שריפת הספרים הגדולה בברלין, ביזמת השלטון הנאצי, זעזעה את עם-הספר לפני תשעים שנים. מאז ידענו עליות ומורדות ולאחרונה הגענו לשפל מסוים, במיוחד בקריאת ספרים. מומחים אומרים שהישראלים שהפסיקו לקרוא ספרים מנייר לא עברו לקרוא אותם בדיגיטל, אלא עברו לנטפליקס.
"הספרייה הריקה" יצירה של הפסל פרופ' מיכה אולמן, הוצבה בכיכר בבל, ברלין ב-1995. זאת אנדרטה לזכר שריפת הספרים הגדולה בברלין, 10.5.1933.
האם אנחנו דינוזאורים, שרידים אחרונים לדור קוראי הספרים? זו שאלה שצריך לשאול על רקע שני אירועים שונים באופיים המתייחסים לספר כאובייקט תרבותי: השריפה הגדולה בברלין (1933), עליה ידובר בהמשך, ופסטיבל הסופרים הבינלאומי ה-11 המתקיים בימים אלו בירושלים.
יש המשתמשים בביטוי "עם-הספר" לא במשמעותו המקורית, המתייחסת אל ספר הספרים, אלא במשמעות של אהבת ספרים (ואהבת הדעת הנובעת ממנה) בכלל. מומחים מראים שישראלים רבים מאזינים היום לפודקאסטים, וזה נחמד ומַחכים. אבל בקריאת ספר המילים מחכות לך גם ברגעים שאתה לא קורא אותן. ספרים מחנכים אותנו לכבד את החשיבה ולעיין בסבלנות. המסר עובר מילה אחר מילה, משפט אחר משפט. הסבלנות הזו מחלחלת גם לתחומים אחרים.
במרכז ברלין, בכיכר האופרה (כיום "כיכר בבל"), שוכנת לה אנדרטה שקועה באדמה. זוהי יצירה של הפסל וחתן פרס ישראל, פרופ' מיכה אולמן, "הספרייה הריקה" שמה. היצירה הועמדה שם ב- 1995, במקום בו התרחשה שריפת הספרים הגדולה בדיוק לפני תשעים שנים, ב- 10 מאי 1933.
מי שמסתובב בכיכר יכול לראות מבנה זכוכית שקוף. ומי שעוצר ומתבונן פנימה מבחין בספרייה ריקה. מדפים ללא ספרים. בשעות הערב האנדרטה מוארת, ובשעות היום ישנו משחק של זווית קרני השמש. אז ניתן לראות את השתקפות הפנים בזכוכית. מה שנותן תחושה שאולי אנו נמצאים עמוק בתוך תהום.
אבנר שפירא, כתב עיתון "הארץ" ומומחה להיסטוריה של יהדות גרמניה אמר ("גם כן תרבות", 8 מאי), "זוהי האנדרטה הכי מרשימה שראיתי בחיי. דווקא העובדה שהאנדרטה לא מונומנטלית, וצריך לחפש אותה ולדעת שהיא שם, מעניק לה ממד ייחודי וקסום. בולטות האנדרטה מאוד מינורית ויחד עם זאת מאוד אפקטיבית מבחינה רגשית."
השריפה הגדולה בברלין היא בעצם חלק מתהליך כולל של פגיעה ביהודים ובחיי הרוח שלהם. צריך לציין שכחודש ימים לפני כן מתקבל חוק המדיר יהודים מהשירות הציבורי בגרמניה, כולל מורים בבתי ספר ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה.
הכל התחיל שלושה חודשים אחרי מינויו של היטלר לקנצלר. נעשים צעדים ראשונים שבאמצעותם הנאצים מנסים להשתלט לא רק על החיים הפוליטיים, אלא גם על חיי התרבות ועל החברה האזרחית. איגוד הסטודנטים של גרמניה מתחיל להפיץ רשימה של "ספרים אסורים" – ספרים "שנוגדים את הרוח הגרמנית" שהנאצים מנסים לקדם. אט-אט הם מתחילים לאסוף ספרים מספריות ציבוריות ופרטיות. הספרים נשלחים לברלין.
"בא לקיצו עידן האינטלקטואליות היהודית" – הצהיר שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בנאומו בשידור חי לכבוד האירוע בברלין, ובכך נתן רוח גבית למה שיבוא בהמשך: השמדת ספרים בערים אחרות בגרמניה.
באירוע עצמו נכחו מספר מצומצם של מורים, מרצים וסופרים שהתחננו שישאירו להם עותק אחד לפחות של ספרי העיון לצורך מחקר עתידי. ביניהם, ספרים מאת הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד, הפיסיקאי היהודי אלברט איינשטיין, הסופר היהודי שטפן צוויג, והפילוסוף והסוציאליסט היהודי קרל מרכס.
באותו לילה נשרפו 20,000 ספרים, חלקם הגדול פרי עטם של סופרים יהודיים. בהדרגה צורפו גם ספרים של קומוניסטים, ליברלים, סוציאל-ליברלים, וכל ספר שנכנס לקטגוריה של "חתרנות תחת השלטון החדש" ואיים על האתוס הלאומי החדש. מי שהזדמן לכיכר בליל השריפה סיפר שהייתה שם אווירה של הלוויה. אלו שספריהם הועלו באש ציינו, "אתם שורפים את הספרים, אבל הרעיונות שבהם ימשיכו להתקיים גם הלאה". אחד מהם, הסופר אריך קסטנר (1974-1899) שספרו "אמיל והבלשים" הוא ספר הילדים הבלשי הראשון שנכתב, בחר להישאר בגרמניה למרות שספריו הועלו באש. כבר בחודשים הראשנים לאחר השריפה הגדולה רבים מהסופרים עזבו את גרמניה. חלק מאלו שנשארו תמכו באידיאולוגיה הנאצית מתוך איזושהי התקרנפות. אבל הרוב הבינו שצריך להפסיק לפרסם, או לפחות לפרסם בשם בדוי. מן הסתם היו אלה ספרים שלא נגדו את האידיאולוגיה הנאצית.
