תגית: סקר

הבחירות לכנסת ה-24 ומשבר הקורונה

מידע שעשוי לעניין במיוחד את אלו שעדיין מתלבטים למי להצביע, מגיע ממאמר שכותרתו: "כיצד השפיעה הקורונה על דפוסי ההצבעה?" המאמר פורסם באתר של "המכון הישראלי לדמוקרטיה".

אוהלי הקורונה בבי"ח שיבא – קרדיט: ויקיפדיה

לתשומת לבם של מי שחשבו שניהול משבר הקורונה היה כושל, מה שמצריך חישוב מסלול מחדש לגבי ההחלטה למי להצביע – למכון הישראלי לדמוקרטיה יש חדשות עבורכם: בסקר מיוחד שערכו פרופ' תמר הרמן וד"ר אור ענבי, התקבלו תוצאות חד-משמעיות –

ניהולו הכושל של המשבר כמעט ולא ישפיע על תוצאות הבחירות: "רבים אמנם מבקרים את מדיניות הממשלה בחריפות ואף נפגעו מתוצאותיה, אך ישובו להצביע עבור מפלגה השייכת לגוש שאליו הם חשים תחושת שייכות, חרף אחריותו למצב".

השאלות הפרטניות – לפניכם

סקר עמדות הציבור לקראת הבחירות לכנסת ה-24 נערך באינטרנט ובטלפון (השלמות של קבוצות שאינן מיוצגות כראוי במרשתת) בין התאריכים 4-7/2/2021. רואיינו 622 יהודים בשפה העברית ו-154 ערבים בשפה הערבית. המרואיינים מהווים מדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה בישראל בגילאי 18 ומעלה. טעות הדגימה המרבית לכלל המדגם 3.6%± ברמת ביטחון של 95%.

האם נפגעת או לא נפגעת כלכלית ממשבר הקורונה ?

רק כשליש מהציבור הישראלי ציין כי לא נפגע כלכלית ממשבר הקורונה

ציון לממשלה בראשות נתניהו על ניהול המשבר מבחינה רפואית

בעוד רוב הדתיים (חרדים, דתיים לאומיים) נותנים לממשלה ציון טוב על ניהול המשבר מבחינה רפואית, הרי שרוב החילונים נותנים לה ציון שלילי.

ציון לממשלה בראשות נתניהו על ניהול המשבר מבחינה כלכלית

הציון לממשלה על ניהול המשבר מבחינה כלכלית נמוך בהרבה מזה שמבחינה רפואית. הרוב נותנים לממשלה ציון שלילי בתחום זה.

בזכות מי מדינת ישראל במקום הראשון בשיעור המתחסנים?

כמעט מחצית מהציבור נותן את הקרדיט לראש הממשלה נתניהו על שיעור המתחסנים הגבוה בישראל. כרבע מציינים כי הסיבה לכך היא הציבור שהתחסן במספרים גבוהים, ומיעוט ציינו כי ישראל במקום הראשון בעולם בזכות קופות החולים ועוד פחות – בזכות חברת פייזר.

אילו שיקולים הנחו את מקבלי ההחלטות על הטלת הסגר השלישי?

בציבור היהודי החילונים הם הקבוצה היחידה בה רוב סבור כי שיקולים פוליטיים הנחו את מקבלי ההחלטות. רוב לעמדה זו יש גם במרכז ובשמאל.

תוכנית המענקים לאזרחים – מתוך מניע כלכלי או כחלק מקמפיין בחירות?

רוב גדול בציבור הישראלי סבור כי תוכנית המענקים עליה הכריז ראש הממשלה היא בעיקרה פוליטית, כחלק מקמפיין הבחירות של הליכוד.

ההסכמה כי זו תוכנית פוליטית כחלק מהקמפיין קיימת בכל קבוצות ההשכלה ובכל קבוצות ההכנסה, אם כי ההסכמה הרבה ביותר היא בקרב אקדמאיים ובקרב אלה שהכנסתם מעל לממוצע.

מי אחראי לכך שאין תקציב?

