ארכיון תג: עימות טלוויזיוני

במקום עימות טלוויזיוני

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום

  • * * *

במקום עימות בחירות טלוויזיוני נתניהו הגיע באופן מפתיע לאולפן חדשות 13 והתבקש על ידי קרן מרציאנו ועמית סגל למסור פרטים על המניות שרכש בעת שהיה יו"ר האופוזיציה ומכר כשכבר היה ראש ממשלה. כך יצא שנתניהו, שהתנגד לעימות טלוויזיוני מול גנץ, הגיע לאולפן החדשות בלי הכנה מוקדמת, נכנס לפרטי עסקת הצוללות (תיק 3000) ויצא מופסד:

"לא החזקתי במניות של צוללות ולא של פלדה ולא של אלקטרודות שמייצרות את הפלדה כשהייתי חבר בממשלה", נתניהו לא הסתפק בכך. הוא המשיך והסביר מדוע לא שיתף את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל דאז בשיקולי מכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, "מדובר בסוד מדינה ומכיוון שכך שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות [ואישור מכירתן למצרים] … במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים."

נתניהו המוקפד והמקפיד על כל מילה שיוצאת מפיו, נפל הפעם באותו פח שטמן לבכירי כחול לבן כשהמשיך ותקף בחזרה את בכירי כחול לבן: "מה שקורה כאן זה דבר נורא, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי רוצים להכריח אותי לחשוף סודות מדינה ולסכן את ביטחון המדינה. הם עושים דבר שלא ייעשה. אני לא יכול לחשוף את הדברים האלה. מי שצריך לדעת יודע".

"כחול לבן הצליחה לקבוע את סדר היום, בפעם הראשונה במערכת הבחירות הנוכחית",  כך הודיע הפרשן, עמית סגל, לאחר הופעתו הפתאומית של נתניהו באולפן חדשות 12.

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום. מחיר הפזיזות ברור: העובדה שהרמטכ"ל דאז, בני גנץ, ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון מודרו מסוד העניינים תהפוך לפרשה שתככב בראש סדר היום מעתה ועד מועד הבחירות. זאת בניצוחם של ראשי מפלגת כחול-לבן.

כידוע, מי שקובע את סדר היום של הבחירות לכנסת, משול למי שבועט ראשון בכדור, זה שמוביל את המשחק. תזכורת: בעימות הטלוויזיוני ערב בחירות שנת 96', נתניהו קבע את סדר היום כאשר הציג שתי טענות קצרות וברורות : "פרס יחלק את ירושלים"; "הציבור פוחד לעלות על אוטובוסים מתפוצצים" – אלו היו שתי כותרות שהובילו לנצחונו של נתניהו ולכהונתו כראש ממשלת ישראל.

מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי. הבה נודה בדבר אחד: עד עתה מסע התעמולה של כחול לבן היה די צונן ופַּרְוֶה (ביידיש: פאַרעווע). אבל בסוף השבוע האחרון התהפכה הקערה על פיה. בכירי כחול לבן העלו לסדר היום את סוגיית הצוללות הגרמניות שנמכרו למצרים בהסכמת נתניהו, והבליטו את העובדה שההחלטה התקבלה על ידי נתניהו בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל מודרו ממהלך מדיני-ביטחוני חשוב זה. ובמוצאי שבת, באולפן חדשות 12 נתניהו נאלץ להגיב לטענות שהוצגו לתקשורת יום קודם לכן, על ידי ראשי כחול לבן.  תגובתו של נתניהו הייתה הכרחית, אך בוודאי לא סיפקה לו את הסחורה ולא איפשרה לו לאחוז שוב במושכות של השיח הציבורי ולתזמר את סדר היום בזמן שעוד נותר עד מועד הבחירות הכלליות.

פתגם אנגלי נושן אומר: "פזיזות היא בזבוז" (Haste makes waste) ויש לו מקבילה בעברית: "החיפזון מהשטן". במקרה דנן, נתניהו שילם בעד הפזיזות בהגעתו במפתיע ובלי הכנה לאולפן חדשות 12. הוא הפסיד את הדבר החשוב ביותר במסע בחירות לכנסת: "קביעת סדר היום."

