תגית: עידן הברזל

פולחנים (פוליטים) וקורבנות אדם

פולחני אישיות בפוליטיקה המקומית והעולמית הם קדימון למחיקת אותם אישים שלרגע זכו לעמוד בקדמת הבמה הפוליטית. אבל כאשר מוחקים אותם אין מתירים להם לנוח בשקט. לעת הצורך מוציאים אותם, מפירים את שלוותם ומאמללים אותם, וחוזר חלילה. קחו לדוגמא את חיים רמון. אחרי שנים של עשייה, וכמי שנודע כאישיות נחשבת, פעילה ומוערכת, מי שזכה לחוש על בשרו את מגע פולחן האישיות, הוא הפך, בין לילה, לאובייקט שנועד להעלותו כקרבן, אובייקט לתדלוק הבצה הפוליטית, והמשך המומנטום, לטוב ולרע.

חיים רמון בימים הטובים. קרדיט: פיקיוויקי

בעבר הרחוק מאוד, פולחנים וקורבנות אדם נקבעו כפרקטיקה קבועה וכאמצעי תחזוקה של המצב הקיומי שמיטיב עם בני האדם. אם נלך אחורה במנהרת הזמן, ניווכח שעוד בעידן הברזל האמונה בחיוניות האלים ששולטים ביקום ובקיום על פני האדמה, הולידה פולחני הקרבה פיזיים של בני אדם. האמינו שכך תובטח המשכיות הקיום. בבחינת מה שהיה, חייב להימשך.

ההבדל בין פולחנים עכשוויים ובעיקר פולחני אישיות פוליטיים, לפולחנים בעידן הברזל, הוא שאפיזודת המוות הייתה ממשית, הוא או היא מתו מוות אלים. הטקס היה משולב בהאכלת הקורבן המיועד בתפריט עשיר במיוחד, וציוד המת באביזרי עזר כדי ש"חייו האחרים" יהיו כפי שהוא דמיין שיהיו. ולא רק זאת, הוא/היא קיבלו את הדין בשמחה ושיתפו פעולה. ואחר כך הניחו להם.

אמש צפיתי בראיון שחיים רמון העניק לרינה מצליח, בתכנית האירוח "פגוש את העיתונות". הדיון התמקד ברמון, כקרבן של מאבקים פוליטיים. אבל בניגוד לעידן הברזל, כאן ההרג אינו פיזי, אבל הקורבן נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה, לבינתיים, עד שמתעורר הצורך לשלוף אותו מ"קברו". זה קרה בשבוע שעבר, רמון נשלף ונעשה מעורב ברגעי הגסיסה האחרונים של ממשלת האחדות שהוקמה בראשות הליכוד וכחול לבן. מדוע דווקא חיים רמון? מדוע לא מניחים לו? רמז – הוא טוען שבעליון עומדים למחוק לגמרי את עבירת ההטרדה המינית שסייעה ליריביו הפוליטיים להרחיק אותו מן הזירה הפוליטית. ואם חלילה הוא יזכה להרים ראש ולהכריז "הכשירו אותי בעליון" יש לדאוג בעוד מועד להוריד לו את הציפיות, תוך כדי שימוש רגעי בו לליבוי אש הסדר הפוליטי הרצוי. וחוזר חלילה.

אחת מאלו שהוגדרו כ"גופות בִּצָה" – גופות שנמצאו באזור הבצות של עידן/תקופת הברזל (גופות בני אדם שחיו לפני 2000 שנה ויותר והתגלו בביצות ובבורות ברחבי צפון אירופה, מאירלנד ועד פולין) – הינה גופה הידועה בכינוי "האיש מטולונד" (Tollund Man), שהוטמנה שם לפני כאלפיים שנה ויותר, והתגלתה במאה ה-20 על ידי כורי כבול שעבדו באזור. הגופה נשלפה מן הכבול והועברה דרך מספר תחנות ביניים עד שהונחה אחר כבוד במוזיאון באחת מערי דנמרק. שם היא נחה באין מפריע. עד היום חולפים על פניה מבקרים ותוהים איך זה שאדם שמצא את מותו בנסיבות אלימות, כאשר חבל התלייה עדיין מהודק אל צווארו, מונח מאחורי חיץ זכוכית כאשר סבר פניו השלוות מוכיח שהוא בסך הכל מרוצה. שאין לו שמץ של רצון להתעורר מתרדמת המוות.

