תגית: ערב יום כיפור תשע"ד

מלחמת יום הכיפורים בתמהיל התקשורת המסחרית (ה')

הסקירה הבאה מראה שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים נושף בעורפנו בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי. ראו כיצד עובדות היסטוריות מתערבבות עם נרטיבים ומיתוסים שהציבור הישראלי ממשיך לייצר סביב אירועים משמעותיים בני תקופתנו, והכל בניצוחה של התקשורת המסחרית.

******

יש האומרים שהספרים והתחקירים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים מספקים מידע מדויק.  למרות זאת, כ-90% מהציבור אינו מתעניין במה שכתוב בספר. במידה ומתעוררת סקרנותו וניתן להשיג "ארבעה במאה", הספר מגיע אחר כבוד לארון הספרים שבבית ונח לו שם עד שמגיע הזמן לנער ממנו את האבק ולהחזירו למקומו. התופעה ידועה היטב לתקשורת המסחרית שמושכת את תשומת הלב אל תכניה באמצעות כותרות צעקניות בטלוויזיה המסחרית ובאינטרנט, שמבטיחות מידע שווה לכל נפש. יחד עם זאת יש להבחין בתמהיל שבכתבות וכותביהן. רובן נכתבו על ידי עיתונאים מהדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואילו משנה לשנה פוחת מספרם של הכתבים מדור 1973 שחוויית הטראומה חקוקה על ליבם. ההבדל משמעותי והוא ניכר היטב בתמהיל התקשורת המסחרית המתפרסם ערב יום הכיפורים.

לאחרונה פרסמתי מספר רשימות שהתמקדו בזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים. התייחסתי באחת מהן לתחושת הטראומה ותפישת המלחמה כמחדל. ברשימה אחרת התייחסתי לתפישה שלפיה צה"ל התאושש מהר מאוד מתנאי הפתיחה הגרועים והמלחמה הסתיימה בניצחון גדול. ברשימה זו אני מבקשת להתמקד בתמהיל הכתבות בתקשורת המסחרית, שכבר החל להופיע, ובהן בולטת נימה מרוחקת ומנותקת של כתבים ועיתונאים שלא היו שם – בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים (כתבים שעדיין לא נולדו או לא חיו בישראל באותה תקופה).

להלן ציטוטים מתוך כתבות ומאמרים של עיתונאים שחוו את המלחמה וציטוטים מפרי עטם של עיתונאים שלא חוו אותה אישית. אני מבקשת לטעון שצינור המידע המשפיע ביותר על השיח הציבורי ועל תדמית המלחמה ההיא הוא התקשורת המסחרית. היא ממלאת פונקציה מרכזית בשינויים שחלו בתפישת המלחמה במהלך ארבעים שנה.

הסקירה הבאה מראה שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים נושף בעורפנו בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי. ראו כיצד עובדות היסטוריות מתערבבות עם נרטיבים ומיתוסים שהציבור הישראלי ממשיך לייצר סביב אירועים משמעותיים בני תקופתנו, והכל בניצוחה של התקשורת המסחרית.

לא יהיה זה יומרני לטעון בהקשר זה שבעוד עשרות שנים, כשיפחת הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים ימשיכו לדבר על ה"מחדל" בעונה זו של השנה כדי לצאת ידי חובה, ואילו הספרים היוצאים לאור חדשות לבקרים ינוחו על המדפים ויילמדו במקרה הטוב בשיעורי היסטוריה.

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים משדרים בעיקר כאב

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים בחזית או בעורף אינם מוכנים לסלוח להנהגה  הבכירה, הצבאית והמדינית, על "הכישלון בשלושת ימי הקרבות הראשונים של המלחמה", ועל אלפי ההרוגים שמותם נתפש בעיני חלקם כמיותר. התחושות שלהם עולות בכל שנה בכתבות לעיתונות, המתפרסמות בתאריך לציון יום השנה למלחמת יום הכיפורים.

דוגמאות לכך אינן חסרות. העיתונאי נחום ברנע, ששירת בחטיבת הצנחנים במלחמה כינה את "2,569 החללים המיותרים של המלחמה ההיא […] מתֵי [ה]מחדל" (ידיעות אחרונות, 24.9.1993). העיתונאי והסופר אמנון דנקנר נמנה אף הוא עם אלו שהיו שם, וגם הוא ביטא אי-יכולת לסלוח לאחראים ל"מחדל", ש"…לעולם לא יישכח ולא ייסלח". את הצער והכאב על אלפי החללים, האלמנות והיתומים הוא הגדיר כתוצאות של "מצעד האיוולת של גולדה מאיר" (מעריב, 29.9.1998). גם ירמי עמיר, עיתונאי ושחקן ששירת בשריון בסיני ותיאר את מה שהתרחש ב"קרב על חמוטל" בקו בר לב, תיאר אותו כ"עוד מחדל שחיילים מתו עליו לשווא". אי אפשר שלא לחוש את ייסורי הנפש המתמשכים של עמיר על כל מה שהוא כולל במונח "מחדל":

קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון […] כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור, המלחמה שבה הפקירו פצועים וסתם חיילים, מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ושל פשלות ומחדלים, המלחמה שהתקשורת ידעה עליה יותר מהלוחמים, שעיתונאים היו שבויים של מפקדים, המלחמה שבה יצחק מרדכי ואריאל שרון עשו קריירה, שהיינו עפר לרגליה […] עכשיו אני בסדר, עבור, זיכרונות, קלישאות, חוויות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולנו גיבורים, הכל דימויים (ידיעות אחרונות, מגזין יום כיפור, 27.9.2009).

