תגית: עכו

הקצב מבוסניה

הסיפור ההיסטורי ידוע לכל – המצור של נפוליאון על עכו. מה שנותר הוא לכתוב רומן שישקף את הדמויות הפועלות ואת החברה דאז, זאת בהתבסס על מסמכים היסטוריים. הספר כתוב נפלא. התרגום מערבית לעברית מצוין.

להתראות עכו, מאת עלא חליחל. עם עובד, 298 עמ'. תרגם: יוני מנדל.

להתראות עכו. קרדיט: סימניה

חיפשתי ספר מתורגם מערבית לעברית, ספר שנכתב על ידי ערבי ישראלי. קיבלתי המלצה על הסופר והמחזאי, עלא חליחל שמתגורר כיום בעכו. אין פלא שחליחל לא החמיץ הזדמנות לכתוב רומן על העיר שאותה הוא מכיר היטב, על שלל שכיות החמדה הארכיאולוגיות של העיר. נהניתי מהכתיבה ועוד יותר מכך, מהתיאור הססגוני של הדמויות, החל מפאשה אל-ג'זאר, מושל עכו שמוצאו בבוסניה, וכלה בנפוליאון שהטיל מצור על העיר במטרה לכבוש אותה ולשלוט בנמל החשוב של ארץ הקודש. הפרטים על מסע הכיבוש של נפוליאון בארץ הקודש, הם מן המפורסמות. וחליחל מוסיף להם גוון באמצעות תיאור ססגוני של הנפשות הפועלות.

הרומן חושף את מהלכי הקרב על עכו, דאז – השנה היא 1799. הרבה מאוד השתנה מאז. במיוחד אמצעי הלחימה. אבל מה שמייחד את הספר, הוא היכולת של חליחל לשחזר באופן מרתק ביותר את השימוש בתושייה על-ידי שני הצבאות היריבים, החיילים של פאשה אל-ג'זאר ("הקצב" בערבית) והלוחמים בצבאו של נפוליאון. במהלך מסע הכיבושים שערך נפוליאון באזורנו, דרוש היה תכנון אסטרטגי כדי לתקוף וכדי הדוף את המתקפה. אבל בכך אי אפשר להסתפק. יש התפתחויות בלתי צפויות תוך כדי הקרב והיריב חייב להגיב עליהן. שני המחנות היריבים הצטיינו בכך באופן שאינו מוכר לנו כיום. כדאי לקרא כדי להיוכח עד כמה המוח האנושי ידע לעבוד בעת הצורך, הצליח למצוא דרכי פעולה מתוחכמות, בעיקר דרכי עורמה. לדעתי, אם משווים את הטקטיקות והאסטרטגיות בשדה הקרב של ימינו עם כל מה שגוייס לטובת המתקפה על עכו והדיפתה ב- 1799, לא התחכום הטכנולוגי הכריע שם אלא התחכום האנושי הפשוט, טריקים ושטיקים. מהפרטים הללו התפעלתי במיוחד (למרות שמדובר בשיטות אכזריות ביותר ובמחיר גבוה מאוד בחיי אדם).

מאז השתנו ערכים כמו ערך חיי האדם, מנהיגות, פיקוד, אמונים צבאיים וכל מה שקשור בהפעלת כלי הנשק המתקדמים. למעט כמה קטעים ארוכים ומייגעים למדי שאפשר היה לקצר בהם, התרשמתי מהיכולת הספרותית והעומק ההיסטורי של חליחל. מומלץ.

גם ירושלים לא מאוחדת

גילוי נאות אומר שירושלים המאוחדת אינה כלל כזו. נכון. העיר המזרחית היא כולה על טהרת המוסלמים והנוצרים. החלק המערבי של העיר מאוכלס בעיקר על ידי יהודים.

קראתי בעניין רב את הטורים שנכתבו היום לרגל יום ירושלים על ידי דפנה גולן ואיל מגד ואחרים. למען האמת, שאיפת העם היהודי הייתה תמיד לראות את ירושלים שלמה ומאוחדת. אני מסכימה עם כל מילה של דפנה ואיל. גם ההיסטוריה הקצרה של ישראל מלמדת שבשנת 1948 עוד קיווה ראש ממשלתנו דוד  בן גוריון שהממשלה תיאות לאשר את תכנית המטכ"ל ולהריץ את צה"ל לכיוון הירדן וים המלח, באזור ירושלים, כדי שהעיר תכלול שטחים השייכים לה מימים ימימה. הממשלה לא אישרה זאת ובן גוריון הגיב בצער ואמר: "זו תהיה בכייה לדורות". אגב, ההמלצה של המטכ"ל נבעה מההבנה שקל יותר יהיה לתקוף אזור זה בעוד מועד ולכבוש שטחים אלו מאשר להימצא במצב של מגננה בעתיד.

אבל מה לעשות. האמת הנוספת שאיש לא התייחס אליה היום וברור מדוע – ביום ירושלים מתייחסים רק לכלת השמחה – בישראל ישנן ערים רבות שמתגוררים בהן יהודים לצד ערבים, בין אם הם מוסלמים, נוצרים או שניהם. כמעט בכולן העיר מפוצלת. שתי ערים שלמות במקום אחת מאוחדת. אם הביטוי 'מאוחדת' שמור רק לירושלים אם לאו, העובדה היא שכך אנו חיים בישראל, ולא רק בירושלים.

אמור מעתה – גם ירושלים אינה מאוחדת.

הייתם לאחרונה בעכו? אני כן. הסתובבתי בעיר העתיקה ותהיתי על מה ולמה מסומנים שמות הרחובות בה בשפה הערבית בלבד. גם כשביקשתי הנחייה מתושבי המקום כדי להגיע לרחוב ההגנה, הם התממו וצחקו. הם פשוט אמרו לי שאין רחוב כזה. ממש כך. לבסוף אמר לי תייר שמבין ערבית שהצליח לקרא את השילוט ברחובות העיר העתיקה והוא מכיל פסוקים מן הקוראן.

אין לי אובססיה למתיחת ביקורת עלינו כעם גזעני. אין לי גם צורך בכך. במקרה של עכו בכל אופן מהמצב שאליו נקלעתי שם במקרה, הסקתי שהאשם איננו רק בנו. אם מיעוט שומר על היבדלות ומתאמץ להרחיק מעליו ניסיון של התקרבות מה עלינו לעשות? אם לא ברור לכם הדבר, צאו לעכו ונסו זאת בעצמכם. ובאשר לירושלים? בל ניתמם. שיתוף פעולה הוא מעשה ששניים מחליטים עליו, לא אחד. כמו שנאמר – It takes two to Tango.

בישיבת הכנסת לציון יום ירושלים נשמעו קולות המבכים את המצב אליו נקלענו כשחזון ירושלים המאוחדת הפך בעצם לפיקציה. קולו של רובי ריבלין היה רווי כאב גם ציפי ליבני ביכתה את המצב. לדעתי, חוץ מלשרת את אוייבי ישראל אין בדיבורים אלו כל תועלת. נקודה.