תגית: עיתונאות

מלחמת יום הכיפורים בתמהיל התקשורת המסחרית (ה')

הסקירה הבאה מראה שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים נושף בעורפנו בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי. ראו כיצד עובדות היסטוריות מתערבבות עם נרטיבים ומיתוסים שהציבור הישראלי ממשיך לייצר סביב אירועים משמעותיים בני תקופתנו, והכל בניצוחה של התקשורת המסחרית.

******

יש האומרים שהספרים והתחקירים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים מספקים מידע מדויק.  למרות זאת, כ-90% מהציבור אינו מתעניין במה שכתוב בספר. במידה ומתעוררת סקרנותו וניתן להשיג "ארבעה במאה", הספר מגיע אחר כבוד לארון הספרים שבבית ונח לו שם עד שמגיע הזמן לנער ממנו את האבק ולהחזירו למקומו. התופעה ידועה היטב לתקשורת המסחרית שמושכת את תשומת הלב אל תכניה באמצעות כותרות צעקניות בטלוויזיה המסחרית ובאינטרנט, שמבטיחות מידע שווה לכל נפש. יחד עם זאת יש להבחין בתמהיל שבכתבות וכותביהן. רובן נכתבו על ידי עיתונאים מהדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואילו משנה לשנה פוחת מספרם של הכתבים מדור 1973 שחוויית הטראומה חקוקה על ליבם. ההבדל משמעותי והוא ניכר היטב בתמהיל התקשורת המסחרית המתפרסם ערב יום הכיפורים.

לאחרונה פרסמתי מספר רשימות שהתמקדו בזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים. התייחסתי באחת מהן לתחושת הטראומה ותפישת המלחמה כמחדל. ברשימה אחרת התייחסתי לתפישה שלפיה צה"ל התאושש מהר מאוד מתנאי הפתיחה הגרועים והמלחמה הסתיימה בניצחון גדול. ברשימה זו אני מבקשת להתמקד בתמהיל הכתבות בתקשורת המסחרית, שכבר החל להופיע, ובהן בולטת נימה מרוחקת ומנותקת של כתבים ועיתונאים שלא היו שם – בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים (כתבים שעדיין לא נולדו או לא חיו בישראל באותה תקופה).

להלן ציטוטים מתוך כתבות ומאמרים של עיתונאים שחוו את המלחמה וציטוטים מפרי עטם של עיתונאים שלא חוו אותה אישית. אני מבקשת לטעון שצינור המידע המשפיע ביותר על השיח הציבורי ועל תדמית המלחמה ההיא הוא התקשורת המסחרית. היא ממלאת פונקציה מרכזית בשינויים שחלו בתפישת המלחמה במהלך ארבעים שנה.

הסקירה הבאה מראה שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים נושף בעורפנו בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי. ראו כיצד עובדות היסטוריות מתערבבות עם נרטיבים ומיתוסים שהציבור הישראלי ממשיך לייצר סביב אירועים משמעותיים בני תקופתנו, והכל בניצוחה של התקשורת המסחרית.

לא יהיה זה יומרני לטעון בהקשר זה שבעוד עשרות שנים, כשיפחת הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים ימשיכו לדבר על ה"מחדל" בעונה זו של השנה כדי לצאת ידי חובה, ואילו הספרים היוצאים לאור חדשות לבקרים ינוחו על המדפים ויילמדו במקרה הטוב בשיעורי היסטוריה.

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים משדרים בעיקר כאב

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים בחזית או בעורף אינם מוכנים לסלוח להנהגה  הבכירה, הצבאית והמדינית, על "הכישלון בשלושת ימי הקרבות הראשונים של המלחמה", ועל אלפי ההרוגים שמותם נתפש בעיני חלקם כמיותר. התחושות שלהם עולות בכל שנה בכתבות לעיתונות, המתפרסמות בתאריך לציון יום השנה למלחמת יום הכיפורים.

