תגית: ספר

לוסיטניה – מחדל יום הכיפורים של מלחמת העולם הראשונה?

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה.

הבריטים כשלו מספר פעמים במהלך מלחמת העולם הראשונה. אלו היו שגיאות איומות. אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים. ההצלחה היחידה בסאגה עגומה זאת היא של קברניט הלוסיטניה, ששרד באומץ רב ובתושייה את תלאות הימים האחרונים של לוסיטניה ובערוב ימיו זכה לראות איך הצדק נעשה ולא רק נראה.

שובל המוות כריכה
שובל המוות מאת אריק לארסון. קרדיט: ויקיפדיה

השאלה המרחפת מעל פרשת הטבעתה של ספינת הפאר לוסיטניה היא – איך הותר דמם של  1,198 נוסעים שהפליגו על סיפונה מארה"ב לבריטניה?

בספרו, שובל המוות, אריק לארסון פורש את קורותיה של ספינת דגל בריטית ושמה לוסיטניה. הספינה שעשתה את דרכה האחרונה מהחוף המזרחי של ארה"ב אל חופי בריטניה ונמל ליברפול. לוסיטניה נחשבה לספינה משודרגת, אמינה ומהירה. אלא שחברת הספנות, קונרד, דרשה לקצץ בכמות הפחם כדי לחסוך כסף, ובכך האטו את מהירות הפלגתה במאי 1915, עד סופה המר. זאת הייתה ההפלגה האחרונה של הספינה ותקופה מכרעת במלחמת העולם הראשונה.

שובל המוות, שמתמקד בהפלגה של הלוסיטניה בחודש מאי 1915 מארה"ב אל בריטניה, מהווה מסמך היסטורי מרתק אך מעיק מאוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה [1914-1918], מפליגה ספינת פאר מאובזרת, בעלת נתונים טכניים שאין כדוגמתם באותם ימים, מחופי ארה"ב אל חופי בריטניה כשהיעד הסופי הוא נמל ליברפול. במהלך המלחמה הבריטים ביצעו מספר שגיאות איומות, אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים.

מעשה או מחדל

בעת התרחשות האסון, בנות הברית, שנקראו "מדינות ההסכמה", כללו את האימפריה הבריטית והמושבות שלה, הרפובליקה הצרפתית והמושבות שלה, האימפריה הרוסית, וממלכת איטליה. ארה"ב הייתה נייטרלית בעת ההפלגה האחרונה של לוסיטניה (1915). המודיעין הבריטי – הידוע בשם חדר 40 – פעל במלוא המרץ כדי ליירט מברקים שהועברו מבסיס האם בגרמניה אל צוללת משוכללת גרמנית בשם צוללת U. המודיעין המיומן פיצח את הקוד הסודי של הגרמנים וכך הצליח לעקוב במדויק אחר שילוח הצוללות הגרמניות אל תחום המים הטריטוריאליים של בריטניה. בספרו, לרסון מספק פרטים אישיים על הנשיא האמריקאי ווילסון. ווילסון היה שקוע בדיכאון לאחר מות אשתו האהובה וחיזוריו אחר אישה צעירה לא נשאו פרי במשך ימים רבים. ענייניו האישיים הסיחו את דעתו מהמתרחש מעבר לאוקיינוס.

במונחים של מידע מודיעיני, היה זה האדמירל ווינסטון צ'רצ'יל (לפני שנבחר לראשות הממשלה), שקבע את הנהלים. והנהלים הברורים היו ליירט כל ידיעה שגרמניה משגרת, לפצח את הקוד, לשמור פרטים. ומה לגבי מסירת מידע והגנה על ספינות במים הטריטוריאלים של בריטניה? כאן נעשתה איפה ואיפה. צ'רצ'יל החליט לא להעניק ליווי ללוסיטניה כאשר הספינה התקרבה אל החוף ואל נמל ליברפול. מדוע? כדי שהגרמנים לא יעלו על היכולת המודיעינית של בריטניה ויחשפו את חדר 40 ואף יפוצצו אותו. אז מה הרוויחה מכך בריטניה.

או!! השאלה הזאת שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה.