עלייתו ונפילתו של עם-הספר
על רקע השריפה הגדולה בברלין ולהבדיל, פסטיבל הספרים הבינלאומי 2023, נכון לזרוק לאוויר הערה אופטימית, "אולי הספרים יחזרו בסערה לחיינו, בפורמט כזה או אחר ונחזור להיות עם-הספר." דווקא הסופר חיים באר ב"לפני המקום" (2007) מביע דאגה לגורל הספר באשר הוא. לאירוע שהתרחש בכיכר של ברלין ב- 1933 באר מייחס סמליות וקובע, "שם לא שרפו בריוניו של גבלס רק ספרים, אלא בישרו גם את האפשרות שהברבריות תשתלט מחדש על האנושות ותסיג אותה אל תחילתה הפרימיטיבית והחשוכה."
[i] מתוך אתר "יד ושם": ב-10 במאי 1933 ארגנו הנאצים טקס פומבי של שרפת "ספרות יהודית מזיקה" בכיכר האופרה בברלין (היום "כיכר בבל"). כ-20,000 ספרים מאת מחברים יהודים, וכן מחברים לא-יהודים שנחשדו בכתיבה "ברוח יהודית", הושלכו אל תוך הלהבות.
כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים
*****
"קראתי את הספר, והמבוכה העמיקה. הוא היה טוב להחריד… הוא היה מלוטש יותר מן הרגיל ,יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה," כותב ניק קורנוול, בנו של ג'ון לה קארה בפרק אחרית דבר ב"שומר אמונים", ושואל: "מה הרתיע את אבי, מדוע לא פרסם את הספר?"
"האם במצב הנוכחי המשימה שווה את המחיר?" סימן שאלה גדול זה הטריד את ג'ון לה קארה, סופר הריגול מספר אחד, ובשל כך המתין כעשר שנים לפני שהיה שלם מבחינה מצפונית עם פרסום רומן הריגול, "שומר אמונים". וגם זה לא קרה; לה קארה מת ב-2020 (בגיל 89), בטרם פרסם את הספר. בעודו בחיים השביע את בנו ניק קורנוול, סופר בזכות עצמו, שכל רומן שהשלים והותיר אחריו, יובא לדפוס לאחר מותו, אם לדעת הבן הוא ראוי לפרסום.
לפני כשישים שנה דיוויד ג'ון מור קורנוול, קצין צעיר בשירות החשאי הבריטי (6MI), פרסם את הרומן הראשון שלו. מפקדיו בשירות החשאי מנעו את פרסום הרומן בשמו שלו, והוא נאלץ לפרסם בשם העט שבחר לצורך פרסום ספריו: לה קארה. אחרי שפרסם שני ספרים נוספים , הקריירה שלו נסקה עם פרסום "המרגל שחזר מן הכפור", שהיה לרב מכר עולמי. האנקדוטה אומרת שהטיוטה לספר הושלמה תוך חמישה שבועות בלבד. רומן ריגל זה עיצב מחדש את הז'אנר. לפי התחזיות, לה קארה אמור היה לפרוש בשיא – לאחר שהשלים את טרילוגיית קארלה (1979). כבר אז הוא נחשב לאחד מגדולי סופרי הריגול של בריטניה, ואחרי "מרגל מושלם" (1986), לה קארה נחשב לאחד הסופרים הטובים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים. לזכותו ייאמר שהוא גם פיתח מילון מונחי ריגול צבעוני משלו. קוראים ומבקרי ספרות טוענים שלה קארה "התעלה על הז'אנר", ויש הטוענים שהוא העלה את רמת הז'אנר, בהשוואה לגרהאם גרין הגדול, שלא ממש לקח ברצינות את רומן הריגול שלו, ותייג אותו כרומן "בידורי". ובניגוד אליו, לה קארה השתדל להתאים את יצירותיו לשאיפותיו וליצור עבור העולם הזה עלילה "מתוך היכרות עם העולם הסודי".
שומר אמונים, ג'ון לה קארה, מאנגלית: אמיר צוקרמן. כנרת זמורה – מוציאים לאור, 2022, 192 עמודים.
"שומר אמונים", הוא הרומן ה-26 השלם האחרון, כנראה, של לה קארה. הרומן מפגיש את הקורא עם צעיר בשם ג'וליאן לונדסלי, שבגיל 33 פרש ממרוץ העכברים בסיטי של לונדון, כשהוא מעדיף לפתוח חנות ספרים בעיירת חוף קטנה במזרח אנגליה: "זנחתי את זוהרו המנצנץ של הזהב והעדפתי את ריח הנייר הישן", הוא מצהיר, "את הפורשה שלי החלפתי בלנד קרוזר". ימים אחדים לאחר שפתח את חנותו, נכנס אליה אדם זר לא כדי לקנות ספרים אלא לצורך התיידדות. הוא נראה מוזר עם כובע הומבורג ומטרייה מסולסלת והציג עצמו בסגנון מתהדר, "אני בן כלאיים בריטי, יצאתי לגמלאות, אני אקדמאי לשעבר חסר כל ערך, מבצע עבודות מזדמנות". הזר מצא את הרגע הנכון לדחוק בג'וליאן לפתוח אגף נוסף בחנותו – שייקרא "הרפובליקה של הספרות". האגף הנפרד יציע רק קלאסיקות והגיגיהם של הסופרים הגדולים, דוגמת "טבעות שבתאי" מאת וו.ג. זבאלד, הקרוב לליבו. חלפו דקות ארוכות עד שהזר מצא לנכון להזדהות בשם אדוארד אבון, שעד מהרה הוא מתגלה כמהגר פולני וסוכן בדימוס של ה- MI6, שירות הביון החשאי הבריטי. ואז אדוארד חושף בפני ג'וליאן כי עוד כתלמיד בית ספר הכיר את אביו של ג'וליאן, כמי ש"ניהל חיי מין שוקקים, שקע בחובות וסיפר על עצמו דברים ש'לא תמיד עמדו במבחן הדיוק'". מדוע ג'וליאן לא בדק מיד האם דבריו של אדוארד "עומדים במבחן הדיוק"?