יובל נריה, שהיה סגן מפקד פלוגת טנקים במלחמת יום הכיפורים ולחם באזור החווה הסינית, הוסיף להתבטאויות של קודמיו ולתחושת הכאב הנורא של בני אותו הדור. הזיכרון הצורב ביותר שלו הוא הקרב בחווה הסינית, אותו תיאר במונחים אפוקליפטיים: "הכל אז נראה הזוי כל כך. סופי כל כך". האכזבה התנקזה לתובנה קולקטיבית שאסור להניח להנהגה לנהל לבדה את העניינים: "אז הבנתי שאסור יותר לתת 'להם' להמשיך לנהל עבורנו את העניינים. הם הרי מסוגלים לגמור לנו את המדינה." (ידיעות אחרונות, 27.9.1998).

החיבור בין "מחדל" ההנהגה למותם של לוחמים עולה גם בדבריו של העיתונאי רוביק רוזנטל, ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים: "3000 חיילים נהרגו בשל מחדלי המדינאים וזחיחות המפקדים" (28.5.2008, אתר NRG).

הנימה השלטת בכתבות העיתונאים שחוו אישית את המלחמה אינה אחידה. למרות שרובם ככולם מתמקדים בכאב חלקם מתייחס במיוחד למה שהתרחש ערב המלחמה.

העיתונאי גדעון לוי שירת בגלי צה"ל ב-1973 ושמע על הקרבות ברדיו. גם הוא מתמקד בכאב. אבל, בשונה מקודמיו, הוא עוסק במיוחד במה שהתרחש ערב המלחמה, בשאננות של מנהיגי המדינה שהבטיחו כי לא נשקפת סכנה לישראל: "[…] על שפת הסואץ שורר השקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, ביהודה שומרון ובגולן הקווים בטוחים, הגשרים פתוחים, ירושלים מאוחדת" (הארץ, 27.9.2009). שיא השחצנות והשאננות טמון, לדעתו, באמירתו של דיין בטרם פרצה המלחמה: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח", ובנבואתו של דיין "שעשר שנים לא תפרוץ מלחמה וישראל תישאר בגבולותיה", וגם בתגובתה השאננה של גולדה: "הם לא מסוגלים אפילו לחצות את התעלה". העיתונאי ישראל הראל יצא נגד תחושת האשמה של מפקדים מדור הפלמ"ח שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים. אחד מהם לטענתו היה יצחק רבין, שכתוצאה משפלות הרוח הכללית "עלה על נתיב הוויתורים שהסתיים באוסלו – אחד האסונות הכבדים ביותר." (הארץ, 25.10.2012).

בכתבות של עיתונאים שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים שולטת נימה מרוחקת ומנותקת

אחרי 40 שנה המלחמה מצטיירת בטקסטים, פרי עטם של כתבים ועיתונאים שלא חוו אותה ישירות, כאירוע מרוחק ומנותק שניתן לעסוק בו ביישוב הדעת ובאורח רציונלי. כאילו מדובר בהיסטוריה מעולם אחר. דיווחים מסוג זה מאפיינים כתבות של קבוצה זו. הם תופסים מקום מרכזי בתקשורת בהשוואה לדווחי העיתונאים מהדור שחווה את המלחמה על בשרו. בעשרים השנים האחרונות העיתונאים מהזן החדש עסוקים באיסוף חומרים על מלחמת יום הכיפורים כאשר מתקרב ערב יום כיפור, ויום השנה למלחמה. בהשוואה לכאבם של כתבים ועיתונאים מהדור הקודם להם, הכתבות שיוצאות מתחת ידם של כתבים מהזן החדש משדרות נימה של ריחוק יחסי,  פחות רגש ויותר רציונלית.

לפניכם מספר דוגמאות:

רמי רוזן כותב על החיים הטובים בתקופה שקדמה למלחמה, ועל האווירה ששררה אז ב"אימפריה המזרח- תיכונית", ישראל, כשהסיפור מוגש בנימה רציונלית ומתובל בפואטיקה:

מבעד לעיתוני חמשת השבועות האחרונים שלפני ה-6 באוקטובר  1973 משתקפת חברה זחוחה, מרוצה מעצמה, ששרה פזמונים מתוקים על יפי הארץ ואנשיה. חודש לפני מלחמה התנהלו החיים בנעימות, והרושם הכללי היה שהשמש אינה שוקעת מעל האימפריה המזרח-תיכונית החדשה המשתרעת ממורדות החרמון ועד לחופי שארם א-שייח. (הארץ, מוסף יום כיפור, 10.10.1997).