אין איש מבין ואין אחד שיודע להשיב על השאלה באופן חד משמעי. יש הטוענים שהיה כאן אינטרס מצד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, לגרום לארה"ב להתחבר אליהן ולשדרג את יכולותיה של הברית נגד גרמניה. עצם העובדה שעל סיפונה של לוסיטניה הפליגו כ- 125 אזרחים אמריקאים, שחלקם ניספו כאשר הספינה הוטבעה על ידי הצוללת U, הייתה יכולה לשמש כטריגר להצטרפות מיידית של ארה"ב לברית נגד גרמניה. ההצטרפות אמנם התרחשה. אלא שזה קרה שנתיים אחרי טביעת לוסיטניה ובעקבות חליפת ידיעות בין גרמניה ומקסיקו. הגרמנים האיצו במקסיקו להתחבר אליהם כנגד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, והבטיחו להם הרים וגבעות. את המידע הדליפו בכוונה לנשיא ווילסון. הוא נחרד מכך והסכים לצרף את ארה"ב לצד מדינות ההסכמה במאבק נגד גרמניה. לפי טיעון אחר הבריטים ניסו להסתיר מהגרמנים את העובדה שהם פיצחו את הקוד של גרמניה, ושבידם כל המידע המוזרם אל הצוללות הגרמניות שבמים הטריטוריאליים שלהם.

איך שלא יהיה, באם מדובר בכשל מודיעיני או בכשל מכוון, הסוף היה מר. מעטים מבין אלו ששהו על הספינה ניצלו. רק כ- 20% ממאות הנוסעים שהצליחו להימלט שרדו.

חוסר תשומת לב

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה. גם את צ'רצ'יל לא האשימו. (זה מזכיר את מה שקבעה וועדת אגרנט לגבי הדרג המדיני, שאותו היא ניקתה מכל אשמה על המחדל של מלחמת יום הכיפורים (1973)). דווקא הקברניט (בדומה לדדו שלנו) דווקא הוא הואשם במותם של מאות בני אדם. ובמקרה של הקברניט, הרי דווקא בידיו לא היה מידע רלוונטי. אדרבא, הגיעו לידיו הוראות סותרות לגבי מה שעליו לעשות. וזאת בזמן שהיה ידוע לכולם, כולל הציבור קורא העיתונים בבריטניה ובארה"ב, כי הצוללת U נמצאת בנקודה קריטית ועלולה להטביע את הלוסיטניה.

רק כעבור שנים, כאשר נחשפו מסמכים מתוך ארכיון חדר 40, התבררו כל הכשלים המודיעיניים ולפיכך פטרו את הקברניט הבריטי של הלוסיטניה מכל אשמה. יש להוסיף ולציין שהנשיא ווילסון ידע היטב על הכשל בהעברת מידע רלוונטי אל הקברניט וגם על מותם של אזרחים אמריקאים רבים, אבל בשל ענייניו הפרטיים לקח לארה"ב שנתיים נוספות עד שהצהירה כי היא מצטרפת לברית נגד גרמניה!

להלן קטע מתוך הספר:

חדר 40 והבכירים שהיו בסוד ה"תעלומה" ידעו הרבה יותר: הם ידעו שתחנת האלחוט הגרמנית בנורדייך משדרת את לוח הזמנים של לוסיטניה… בחדר 40 ידעו גם שאחת הצוללות הללו היא 20-U, הידועה כקוטלת ספינות ואנשים, ושהיא עושה את דרכה לעבר אזור סיור שבו עוברות כל אוניית משא וכל ספינת נוסעים של קיונארד בדרכן לליברפול, ושבקרוב תעבור שם גם לוסיטניה עצמה.

ואולם אלו לא דווחו לקברניט טרנר. יתרה מזאת, האדמירלות לא עשתה כל ניסיון ללוות את לוסיטניה או להסיטה ממסלולה [עמ' 125]

אנשי אדמירלות ידעו היטב שלוסיטניה תעבור בקרוב בדיוק באזור הזה, אך לא עשו כל מאמץ לספק פרטים על אירועי הערב ישירות לקברניט טרנר. … לוסיטניה, שזה היה לה היום החמישי בים, עשתה את דרכה לעבר בריטניה לבדה. שום ליווי לא הוצע לה ולא תוכנן בעבורה, וחרף העובדה שנשאה מטען רב-ערך של מחסניות רובה ופגזי רסיסים שהחזית שיוועה להם, היא לא הונחתה לעבור בנתיב החדש והבטוח יותר, דרך התעלה הצפונית.

