוא אומר וממשיך, "בואו לא נעלה זיכרונות מהעבר הרחוק שלנו. לדוגמא, כשחבר הקונגרס, פרסטון ברוקס, ב 1856כמעט היכה למוות באמצעות אלה את הסנטור צ'רלס סמנר על רצפת הסנאט."

נסיים בהערת אזהרה: ההיסטוריה מאז ימי רומי העתיקה, מלמדת שהחיבוק הפוליטי איננו המצאה מודרנית חדשה, וגם לא התנהגות המעידה בהכרח על חיבה שרוחשים בני האדם לזולתם.

ברוטוס חיבק את יוליוס קיסר – וכולנו יודעים מה התרחש במהלך החיבוק האחרון הזה.

ומה לגבי החיבוק הפוליטי בישראל?

אגב, לנו יש היסטוריה עשירה של התנהגות לא-מילולית בין פוליטיקאים לבין העם, בתיזמון של ערב בחירות. מישהו, ירון לונדון אם אינני טועה, תעד את גינוני החיזור בסרטון שהפיק, ושהוקרן בטלוויזיה תחת הכותרת, "הפוליטיקה של המופלטה" – אבוי לבושות. איציק מרדכי, ביבי נתניהו ואחרים מנשקים זקנו של הרב כדורי ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה למהדרין.