בכל המפלגות פרט לשלוש (ליכוד, ש"ס, יהדות התורה) השיעור הגבוה ביותר מציין כי נתניהו הוא האחראי העיקרי.

האם אופן ניהול משבר הקורונה משפיע על ההחלטות למי להצביע?

שיעור דומה בציבור הישראלי ציין כי אופן ניהול משבר הקורונה ישפיע ולא ישפיע על החלטתם למי להצביע בבחירות הקרובות לכנסת.

מי תורם לתחלואה?

רוב גדול בציבור הישראלי סבור כי התעלמות מהנחיות הסגר של חלקים מהציבור החרדי הוביל לעלייה בתחלואה, כמו גם התעלמות מההנחיות של חלקים מהציבור הערבי והאכיפה הלא שוויונית של הסגר על המגזרים השונים. קצת פחות ממחצית סבורים כך לגבי ההפגנות בבלפור.

השאלות והתוצאות המפורטות (13 עמודים).

האם תוצאות הסקר מפתיעות? זאת עליכם לשפוט בעצמכם.

זו לא "התמכרות"

ישראל שיאנית עולמית בהא הידיעה ב"התמכרות" לפייסבוק?

כתבה בהארץ (עודד ירון, קפטיין אינטרנט, 22.12.2011): "דוח – ישראל שיאנית בשימוש ברשתות חברתיות" פותחת במשפט הבא: "ישראל היא השיאנית העולמית בהתמכרות לפייסבוק ולרשתות חברתיות אחרות. כך עולה מדו"ח חדש של חברת קומסקור (הערה: החברה מתמחה בחקר העולם הדיגיטלי בעיקר לצרכים מסחריים)". התגובות לכתבה בהארץ הצביעו כמובן על הממד השלילי שבממצא, "אין במה להתגאות" וכו'. ואני חושבת שהביטוי "התמכרות" – רטוריקה לשמה – מוביל לכך! אומרים שאנחנו עם של קוטרים? התקשורת שוב אשמה!

לעצם העניין

עם סקרים קשה להתווכח אבל אפשרי להצליב מידע. בדקתי ממצאים דומים שהעלה מכון מחקר מאוד רציני בארה"ב, PEW על אותן תופעות. למותר לציין שמצאתי כאן ניתוח (בלי סופרלטיבים).  המכון מדווח על מחקר שנערך מטעמו בקרב בעלי טלפונים ניידים, שרבים מהם משתמשים בהם לצרכים מגוונים, כולל "טקסטים" (ותיכף אציג את הממצאים וההסברים להם), ובקרב גולשי אינטרנט לאתרים של רשתות חברתיות, ובעיקר פייסבוק. ויש גם הסבר מדוע למשל ישראל היא שיאנית בכמות המחוברים לפייסבוק ולרשתות חברתיות.

ניידים ומסרונים

הנייד הוא מכשיר נפוץ במרבית אזורי העולם. הסקר מטעם PEW, שבדק שימושים בנייד אצל אוכלוסיות מ- 21 מדינות גילה שבממוצע 75% מבעלי הניידים משתמשים בו גם להעברת מסרוני טקסט. כאן אין הבחנה בין אוכלוסיות אמידות ומטופחות לעומת עניות ומקופחות. למעשה, במדינות עניות מאוד, אינדונזיה וקנייה, השימוש הזה מאוד מאוד נפוץ. השימוש הנפוץ פחות בנייד הוא גלישה באינטרנט (ישראל 47%).

פייסבוק ורשתות חברתיות

המחקר מדווח על פעילויות של חיבור לרשתות חברתיות. אלו נבדקו במהלך שלושה חודשים (מרץ עד מאי שנה זו), והממצאים מוסיפים מידע  מעניין. כאן נמצא אחוז גבוה מאוד של מחוברים לפייסבוק בקרב ישראלים (53%), ובמקום שני נמצאים אמריקנים (50%). זאת בניגוד לדוח של מכון הסקרים שצוטט בעיתון הארץ. בניגוד לממצאים שלו, שכביכול האמריקנים נמצאים הרחק מאיתנו, והרבה מעבר למקום ה-10 ברשימה, הממצאים מתקופת המחקר של PEW מצביעים על דימיון בין שתי המדינות.