ייתכן שאי נקיטת אמצעי ההגנה נבע בפשטות מחוסר תשומת לב; צ'רצ'יל היה אז בצרפת ופישר היה שקוע בעניינים אחרים, ועמד לכאורה על סף שגעון. אך לא מן הנמנע שהיו גם מניעים זדוניים יותר. במכתב ששלח צ'רצ'יל בראשית 2015 לראש לשכת המסחר של אנגליה, וולטר ראנסימן, הוא כתב: "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארה"ב עם גרמניה". [עמ' 210].

שובל המוות: ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה, מאת אריק לרסון. תרגום: גאי הרלינג, 2019 (450 עמ').

נשים בפוליטיקה והבחירות לכנסת

נקודות מעוררות מחשבה עולות מהדיאלוג שמציג רוס בספרו "מר בוטן". אלו ממחישות במה שונות נשים מגברים. העיקרית והרלבנטית ביותר לזמן קריטי, כמו טרום בחירות כלליות, היא זוית הראיה והמודעות לצמתים בחיים שבהם חייבים לקבל החלטה אמיצה כדי לא לשקוע עמוק יותר בביצת השגרה.

***********

ככל שמתקרב מועד הבחירות לכנסת, גוברים הבלבול, המבוכה, חוסר יכולת לשנות דפוסי הצבעה קודמים וקושי לחלום על עולם המתנהל לפי דפוסים שונים מבעבר. בידקו באיזו מפלגה אחוז הנשים גבוה יחסית, וכמה נשים נמצאות במקומות הריאליים. אל תהססו לפזול לכיוונן. כי מנשים תצא תורה.

הערה: הרשימה נכתבה לפני 7 שנים ונשארה רלונטית

מה משמעות הדבר? אחת המשמעויות מודמת במובאה שאביא להלן מתוך דיאלוג דמיוני המתקיים בין בני זוג, בספרו של אדם רוס "מר בוטן". שילוב נשים בקבלת החלטות מונע "תקיעות" מדינית, כלכלית, חברתית ותרבותית. 

*******************

זו דמות האישה שמשרטט אדם רוס, בספרו "מר בוטן" – שווה עיון 

כאשר סיימתי לקרא את ספרו המתורגם של אדם רוס "מר בוטן", דפדפתי בו הלוך וחזור במטרה למצוא את הקטע שנראה בעיני משמעותי ביותר. קטע שמעורר מחשבות לאו דווקא בתחום היחסים שבינה לבינו. הקטע הנבחר הוא דיאלוג בין בני זוג נשואים, אישה וגבר; הדיאלוג מתמקד בקווי דמותה של האשה ואלו של הגבר.

מר בוטן. קרדיט: אתר טקסט

נקודות מעוררות מחשבה עולות מהדיאלוג שמציג רוס בספרו "מר בוטן". אלו ממחישות במה שונות נשים מגברים. העיקרית והרלבנטית ביותר לזמן קריטי, כמו טרום בחירות כלליות, היא זוית הראיה והמודעות לצמתים בחיים שבהם חייבים לקבל החלטה אמיצה כדי לא לשקוע עמוק יותר בביצת השגרה.

במערכת בחירות שמתאפיינת בריבוי יחסי של נשים ברשימות המתמודדות, הנשים ממוקמות במקומות ריאליים ברשימות השונות ו/או מככבות בראש המפלגה. להערכת פרופסור עופר קניג, בבחירות 2021 "מספר הרשימות שייכנסו לכנסת צפוי לגדול, צפויה ירידה במספר הגנרלים, אך צפויה התייצבות של אחוז הנשים בכנסת". לפיכך הסיכוי שההחלטות שתתקבלנה בכנסת ה-24, לא יציגו את טביעות האצבע של הנשים הללו. זאת אומרת שהנשים שתיבחרנה לא תצגנה עמדה נחושה ביחס לדפוסי קבלת החלטות מקובלים. הן לא תחלצנה אותנו מ"תקיעויות" מדיניות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות אליהן נקלענו – כפי שאדם רוס מבקש להציג את המין הנשי בספרו.

