תגית: ערבות הדדית

ערבות הדדית בזמן מגיפה

20200326_111027
Albert Camus, La peste, מתוך: אוסף פרטי

הׇדֶּבֶר הוא רומן העוסק במגפת הדבר בעיר האלג'יראית הגדולה אוראן ORAN. "הדבר" הוא סוג של רומן חברתי. העיר בה מתרחשת העלילה היא גנרית מספיק לשם ייצוג מקום כללי שדמויותיו מסמלות קטגוריות סוציאליות ופסיכולוגיות שונות.

הסיפור המרכזי – באפריל, אלפי חולדות מגיחות אל פני השטח הפתוח ומתות. האוכלוסייה אחוזת היסטריה, והעיתונות מתחילה להטיף ולדרבן לעשיית מעשה. הפרסומים בעיתונות נמשיכים זמן מה, עד שלבסוף הרשויות בעיר מתגייסות לפעולת האיסוף ושריפת גוויות החולדות. אפשר היה לצפות שאזרחי העיר ינקטו פעולה מיידית בתגובה למראה המבחיל של החולדות הגוססות, אלא שלשם כך נדרש מהם להיאבק באדישות ובהכחשה העצמית שלהם. ברקע הדברים מתברר שלמרות שהשלטון המקומי הגיב לבעיה, הגם שעשה זאת באיטיות רבה, העיתון סרב לפרסם גינוי ברור ועדכני על התנאים הסניטריים השוררים באוראן.

ואז במפתיע, ביום שבו העיתון עושה פניית פרסה חדה ונועזת ומתחיל לעורר את המקומיים לפעולה נמרצת, רק אז השלטון המקומי מתארגן לפעולות האיסוף ושריפת החולדות המתות. המהלך מתקבל בקול ענות חולשה, מצד האוכלוסייה, והמחשבה שלכל קורבנות המגיפה המתפרצת בעיר מצופה אותו גורל נמוגה בערפל. יתרה מזאת, תושבי העיר מניחים שהדאגה לסילוק גוויות החולדות היא באחריותם של אחרים. איש מהם אינו חושב לחרוג מהשגרה ומאזור הנוחות המבודד שלו כדי להתמודד עם הבעיה.

להלן הקטע מתוך המקור בצרפתית, 1947 .

2020-03-26 11.12.26

תרגום (חופשי) של הקטע המצולם,

גם כאן, תגובת הציבור הייתה איטית יותר מהצפוי. שכן ההודעה על שלוש מאות ושלושה מקרי מוות שהתרחשו כאן במהלך השבוע השלישי למגיפה, לא הדליקה אצלם נורה אדומה. כאילו שכל שלוש מאות ושלושה מקרי המוות לא התרחשו בגלל המגיפה. בנוסף לכך לאיש מבין אנשי העיר לא היה מושג מהו ממוצע מקרי המוות בעיר בימים כתיקונם. אוכלוסיית העיר מנתה כמאתיים אלף נפש. לאיש מהם לא היה ידוע אם מספר מקרי המוות הנוכחיים הוא אכן חריגה מהנורמה. למעשה, איש לא הטריח את עצמו לבדוק נתונים סטטיסטיים מסוג זה – שלא לדבר על כך שהתעניינות במצב זהה אמורה להיות מובנת מאליה. לפיכך, לציבור לא היה כל ממד ייחוס. רק בחלוף הזמן, וככל שהתברר שחל זינוק במדדי מקרי המוות, ושאי אפשר שלא להתייחס לכך, רק אז דעת הקהל התעוררה והציבור החל להתעניין בנתונים ובעובדות. שכן בשבוע החמישי היו כבר שלוש מאות עשרים ואחד מקרי מוות, ושלוש מאות ארבעים וחמישה מקרי מוות בשבוע השישי. אין ספק שהנתונים מדברים בעד עצמם. ולמרות זאת הם לא היו מספיק סנסציוניים כדי שהציבור יימנע מאדישותו…

לפניכם הקטע באנגלית

IMG-20200324-WA0023
הדבר, מאת אלבר קאמי.