ערב אחד אדוארד מזמן את ג'וליאן לביתו לארוחה חגיגית. הוא מקבל את פני ג'וליאן כשהוא לבוש ג'קט מהודר בצבע חום ונועל נעלי ערב תואמות מעוטרות זהב. "ג'וליאן, בחורי היקר!" הוא קורא בהתלהבות, "איזה עונג מושלם." כמו כל סוכן ביון טוב, אדוארד מיומן בשינוי תדמית. לימים ג'וליאן ייזכר במילים של אדוארד, "אני הרבה אנשים". בשלב זה הוא מוקסם מזהויותיו של אדוארד ו"לא יכול היה שלא לתהות כמה מזה הוא משחק, וכמה מזה הוא האיש האמיתי". כך גורם לה קארה, לקורא לצפות להפתעות, ולעולם לא להיות בטוח שהאמת כולה כבר נחשפה בפניו.
בינתיים, אדוארד נחקר על ידי ראש שירותי הביטחון, סטיוארט פרוקטור, שזכה לתואר "הכלב המרחרח הראשי שלנו". משפחת פרוקטור נמנית על המעמד הגבוה האפוף קדושה שמקורה בשירותים החשאיים של הממלכה. פרוקטור חושד בכל מי, שבדומה לאדוארד, מפתח בקרבו "תשוקה טוטלית"; ומבחינתו כל מי שמפגין מחויבות מוחלטת לכל דבר מהווה איום ביטחוני חמור. לא עובר זמן ופרוקטור מוצא עצמו במסלול התנגשות עם אדוארד, בעוד שג'וליאן נגרר באל כורחו ליריבות בין שני רבי מרגלים חכמים.
עולמו של לה קארה
חשוב להבין את עולמו של לה קארה. כאיש ביון לשעבר, אין אצלו מקום לשאלה "האם התכסיסים הערמומיים של שירותי הביון יצליחו; השאלה החשובה היא האם הם שווים את המאמץ?". בביקור שערך אצל הממונים לשעבר על אדוארד, ג'ואן ופיליפ, שזה מכבר יצאו לגמלאות ובעבר נחשבו לזוג הזהב של MI6 , הוא מגלה ששני המרגלים הזקנים, אנשים הגונים, קולטים באחרית ימיהם שמפעל חייהם לא השיג בעצם דבר: "לא עשינו הרבה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית, נכון?" אומר פיליפ לפרוקטור בצער. "בינינו, כמרגל זקן אחד למשנהו, אני חושב שהייתי מביא יותר תועלת בניהול מועדון בנים." המחשבה שצעד קטן בלבד מפריד בין חיים חסרי תוחלת לחיים אפקטיביים, מעיקה גם על לה קארה.
הפיצוץ הגדול – הסיומת בספריו לה קארה
ב"שומר אמונים" העלילה מתפתחת בקצב איטי עד לפיצוץ האחרון ומותירה את הקורא עם תחושה גדולה של מורת רוח, יותר מאשר תחושת ניצחון. הסיומת, בעיני לה קארה, היא העיתוי להתחשבנות. אלא שספר זה מפתיע בסיומת שלו, השונה מסגנונו הספרותי המוכר.
לסיכום צריך לציין שכתיבת "שומר אמונים" (במקור: Silverview) החלה והסתיימה כעשור לפני שהספר הוגש לראשונה למו"ל. לה קארה הניח אותו בצד כדי לכתוב את הממואר, "מנהרת היונים". בנו, ניק קורנוול, הוסיף "אחרית דבר" ל"שומר אמונים", וסימן לו למטרה להסביר מדוע התעכב פרסומו. בחרתי לצטט פסקה מתוך הדברים הנאמרים באחרית דבר. הפסקה משקפת את התלבטותו המעמיקה של קורנוול בשאלה זו, ומסקנה:
אני חושב שהוא כתב ספר נהדר, אבל כשהביט בו, הוא נראה לו קרוב מדי לגרעין האמת שאינה נוחה לאיש, וככל שעבד עליו יותר, ככל שעידֵן זאת יותר, כן נעשה הדבר פשוט ומחוּור יותר — והנה אנחנו כאן." ובהמשך, "שומר אמונים" עושה משהו ששום רומן אחר של לה קארה אינו עושה. הוא מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או ערני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח שיש ביכולתו להצדיק את עצמו, לא עוד… המרגלים של בריטניה … כבר איבדו את הוודאות בנוגע למשמעות הארץ, …האנושיות של השירות היא שאינה כשירה למשימה – והיא שמתחילה לשאול האם המשימה שווה את המחיר?… אני חושב שאבי לא ממש היה יכול להביא את עצמו לומר זאת בקול רם. [הדגשה שלי, ת.ה.]". (עמ' 191-192).
ראו גם, ביקורת על "שומר אמונים" מאת ג'וזף פיינדר, ניו יורק טיימס.
בהתקרב חודש אוקטוברהקרב על הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים כבר בפתח. מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה למלחמה, או שאולי יש לכך סיבות נוספות?