המובאה מתוך ספרו של אדם רוס, "מה בוטן", מדגימה את הפער בין זווית הראיה של נשים מזה, וגברים מזה. לפני שאגיע לדוגמה, אציין שהספר רווי בדוגמאות ביחס להבדלי המגדר. את דמותן של הנשים משרטט רוס דרך דמותה של גיבורת הספר, אליס: נשים מבחינות טוב יותר בסכנה שבשגרה, ב"תקיעות" אליה הגיעו בחייהן. יש להן היכולת לצאת מהמצב – הן מסוגלות "לחלום", ולא במשמעות של "הזייה" אלא כפעולה מועילה; כמו בנימין זאב הרצל בשעתו (והוא דווקא היה גבר!). בלי חלום, אין רצון להפוך אגדה למציאות ואין שינוי.

להדגמת הבדלי המגדר הרלבנטיים לקבלת החלטות קיראו את המובאה שלהלן (מתוך עמ' 357-354, ההדגשות הן במקור). חישבו מה מפריע לכם למשל, להצביע מרץ או עבודה או כל מפלגה שבה נשים מוצבות במקומות ריאליים, והאם אנחנו מרוויחים או מפסידים כאשר אשה עומדת בראש מפלגה.

 

"אנחנו צריכים לדבר … אני צריכה לומר לך משהו …. אני מתלבטת לגבי זה כבר כל כך הרבה זמן … אני לא מסוגלת להמשיך ככה…  אנחנו שקענו בשגרה… 'תקועים' מתאר את זה לא רע… אבל אני יודעת שחייב להיות משהו שנוכל לעשות."

היא הושיטה יד לגעת בלחיו.

"אתה לא מרגיש בזה?" היא שאלה. "במקום שאנחנו נמצאים בו? כמו לימבו, רק בלי שנהיה מתים. כאילו הכול הפוך מאיך שצריך להיות… אם ככה נישאר, אני חושבת שהייתי מעדיפה למות."

"אל תגידי את זה," הוא אמר

"יש לך רעיונות?"… "יצא לך לחשוב שאולי מהיום והלאה אנחנו צריכים לחיות את חיינו כמו ניסוי?" היא אמרה. "להתייחס לנישואים שלנו כמו הטיסה לירח, כמו מסע לחקר החלל? הגבול האחרון!"

 "את לא רצינית."

"אני רצינית," היא אמרה, "… ממה אנחנו מפחדים?"

"ממה?"

"ממה שזה לא יהיה שאנחנו לא מרגישים. ממה שזה לא יהיה שאנחנו לא עושים."

"מה אנחנו לא מרגישים או עושים?"

"יותר"

"להרגשתי אני מרגיש הרבה. להרגשתי אני לא רוצה להרגיש יותר."

היא הינהנה. "… אתה עדיין לא מבין אותי."

"על מה את מדברת?"

"מה אם נחשוב על הנישואים שלנו כניסוי בהשגת אושר הדדי?… אני אומרת שאנחנו צריכים דברים חדשים, … דף חדש. זמירות חדשות. עולם חדש. ..מה?" היא שאלה. "מה העניין?"

"אני מסכים איתך," הוא אמר וניענע בראשו "… אבל?"

"תראה," היא אמרה, "מה דעתך שנכתוב כל דבר בחיים שלנו שאנחנו מרגישים שמגביל אותנו ונישבע לעזור אחד לשני לצאת מהמגבלות… אתה בטח רוצה משהו," היא אמרה.

"מה את רוצה?"

"אה." היא לא הרפתה מידיו, אבל השעינה את ראשה לאחור ועצמה עיניים. "אני רוצה… להיות קניבלית בפפואה גיניאה החדשה… אני רוצה לרכוב על גמל במדבר…. אני רוצה להצטרף לכת…. אני רוצה לדעת איך ההרגשה לבזבז סכום כסף בלתי מוגבל…אני רוצה… לעשות אותך מאושר במידה בלתי אפשרית."

"אני לא יודע מה לומר."

"תגיד 'כן'. תגיד 'מתי אנחנו יכולים להתחיל?'"

"מתי אנחנו יכולים להתחיל?" הוא השיב בעצב. (עמ' 357-354)

מקווה שהדוגמה ממחישה היטב היכן נמצא הכח והאומץ לשנות כיוון כאשר צריך. האימרה הידועה, "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה" הייתה נכונה בעבר. יש להוסיף ולומר שיותר ויותר נשים לוקחות אחריות, מקבלות החלטות, משנות מציאות, מזיזות דברים ויודעות מה הן שוות. האישה שואלת היום "מדוע לא נעשה הכל ביחד, נפגין אחדות ועבודת צוות?"