בהמשך מגיע קטע רלבנטי לימינו: ערבות הדדית בזמן מגיפה

רק לאחר תקופת הסגר שנמשכת מספר חודשים, רבים מאזרחי אוראן מאבדים את האובססיה האנוכית שלהם לסבלם הפרטי-האישי. הם מתחילים להבין  את המצב ולהכיר במגיפה כאסון קולקטיבי שמדאיג את כולם. הם ניצבים באומץ אל מול חובת האחריות החברתית ומצטרפים למאמץ למיגור המגיפה.

המסר די מצמרר, אם חושבים עליו במונחים של ההתרחשויות הכלל-עולמיות בהיסטוריה הקצרה מאז פרוץ משבר הקורונה.

******************************************************

אלבר קאמי, (1913-1960), עיתנואי, סופר ופילוסוף, נולד באלג'יר. את הׇדֶּבֶר החל לכתוב ב- 1941, ופרסם אותו ב- 1947. ויקיפדיה מקטלגת את הספר כ"אלגוריה לתחלואי החברה האנושית, ה"נגועה" במגיפת השאננות, הרוע, ההרס וההרג (מגיפת הדבר), ויש הרואים בו מטאפורה להתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי (הציטוט : מתוך ויקיפדיה).

הדבר, מאת אלבר קאמי, הוצאת עם עובד 2001, תרגמה: אילנה המרמן. מתוך ויקיפדיה

אלבר קאמי, הדבר, עם עובד 2001, תרגום אילנה המרמן

הרהורים על סולידריות חברתית בימי קורונה

אנחנו נמצאים בתוך-תוכה של חוויה חד-פעמית כשייכים לגורל גלובלי, וגם מזה אפשר להפיק הזדמנות של בנייה ולא של נפילה מסוכנת.

ארז ביטון, משורר וחתן פרס ישראל לספרות ישראל היום, 20.3.2020

ארז ביטון, משורר וחתן פרס ישראל לספרות
ארז ביטון, משורר וחתן פרס ישראל לספרות. מקור: ויקיפדיה

איך עבר עליכם האירוע בחמישי האחרון (19.3) בשכונה שלכם בשעה שש בערב, לנוכח תרועות ההידד ומחיאות הכפיים לצוותי הרפואה ? איך קורה שאזרחים, שבימים כתיקונם מסתלקים ולא מתערבים בהפרת המוסר הציבורי, בימים אלו של מגה-אירוע מגרשים הבייתה קונים וסתם צעירים שרצו להסתלבט בבתי קפה בערים הקטונות בארצנו? באמת, איך?

עוד הבוקר התברר שגם השחקן והיוצר טוביה צפיר נדבק בוירוס הקורונה ועליו לשהות בבידוד, תחת השגחה רפואית. המסכן יצא לחגוג בבר לפני שבועיים כשהנורמה הייתה אחרת לגמרי. והיכן הייתם אתם לפני שבועיים? אם הייתם במסע קניות בסופר, כמוני, תסכימו שמעתה ואילך לא זו בלבד שתימנעו מכך או ליתר ביטחון תתחמשו בכפפות ואמצעי מיגון נוספים. מעתה ואילך ייתכן שגם אתם תנקטו בפעולה אקיבטיבית של גערות במפירי ההנחיות.

אשאל שאלה ישירה: בימים אלו של מגה-אירוע, מי מכם חושבים שיגיבו בצורה אקטיבית כדי לעודד אחריות ציבורית וערבות הדדית? 

שאלה לא פשוטה בכלל. אבל היא מתחדדת בימים אלו של מגה-אירוע, כאשר המתח בין האחריות הציבורית  וסיוע למניעת הפרות ההראות של משרד הבריאות, לבין האינטרס הפרטי לא להתערב, המתח הזה מתחדד.