עימות טלוויזיוני כנראה לא יתקיים בין נתניהו לבין גנץ. אבל במקום עימות, הליכוד בעיקר ייגרר מעתה, בעל כורחו, לשיח שבו מנהיגם יידרש לסוגיית הצוללות ולהסברים משכנעים בדבר פרטיה. הוא יהיה חייב בכך מול הציבור, הן מן הימין והן מהשמאל. הציבור ירצה להשתכנע בנחיצות ההדרה של גורמים בכירים במערכת הביטחון מתהליך קבלת ההחלטות באשר למכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, בעת שנתניהו היה ראש הממשלה.

מקורות:

וואלה; מעריב אונליין

הקלף המנצח – הסבר פניך לבוחרים

אנחנו חיים בעידן שבו המסר הויזואלי הוא המסר המכריע.

כך אומרים לנו יועצי תדמית, "עליכם להקפיד על הופעה, לשמור על חזות חביבה ורגועה" ועוד.

העניין הוא שלאדם הממוצע חסר המידע הבא:

בשנות ה-50 כשעמלו חוקרים על הקשר בין טכנולוגיות התקשורת לבין פרצופה של החברה ותרבותה, בלט חוקר בשם מרשל מקלוהן (1911-1980) שאת תורתו אפשר לסכם כך "המדיום הוא המסר". הוא האבא של ביטויים משמעותיים נוספים כגון "הכפר הגלובלי" אבל הפואנטה שלו הייתה שלטכנולוגיית התקשורת יש משקל רב בעיצוב האדם וכתוצאה מכך גם בעיצוב החברה שבה הוא חי. טענתו, שכנראה אוששה גם הפעם בתוצאות הבחירות לנשיאות (על כך בהמשך….) – יש קשר הדוק בין טכנולוגיית התקשורת השלטת בחברה, שאליה נחשף הפרט במידה מוגברת יחסית, לבין התפתחותו במישור חמשת החושים. התוצאה, נוצר חוסר איזון בין חושים מחודדים פחות וחושים מחודדים יותר. ויש לכך השלכות חברתיות ותרבותיות.

ככל שנחשוף אדם לשורות מודפסות, כך יתחדד אצלו החוש הויזואלי וביתר שאת, השאיפה לסדר וארגון, שהרי שורות מודפסות מישרות קו כמו חיילים במסדר המפקד. לטענתו של מקלוהן, גם פס הייצור המפורסם הוא תולדה של עידן הדפוס, הרעיון לפחות.

וכך הגענו לעידן הטלוויזיה – הטכנולוגיה בהא הידיעה שמשכה מיליוני בני אדם וריתקה אותם החל משנות ה-60 המוקדמות בארה"ב עד ימינו אנו.

לעידן הצפייה בטלוויזיה חוקים משלו ביחסים בין בני אדם.

לדוגמא, הדבר החשוב ביותר היום למי שמתעתד להופיע על גבי המסך הוא "לעבור מסך." דהיינו, שהופעתו, מה שנקלט על ידי הצופים בבית ויזואלית יהיה מותאם במאה אחוז לכללים, ל"פוליטיקלי קורקט".

מה נחשב לפוליטיקלי קורקט בהופעות טלויזיוניות?

ראשית, נחמדות, קסם אישי מיידי. אין לקהל אורך רוח, אין מצב שבו כישלון ראשוני יתוקן בעתיד. אתה באויר, הרבץ מיד את החיוך הכי מקסים שלך, עשה פוזה למצלמה, אל תגיד כלום עדיין, העין כבר קלטה משהו, למה לא הכנסת את הכרס? מה עושה האצבע בפה? מה זה הלבוש ה"סבתאי" הזה?

ובני אדם הפנימו זאת. רייטניג של תוכניות מושפע מ"כוכבים" כלומר – כל מי שהופעתם החזותית הוכתרה בהצלחה מייד עם חשיפתם הראשונה לקהל הצופים בבית, ואולי עוד קודם לכן, כשהפרומואים יידעו את צופי הטלוויזיה לגבי מי שעומד/ת להגיש את התוכנית או מי שיופיע/תופיע בתוכנית בשבוע הבא.

כמה שאנחנו אוהבים את המראה הסקסי של …. ואת המראה הגברי של… ואת השרירים והחזה והשד יודע מה של…

ומה כל הפואנטה? מקלוהן הרי אמר שהמדיום הוא המסר – המדיום הוא הגורם החשוב בהא הידיעה בהתפתחות האדם. ואם האדם מטמיע ומפנים את הכללים עד הסוף, הוא נסחף בעיקר משום שהעיניים קלטו אובייקט שהוא "פוליטקלי" לפי כל כללי הדקדוק של "כוכב" הטלוייזיה המצוי.