************************
ספרות המחקר מראה שהציבור בישראל מעולם לא חווה מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה – הטראומה והמחדל הבלתי נשכחים הם שני גורמים מרכזיים לריבוי הפרסומים.
הערת המחברת: עד כה פרסמתי שתי רשימות המבוססות על מחקר אקדמי, שעניינן הוא הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים (ראו רשימה קודמת). קיבלתי אינספור תגובות בשני האתרים בהן מתפרסמות רשימותיי – וורדפרס וחדשות מחלקה ראשונה. ברשימה זאת אתייחס לספרות שנות האלפיים ששמה דגש על הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין בציטוטים מתוך הספרות ורק אחר כך בסיבות האפשריות לתופעה החוזרת על עצמה כל אימת שמתקרב המועד בו מציינים את יום השנה למלחמה זאת.
אמשיך להביא סוגיות מעניינות מתוך המחקר ובמידה ואתבקש להשיב על שאלות בערוץ הפרטי – לשונית: "כיתבו אלי" – אעשה זאת בשמחה.
ה"מחדל" בספרות של שנות האלפיים
מעולם לא חווה הציבור מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעבר לצורך לייצר תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה, הטראומה והמחדל של מלחמה זאת מככבים בספרות, במחקר ובפואטיקה.
ברשימה זאת אתייחס [באריכות מה, ועמכם הסליחה] לספרות שנות האלפיים אשר רובה ככולה שמה דגש על הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין במובאות מתוך הספרות.
"רגע לפני ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מפשילות הוצאות הספרים שרוולים ותורמות את חלקן. מהדורות חדשות יוצאות לספרים ותיקים שאזלו מן המדפים לצד ספרי פרוזה חדשים, ספרי עיון, ספרי זיכרונות ועוד… מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה, או שאולי יש דברים נוספים?"
כידוע לכולנו, בארבעים השנים שחלפו מאז 1973, התפרסמו על "מחדל יום הכיפורים" תילי תילים של מאמרים וספרים. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה, ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא המחדל וקורותיה של היחידה שבה שירתו. יחד עם זאת, בשני העשורים מאז 1993, ובמיוחד בשנות האלפיים, אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום לאחרונה.
תיעוד שהנו פרי יזמת הלוחמים, או מטעמם
התיעוד נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שהלוחמים חוו בחזיתות הצפון והדרום של ישראל. תיעוד זה הוא מדף ספרים בפני עצמו. הוא משמש בעיקר יד-זיכרון למלחמה. מה שמייחד ספרות זו טמון בגוון בולט של נגיעה אישית. מרבית הכותבים או המספרים חוו את האירועים שבהם הם מתמקדים. יש מקום לרגשות בכתיבה הזאת. לפיכך, ניתן לחוש שהתיעוד מערב את תחושת הטראומה של מי שהיה שם, וגם של אלו שחוו את המלחמה בעורף. פרטי המחדל בספרות זאת משולבים בפרטים על ההישג האישי ו/או היחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות נשמעים הדים ברורים לכעס ולאכזבה בשל הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות הבכירים, ובשל התעלמותם מהמחיר ששילמו הלוחמים על מחדלי מקבלי ההחלטות. ספרות זאת איננה בגדר מוצג הרואי טהור; אלא מקבץ של סקירות ועובדות המלווה בביטויי תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף בתהיה עצמית נוקבת.
קרבות הבלימה ברמת הגולן -1973. תמונה של טנקים סורים שנפגעו. מקור: ויקיפדיה
זרם פרסומים מסוג נוסף, שאף הוא ראה אור בעשרים השנים האחרונות (2013-1993), הוא ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. פרטי המחדל מהדהדים בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר הרשמית (מטעם) עוסקת במהלכים בשדה הקרב ותו לא. מטבע הדברים, הספרות הרשמית ממעיטה לדון בתהליכי קבלת ההחלטות שקדמו למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים רבים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בספרות הרשמית, בין היתר, תיאור מהלכי קרבות הבלימה. כללית, נרטיב הניצחון המזהיר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.
להלן אציג מבחר דוגמאות בכדי להמחיש שגם בשנות האלפיים מחלחל מיתוס המחדל (מיתוס במובנו המודרני, כפי שהובהר ברשימות קודמות) לכותרים העוסקים במלחמת יום הכיפורים.
תחקירי לוחמים:
אחד מספרי התחקיר, הילוך חוזר: חיילים מספרים על קרבות שהשתתפו בהם במלחמת יום הכיפורים (ע' ארד, עורך, 2003), מכיל אסופה של עדויות לוחמים בנסיבות של תחקיר הנעשה בשטח. הספר מביא את הקולות האותנטיים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים אשר שחזרו קרבות נודעים ביבשה, בים ובאוויר. חשוב להדגיש שדבריהם אינם בגדר מה שנקרא זיכרונות רחוקים. הדברים שנאמרו הוקלטו מפיהם זמן קצר לאחר תום המלחמה. העדויות שודרו כסדרה של 18 פרקים ברדיו גלי צה"ל בשנים 1978-1976, ולאחר מכן הסדה נערכה כספר. הלוחמים שהשתתפו בקרבות מלחמת יום הכיפורים הובאו למקומות שבהם נלחמו וסיפרו למיקרופון את הקורות אותם. ניקח לדוגמה את אחד הקרבות המתועדים – הקרב על תל א-סאקי, מוצב של צה"ל בדרום רמת הגולן. בפרוץ המלחמה שהה במוצב כוח קטן של נחלאים שהותקף על ידי כוחות סורים. כוח שריון שנשלח לסייע להם נפגע מהאש הסורית, ואנשיו הצטרפו אל המגנים הנצורים. להלן קטעים מעדותו של לוחם, המתייחס ל"מחדל" במונחים של המוכנות הלקויה של חיל השריון בחזית הסורית:
[…] הבנתי שיש מלחמה רק כשהגעתי לבית החולים. שם שמעתי לראשונה את המונח "מלחמת יום כיפור". קודם לא חשבנו שזו מלחמה. בשעות הראשונות לא ידענו שהמלחמה מתנהלת בשתי חזיתות. […] למזלנו, ברגע הנכון, לפנות ערב, הגיע המג"ד והוציא אותנו מהחלום. עד אז חשבתי, כמו כולם, שזה יום קרב. אחרי הצהרים, כששמעתי רדיו בפעם הראשונה ודיווחו על אש בדרום ואש בצפון, הבנתי שזה דבר יותר רציני. אבל מלחמה ממש? לא, לא האמנתי.