בידקו באיזו מפלגה אחוז הנשים גבוה יחסית, וכמה נשים נמצאות במקומות הריאליים. אל תהססו לפזול לכיוונן. כי מנשים תצא תורה.

הסתכלות פוסט-מודרנית על גטו לודז'

הסופר אנדז'יי בארט הינו מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט-מודרנית. הוא בחן את דמותו השנויה במחלוקת של חיים רומקובסקי, יהודי שהתמנה על-ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז' התוצאה: "בית חרושת למלכודות זבובים"

בית חרושת למלכודת זבובים
בית חרושת למלכודות זבובים. קרדיט: סימניה

חיים רומקובסקי, יהודי שנולד ברוסיה וחי בפולין, התמנה על ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז'. הוא מילא תפקיד זה במשך חמש שנים. מאז שנרצח על-ידי הנאצים, רומקובסקי נשמר  בזיכרון הקולקטיבי כדמות שנויה במחלוקת. לאור חילוקי הדעות, בחינה מחדש של דמותו לא רק מתבקשת אלא משוועת לכך.

הסופר אנדז'יי בארט, שהינו מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט מודרנית, עושה זאת ברומן (תרגמה ענת זיידמן), "בית חרושת למלכודות זבובים", תוך עירוב של בדיה ומציאות. כשדמות היסטורית כמו זו של רומקובסקי שורדת את אבק ההסטוריה המנוער מעליה כל פעם מחדש, במיוחד ביום השנה לשואה, טבעי שגם סרטים, תיאטרון, ספרות ואומנות חזותית יקחו חלק במחלוקת.

מנהיגים שנויים במחלוקת אינם חידוש במחוזותינו. חלקם מסולקים מהשלטון בכוח וחלקם פשוט מסיימים את תפקידם בטרם השלימו את הקדנציה. בתקופת השואה, יהודים התמנו כראשי יודנרט ודרכם הפעילו הנאצים את מדיניות השמד והרס קהילות יהדות אירופה. הדעות חלוקות לגביהם: חלקם זכו ליחס ראוי וחלקם נחשדו בחוסר תום לב.

השאלה היא מדוע, או שמא, האם הם צייתו לנאצים ושיתפו פעולה בהשמדת יהדות אירופה?

עם שאלה כבדת משקל זו מתמודד הסופר אנדז'יי בארט ברומן שתורגם לאחרונה לעברית (ענת זיידמן). המקרה הספציפי שאיתו הוא מתמודד – חיים רומקובסקי – רק מחדד את ההערכה לכישוריו של בארט כרב אומן בליבון סוגייה כל כך רגישה.

Rumkowski_testing_soup
Rumkovsky tasting soup. Credit: Wikipedia

ארכיון המסמכים שעמד לרשותו של בארט מלמד כי מעמדו של רומקובסקי  כראש היודנרט בגטו לודז' הקנה לו סמכויות שררה בלתי מוגבלות ולגיטימציה לקבל החלטות ולבצע אותן. חלק מהמסמכים ועדויות של ניצולים קובעים שרומקובסקי יכול היה להשתדל יותר למען בני עמו משום שהיו לו מהלכים בקרב הנאצים. אבל הוא העדיף להשלים עם "הסדר החדש". זכרו חקוק לפיכך כדמות מעוררת סלידה הראויה לדראון עולם. הוא מסמל ראש יודנרט שהצטיין בצייתנותו לשליט הנאצי והנהיג משטר דיכוי בגטו שמנע פעילות מקיפה של התנגדות בו. בארכיון המסמכים נמצאים גם כאלו שגרמו להיסטוריונים להעלות השערה שהמשטר החמור שהנהיג רומקובסקי בגטו לודז', ובעיקר רתימת הגטו לעבודה יצרנית עבור הנאצים, היו נכונים (!).

ומאחר שחילוקי הדעות רק הולכים ומעמיקים, הזיכרון הקולקטיבי מתפצל לגוונים ומספק לנו מספר זויות ראייה ופרשנויות לרוב. בין היתר, פרשנויות של הספרות, הקולנוע, התיאטרון, המוסיקה, סדרות הטלויזיה ושידורי הרדיו, ולאחרונה גם אתרי האינטרנט.