דוגמאות לכך אינן חסרות. העיתונאי נחום ברנע, ששירת בחטיבת הצנחנים במלחמה כינה את "2,569 החללים המיותרים של המלחמה ההיא […] מתֵי [ה]מחדל" (ידיעות אחרונות, 24.9.1993). העיתונאי והסופר אמנון דנקנר נמנה אף הוא עם אלו שהיו שם, וגם הוא ביטא אי-יכולת לסלוח לאחראים ל"מחדל", ש"…לעולם לא יישכח ולא ייסלח". את הצער והכאב על אלפי החללים, האלמנות והיתומים הוא הגדיר כתוצאות של "מצעד האיוולת של גולדה מאיר" (מעריב, 29.9.1998). גם ירמי עמיר, עיתונאי ושחקן ששירת בשריון בסיני ותיאר את מה שהתרחש ב"קרב על חמוטל" בקו בר לב, תיאר אותו כ"עוד מחדל שחיילים מתו עליו לשווא". אי אפשר שלא לחוש את ייסורי הנפש המתמשכים של עמיר על כל מה שהוא כולל במונח "מחדל":

קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון […] כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור, המלחמה שבה הפקירו פצועים וסתם חיילים, מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ושל פשלות ומחדלים, המלחמה שהתקשורת ידעה עליה יותר מהלוחמים, שעיתונאים היו שבויים של מפקדים, המלחמה שבה יצחק מרדכי ואריאל שרון עשו קריירה, שהיינו עפר לרגליה […] עכשיו אני בסדר, עבור, זיכרונות, קלישאות, חוויות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולנו גיבורים, הכל דימויים (ידיעות אחרונות, מגזין יום כיפור, 27.9.2009).

יובל נריה, שהיה סגן מפקד פלוגת טנקים במלחמת יום הכיפורים ולחם באזור החווה הסינית, הוסיף להתבטאויות של קודמיו ולתחושת הכאב הנורא של בני אותו הדור. הזיכרון הצורב ביותר שלו הוא הקרב בחווה הסינית, אותו תיאר במונחים אפוקליפטיים: "הכל אז נראה הזוי כל כך. סופי כל כך". האכזבה התנקזה לתובנה קולקטיבית שאסור להניח להנהגה לנהל לבדה את העניינים: "אז הבנתי שאסור יותר לתת 'להם' להמשיך לנהל עבורנו את העניינים. הם הרי מסוגלים לגמור לנו את המדינה." (ידיעות אחרונות, 27.9.1998).

החיבור בין "מחדל" ההנהגה למותם של לוחמים עולה גם בדבריו של העיתונאי רוביק רוזנטל, ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים: "3000 חיילים נהרגו בשל מחדלי המדינאים וזחיחות המפקדים" (28.5.2008, אתר NRG).

הנימה השלטת בכתבות העיתונאים שחוו אישית את המלחמה אינה אחידה. למרות שרובם ככולם מתמקדים בכאב חלקם מתייחס במיוחד למה שהתרחש ערב המלחמה.

העיתונאי גדעון לוי שירת בגלי צה"ל ב-1973 ושמע על הקרבות ברדיו. גם הוא מתמקד בכאב. אבל, בשונה מקודמיו, הוא עוסק במיוחד במה שהתרחש ערב המלחמה, בשאננות של מנהיגי המדינה שהבטיחו כי לא נשקפת סכנה לישראל: "[…] על שפת הסואץ שורר השקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, ביהודה שומרון ובגולן הקווים בטוחים, הגשרים פתוחים, ירושלים מאוחדת" (הארץ, 27.9.2009). שיא השחצנות והשאננות טמון, לדעתו, באמירתו של דיין בטרם פרצה המלחמה: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח", ובנבואתו של דיין "שעשר שנים לא תפרוץ מלחמה וישראל תישאר בגבולותיה", וגם בתגובתה השאננה של גולדה: "הם לא מסוגלים אפילו לחצות את התעלה". העיתונאי ישראל הראל יצא נגד תחושת האשמה של מפקדים מדור הפלמ"ח שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים. אחד מהם לטענתו היה יצחק רבין, שכתוצאה משפלות הרוח הכללית "עלה על נתיב הוויתורים שהסתיים באוסלו – אחד האסונות הכבדים ביותר." (הארץ, 25.10.2012).

בכתבות של עיתונאים שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים שולטת נימה מרוחקת ומנותקת

אחרי 40 שנה המלחמה מצטיירת בטקסטים, פרי עטם של כתבים ועיתונאים שלא חוו אותה ישירות, כאירוע מרוחק ומנותק שניתן לעסוק בו ביישוב הדעת ובאורח רציונלי. כאילו מדובר בהיסטוריה מעולם אחר. דיווחים מסוג זה מאפיינים כתבות של קבוצה זו. הם תופסים מקום מרכזי בתקשורת בהשוואה לדווחי העיתונאים מהדור שחווה את המלחמה על בשרו. בעשרים השנים האחרונות העיתונאים מהזן החדש עסוקים באיסוף חומרים על מלחמת יום הכיפורים כאשר מתקרב ערב יום כיפור, ויום השנה למלחמה. בהשוואה לכאבם של כתבים ועיתונאים מהדור הקודם להם, הכתבות שיוצאות מתחת ידם של כתבים מהזן החדש משדרות נימה של ריחוק יחסי,  פחות רגש ויותר רציונלית.