בדברי המרואיין ניכר תסכול רב. ראשית, כאשר גוייס לשירות מילואים המוכנות למלחמה לא עמדה על הפרק. שנית, לו ולחבריו נודע באיחור רב על כך שפרצה מלחמה של ממש. עד אז הם הוטעו על ידי הפיקוד הבכיר לחשוב שמדובר "בסך הכל" ביום קרב שגרתי. ולא זו בלבד, המידע בדבר פרוץ המלחמה נודע למרואיין לראשונה משידורי הרדיו. במשך יממה שלמה היה משוכנע שמדובר בקרב מוגבל: "במקרה שלי, לאחר ששמעתי חדשות כמה פעמים, ידעתי שמתרחש משהו רציני יותר מיום קרב. אבל גם למחרת בבוקר, כשיצאנו לתל סאקי […] הייתי עדיין משוכנע שמדובר ביום קרב".
מה שייקרא לימים "מחדל" ורשלנות צה"ל בהכנות למלחמה, מתואר בדבריו של לוחם נוסף המתועדים אף הם באסופה: "בשלב זה נגמרה לי התחמושת […] אז, למעשה, הבנתי בפעם הראשונה שהמצב שלנו גרוע […] קשה לתאר את מה שהיה שם. זה היה ייאוש נוראי". לוחמים אלה הוכו בהלם כשהבינו שאזלה התחמושת והבינו שמדובר ב"מחדל". הם נאלצו לספור את הדקות והשניות עד שיתברר גורלם, ובינתיים השתמשו בנשק מילולי של אדם המבין שקיצו קרב – סרקזם. לוחם נוסף מתאר את המצב כך, "הסיכויים הריאליים שלנו היו אפסיים. אתה יושב עם 18 חבר'ה בתוך חדר קטן, עולה עליך חצי הצבא הסורי ולך ביד יש רק עוזי […] כולם התפללו". לבסוף החליטו הנצורים בבונקר בתל א-סאקי להתכונן לגרוע מכל: "הסורים היו כ-25 מטר מאתנו. השמדנו מפות ודפי קוד. שרפנו הכל בתוך הבונקר". מתחילתה ועד סופה, אסופת העדויות מתייחסת ל"מחדל" הן בעקיפין והן במישרין. היא אינה מותירה ספק בדבר חוסר הארגון וליקויי התפקוד בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים.
ספרי תיעוד עצמי
מעוז צור, מאת עופר רגב והדס רגב-ירקוני. קרדיט: סימניה
בעשור האחרון ראו אור ספרים המשמשים כיד זיכרון וכאמצעי להנצחת מוראות מלחמת יום הכיפורים. הספרים מבוססים על תיעוד עצמי של חברים ליחידה שהשתתפו במלחמה, ומקצתם מתבסס על מסמכים ארכיוניים. אחד הספרים מהסוג הזה הוא מעוז צור: גדוד 68 של חטיבת ירושלים וקרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים (רגב ורגב-ירקוני, 2010). הספר מתאר את המחדל מנקודת המבט של לוחמי גדוד 68 של החטיבה הירושלמית. אנשיו נקראו לתקופת מילואים שגרתית, צפו על המתרחש מעבר לגבול, בצד המצרי, וגילו אחריות כשמסרו לממונים עליהם כי המצרים מרכזים כוחות ומכשירים את גדת התעלה לצליחה. המחדל, לפי גרסתם, טמון בתגובה המזלזלת של הדרג הצבאי הבכיר, שנמנע מלהתייחס לדיווחיהם במשך שבועיים רצופים. לבסוף, כשגבר זרם הידיעות ששלחו למפקדים, הם ננזפו על-ידם בטענה שהם מעוררים "פאניקה מיותרת". הזלזול נמשך גם לאחר פרוץ המלחמה, כשהמידע על המלחמה שנפתחה בדרום לא הגיע אל מפקדי המעוזים בעוד מועד, למרות שראשי מערכת הביטחון ידעו על כך בוודאות כבר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1973. הספר מסתמך על תיעוד עצמי של עשרות לוחמים ובני משפחות שכולות, ועל מסמכים צבאיים שהותרו לפרסום. קורותיהם של לוחמי גדוד 68 שאיישו מאז ערב ראש השנה תשל"ד את קו המעוזים שעל גדות התעלה הן תיאור אותנטי של המחדל. אחד מבין הלוחמים שנפלו בשבי המצרי השתתף בטקס המרכזי לציון שלושים שנה למלחמה, שם גם תיאר את מה שקרה ברגעים הראשונים למלחמה: "לפתע רעדה האדמה במעוזים שעל גדול התעלה, והמוות ניצב בפנינו במלוא עוצמתו ואובדנותו". לדבריו, הכל התרחש לפתע פתאום, והם ששילמו את מחיר המחדל. הפסקה האחרונה בספר מסכמת את גרסתם של לוחמי גדוד 68 ל"מחדל" כך:
אסונות מלחמת יום הכיפורים לא היו תוצאה של רשעות אלא של רשלנות ושחצנות שבה חטאו כל הדרגים, החל ברמות הפוליטיות, דרך הפיקוד העליון של צה"ל. היוהרה חלחלה עד לדרג מפקדים זוטרים בשטח. כתוצאה מחוסר הערכות מספקות ואטימות אוזניים ועיניים ניצבו לוחמי המעוזים מול כוחות עדיפים עליהם לאין ערוך, במניין ובציוד .
