תגית: עיתונות מקוונת

ששון בחולון

א.

מאז שנפתח מוזיאון הילדים בחולון למבקרים עלה קרנה של העיר. גם קודם לכן הלך שמה של העיר לפניה כשמאמציו של ראש העיר מאז 1993, מוטי ששון, להפוך את חולון ממקום זנוח וקשה יום למרכז תרבות מקומי וארצי, עלו יפה. תנועה בלתי פוסקת של מבקרים מרחבי המדינה אל העיר היא אחד הסממנים לסיפור ההצלחה של אדם אחד וחברי עירייה העובדים סביב השעון, יוזמים ומממשים חזון. לאחרונה, זכתה העיר בהוקרה והכרה בינלאומית ומוטי ששון נכלל ברשימת עשרת ראשי העיר המצליחים ביותר בעולם. הבחירה בחולון ובמוטי ששון לאחד מראשי העיר המצליחים ביותר בעולם פורסמה במגזין בריטי בשם מונוקל – בהמשך (מונוקל משלב סרטון תדמיתי על ישראל המודרנית, ובחמש הדקות שייעד לצורך זה, מתייחס מונוקל גם לסוגיית היישוב הבדווי בנגב – אקטואליה!)

בפסקה הפותחת את כתבת הסיקור " Civic Slickers" נאמר:

The right mayor can reinvent and rejuvenate a city, boosting infrestructure, speeding integration, and fostering the arts. For our cities special we profile 10 of the freshest movers and shakers in urban politics worldwide, pinpointing their greatest successes

המגזין הבריטי Monocle, פרסם את הכתבה ב-27 ביולי, וציין את חולון לצידן של ערים כמו אמשטרדם, מדריד ושטוקהולם. למען האמת, כלל לא התפלאתי. אני מצטרפת לקהל המעריצים ומברכת את ששון ואת העיר חולון בתוספת של משאלה: "כן ירבו". ידוע היטב מה היה מצבה של העיר לפני שששון נבחר לראשותה ב- 1993. הוא בנה אותה מחדש, ולפי הכתבה הוא אף "המציא אותה מחדש", שינה אותה מהותית ובנה לה תדמית של מרכז תרבות לתפארת. את השבחים שזכה ששון לקבל ואת ההוקרה העולמית לפועלו הוא דואג לחלק עם עובדי עיריית חולון ובמיוחד עם יד ימינו, בעלת היוזמה והדמיון הפורה חנה הרצמן. ראשי ערים בכל העולם יכולים ללמוד מהיוזמות ותוצאותיהן. אך מה שחשוב בעיני יותר מכל דבר אחר הוא החשיפה שזכתה לה העיר חולון בעולם, באמצעות מגזין שהחל את דרכו רק לפני שלוש שנים ב-2007.

יוזמתו של ששון הייתה מלווה במחשבה תחילה. עם פתיחת מוזיאון הילדים קיבל כל מבקר בו מפת האטראקציות ברחבי העיר . החל מהגן היפני וגן הקקטוסים, הפסלים בכניסה לעיר וכלה בגני סיפורי הילדים (שזכו בפרס עזריאלי בשנה שעברה), מוקדי המשיכה לחולון רק הולכים ומתרבים. אפשר רק להתקנא בתושבי העיר שבראשה עומד אדם המשקיע מחשבה בפיתוח אתרים והוספת מרכזי תרבות בקצב שכזה. לאלו התווספו לאחרונה המוזיאון לקריקטורה וקומיקס, שמאז שנפתח הפך למוקד עלייה לרגל לא רק בשל התערוכות הקבועות והתקופתיות המיוחדות המוצגות בו אלא במיוחד בשל הפעילויות המגוונות המוצעות לילדים ומבוגרים כאחד. גם מוזיאון העיצוב בתכנונו של האדריכל הלונדוני רון ארד שנפתחו לאחרונה הם תוספת נהדרת לעיר ולמבקרים הרבים המגיעים אליה.

ב.

בלתי אפשרי לכתוב על כל זה מבלי להצדיע למגזין הבריטי Monocle שהחל להופיע בפברואר 2007.