לפניכם מספר דוגמאות:

רמי רוזן כותב על החיים הטובים בתקופה שקדמה למלחמה, ועל האווירה ששררה אז ב"אימפריה המזרח- תיכונית", ישראל, כשהסיפור מוגש בנימה רציונלית ומתובל בפואטיקה:

מבעד לעיתוני חמשת השבועות האחרונים שלפני ה-6 באוקטובר  1973 משתקפת חברה זחוחה, מרוצה מעצמה, ששרה פזמונים מתוקים על יפי הארץ ואנשיה. חודש לפני מלחמה התנהלו החיים בנעימות, והרושם הכללי היה שהשמש אינה שוקעת מעל האימפריה המזרח-תיכונית החדשה המשתרעת ממורדות החרמון ועד לחופי שארם א-שייח. (הארץ, מוסף יום כיפור, 10.10.1997).

העיתונאי חמי שלו כותב גם הוא בנימה רציונלית, "חטא היוהרה והקונספציה השגויה שהביאו למלחמת יום כיפור, חיים וקיימים גם היום" (מעריב, מוסף יום כיפור, 29.9.1998), טקסט נטול ביטויי כאב על קרבנות המלחמה. ככלל, הכתבים מהזן החדש מרבים להתייחס למה שהם מכנים "פשלה" וה"מודיעין המפוברק" (ניר כץ, "יומנו של מילואימניק", בלייזר, 29.5.2012), כקביעה עובדתית יבשה. דוגמא לכך הוא יומנו של מילואימניק, מאת ניר כץ שהחל את שירותו הצבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים. הנימה הרציונלית בולטת גם בדבריו של השחקן שמעון כהן, כשהוא קובל על "גנרלים" שמתאמצים להסיר מעליהם את האחריות על הכשל בתפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. בולט אצלו כיוון המחשבה אנליטי. הוא מתמקד בצורת הלחימה של צה"ל באופן יבש ומבלי לבטא סממנים של טראומה או כאב: "הבעיה האמיתית היא שנים קודם, כשצה"ל הפקיר לחלוטין את צורת הקרב המכונה 'הגנה' ומיקד את עיקר מאמציו להגן על חייליו בצורה המטומטמת של בניית קו בר-לב, 180 מטרים מהתעלה כשחיילינו טרף לירי נק"ל" (כהן, אתר ערוץ 7, 23.9.2012). נימה מרוחקת מאפיינת גם את דבריו של העיתונאי והסופר יאיר שלג, שלא חווה את הטראומה על בשרו. הוא מרשה לעצמו לבקר את מה שהוא מכנה "תופעת ההלקאה העצמית והביקורתית כלפי 'חברה קלוקלת ושאננה'". ביום השנה ה-25 למלחמת יום הכיפורים שלג בוחר להפנות את מבטו מהטראומה שחוו קודמיו במלחמה. הוא משתמש בנימה רציונלית גרידא ומצביע על השיפור שחל מאז ימי המלחמה, במישורים רבים. ראו כיצד הוא בז לנהי ולקינות על תכונותיה הקלוקלות של הזהות הישראלית,

[…] מאז [מלחמת יום הכיפורים] ועד היום פרח בתקשורת, ובאליטות הישראליות בכלל, גל של קינה על תכונותיה הקלוקלות של הזהות הישראלית: השחצנות, הכוחניות, חוסר הנימוס, הקרתנות, מה לא […] אבל יש גם הרבה יופי בחיים הישראליים […] זה אפוס שראוי להתגאות בו (י' שלג, "מאופוריה לייאוש", הארץ 29.9.1998).