ספר נוסף מקטגוריית "התיעוד העצמי", מוסיף נדבך לתיאור המחדל מנקודת מבטם של הלוחמים: על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים (2009), מאת אבירם ברקאי, מ"פ שריון במילואים שפיקד על מחלקת טנקים במלחמת יום הכיפורים. ברקאי ערך סדרת ראיונות ושיחות תחקור עם 230 לוחמים ומפקדים, וכתב על קרבות הימים הראשונים למלחמה. המסמך מדבר בעד עצמו, במיוחד התיאור של "קומץ נערים" שניסו "בשארית כוחותיהם לבלום את הנחשול הסורי שנראה שאין לו סוף […] כשחיילי גדוד המילואים נשחטים בציר הנפט, ויתר כוחות המילואים עוד רחוקים מרמת הגולן." (עמ' 309). השאלות הנוקבות והבלתי פתורות בתיעוד קורותיה של החטיבה, מובאות בהמשך, כשהן מלוות בקביעה: "היה כאן מחדל מודיעיני ענק […] האחראי למספר כשלים מהותיים שנערמו לפתחם של לוחמי חטיבה 188[הדגשה שלי]". הכשל החמור ביותר, מדגיש ברקאי, הוא של פיקוד הצפון, האחראי הישיר לסדרת טעויות מעוררות תהייה ובלתי פתורות: "למה לא אמרו בקול רם "מלחמה"? האם מישהו יכול להסביר איך קרה שאף אחד מלוחמי חטיבה 188, ולא גם צדיק בודד אחד בכל רחבי רמת הגולן, לא ידע שהוא יוצא למלחמה? […] אף אחד מהם לא נערך למלחמה, אלא נותר דרוך לשגרת יום קרב, מקסימום מחטף".
מחקר אקדמי:
ספרי מחקר מתחום ההיסטוריה הצבאית, שראו אור בעשור האחרון, מתעדים את מהלכי הקרבות. חלקם אינו מתמקד בשאלה האם היה "מחדל". אחד מהם הוא ספרו של משה גבעתי, אל"ם במילואים וחוקר היסטוריה צבאית שלחם בחטיבה 188. הוא מתעד את מהלכי הקרב בתל א-סאקי בנימה שונה מזו של ספרות התיעוד העצמי, שמתאפיינת בנימה רגשית. גבעתי מתבסס על מפגשים אישיים, עדויות של לוחמים בפני ועדות בדיקה צה"ליות מיד לאחר המלחמה, תחקירי המלחמה, מסמכים של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, יומני מבצעים, קטעי יומן ועוד. ולמרות שמדובר בתיעוד, גבעתי אינו נצמד לעובדות היבשות בלבד. לספרו מחלחלת האידיאולוגיה הצה"לית, המוכרת בכינוי, "מורשת הקרב". זו משתלטת על חלקים נרחבים בספר. לדוגמה, גבעתי מעלה על נס את ערכי צה"ל הכוללים, דבקות במשימה, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, דאגה לרווחת הלוחמים, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות. לשון אחר, גבעתי תורם לחיזוק הגרסה הרשמית של צה"ל ולמיתוס צה"ל.
ספר נוסף בקטגוריית המשנה, "מחקר אקדמי", מציין את המחדל במפורש. המלאך: אשראף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור(2010) מאת אורי בר יוסף. בר יוסף, המתמחה בביטחון לאומי, מודיעין והסכסוך הישראלי-ערבי, מתבסס על ראיות מודיעיניות וקובע כי היה "מחדל מודיעיני". לאחר הצגת הגרסאות וההשערות על אמינות מקור המידע המצרי, מציג בר יוסף גרסה מגובשת על המחדל, 37 שנה אחרי שהתבסס בזיכרון הציבורי:
מלחמת יום כיפור הייתה הקשה במלחמות ישראל מאז 1948 […] במהלכה התברר כי חיל האוויר כשל בשתי המתקפות הגדולות שביצע על מערכי הטילים של מצרים ושל סוריה וכושרו לסייע לכוחות הקרקע הוגבל משמעותית בשל הקושי לפעול באזורים מוכי הטילים בצפון ובדרום. ובחזית הצפון התחולל כאמור באותן שעות הקרב הנואש שבמרכזו עמדה חטיבה 679, על השליטה באזור נפח ועל גורלה של רמת הגולן. משה דיין, שר הביטחון שעוד 24 שעות קודם לכן הטיל ספק ברור בכך שתפרוץ מלחמה, דיבר באותן שעות על "חורבן הבית השלישי" והציע הצעות "מיניסטריאליות" לנסיגות לעומק סיני ולשיפולי הרמה.
ספר נוסף בקטגורית המחקר האקדמי המציין את המחדל הוא:1973 – הדרך למלחמה (2012) מאת יגאל קיפניס. קיפניס מתבסס על מסמכים ארכיוניים של מלחמת יום הכיפורים שהותרו לפרסום מאז 2008. מתמלילי השיחות של ההנהגה המדינית קיפניס מסיק שהמחדל העיקרי היה מדיני: "במישור המדיני, ולא במודיעיני, אפשר למצוא את התשובות וההסברים העמוקים להפתעת יום הכיפורים. שר הביטחון ממילא התייחס בערבון מוגבל לתחזיות אמ"ן, ואימץ אותן רק במידה שתאמו את ראייתו […] ראש הממשלה הלכה בעקבותיו".