המשימה שהציב לעצמו בארט בספרו הייתה להמשיך את הדיון בשאלה: מה היה קורה אילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר עד לשחרור העיר בידי הסובייטים (מה שמותיר את רומקובסקי באור חיובי)? האם גם אז ההיסטוריה הייתה שופטת לחומרא את רומקובסקי, שכיהן במשך חמש שנים כראש היודנראט?

בבית המשפט הדמיוני שיצר בארט ברומן, "בית חרושת למלכודות זבובים", מתנהל דיון המגולל בפנינו את אופן התנהלותו של רומקובסקי בתקופה שבה ניתן לו חופש פעולה, לא רק בניהול חיי הקהילה בגטו אלא, במיוחד, במסירת רשימת שמותיהם של אלו שיישלחו ל"מחנות עבודה" מחוץ לגטו.

הסנגוריה במשפט המבויים מלמדת שרומקובסקי היה אדם מאורגן לתלפיות. הוא גם הבין שאם גטו לודז' יהיה יצרני במידה המבוקשת על ידי המפלגה הנאצית, יש סיכוי שהגרעין היצרני הזה בגטו ישרוד. והוא חתר לכך. גם כשקיבל הוראות מגבוה, והכין רשימה של 55,000 איש ואישה שיגורשו מהגטו על ידי אנשיו של היטלר ויישלחו אל מחנות השמד, הוא הפגין כושר ניהול וביצוע שלקחו בחשבון את ההצלה של הגרעין היצרני בגטו. בהמשך, כשנדרש לערוך רשימת שמות של למעלה מ- 20,000 נפש ובה ילדים, זקנים וחולים העתידים להישלח לאותם מחנות, רומקובסקי עשה הכל כדי לצמצם את הנזק ובמעמד מיוחד שכינס, הוא נאם בפני בני הקהילה ושפך את ליבו (תקציר נאומו מתוך הספרייה הוירטואלית של מט"ח),

"אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…(בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף) אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו"… אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…  (יללות איומות)."
"ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול".

המשפט הוא הספר. ההדגשים החוזרים על עצמם במשפט – ואלו משרתים את זווית הראייה ה"מקלה" של בארט על רומקובסקי – מבליטים את העובדה שקהילות יהודיות בפולין נמחקו לגמרי, ולעומתן, גטו לודז' שרד שנתיים יותר מהן, הודות לגרעין היצרני שייסד רומקובסקי בגטו. לא נותר אלא להודות שאילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר, עד לשחרור העיר בידי הסובייטים, היו ניצולים רבים מקהילה זאת.

העובדה שמשחקת לידיו של בארט היא שעד היום אין הוכחות חותכות לשיתוף פעולה בין רומקובסקי לבין המשטר הנאצי, וזהו פתח המזמין פרשנות ופתיחה מחודשת של הדיון. בארט מחייב את הקורא להתמודד עם ממד זה.

לרגע נדמה שכף המאזניים נוטה לטובתו של רומקובסקי – הוא היטיב להבין שאם ימשיכו ליצר, ישרדו.

אבל בארט מכוון את המשפט המבויים, המתנהל נגד רומקובסקי לאחר שחרור גטו לודז'. והוא חורץ את דינו בכל זאת לחומרא. מדוע?

עדויות אופי הן אלו התורמות להכרעת דין זו. לפי עדויות אלו, עוד כשהיה רומקובסקי מנהל בבית יתומים יהודי הוא נטפל והטריד מינית ילדים תמימים כדי לספק את יצרו. עדויות אופי נוספות מתארות כיצד דאג רומקובסקי לרווחתו הכלכלית בעוד בני עמו רעבו ללחם וסבלו ממצוקה כלכלית.

המסר של בארט
חופש הביטוי של יצירה ספרותית מרענן את האבק מעל העובדות. וכך, מסיבות שאינן מקובלות או מוכרות לחוקרים, ההכרעה בדין שמבוימת ביד אומן הלשון והדמיון הפוסט מודרני מספקת תובנה. כלומר, גם ניהול נכון חייב להיות מלווה במאפייני אישיות המיטיבים עם הזולת ורואים את טובתו קודם כל. ומאחר שהעדויות מצביעות על אופיו המתנשא של רומקובסקי והדאגה שלו לעצמו לפני שנתן משהו לאחרים, הוא הורשע בדין.