העיתונאי חמי שלו כותב גם הוא בנימה רציונלית, "חטא היוהרה והקונספציה השגויה שהביאו למלחמת יום כיפור, חיים וקיימים גם היום" (מעריב, מוסף יום כיפור, 29.9.1998), טקסט נטול ביטויי כאב על קרבנות המלחמה. ככלל, הכתבים מהזן החדש מרבים להתייחס למה שהם מכנים "פשלה" וה"מודיעין המפוברק" (ניר כץ, "יומנו של מילואימניק", בלייזר, 29.5.2012), כקביעה עובדתית יבשה. דוגמא לכך הוא יומנו של מילואימניק, מאת ניר כץ שהחל את שירותו הצבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים. הנימה הרציונלית בולטת גם בדבריו של השחקן שמעון כהן, כשהוא קובל על "גנרלים" שמתאמצים להסיר מעליהם את האחריות על הכשל בתפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. בולט אצלו כיוון המחשבה אנליטי. הוא מתמקד בצורת הלחימה של צה"ל באופן יבש ומבלי לבטא סממנים של טראומה או כאב: "הבעיה האמיתית היא שנים קודם, כשצה"ל הפקיר לחלוטין את צורת הקרב המכונה 'הגנה' ומיקד את עיקר מאמציו להגן על חייליו בצורה המטומטמת של בניית קו בר-לב, 180 מטרים מהתעלה כשחיילינו טרף לירי נק"ל" (כהן, אתר ערוץ 7, 23.9.2012). נימה מרוחקת מאפיינת גם את דבריו של העיתונאי והסופר יאיר שלג, שלא חווה את הטראומה על בשרו. הוא מרשה לעצמו לבקר את מה שהוא מכנה "תופעת ההלקאה העצמית והביקורתית כלפי 'חברה קלוקלת ושאננה'". ביום השנה ה-25 למלחמת יום הכיפורים שלג בוחר להפנות את מבטו מהטראומה שחוו קודמיו במלחמה. הוא משתמש בנימה רציונלית גרידא ומצביע על השיפור שחל מאז ימי המלחמה, במישורים רבים. ראו כיצד הוא בז לנהי ולקינות על תכונותיה הקלוקלות של הזהות הישראלית,

[…] מאז [מלחמת יום הכיפורים] ועד היום פרח בתקשורת, ובאליטות הישראליות בכלל, גל של קינה על תכונותיה הקלוקלות של הזהות הישראלית: השחצנות, הכוחניות, חוסר הנימוס, הקרתנות, מה לא […] אבל יש גם הרבה יופי בחיים הישראליים […] זה אפוס שראוי להתגאות בו (י' שלג, "מאופוריה לייאוש", הארץ 29.9.1998).

ערב יום הכיפורים תשע"ד – מספרם של הכתבים שחוו את המלחמה הולך ופוחת

השנה, בערב יום כיפור תשע"ד, כאשר ניחשף לשלל הכתבות בדפי העיתונות הכתובה, העיתונות האלקטרונית והדיגיטלית, ניווכח בבולטות האפיונים הללו, ובמיוחד בנימה המרוחקת והיבשה. מספר הכתבים והעיתונאים שחוו את המלחמה בחזית הולך ופוחת. מי שמעביר מידע ועורך תחקירים הם כתבים מהזן החדש. להם יש תפקיד מרכזי גם בניהול ראיונות על מלחמת יום הכיפורים. אין ספק שנקבל מעין "פסטיבל" של כתבות לרגל יובל הארבעים למלחמת יום הכיפורים. עיתונאים יוצאים בהכרזות שהפעם נזכה להצצה ב"פרטים שעדיין לא סופרו", וניחשף ל"עובדות חדשות", שנדלו מארכיונים שזה עתה נפתחו ונעשו נגישים לציבור הרחב. פרט לראיונות עם מי שחוו את תופת המלחמה – לאלו ניתן להאזין בגלי צה"ל כבר כעת – יתברר לכולנו שרק מי שהיה בחזית המלחמה מיטיב לתאר את הכאב. ואילו העיתונאים והכתבים מהזן החדש יציגו נימה  "עובדתית" יותר.

השאלה הגדולה והחשובה מכל היא, מהן ההשלכות?

אני טוענת, כי בעיקרו של דבר, הזיכרון הציבורי תמיד מושל בכיפה. הנרטיב חזק מהעובדה ההיסטוריות. זוכרים בעיקר את הסיפור ואין בודקים בציציות את נכונות כל העובדות המופיעות בו. לפיכך, מה שיצטייר כ"אמת" בתודעת הקורא המצוי, הוא למעשה סוג של עירוב בין דיווחים ואווירה של פסטיבל תקשורתי. ה"פסטיבל" יצויין על ידי מישמש של טקסטים תקשורתיים, מתובלים בסרטי דרמה טלוויזיוניים, נאומי הספד רשמיים וישיבות כנסת לציון יוום השנה למלחמת יום הכיפורים. בסוף כל אלו יהוו מוקד עניין זמני וחולף, אם בכלל.