קיפניס מראה כי "כישלון הקונספציה המודיעינית", שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת "הסבירות הנמוכה" למלחמה, כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. לדרג זה היו שיקולים נוספים שהכריעו את הכף לטובת המהלך שבעטיו פרצה המלחמה בהפתעה. "המחדל המדיני" מסוכם על ידי קיפניס במשפט הבא: "השאלה אינה מה ידעו או העריכו ראשי מערכת המודיעין ערב המלחמה, אלא מה החליט הדרג המדיני".
פואטיקה בהשראת המחדל
פראפרזה צינית-לוחמנית על היצירה "מגש הכסף" של אלתרמן שיקפה את הלך הרוח הציבורי כשנה וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא נכתבה על רקע "אות מלחמת יום הכיפורים" ששר הביטחון דאז, שמעון פרס, העניק לקודמו בתפקיד, משה דיין. גרסת הציבור ל"מחדל", כפי שהציג אותה דן אלמגור, מחבר הפראפרזה, התמקדה במי שקיבל את הכינוי "שר המחדל", משה דיין, והציגה אותו כאחראי ל"מחדל". לימים ראה אור הספר המאבק על הזיכרון: מסות על ספרות, חברה ותרבות (2009), מאת דן לאור, ובו ניתוח יצירתו של אלתרמן והפרודיה של אלמגור. נטען בו כי בעוד ש"מגש הכסף" מאת אלתרמן ייצג את הקונצנזוס, ולפיו מולדת מקדשת את דמם של מי שנפלו על הגנתה, אלמגור ראה במלחמת יום הכיפורים חריג ביחס למלחמות ישראל שבהן התנהלה המדינה באחריות. ההנהגה לקתה במלחמת יום הכיפורים ב"מחדל". ולדברי אלמגור "[…] בניגוד לימי מלחמת העצמאות ו'מגש הכסף', מותם של הצעירים […] [הוא] תוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר" (ד' לאור, 2009).
מה עומד מאחורי ריבוי הספרים על מלחמת יום הכיפורים שראו אור באחרונה ?
ההסברים הפשטניים:
בוגרי המלחמה מגיעים לגיל שבו הם מרגישים צורך לסכם… כמו כן הארכיונים בארץ ובחו"ל הגיעו לבשלות ונפתחים לעיונם של חוקרים מקצועיים וחובבים. סיבה נוספת וחשובה לאין ערוך, לדעתי, היא שמלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע טראומטי מאוד, שבמהלך השנים התגלו לגביו פרטים חדשים שהציבור לא ידע. (הדברים נאמרו על-ידי פרופ' בר זוהר המוסיף ש"אין בתולדותינו מקבילה למלחמה זו… " [מתוך הכתבה של ספיר-ויץ ב NRG]).
אני מרשה לעצמי לחוות כאן את דעתי כך:
הציבור בישראל מעולם לא חווה מחדל ברמה ובחומרה דומה לזו שהתרחשה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. לפיכך, מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה, שני הגורמים המרכזיים לריבוי הפרסומים הם תחושת הטראומה והפוסט-טראומה בעקבות המחדל וההכרה שהיה שם מחדל גדול.
כמה הערות על "גניבה", "השאלה" ו'או "השראה" ספרותית, לרגל יום הולדתו ה-80 של בוב דילן. גם בוב דילן שהגיע לגיל "גבורות" (24.5.2021) וזכה בפרס נובל לספרות (13.10.2016), נהג במשך שנים רבות ל"שאול" רעיונות מיוצרים אחרים. אלבומו "זמנים מודרניים" ראה אור בשנת 2006. נטען כי רבים מהשירים באלבומו זה – שזכה לרייטינג מכירות אדיר – מזכירים את שיריו של טימרוד. דילן לא מזכיר במילה אחת את טימרוד, ועל גבי עטיפת האלבום כתוב שכל השירים נכתבו בידי בוב דילן.
ההבחנה בין "גניבה", "השאלה" ו/או "השראה" ספרותית אינה ברורה אך מעניינת.
גשר סן לואיס ריי. מקור: סימניה
למדתי דבר מה על חופש הביטוי והיצירה, דרך קריאת "גשר סן לואיס ריי", ספרו של תורנטון ויילדר, סופר שזכה בשלושה פרסי פוליצר במאה הקודמת, אחד מהם על יצירה זאת.
ויילדר הוא סופר אמריקאי שהיה ידוע כאומן מילים ורעיונות וגם כמי שהשתמש בחומרים "ששאל" מיצירותיהם של אחרים. האם הוא "העתיק", "גנב", "שאל" או "קיבל השראה" ספרותית?
לאחרונה הועמדו לדין סופרים בשל שימוש בחומרים של יוצרים אחרים, אך ללא ידיעתם של אלו. ביניהם, הסופרות נעמי רגן וג'יי קיי רולינג, מחברת סדרת הספרים על הארי פוטר.
ההבחנה בין "גניבה" לבין "השאלה" או "השראה" ספרותית אינה ברורה אך מעניינת.
בוב דילן – נתחיל בזמר בוב דילן. הנרי טימרוד היה "משורר החצר" של מדינות הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים בארה"ב. בשנת 2006 יצא לאור אלבומו של בוב דילן, "זמנים מודרניים". נטען כי רבים מהשירים באלבומו – שזכה לרייטינג מכירות אדיר – מזכירים את שיריו של טימרוד. דילן לא מזכיר במילה אחת את טימרוד, ועל גבי עטיפת האלבום כתוב שכל השירים נכתבו בידי בוב דילן.