ההסבר הוא חד משמעי – במדינות אמידות יותר החיבור לאינטרנט נפוץ יותר בקרב בתי אב. מדווח שבפקיסטן והודו, אחוז המחוברים לרשתות חברתיות מבין האוכלוסייה הבוגרת נמוך מאוד. אין קשר מובהק בין רמת השכלה לבין החיבור לפייסבוק והוא משתנה ממדינה למדינה, אך יש קשר מובהק בין ממצא זה לבין גילו של המחובר לפייסבוק. לדוגמא, בישראל ובארה"ב, הפער בין כמות המשתמשים המחוברים לרשתות חברתיות בגילאים מבוגרים יחסית לבין המחוברים בגילאים נמוכים (בעיקר בני 20-29), מאוד משמעותי.

העיתון הנפוץ במדינה – את מי זה מעניין?

חברות פרסום ותאגידים הם היחידים שהמידע על טווח התפוצה של העיתון המודפס ברבעון האחרון של השנה מעניין אותם באמת. הנתון עשוי להכריע עבורם בכל מה שקשור למחיר הפרסומות שהם מוסרים לעיתון.

תם העידן שבו שואפת העיתונות להתפאר בסיסמא שחרת על דגלו העיתון המודפס – "הניו יורק טיימס" במאה ה-19 – "כל החדשות הראויות לפרסום" (All the news that's fit to print""). כיום נוהגים לאמור בציניות: All the news we want to know, for what it's worth"". לאור הסקר האחרון של TGI , המציב את "ישראל היום" כעיתון הנפוץ במדינה (בימי חול), חשוב להצביע על מספר פרטים שלא מגיעים בדרך כלל לציבור הרחב, ואולי לא היו בין מטרות הסקר – העיתון "ישראל היום" אינו ריבון על מקורות היידע, אינו מתפקד כמתווך מידע, אינו מווסת את זרימתו ואינו מעצב נורמות ודעת קהל. "ישראל היום" אינו קובע מה יעלה על סדר היום הציבורי וגם אינו מצליח להעלות נושאים לשיח הפרלמנטרי. ככלל, מה שמאפיין אותו ואת העיתונות המודפסת בחמש השנים האחרונות הוא אבדן תשומת לב הציבור לעניינים מדיניים המדווחים ונדונים בעיתונות זו. חל מעבר חד בתשומת לב הקוראים המסורתיים מהמדיום המודפס לעבר גלישה במרחב המקוון וצריכת התכנים הענייניים המתפרסמים במדיום הדיגיטלי, והמיוחד צריכת עדכונים על הנעשה כאן (בסביבה הקרובה ובמרחב הגלובלי הרלוונטי) ועכשיו.

מה שסקר עיתונות אמור לעשות בימינו הוא בראש ובראשונה להירתם לבדיקת נתונים לגבי כמות הצפיות ביום במהדורה המקוונת של, לדוגמה, "ישראל היום". רצוי שמידע זה ילווה גם בציון הנתונים הדמוגרפיים של הקוראים. ובאשר לקוראי המהדורה המודפסת של העיתון בעל התפוצה הרחבה ביותר, רצוי לבדוק האם הוא אכן נקרא כעיתון המספק מידע מדיני, חברתי ותרבותי, קרי – האם הקוראים מתעניינים בתוכן או שמא בעיקר בכותרת (המוכתבת בדרך כלל על ידי המערכת על מנת לספק גירוי לקורא). בקיצור, השאלה הרלוונטית היא: האם הקוראים משתמשים בעיתון פשוט כדי להעביר את הזמן ובמקום לפטפט בנייד שלהם, הם מעלעלים בתמונות ובפרסומות בזמן שהם ממתינים בתור לאוטובוס, נוסעים ברכבת או מסתובבים בסופרמרקט כשהעיתון בידם?

ספציפית, התנהגות קוראי העיתונות המודפסת מתאפיינת בחמש השנים האחרונות ב"כניעה" להפצרות משווקי העיתונים ולצ'ופרים שהם מחלקים לכל מנוי שמוכן להכניס לביתו מספר קילוגרמים של נייר בכל בוקר ולעסוק בפינוי שקיות כבדות של נייר לאחר מכן.