Monocle Magazine
Monocle Magazine

מונוקל מוציא לאור עשר חוברות (בקנה מידה של ספר ממש). את החוברות הוא מפיץ למנויים ברחבי העולם ותמצית הכתבות זמינות לכל גולש באתר המושקע שלו. המגזין מתמקד בסיקור עיצוב, תרבות, עסקים ואירועים בינלאומיים. לא בדקתי כמה מנויים יש למונוקל אך האתר האינטרנטי המושקע שלו מעניק תחושה שהמערכת מעוניינת להבליט את הצד היותר מעניין של ה"כפר הגלובלי". המערכת של מונוקל מתהדרת באנשי מקצוע מן השורה הראשונה, הבאים מעיתונים מוכרים ומהימנים כמו הניו יורק טיימס ומרשתות טלוויזיה בארה"ב ובקנדה. לפיכך, מרבית הכתבות באתר זמינות רק חלקית לגולשים אבל המינויים המקבלים 10 מהדורות מודפסות של המגזין בשנה קלנדרית אחת יכולים ליהנות מגלישה בלתי מוגבלת ומלאה בארכיון של מונוקל.

ג.

ישראל זכתה לסיקור לא רע במגזין מונוקל. יש לזה השלכות אם לוקחים בחשבון את העובדה שהמגזין נקרא ונצפה על ידי קוראים מרחבי הגלובוס. בפברואר 2010 פרסם מונוקל סרטון קצר  הפותח במילים – "אזרחי ישראל חווים כל רגע תחושה של מדינה במצור. לכל אזרח יש מסכת אב"כ וברחבי המדינה זרועים מקלטים, גדרות תייל הוקמו בגבולות ואנשי צבא חמושים נראים בכל עיר וכפר".הכתבה מציינת ש"ברחבי ישראל מוצבות אנדרטות לזכר לוחמים ואירועים צבאיים וביטחוניים שפקדו את המדינה מאז הקמתה. כללית, אזרחי המדינה הזו חיים בתחושה מתמדת של מלחמה".

אי אפשר לצפות ליותר מזה מסרטון שהופק בבריטניה, ושנועד להציג את מדינת ישראל בפני קהל היעד הגלובלי של המגזין!

במאמר מוסגר – גם על יישובי הבדווים הבלתי חוקיים בנגב יש סיקור בסרטון. כדאי לצפות בו!

העיתון הנפוץ במדינה – את מי זה מעניין?

חברות פרסום ותאגידים הם היחידים שהמידע על טווח התפוצה של העיתון המודפס ברבעון האחרון של השנה מעניין אותם באמת. הנתון עשוי להכריע עבורם בכל מה שקשור למחיר הפרסומות שהם מוסרים לעיתון.

תם העידן שבו שואפת העיתונות להתפאר בסיסמא שחרת על דגלו העיתון המודפס – "הניו יורק טיימס" במאה ה-19 – "כל החדשות הראויות לפרסום" (All the news that's fit to print""). כיום נוהגים לאמור בציניות: All the news we want to know, for what it's worth"". לאור הסקר האחרון של TGI , המציב את "ישראל היום" כעיתון הנפוץ במדינה (בימי חול), חשוב להצביע על מספר פרטים שלא מגיעים בדרך כלל לציבור הרחב, ואולי לא היו בין מטרות הסקר – העיתון "ישראל היום" אינו ריבון על מקורות היידע, אינו מתפקד כמתווך מידע, אינו מווסת את זרימתו ואינו מעצב נורמות ודעת קהל. "ישראל היום" אינו קובע מה יעלה על סדר היום הציבורי וגם אינו מצליח להעלות נושאים לשיח הפרלמנטרי. ככלל, מה שמאפיין אותו ואת העיתונות המודפסת בחמש השנים האחרונות הוא אבדן תשומת לב הציבור לעניינים מדיניים המדווחים ונדונים בעיתונות זו. חל מעבר חד בתשומת לב הקוראים המסורתיים מהמדיום המודפס לעבר גלישה במרחב המקוון וצריכת התכנים הענייניים המתפרסמים במדיום הדיגיטלי, והמיוחד צריכת עדכונים על הנעשה כאן (בסביבה הקרובה ובמרחב הגלובלי הרלוונטי) ועכשיו.

מה שסקר עיתונות אמור לעשות בימינו הוא בראש ובראשונה להירתם לבדיקת נתונים לגבי כמות הצפיות ביום במהדורה המקוונת של, לדוגמה, "ישראל היום". רצוי שמידע זה ילווה גם בציון הנתונים הדמוגרפיים של הקוראים. ובאשר לקוראי המהדורה המודפסת של העיתון בעל התפוצה הרחבה ביותר, רצוי לבדוק האם הוא אכן נקרא כעיתון המספק מידע מדיני, חברתי ותרבותי, קרי – האם הקוראים מתעניינים בתוכן או שמא בעיקר בכותרת (המוכתבת בדרך כלל על ידי המערכת על מנת לספק גירוי לקורא). בקיצור, השאלה הרלוונטית היא: האם הקוראים משתמשים בעיתון פשוט כדי להעביר את הזמן ובמקום לפטפט בנייד שלהם, הם מעלעלים בתמונות ובפרסומות בזמן שהם ממתינים בתור לאוטובוס, נוסעים ברכבת או מסתובבים בסופרמרקט כשהעיתון בידם?