הפסיכולוג, שחר אייל, התראיין בשבוע האחרון לתוכנית רדיו בנוגע למתח התמידי הזה שאנו חווים בימים כתיקונם. גם הוא שאל, איך מגבירים את הסולידריות הציבורית תוך חריגה מההרגל להתחפר בדלת אמות הפרט? לא פשוט.

כאן אני עושה אתנחתא ומפנה אתכם לספר, האדם מחפש משמעות, מאת ויקטור פרנקל. הספר ראה אור לראשונה ב- 1946, בתקופה שאחרי השואה. ומאז עד היום פורסמו מהודורת רבות שלו, והוא מככב בקורסים של מדעי החברה בכל מוסד אקדמי. פרנקל ידע היטב, מתוך ניסיונו האישי במחנה ריכוז, שגם בעת מצוקה אדם יכול להוריד את מפלס החרדה שלו, במידה שהוא חורג מדלת אמותיו ומסייע לאינטרס הציבורי. שלא לדבר על כך שזו גם דרך לא-אלימה לגרום לפרט לאמץ התנהגות מתחשבת בזולתו.

מה ידוע לנו על האינסטינקט האנושי לשיתוף-פעולה?

מניין צומחת תחושת האחריות הציבורית שמניעה בני אדם לחרוג מדלת אמותיהם? נכתבו על-כך תלי תילים של מחקרים. השאלה המרכזית הייתה, האם מדובר בייצר מולד או אפיון שהפרט רוכש מהסביבה? המסקנות אינן חד-משמעיות והדעת נוטה לחשוב שמדובר באפיון נרכש.

נוכל לנסח זאת כך – החשיפה לסביבה החברתית, בה הפרט גדל, על ערכיה התרבותיים והחברתיים, היא זאת שמלמדת אותו לשתף פעולה במידה זו או אחרת. אבל חייבת להתווסף לכך ההכרה של הפרט בסטנדרט במה שנקרא, טובת-הכלל.  לכאן נכנסת הנחת היסוד שבני האדם מוסריים מטבעם. ואם כן, יכול להיות שאם נעבוד יותר על אכיפה פנימית והגברת המוטיבציה נוכל לפתח אחריות ציבורית. כפי שפרנקל טוען, בעצם מדובר בשילוב, שכן ככל שנגביר את האחריות האישית נחווה תחושת אחריות כלפי הקרובים והסביבה החברתית.

ואם כל זה לא עוזר להגברת האחריות הציבורית, עלינו לתלות את יהבינו באמצעי התקשורת, שיחשפו אותנו לתמונות מהשטח, דוגמת נפגעי השפעת שחלפה. ואמנם, לאחרונה נחשפנו לסרטונים שאיפשרו צפייה בנשים וגברים ששהו על סיפון "ספינת הקורונה" המפורסמת, והוכנסו לבידוד. תודו שהתעוררה בליבכם חמלה כלפיהם, עקבתם אחר מהלך ההצלה והעזרה ואחר כל ההתפתחויות עד שובם לישראל לבידוד בבי"ח תל-השומר. צפייה בתרחישים כאלו מעוררת הקול הפנימי, ומזכירה לפרט את היותו חלק מהכלל. ובכלל זה, גם את אחריותו הציבורית. המסר הזה מופנם ככל שהפרט מתחיל לחשוב ולהרגיש במונחים של "אני חלק מהכלל". מה גם שככל שנרבה להציג דוגמא אישית במרחב הציבורי, נרגיש על בשרינו את המשמעות של סולידריות ציבורית ונגביר בתוכנו את התחושה הטובה שעזרנו לכלל.

דברי סיכום – על כולנו להשתכנע בחשיבות מטרת-העל, וחשיבות ההגנה על הסביבה והפחתת הסיכון לכלל. יש לזכור ש"כל טיפה חשובה, כי הרבה טיפות הופכות לים גדול".