ערב יום הכיפורים תשע"ד – מספרם של הכתבים שחוו את המלחמה הולך ופוחת

השנה, בערב יום כיפור תשע"ד, כאשר ניחשף לשלל הכתבות בדפי העיתונות הכתובה, העיתונות האלקטרונית והדיגיטלית, ניווכח בבולטות האפיונים הללו, ובמיוחד בנימה המרוחקת והיבשה. מספר הכתבים והעיתונאים שחוו את המלחמה בחזית הולך ופוחת. מי שמעביר מידע ועורך תחקירים הם כתבים מהזן החדש. להם יש תפקיד מרכזי גם בניהול ראיונות על מלחמת יום הכיפורים. אין ספק שנקבל מעין "פסטיבל" של כתבות לרגל יובל הארבעים למלחמת יום הכיפורים. עיתונאים יוצאים בהכרזות שהפעם נזכה להצצה ב"פרטים שעדיין לא סופרו", וניחשף ל"עובדות חדשות", שנדלו מארכיונים שזה עתה נפתחו ונעשו נגישים לציבור הרחב. פרט לראיונות עם מי שחוו את תופת המלחמה – לאלו ניתן להאזין בגלי צה"ל כבר כעת – יתברר לכולנו שרק מי שהיה בחזית המלחמה מיטיב לתאר את הכאב. ואילו העיתונאים והכתבים מהזן החדש יציגו נימה  "עובדתית" יותר.

השאלה הגדולה והחשובה מכל היא, מהן ההשלכות?

אני טוענת, כי בעיקרו של דבר, הזיכרון הציבורי תמיד מושל בכיפה. הנרטיב חזק מהעובדה ההיסטוריות. זוכרים בעיקר את הסיפור ואין בודקים בציציות את נכונות כל העובדות המופיעות בו. לפיכך, מה שיצטייר כ"אמת" בתודעת הקורא המצוי, הוא למעשה סוג של עירוב בין דיווחים ואווירה של פסטיבל תקשורתי. ה"פסטיבל" יצויין על ידי מישמש של טקסטים תקשורתיים, מתובלים בסרטי דרמה טלוויזיוניים, נאומי הספד רשמיים וישיבות כנסת לציון יוום השנה למלחמת יום הכיפורים. בסוף כל אלו יהוו מוקד עניין זמני וחולף, אם בכלל.

סרט רלוונטי ולא רק בגלל האוסקר: "הערת שוליים"

בשבוע שעבר הוכרז שמו של חתן פרס ישראל לספרות – הסופר בן ה- 87, נתן שחם. היום הוכרז שמו של חתן פרס ישראל לתקשורת –  העיתונאי יעקב אחימאיר, בן ה- 74. שניהם עדיין פעילים בתחומים הרלוונטיים. 

נתן שחם זכה בפרס על היותו "מן הבולטים בין סופרי דור תש"ח" ויעקב אחימאיר זכה בפרס משום "סגנונו העיתונאי נטול הפניות, האמין, מהעמיק ורחב האופקים. סגנון ששימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים." (הפוסט נכתב ב- 2012)

בתהליך בחירת חתני וכלות פרס ישראל עוסק הסרט הישראלי "הערת שוליים". הלילה נדע מה עלה בגורלו כמועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. תהיה זו הפתעה נעימה אם הסרט יזכה בפרס זה. אך רלוונטיות הסרט נובעת מעניין הרבה יותר מהותי.

הערת שוליים
תמונת הפרסומת לסרט "הערת שוליים". מקור: ויקיפדיה

לסרט,"הערת שוליים", יש ערך בשני מובנים:

הדימוי של החתנים וכלות פרס ישראל – חתני פרסי ישראל לשנת 2012 ובשנים הבאות (והקודמות) הופכים, בחסות הסרט, לקרייריסטים, תככנים, אנשי ריב ומדון וכיוצא באלו ומצטיירים לא רק כיוצרים מצטיינים בתחומם. אחרים הופכים בחסותו לפשרנים ורגישים. שכן, הסרט עוסק באנשי אקדמיה, ומתמקד בשני פרופסורים שעוסקים בתחום היהדות, והעלילה חושפת דרמות ותהליכים שאינם מוכרים למרבית הציבור. כאן מתגלה כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים של בחירת הזוכים בפרס. וזה לא ממש מחמיא.

המהות שהסרט מבקש לשדר – אחת התרומות החשובות שלו הוא ההדגש שעולה ממנו. הסרט מעלה לקדמת הבמה את השאלה, מה היו נימוקי ועדת הפרס? בשונה מפרס האוסקר, המעניק פרסים על המשחק, הצילומים ומספר קטגוריות נוספות שבהם הצטיינו הסרטים, לשון ועדת פרס ישראל, כשהיא מנמקת במה הצטיינו ומה תרמו הזוכים, חייבת להבהיר לכולנו במה הצטיינה עבודתם של החתנים וכלות הפרס. הוועדה חייבת להסביר בשפה נהירה לכל מה תרמו אותם זוכים וזוכות לתרבות, לתחומי היידע השונים ולהוויה הישראלית.