גוונים פוליטיים וכתיבה דמגוגית בעיתונות – הסקר המעניין והחשוב יותר (שאיננו…)
אין ספק שכיום כל עיתון נוטה במידה זו או אחרת לצד מסויים על פני המפה הפוליטית. אם נעמוד על טיב הכתיבה בעיתון המודפס נגלה שכתבים "ימניים" ו"שמאלנים" כאחד מככבים בעיתונות זו. והמינון של כתבים אלו הוא לדעתי מעל ומעבר לכיכובם של מקביליהם בעיתונות המקוונת באינטרנט. ב"ישראל היום" ניתן לחוש בגוון "ימני" בוהק עם מינון "נכון" (אך לא מעבר לכך) של גוונים הנוטים יותר לשמאל הפוליטי. זה כמובן לגיטימי, אך חובה לציין זאת כעובדה ולתת את הדעת על כך. שכן, העיתונות בכללותה מזמן כבר איננה אובייקטיבית. אפשר להציב לדוגמה מול כתבים "שמאלניים" כמו גדעון לוי או עמירה הס, הכותבים לעיתון הנחשב כשמאלני במדינתנו, מספר כתבים "ימניים" שלא אנקוב כאן בשמותיהם, הממלאים בדיוק אותו תפקיד של הטיית תשומת לב הקורא לימין המפה הפוליטית בעיתון החינמי, "ישראל היום". בנוסף לכך, הנתון החשוב ביותר והמשמעותי בסביבה של רייטינג לשלטון המכהן הוא טיב הכתיבה. לצערנו, הורגלנו לסגנון פופוליסטי ודמגוגי ורובנו כבר אינו מסוגל להבחין בין שכנוע לבין תעמולה ודמגוגיה. חבל שכך הורגלנו ושאיש כבר אינו מבחין בין זה לבין כתיבה אובייקטיבית. ואולי גם לא איכפת לאיש מכך משום שהעיתון איבד מערכו ההיסטורי.

מכל מקום, נראה שמרבית הכתבים בימינו אינם מביישים את גדולי הדמגוגים בהיסטוריה האנושית. הם מכירים את מלאכתם ובקיאים בה, אך עוסקים במלאכת הכתיבה הדמגוגית על דעת המערכת שלהם. כפי הנראה, מלחמת התפוצה כרוכה בחיפוש אחר "כתבים בעלי כשרון דמגוגי-פופוליסטי" (חפשו במדור דרושים….). מרבית הכתבים בעיתון המודפס הפופולרי ניחנו בכישורים דמגוגיים. אך כמובן אין זה מוריד מערכם כמובן במישור של היידע האישי המשתקף בכתיבתם. אין ברירה, הן ה"ימניים" והן "השמאלניים" חייבים להיות "צעקניים" בעיתונות המודפסת.

"ישראל היום" – שירות עם חיוך
מי שאינו משלם עבור קבלת העיתון אינו מצפה לצ'ופר חומרי כלשהו, פרט לעיתון עצמו. ואם זוכים הקוראים ל"שירות עם חיוך", כשטלפניות חביבות ומסבירות פנים בשיחה טלפונית ומעניקות להם על ידי כך הרגשה טובה, או דואגות לכך שהעיתון יגיע לכל נקודה בארץ בשיטת "עקוב אחרי", בוודאי לא יתנגדו להמשך השירות הנאמן. אך מלבד זאת, אין כל סיבה ל"שמוח" על הנתון הנתפס כהישג גדול, בדבר טווח התפוצה של העיתון המודפס ובמיוחד הנתון האחרון בדבר טווח תפוצתו בימי חול של "ישראל היום".