הרי לכם משוואה מעניינת –

החכם, השקדן, גיבור המלחמה, האחראי (קרי) מפסיד לפיכך משום שחביב הקהל  (בוש), יודע לעבור מסך (בדיוק כשם שרייגן הצליח…)

וזכרו, מה שמסתתר מאחורי זה הנו תהליך התפתחות חושים לא-כל-כך-מודעת שהוסברה והובנה היטב למקלוהן. (אלא שלא כל כך הוכחה על ידו)

אימרו מעתה – לא כל-כך חיוני להיות גאון (של אמא), אבל חובה לעבור את מבחן החביבות, הקסם, צריך להלהיב במושגים של המדיום הדומיננטי – הטלוויזיה.

ברור, יש לכך גם השלכות על החברה בכללותה.

ולהלן טריוויה (בסגנון של שאלה רטורית) –

את מי יכנו בעידן שלנו כ"מנהיג המושיע", זה שמסביר לך את האלף-בית של מלחמה בטרור? לא ולא..

זה שהיה שם ויודע מהי מלחמה מיותרת? שוב, טעות.

התשובה הנכונה היא: זה שאמר "הם לא יצליחו להפחיד אותנו" כשהוא עוטה על פניו ארשת של דאגה מהולה בסימפטיה ואמפתיה.

איך לא יצליחו? אלוהים גדול. כי מה שחשוב בינתיים הוא שזהו הקלף המנצח – עובדה, זה קנה מיליוני בני אדם.

יחי (ג'ורג' וו. בוש) חביב הקהל.

לא שיש לי משהו נגדו, הוא דווקא אמור להיות ידיד של ישראל, אוונגליסט-נוצרי אנטי-מוסלמי….

מציאות אירונית

המציאות האירונית היא שהעימות העומד להתקיים היום, יום ד', בין הנשיא בוש לבין הסנאטור קרי, שכותרתו היא "סוגיות פנים", יהיה המעמד הקריטי והמכריע עבור בוש, ויקבע האם ייבחר לכהונה נוספת.

 

ידוע שישבו על מדוכת ניסוח כללי "המשחק" (או "תזכיר ההבנות" לגבי העימותים, 32 עמודים טבין ותקילין), החתומים על ידי מנהלי הקמפיין של שני היריבים,והקובעים איך תתנהל התקשורת הבלתי מילולית והמטא-מילולית של שלושת העימותים, סוללות של עורכי דין ודמויות מפתח מתחום הפוליטיקה, המזוהים עם שני המחנות היריבים גם יחד.

 

שני הצדדים הסכימו על שלושה עימותים, זו הפעם הרביעית בלבד מאז סדרת שלושת העימותים הידועה, שהתקיימה בשנת 1960, בין הסנטור (דאז) ג'ון קנדי לבין סגן הנשיא (דאז) ריצ'רד ניקסון.

 

הרפובליקנים, שהשתתפו בניסוח "תזכיר ההבנות" (או, כללי ה"משחק") לגבי סדרת העימותים הנוכחית, שערו לתומם, שמרבית הכללים שגובשו יסייעו לבוש בגדול. ביניהם: לא ניתן ל"גנוב" צילומים של המועמד-היריב במהלך העימות כאשר השני מדבר (מגיב לשאלות המנחה או מסכם טיעוניו);  נורית אזהרה תידלק אם אחד היריבים יחרוג מפרק הזמן שהוקצב לו; העימות הראשון יסוב על סוגיות הקשורות במדיניות החוץ של ארה"ב.

ראו עד כמה העניין הזה מזוייף – מקובל שבוש שולט יותר מאחרים בתחום החוץ ואם יתאפשר לו לזכות ביתרון בעימות הראשון, קרוב לודאי שהוא ייתפס כמנצח גם בהמשך.

 

ובמציאות (האירונית) התברר:

א.      רשתות הטלוויזיה התעלמו מהכלל האוסר לצלם יריב בעוד השני מדבר. התוצאה: צילומים בלתי חוקיים, במיוחד אלו של בוש בחליפה ה"מקומטת" מאחור.