הציבור ו"הערת שוליים"

ברור לי שמרבית הציבור שאינו חשוף בדרך כלל לתהליכי הקידום, על בסיס מחקר, בהיררכיה האקדמית, לומד מהצפייה לסרט "הערת שוליים", דבר אחד או שניים על המתח, המאבקים, ההתכתשויות בעבודה האקדמית, והשלכותיהם על משפחות החוקרים. אך כאמור, הנקודה שהסרט מנסה להבליט, ומקווה להבהיר לצופיו, היא שועדת הפרס חייבת לנמק את הסיבות לבחירה בזוכי הפרס. ובתחום הספרות – יספיק אם ניזכר בהתכתשויות שהתחוללו סביב הענקת פרס ספיר לאלון חילו על ספרו "אחוזת דז'אני". האם לציבור יש עניין בנימוקי ועדת הפרס? האם הציבור זוכר מה קבעה ועדת הפרס לגבי תרומתו של אלון חילו לספרות ולהוויה הישראלית? בהקשר זה ראוי אם כן לציין את תרומתו של הסרט "הערת שוליים". הסרט אכן שם דגש רב על נימוקי ועדת הפרס המבהירים על שום מה היא מעניקה את הפרס למועמדים אלו ולא לאחרים.

מנימוקי ועדת פרס ישראל 2012

אסיים בעניין המהותי העולה מהסרט "הערת שוליים", שבעיניי הוא החשוב ביותר: נימוקי ועדת פרס ישראל (2012). להלן אביא נקודות עיקריות מתוך הנימוקים לגבי שתי הזכיות, של העיתונאי, יעקב אחימאיר ושל הסופר נתן שחם:

א – מנימוקי ועדת פרס ישראל על החלטתה להעניק את פרס ישראל לתקשורת ליעקב אחימאיר:

יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים.

כמי שצפו  בסרט "הערת שוליים" או שמעו עליו, תשומת לבנו לנימוקי הועדה תנחה אותנו לקראת קריאה ביקורתית וצריכה ביקורתית של העיתונות בישראל.

ב– מנימוקי ועדת הפרס על החלטתה להעניק את פרס ישראל לספרות לנתן שחם:

כתיבתו מצטיינת בתבונה, ברגש, בדמיון ובמבע רהוט הנשען על כל רובדי הלשון העברית. הוא יודע לשרטט ביד אמונה דמויות טיפוסיות וכן דמויות ייחודיות מן המציאות הישראלית, בעיקר אנשים שעיסוקם באומנות – באמנות הכתיבה, העיתונאות, הטלוויזיה, המוזיקה ועוד. ספריו עתירי רעיונות והוא יודע לתת לרעיונותיו ביטוי בהיר ומרתק.

אין ספק שנימוקים אלו מקבלים משמעות ויזכו לתשומת לב של חובבי הספרות, כיוון שלפי מה שלמדו מהסרט, "הערת שוליים", אלו הם הקריטריונים לספרות טובה.

זכייה בפרס האוסקר היא משאת נפש טבעית וחשובה אך לא פחות מכך, חשוב שנדע לתת תשומת לב לנימוקי ועדת פרס ישראל ונבין מה משמעותם להוויה הישראלית משום שהם-הם מוקד הזכייה בפרס.

עשן, אש ו"שערוריית הצנזורה"

מכתב לג'ודי מילר:

"ג'ודי, זו ממש בדיחה גרועה, כל הכתבה שלך".

"העיתונות בישראל היא עיתונות חופשית כמו מרבית העיתונות במדינות המערב. צנזורה מופעלת על הדיווח העיתונאי רק בהקשר ביטחוני רגיש, בדיוק כפי שפועלות מדינות כמו בריטניה, ערש הדמוקרטיה, ודמוקרטיות מערביות אחרות."

"ענת קם לא נעלמה והיא איננה מוחזקת בבית המעצר אלא נמצאת נכון לעכשיו במעצר בית.  לא בגלל עבודתה כעיתונאית היא שם. לפי מיטב הידיעות/שמועות הזורמות ללא הרף לאינטרנט, ענת קם נחקרת עקב גניבת סודות צבאיים בתקופת היותה בשירות צבאי (היא עצמה איננה יודעת פרטים אודות המידע שגנבה והעבירה לאחרים).  הבריחה ללונדון נבעה מחשש מפני תביעה ולא חשש מפני פגיעה פיזית."