במשך למעלה משנה מגיע שליח של "ישראל היום" ומניח עותק של העיתון על מפתן ביתנו, תוך תיאום מלא בין ספקי העיתון ובינינו. העיתון נשלח אלינו אף במהלך שהייתנו במלון באילת לאחרונה. יתרה מכך, כשביקשנו להפסיק זמנית את ה"מנוי", עקב שהייה ממושכת בחו"ל, המשיך השליח של "ישראל היום" להניח עותק של העיתון בפתח ביתנו באותה שעה מוקדמת של הבוקר. אין זה העיתון המודפס היחיד שאנו מנויים עליו. אנו מנויים גם על עיתון "הארץ" וקוראים את תכניו במשך היום או הימים הקרובים. אני, אישית, נוהגת בדרך כלל לגלוש בצהרי היום במספר אתרים של העיתונות המקוונת, ביניהם אתר YNET ולעתים גם NRG והארץ. אינני נוהגת לגלוש באתר של "ישראל היום". אני מגיבה מדי פעם לכתבות באתר המקוון של עיתון "הארץ" וגם לכתבות המתפרסמות ב YNET. הנה כבר יש לפניכם סטטיסטיקה שלפיה גם כאשר אינני מספיקה לעיין בכותרות של "ישראל היום", אני עושה מאמץ במשך היום לקרא תכנים המתפרסמים בעיתון "הארץ" ותמיד מתעדכנת ב"חדשות" המתפרסמות בעיתונות המקוונת, בעיקר ב YNET, ושולחת לעתים תגובה דרך האתר.

אז מה מאזן את התמונה? העובדה שאנחנו חיים בעידן שבו הגולשים חופשיים לברור לעצמם אלו תכנים לקרא. אפשר ללמוד על כך בעיקר מהתנהגותו של קהל ספציפי – הצעירים ובני נוער.
תשאלו את בני הנוער והם כבר יאמרו לכם, "איננו מכורים לעיתון המודפס, אנחנו גם לא מכורים לחדשות הערוצים 2 ו-10 ובדרך כלל אנו ממעטים לגלוש באתרים של העיתונות המקוונת ". אחדים אמרו לי לאחרונה שלא מעניין אותם מה קורה בין ביבי לליברמן וגם לא מה אמר אובאמה לאבו מאזן. מה שחשוב לדעתם הוא לקבל מידע מיידי כאשר "קורה משהו". דהיינו, הם היו רוצים להתעדכן על אירועים בזמן הווה ומייד. לדעתם, חשוב לדעת על אירועים המשפיעים על התנהלותם בשגרת היום, כאן ועכשיו. האם שוגרו קסאמים או גראדים לעבר ישראל בשעה האחרונה? האם פרצה מלחמה בגבולות המדינה? האם היה פיגוע או רצח ומהם הפרטים העיקריים, בקצרה!!? כל אירוע חריג ו"מדובר" יגיע אליהם בלי מאמץ משום שהם מסמסים ומצייצים ללא הרף.

 את מי צריך הסקר הנוכחי של TGI לעניין באמת?
חברות פרסום ותאגידים הם המגזר שעדיין חשוב להם לדעת על תפוצת העיתון המודפס משום שזהו מגזר המשתמש בכל ערוץ פומבי לרבות העיתון המודפס כדי לפרסום את מרכולתו. חברות פרסום ותאגידים הם היחידים שהמידע על טווח התפוצה של העיתון המודפס ברבעון האחרון של השנה מעניין אותם באמת. הנתון עשוי להכריע עבורם בכל מה שקשור למחיר הפרסומות שהם מוסרים לעיתון.
זו התובנה היחידה המשמעותית שעלינו ללמוד מהסקר של TGI. הסקר, כפי שבוצע, מצביע על חשיבות הצד העסקי והכלכלי של המפרסמים ושל העיתון עצמו במונחים של מספר החשיפות אליו כמוצר ולא כמקור מידע מדיני, חברתי או תרבותי. ובכך עובר הכדור מן המגרש של הפצת ידיעות ודעות, ובתוך כך המגרש של שומרי הסף וכלבי השמירה המסורתיים, אל המגרש שמעצב לכל היותר דעת קהל באשר לרייטינג של המופעים העכשוויים, הבידור, המוצרים המוזלים ומחירי טיסות וחופשות בארץ ובחו"ל. כל קשר בין זה לבין עיצוב דעת קהל במישור הפוליטי הוא מקרי בהחלט.