ספציפית, התנהגות קוראי העיתונות המודפסת מתאפיינת בחמש השנים האחרונות ב"כניעה" להפצרות משווקי העיתונים ולצ'ופרים שהם מחלקים לכל מנוי שמוכן להכניס לביתו מספר קילוגרמים של נייר בכל בוקר ולעסוק בפינוי שקיות כבדות של נייר לאחר מכן.

גוונים פוליטיים וכתיבה דמגוגית בעיתונות – הסקר המעניין והחשוב יותר (שאיננו…)
אין ספק שכיום כל עיתון נוטה במידה זו או אחרת לצד מסויים על פני המפה הפוליטית. אם נעמוד על טיב הכתיבה בעיתון המודפס נגלה שכתבים "ימניים" ו"שמאלנים" כאחד מככבים בעיתונות זו. והמינון של כתבים אלו הוא לדעתי מעל ומעבר לכיכובם של מקביליהם בעיתונות המקוונת באינטרנט. ב"ישראל היום" ניתן לחוש בגוון "ימני" בוהק עם מינון "נכון" (אך לא מעבר לכך) של גוונים הנוטים יותר לשמאל הפוליטי. זה כמובן לגיטימי, אך חובה לציין זאת כעובדה ולתת את הדעת על כך. שכן, העיתונות בכללותה מזמן כבר איננה אובייקטיבית. אפשר להציב לדוגמה מול כתבים "שמאלניים" כמו גדעון לוי או עמירה הס, הכותבים לעיתון הנחשב כשמאלני במדינתנו, מספר כתבים "ימניים" שלא אנקוב כאן בשמותיהם, הממלאים בדיוק אותו תפקיד של הטיית תשומת לב הקורא לימין המפה הפוליטית בעיתון החינמי, "ישראל היום". בנוסף לכך, הנתון החשוב ביותר והמשמעותי בסביבה של רייטינג לשלטון המכהן הוא טיב הכתיבה. לצערנו, הורגלנו לסגנון פופוליסטי ודמגוגי ורובנו כבר אינו מסוגל להבחין בין שכנוע לבין תעמולה ודמגוגיה. חבל שכך הורגלנו ושאיש כבר אינו מבחין בין זה לבין כתיבה אובייקטיבית. ואולי גם לא איכפת לאיש מכך משום שהעיתון איבד מערכו ההיסטורי.

מכל מקום, נראה שמרבית הכתבים בימינו אינם מביישים את גדולי הדמגוגים בהיסטוריה האנושית. הם מכירים את מלאכתם ובקיאים בה, אך עוסקים במלאכת הכתיבה הדמגוגית על דעת המערכת שלהם. כפי הנראה, מלחמת התפוצה כרוכה בחיפוש אחר "כתבים בעלי כשרון דמגוגי-פופוליסטי" (חפשו במדור דרושים….). מרבית הכתבים בעיתון המודפס הפופולרי ניחנו בכישורים דמגוגיים. אך כמובן אין זה מוריד מערכם כמובן במישור של היידע האישי המשתקף בכתיבתם. אין ברירה, הן ה"ימניים" והן "השמאלניים" חייבים להיות "צעקניים" בעיתונות המודפסת.

"ישראל היום" – שירות עם חיוך
מי שאינו משלם עבור קבלת העיתון אינו מצפה לצ'ופר חומרי כלשהו, פרט לעיתון עצמו. ואם זוכים הקוראים ל"שירות עם חיוך", כשטלפניות חביבות ומסבירות פנים בשיחה טלפונית ומעניקות להם על ידי כך הרגשה טובה, או דואגות לכך שהעיתון יגיע לכל נקודה בארץ בשיטת "עקוב אחרי", בוודאי לא יתנגדו להמשך השירות הנאמן. אך מלבד זאת, אין כל סיבה ל"שמוח" על הנתון הנתפס כהישג גדול, בדבר טווח התפוצה של העיתון המודפס ובמיוחד הנתון האחרון בדבר טווח תפוצתו בימי חול של "ישראל היום".