רקע: ג'ודי מילר פרסמה בצהובון The Daily Beast את הכתבה, Israel's censorship scandal. הפרשה שמסעירה כעת את הציבור בישראל היא תולדה ישירה של פרסומים לא אחראיים בעיתונים מפוקפקים כמו הכתבה שפרסמה העיתונאית מילר המתהדרת בפרס פוליצר (שיש אומרים שכלל לא ברור איך זה קרה).

מה לא אחראי בכתבה של מילר? ראשית, הכתבת מנסה להטעות ולומר שישראל הולכת בדרכי איראן בעוד שכאן בישראל המדינה גועשת משום שעיתונאית נעצרה ולציבור יש זכות לדעת על מה ולמה מתוקף "זכות הציבור לדעת". ה'עשן' שפיזרה מילר הוא ללא ספק סיפור מרתק ומסקרן; הבעיה היא שזו המצאה. זהו עשן המערפל את הראייה אך היכן האש שממנה הוא עולה? שכן, מי שמשווה בין ישראל לבין משטרים טוטליטרים חשוכים כמו איראן וצפון קוריאה, ושוכח או מסתיר את העובדה שהעיתונאית הישראלית לא נעצרה אלא שצוו עליה להיות במעצר בית, לוקה באי דיוק בדיווח ובעיתונאות מהדרגה הנמוכה ביותר. מילר היא אמנם כתבת לשעבר בניו יורק טיימס אבל לכל דיווח חייב להיות בסיס מוצק. מאחורי כל עשן חייבת להיות אש שממנה הוא ממריא אל על. שנית, העיתונאית הנתונה במעצר בית הייתה חיילת עד לא מזמן (היא בת 23 לפי הדיווחים) האם מישהו בדק מאין לקחה את המידע הביטחוני שגרם לכל המהומה? אולי היא הגיעה למידע המצונזר בתוקף היותה חיילת? שלישית, לאור שתי הטענות הראשונות קריאת הכתבה של מילר תיראה בהחלט שונה. חיילת ישראלית מכרה או העבירה מידע לצד ג' בהיותה בתפקיד צבאי, ולכן היא כעת במעצר בית. רביעית, מה היה קורה בדמוקרטיה המתקדמת ביותר, דהיינו בארה"ב או בבריטניה או בצרפת במקרים שכאלו? ברור שהתגובה למעשה כמו זה המיוחס לעיתונאית שבמעצר בית הייתה חריפה לא פחות ואולי אף יותר מכך.

למען הסר ספק, משפט סיום למכתב המופנה לג'ודי:

"אינני בעד צנזורה. אבל כשהפכת על פניו את הסיפור האמיתי רק כדי להפיק פריט לצורך השוואה בין ישראל לאחד המשטרים הגרועים ביותר בימינו, הגדשת את הסאה. למעשה, בנית סיפור בדוי – הפצת עשן בלי שהייתה קודם לכן אש. המטרה שלך, ג'ודי, הייתה להסיט את הדיון ואת נקודת הכובד שלו מהשאלה, האם לצנזורה במאה ה-21 יש זכות קיום, אך ורק כדי לחזק את הנימה האנטי ישראלית ולהפיח רוח חיים מחודשת בשאלה – האם לישראל יש זכות קיום. לא פלא שבמדינתך הנאורה סבורים המהדרין שאין להאמין לאף מילה שלך, ג'ודי, ויש להם לא מעט סיבות להרגיש כך….

לחזרה לבלוג שלי ב'רשימות' לחצו כאן

אתיקה עיתונאית

קיומם של כללי אתיקה עיתונאית (כתובים או לא כתובים) מראה שישנם דברים בגו, ואולי גם שהיו דברים מעולם….

כל עיתונאי מתחיל, יודע בודאי כיצד עליו לנהוג כלפי מרואיין והמידע שהוא מספק לו במהלך ראיון ….