במשך שנים רבות ידעו על נטייתו של דילן ל"שאול" מאחרים. רבים סבורים שזהו סימן לגאוניותו. בדומה ליוצרים כמו למשל, ת.ס. אליוט וג'יימס גו'יס שאזכרו יצירות של קודמיהם, גם על דילן נאמר: "המטרה של גניבה ספרותית היא שהמקור לא יתגלה, בעוד שבאילוזיה ("השראה", תה), המטרה היא לחשוף אותו." פרופסור לספרות ושירה, המלמד את שיריו של טימרוד באוניברסיטה אמריקאית, הגדיל לעשות כאשר העיר לאחרונה: "אני מתכוון ללמד את השירים של דילן השאובים מטימרוד, מכיוון שהתלמידים שלי, מכירים יותר את דילן מאשר את שיריו של טימרוד".
ג'יי קיי רולינג – ב- 2010 הוגשה תביעה לבית משפט בבריטניה נגד רולינג על "גניבה ספרותית", לאחר שבשנת 2004 היא הואשמה בגניבה ספרותית מתוך ספר ילדים שנכתב על ידי אדריאן ג'ייקובס המנוח. נטען שרולינג העתיקה קטעים נרחבים מספרו, כשכתבה את הספר הרביעי בסדרת ספרי הארי פוטר. שופטת בית משפט מחוזי בניו יורק ביטלה את התביעה אשר הוגשה על ידי מנהלי עזבונו של ג'ייקובס בטענה כי הספרים שונים – "ההבדלים בין הקונספט והאווירה של שני הספרים כל כך ברורים שכל השוואה אינה רצינית".
נעמי רגן – "ריב ספרותי ארוך וקשה" – כך מתואר העימות שנמשך ארבע שנים בין הסופרת נעמי רגן לבין שרה שפירו לפיו, רגן "גנבה" קטעים מתוך ספרה של שפירו כשכתבה את ואל אישך תשוקתך. רגן הודתה כי קראה את סיפרה של שפירו וחשבה כי הוא "ספר מעניין" ו"ראוי". השופט קיבל בדצמבר 2011 את טענתה של שפירו וקבע כי "מעשיה של רגן הן בבחינת גזל ביודעין, של פרי מאמץ של שנים…" רגן הביעה תדהמה והוסיפה: "זהו יום עצוב לחברה הישראלית, ולסופרים בישראל בפרט. הם ייאלצו להתמודד עם שפע של תביעות קנטרניות מצד אנשים המעוניינים בדיכוי חופש הביטוי והיצירה בישראל".
תורנטון ויילדר – ספרו של ויילדר, "גשר סן לואיס ריי" – בתרגומו המשובח לעברית של גדעון טורי, ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן ב-1988 ושוב ב-2011. מבקר ספרות אמריקאי פורה וידוע, גראנביל היקס, כתב על יצירתו של ויילדר בכלל ועל ספרו, גשר סן לואיס ריי, בפרט: "בספרו… השתמש ויילדר במחזה קצר מאת פרוספר מרימה.. ומאחר שמנהג זה של ויילדר לשאול חומר מסופרים אחרים מהותי מאוד בעולמו הספרותי, מן הדין שנבחן את המחזה הזה לגופו… ויילדר שאל מן המחזה כמה משמות הגיבורים… דמותה של המרקיזה דה מונטמאיור מעניינת אותנו גם מסיבה אחרת: היא מבוססת ביסוס ברור על המפורסמות שבכותבות המכתבים, מאדאם דה סאביניה, שחיה במאה ה-17 בצרפת. ויילדר שאל ממנה את המוניטין שלה, את סגנון המכתבים שלה ומשהו מחייה…"
עם זאת, גשר סן לואיס ריי קצר הצלחה, וויילדר עצמו הפך לדמות בולטת בספרות. הוא המשיך ל"העתיק/לשאול/לגנוב/לקבל השראה. גם בספרו הבא, האישה מאנדורס (1930), יש סימנים ברורים לנטייה שלו ל"שאול" מאחרים. ווילדר עצמו הודה ש"חלקו הראשון של הרומן מבוסס על 'אנדרייה', קומדיה מאת טרנס, שנשענת גם היא על שני מחזות אבודים מאת מנאדר".
את ויילדר איש לא תבע לדין. נהפוך הוא, הוא זכה בשלושה פרסי פוליצר. יצירותיו, הכוללות ספרים ומחזות, שימשו השראה למחזאים וסופרים. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, קיבל השראה מוויילדר וציטט בנאום שנשא בכנסיית סנט תומס (20.9.2001), מספרו, גשר סן לואיס ריי. היה זה טקס ממלכתי לזכרם של הנספים הבריטיים במתקפת הטרור על מגדלי "התאומים" (2001):
"עבור הנאום שלי בחרתי את המילים האחרונות בספר, גשר סן ריי, שנכתב על ידי ת'ורנטון ווילדר בשנת 1927. מדובר בטרגדיה שהתרחשה בפרו, כאשר גשר התמוטט מעל ערוץ וחמישה אנשים מתו." (תרגום, ת.ה.)
בחרתי מעט מאוד דוגמאות המראות כי ההבחנה בין "גניבה", "השאלה" ו/או "השראה" ספרותית אינה ברורה. אין חוקים והיד רושמת מה שבא לה. בוב דילן וגם ג' קיי רולינג טענו שכל מה שעשו נעשה בתום לב. יש מי שמצליח לשכנע את השופטים שקיבל השראה, אף שלא ברור מה זאת "השראה". יש מי שמצליח לעבור מתחת לרדאר.
הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)
הצלחה 