במשך למעלה משנה מגיע שליח של "ישראל היום" ומניח עותק של העיתון על מפתן ביתנו, תוך תיאום מלא בין ספקי העיתון ובינינו. העיתון נשלח אלינו אף במהלך שהייתנו במלון באילת לאחרונה. יתרה מכך, כשביקשנו להפסיק זמנית את ה"מנוי", עקב שהייה ממושכת בחו"ל, המשיך השליח של "ישראל היום" להניח עותק של העיתון בפתח ביתנו באותה שעה מוקדמת של הבוקר. אין זה העיתון המודפס היחיד שאנו מנויים עליו. אנו מנויים גם על עיתון "הארץ" וקוראים את תכניו במשך היום או הימים הקרובים. אני, אישית, נוהגת בדרך כלל לגלוש בצהרי היום במספר אתרים של העיתונות המקוונת, ביניהם אתר YNET ולעתים גם NRG והארץ. אינני נוהגת לגלוש באתר של "ישראל היום". אני מגיבה מדי פעם לכתבות באתר המקוון של עיתון "הארץ" וגם לכתבות המתפרסמות ב YNET. הנה כבר יש לפניכם סטטיסטיקה שלפיה גם כאשר אינני מספיקה לעיין בכותרות של "ישראל היום", אני עושה מאמץ במשך היום לקרא תכנים המתפרסמים בעיתון "הארץ" ותמיד מתעדכנת ב"חדשות" המתפרסמות בעיתונות המקוונת, בעיקר ב YNET, ושולחת לעתים תגובה דרך האתר.

אז מה מאזן את התמונה? העובדה שאנחנו חיים בעידן שבו הגולשים חופשיים לברור לעצמם אלו תכנים לקרא. אפשר ללמוד על כך בעיקר מהתנהגותו של קהל ספציפי – הצעירים ובני נוער.
תשאלו את בני הנוער והם כבר יאמרו לכם, "איננו מכורים לעיתון המודפס, אנחנו גם לא מכורים לחדשות הערוצים 2 ו-10 ובדרך כלל אנו ממעטים לגלוש באתרים של העיתונות המקוונת ". אחדים אמרו לי לאחרונה שלא מעניין אותם מה קורה בין ביבי לליברמן וגם לא מה אמר אובאמה לאבו מאזן. מה שחשוב לדעתם הוא לקבל מידע מיידי כאשר "קורה משהו". דהיינו, הם היו רוצים להתעדכן על אירועים בזמן הווה ומייד. לדעתם, חשוב לדעת על אירועים המשפיעים על התנהלותם בשגרת היום, כאן ועכשיו. האם שוגרו קסאמים או גראדים לעבר ישראל בשעה האחרונה? האם פרצה מלחמה בגבולות המדינה? האם היה פיגוע או רצח ומהם הפרטים העיקריים, בקצרה!!? כל אירוע חריג ו"מדובר" יגיע אליהם בלי מאמץ משום שהם מסמסים ומצייצים ללא הרף.

 את מי צריך הסקר הנוכחי של TGI לעניין באמת?
חברות פרסום ותאגידים הם המגזר שעדיין חשוב להם לדעת על תפוצת העיתון המודפס משום שזהו מגזר המשתמש בכל ערוץ פומבי לרבות העיתון המודפס כדי לפרסום את מרכולתו. חברות פרסום ותאגידים הם היחידים שהמידע על טווח התפוצה של העיתון המודפס ברבעון האחרון של השנה מעניין אותם באמת. הנתון עשוי להכריע עבורם בכל מה שקשור למחיר הפרסומות שהם מוסרים לעיתון.
זו התובנה היחידה המשמעותית שעלינו ללמוד מהסקר של TGI. הסקר, כפי שבוצע, מצביע על חשיבות הצד העסקי והכלכלי של המפרסמים ושל העיתון עצמו במונחים של מספר החשיפות אליו כמוצר ולא כמקור מידע מדיני, חברתי או תרבותי. ובכך עובר הכדור מן המגרש של הפצת ידיעות ודעות, ובתוך כך המגרש של שומרי הסף וכלבי השמירה המסורתיים, אל המגרש שמעצב לכל היותר דעת קהל באשר לרייטינג של המופעים העכשוויים, הבידור, המוצרים המוזלים ומחירי טיסות וחופשות בארץ ובחו"ל. כל קשר בין זה לבין עיצוב דעת קהל במישור הפוליטי הוא מקרי בהחלט.