להלן מקרה המדבר בעד עצמו –

א. תכנון למופת
הטלפון מצלצל בביתי בשעות שלפני הצהרים ומוציא אותי מהריכוז.
פונה אלי עיתונאית של אחד העיתונים היומיים בקול נעים במיוחד: "שלום, ד"ר הכטר?"
אני משיבה: "כן, מדברת".
הקול הרך ממשיך, "קראתי עליך ואודות מחקרך בתחום הסאטירה, והחלטתי לפנות אליך בבקשה להתראיין בנושא זה לעיתון שלנו."
"נכון מאוד, אני חוקרת ומלמדת קורס שנתי על הומור ושימושיו בתקשורת ובפוליטיקה. אם את רוצה אפשרי להיפגש ולדבר על הנושא." השבתי לה בנימה מעודדת.
"אני מאוד מעונינת שניפגש" היא מגיבה בטון מרוצה.
"טוב, אז מאחר שאני גם מלמדת במשך השבוע, אוכל להתפנות אליך באחד מימי השבוע פרט לימים רביעי וחמישי," השבתי לה.
"יופי, אז מה דעתך על יום שלישי?" שאלה אותי בתקווה שזה יסתדר
"יום שלישי לפני הצהרים זה בסדר. אז בואי נקבע, שעה עשר. זה נוח לך?"
"כן בהחלט", השיבה לי בשמחה.
"על מה בדיוק רצית לדבר?" התעניינתי
"בכללי, על סאטירה וכמובן גם על סאטירה בישראל." השיבה לי בטון של שמחה (הרי לא קל למצוא מרואיינים כל כך אדיבים שמוכנים להקדיש זמן לשאלות של עיתונאים).
"בסדר" השבתי, ועוד מיהרתי לנדב מידע ראשוני, "אני כבר יכולה להמליץ לך על שני ספרים מצוינים בנושא הסאטירה בכלל והסאטירה בישראל בפרט; האחד הוא של אלכסנדר דוד, ושמו, ליצן החצר והשליט; השני – ספר חדש שכתב עוז אלמוג, בשם, פרידה משרוליק. אלו מקורות טובים שתוכלי לעיין בהם לפני שאת מגיעה לכאן." כך המשכתי כשאני מפרטת מה כלול בכל אחד מהמקורות (כן, מוסרת מידע כך סתם, בחינם, רוצה להיות בסדר…) ועוד המשכתי ואמרתי, "אז הנה הכתובת שלי, ואסביר לך בדיוק איך להגיע…. להתראות."

ב. שינוי קטן בתוכנית
יום שלישי בבוקר, אני יורדת למטה לצעדה היומית שלי וכמה תרגילי כושר. חוזרת הביתה מתנשפת, ובעלי מוסר לי שבזמן שהייתי בחוץ שוחח בטלפון עם העיתונאית – "חיפשה אותך העיתונאית מעיתון…. היא מבקשת שתיצרי איתה קשר בטלפון מספר…. היא דוחה את הפגישה לשעות הצהרים, רוצה לדעת אם זה בסדר."
טוב, התיישבתי לבדוק מה סדר היום שלי. יש לי פגישה מחוץ לבית אחר הצהרים ועלי לצאת בסביבות השעה ארבע. חוץ מזה מחכה לי הרבה עבודה בבית.
חייגתי אליה, עונה לי הקול המוכר, "שלום, תרצה." (הפעם כבר לא ד"ר הכטר אלא תרצה.)
"שלום" אני עונה. "רצית לשנות את שעת הפגישה לצהרים?" אני שואלת.
"כן, אפשר באחת בצהרים?" היא שואלת.
"כן" אני עונה. "אפשר, רק תקחי בחשבון שלא אוכל לדחות הלאה לשעות אחר הצהרים, יש לי פגישה אחרת".
"טוב, תודה לך, אגיע בזמן. זה סגור. להתראות!" היא עונה.

ג. לקראת הראיון
אני מתיישבת לעבוד על שתי הרצאות עבור שני כנסים שונים בסוף חודש דצמבר. אני עמוסת עבודה. הזמן רץ, השעה כבר אחת בצהרים. הפסקה. היא עדיין לא הגיעה, אולי לא מצאה את הכתובת. אבל אם כך, הייתה מתקשרת לשאול. הפסקתי עיסוקי והמתנתי.
עברו עשר דקות נוספות, השעה אחת ועשר דקות, נשמע צלצול באינטרקום. אני עונה, שואלת מי שם ומוסיפה, "שלום, עלי לקומה עשירית."