Tullund Man – Credit: Smithonian Magazine online. Photography by Christian Als

לא כן חיים רמון. פולחן האישיות סביבו כאישיות פוליטית מוערכת סייע לקיים סדר פוליטי עירני ותוסס. לאחר שמילא את תפקידו הוא נזרק והוטמן "מחוץ לגדר", ושוב נשלף ממקומו, עדיין מיוסר, עדיין מחפש דרך להיחלץ מקלונו. אבל הזירה הפוליטית אינה מניחה לו. היא תובעת את שלה. היא שורצת תככים ומחפשת אחר קרבן אדם תורן כדי להמשיך לקיים את פולחן צייד המכשפות והתססת האווירה. רמון נשלף  לשם כך והפך לאייטם תקשורתי בכל המדיות האפשריות כשפניו  – יש לומר – אינם משקפים שלווה אלוהית ונפשו אינה מוצאת מנוח. פניו נראים כפני בר מינן, פנים מיוסרות שמלמדות על סבל רב ואי השלמה עם ה"מוות האלים". ללמדך, פולחני אישיות בזירה הפוליטית של ימינו הם דלק שמיטיב עם הכלל. דלק שעוזר להמשיך לקיים את הביצה המקומית/העולמית. כמו פולחני עידן הברזל, שם נבחר הקרבן, ושימש כאמצעי להמשיך את מה שיש, לשמור על הקיים. אבל בניגוד בולט לעידן הברזל, במאה ה-21 קורבנות אינם יודעים מנוח, ואינם משלימים עם גורלם. הזירה הפוליטית ממשיכה לסחור בהם לפי הצורך. תחשבו על העתיד – האם זה מה שמחכה לבני גנץ, לגדעון סער, וכעת גם לזאב אלקין? בני גנץ זכה לפולחן אישיות קצר טווח וכעת הוא נזרק החוצה. אבל עוד נראה אותו שוב בבצה הפוליטית, כאשר יתעורר הצורך לתדלק אותה – עתיד שהוא בבחינת "השתמש וזרוק", וחוזר חלילה. כנ"ל גדעון סער שכבר שנים הוא מדמיין את עצמו כמוביל הליכוד. בפריימריז של הליכוד  הוא הצליח לא רע, רק כדי למצוא עצמו חיוור-בעל-כורחו במובן הפוליטי, וכעת שוב הייתה לו עדנה. יש לשער שייסורים עדיין מצפים לו. והבאים בתור הם זאב אלקין, נפתלי בנט ועוד רבים וטובים. יש גם אישה אחת בחבורה, יפעת שאשא-ביטון, רחמנא ליצלן.

ימים יגידו.

אם תהיה לכם הזדמנות לעיין בספרות על "גופות בצות" בעידן הברזל, ופולחנים של הרג אלים, כחלק מסדר יום ציבורי שחייבים לקיים אותו כצו האלים השומרים עלינו, תבינו.  הקורבנות דאז קיבלו על עצמם את צו האלים. ולמרות המוות האלים, שהיה לב לבו של הפולחן הציבורי, הקורבנות השלימו עם המצב, והציבור הוקיר אותם על תרומתם לחברה ולהמשך מיטבי של קיומה. החברה דאז ציידה אותם בכל הדרוש להם. הקורבנות הקדושים זכו אחר מותם ל"חיים אחרים" טובים.

מקורות וקריאה נוספת:

P V Glob, The Bog People: Iron-Age Man Preserved 1965

BBC – A  2,000 years old unsolved mystery