ב.      יועציו של בוש קיוו שתידלק נורית אזהרה במהלך תשובותיו של קרי, משום שהוא נוטה להאריך בדבריו, לגלוש, לא תרתי משמע, (ראה מאמר קודם), אך זה לא מה שקרה במציאות.

ג.        התקווה שבעימות הראשון בוש ינצח בגדול, נשענה על תחושה מבוססת, שבוש שולט שליטה מלאה ורחבה ביותר בנושאים חוץ-מדיניים של ארה"ב. אלא שלרוע מזלו, דווקא אז התפרסמו חדשות שליליות מהזירה העיראקית, והוא נאלץ לדבר מעמדה של מגננה.

רוס בייקר, חוקר מתחום מדעי המדינה, אוניברסיטת רוטגרס ארה"ב, גם כן סבור כך : "מנסחי תזכיר ההסכמות קיוו שהם יהוו מלכודת וגם מכשול עבור קרי, והמציאות טפחה על פניהם."

 

יודעי דבר אומרים, שלא זכור להם שהתקיימה סדרת עימותים בין מועמדים לנשיאות ארה"ב, שבהן נשיא מכהן הפסיד בשלושה עימותים ברצף, נחקק כלוזר בזכרונם של הבוחרים, אך עדיין ניצח בקלפי.

יועצי תקשורת משוכנעים, לכן, שהאדם הלחוץ ביותר בארה"ב היום הוא הנשיא המכהן, ג'ורג' וו. בוש.

"בגדי המלך החדשים"

 

אחד המקרים שבהם תקשורת בלתי מילולית ומטא-מילולית נכנסת חזק לתוך סיכויי המועמד לנצח את יריבו הפוליטי, הוא העימות הטלוויזיוני.

 

החייט של נשיאי ארה"ב האחרונים, ג'ורג' דה פאריס, טוען שמה שנראה כבליטה בדמות קופסא זעירה, בגב חליפתו של הנשיא בוש בזמן העימות, הוא סתם עיוות שנוצר בתפר האחורי של הג'קט.

כללי ה"משחק" כוללים, בסעיף 5, הנחיות ברורות לגבי כל העימותים הנוכחיים:

 

מעניין הסעיף המתייחס לבימוי – מצלמות הטלוויזיה יהיו קבועות במקומות מיועדים, וניתן יהיה רק לשנות את זווית הצילום, בהתאם לצורך, אך לא להעתיק את המצלמות ממקומן.

כשמועמד מדבר (משיב למנחה או מסכם דבריו) ,מותר לצלם אותו, ורק אותו!!!

המצלמות בירכתי הבמה מיועדות לצלם את המנחה.

התדריך שיתקיים ממש לפני תחילת כל עימות, לא יהיה מלווה בצילומים.

סעיף מעניין  אחר- חל איסור מוחלט על כל צד לעימותים, להשתמש בציוד עזר, ברשימות, שרטוטים ודיאגרמות מוכנים מראש ומסמכים כלשהם בזמן העימותים. אסור למועמד לקבל עזרה מאף אחד מן הנוכחים במעמד העימות, לצטט אדם ספציפי היושב בין הקהל הנוכח בעימות, בכל רגע שהוא במהלך העימות.

אם בכל זאת יתרחש מצב כזה, על המנחה להעיר לו שפעולה כזו הנה מנוגדת לכללים שעליהם הסכים.

למרות זאת, מותר לכל מועמד המשתתף בעימות, לרשום לעצמו הערות במהלך העימות, באמצעות כלי כתיבה ונייר שהובאו על ידו לפי בחירתו, ובלבד שהחפצים הללו יימסרו סמוך לשעת העימות לצוות האחראי, לצורך בדיקה. צוות זה, בלבד, מוסמך להניחם על בימת הנואם.

 

כל מועמד רשאי למנות לעצמו צלם, שיעמוד על הבמה ויצלם תמונות בודדות לפני תחילת העימות. בזמן העימות עליו להתרחק לאחד מאגפי האולם, שם אינו רשאי לצלם לא מה שמתרחש על הבמה ולא את הקהל הנוכח באולם. בתום העימות רשאי הצלם לשוב לזירה הראשית.

רק במידה והוסכם על קהל "משתתף" רשאי צלם זה לצלם תמונות בודדות של הקהל.