ד. הראיון
היא נכנסת ומתיישבת. אני מגישה לה כוס מיץ קר ונשנושים.
אנחנו מתחילות לדבר.
"כן, במה אוכל לעזור לך?" אני שואלת.
היא מסבירה, "אני כותבת קבוע טור בענייני תרבות לעיתון שלנו. הכתבה שלי על סאטירה תופיע ככתבה מרכזית במוסף סוף השבוע הבא. קיבלתי קלטת של "ארץ נהדרת" היא מוסיפה, וגם הספקתי כבר לרכוש את ספרו של עוז אלמוג שעליו המלצת. כן הוא מאוד מעניין ומתאים למטרה שלי."
השיחה קולחת.
אנחנו מדברות על סאטירה, כביקורת הומוריסטית. נזכרות בחנוך לוין ובמלכת האמבטיה. אני מתייחסת לתרומתו של גלי צה"ל לסאטירה בישראל, ונוקבת בשמה של תכניתם המוצלחת של אברי גלעד וטל ארז, "מה יש". אני מתייחסת גם לתכנית "מדינת היהודים" שסוקרת את ההיסטוריה של הסאטירה בישראל. אנחנו ממשיכות לדבר על "החרצופים" בתקופה שבה לא היה "ציד מכשפות" והיה מותר לצחוק בקול רם. ולהבדיל, על תוכנית הסאטירה של שי ודרור, ומדוע הורידו אותם.
לבסוף היא מנסה לברר מה דעתי על הסאטירה כיום, בעיתונות ובטלוויזיה.
במהלך הראיון היא גם מדווחת לי שכבר ראיינה בטלפון את אפריים קישון, שסיפר לה שהוא מאוכזב מאיכות הסאטירה בטלוויזיה, שזו ליצנות יותר מאשר סאטירה.
הערתי על כך – היום מה שקובע הוא רייטינג. גורם מרכזי בקביעת תכנים בערוצים המסחריים בכלל, ובענייני סאטירה בפרט. שנית, צריך להתחשב בטעמיו של הקהל. למי יש היום ראש לחשוב? למי יש בכלל ראש חושב? קהל היעד רוצה לצחוק על ליצנות, לא כל כך מבין שנינות…..

שעה וחצי עוברת לה ביעף, והיא רושמת ורושמת.
לבסוף, כשהרגשנו שמיצינו את הזמן, שאלה אותי הגברת הצעירה, "אז מה האימייל שלך? כשהכתבה תהיה מוכנה," היא מבטיחה, "אשלח לך באימייל."
מסרתי את כתובת האימייל שלי (את מספר הטלפון שלי, היא, אגב, מצאה לבד…), ברכתי אותה בהצלחה בכתיבה, והוספתי שמאוד נהניתי. היא אישרה שגם היא, וזהו.
עיתונאית בתחילת דרכה. מאוד מוטיבציונית. בחורה מבית טוב.

ה. סוף מפתיע
הגיע סוף השבוע.
חיפשתי באינטרנט את אתר הבית של העיתון.
מצאתי. נרשמתי כדי שאוכל לעלעל במדוריו השונים.
לפתע נזכרתי שהיא הייתה אמורה לשלוח אלי את הכתבה באימייל….
טוב, אולי היא עוד תשלח, אמרתי בלבי. אבל בינתיים… סיקרן אותי לקרוא את הכתבה.

הכתבה ארוכה; הקריאה קולחת; הנה היא כותבת על ארץ נהדרת, על אפריים קישון, ואפילו מצטטת את עוז אלמוג (לא ברור לי אם ראיינה אותו או שמא קראה בספר, שעליו, כזכור, המלצתי לה).
בהמשך היא מציינת אפילו את שמו של הבחור, בוגר תיכון, שסיפר לה בהתלהבות שאינו מוכן לפספס את "ארץ נהדרת", מה שמראה, שצעירים כן נהנים מהתכנית.

סיימתי לקרא; כתבה מעניינת; כוללת אזכור נושאים שעלו בראיון אתי, כולל ציטוט של עוז אלמוג.
לא מוזכר אף לא ברמז, הראיון אתי.
נו, בסדר. אבל היא גם לא שלחה אלי את הכתבה באימייל, כפי שהבטיחה!
לא יצרה אתי קשר, כדי להודות לי  או לשאול כיצד התרשמתי מהתוצר הסופי.

בדקתי באתר העיתון, במדור "צור קשר", כדי לשלוח את חוות דעתי על היחס ובכלל.
לא מצאתי את שמה ברשימת כתובות המיילים של בעלי הטורים.
שלחתי למערכת שלה מייל ועדיין אני ממתינה למענה….

אז ככה, ספירת מלאי –
1. למדתי לקח? לא בדיוק. דבר דומה קרה לי עם תחקירנית של ערוץ 2, ממש לאחרונה, לפני כחודש ימים.

2. אבל, זכיתי לקבל שעור פרטי על אתיקה עיתונאית; למדתי על בשרי מהי דרך ארץ אלמנטרית בעיתונות הכתובה, וגם האלקטרונית (אני מקווה שזה איננו מדגם מייצג….). אזכור זאת לפעם הבאה.

 מה שבטוח – לא ארים ידיים, כמו רבים אחרים, וגם לא אומר – "זה מה יש……