תגית: סטריאוטיפ

מי כואב יותר את השכול: ויכוח בין עיתונאים

במקום לצטט את מסקנותיו המלומדות של עופר גרוזברד, שכבודו במקומו מונח, מה היה קורה אילו בני ציפר היה מצטט אמירות של חוקרים אחרים המנוסים במנטליות של הסכסוך הישראלי-ערבי, כמו פרופ' ישראל ברטל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית?

***************

ברשימתי הקודמת ניסיתי להסביר שהומור אתני עשוי להיות פוגעני, שלא לצורך, אם הוא מתבסס על סטריאוטיפ הנגוע באתנוצנטריות קיצונית (התנשאות כלפי ה"אחר").

עוד טענתי כי כל הומור המעורר צחוק על ה"אחר" מבוסס על סטריאוטיפ. סטריאוטיפ של ה"אחר" הוא כלי סוציולוגי מאוד שימושי המקצר את הזמן ל"זיהוי" ראשוני של אדם שאינו מוכר לנו. כך כשנודעים לנו פרטים שיוכיים או נרכשים של הזר יש בידינו לכל הפחות נקודת התחלה לקטלוגו, או אם תרצו, לקטלוגה של הזר/ה.

הויכוח בין ציפר וברקאי משיק לשאלה האם נשוא הויכוח – עצמת השכול – ניתן למדידה מדעית או שמא מדובר בסטריאוטיפ (שכפי שהסברתי, מספק בבוא הזמן בסיס להומור…)?

ברקאי אמר את שאמר בשידור חי ואחר כך התנצל – "שכול הוא שכול אצל כולם". בני ציפר תקף אותו מעל דפי העיתונות. רזי ברקאי לא נשאר חייב ופרסם תגובה לדבריו של בני ציפר, להלן, רזי ברקאי, "במלחמת האותיות – ציפר מנצח בגדול" (הארץ, 29.2.2016).

לטענתו, הפילטרים של הפרשנים עיוותו את מה שאמר בשידור חי:

"להלן עמדתי, בלי הפילטרים של הפרשנים: אין סרגל מדידה לבדוק עוצמות של שכול… דם יהודי יותר יקר לי מדם ערבי (קיבלתי לגיטימציה מאחמד טיבי, שבאחד הראיונות אתי אמר לי בפשטות מצמררת: כשערבי נהרג אני יותר עצוב) … אם לפשט את הוויכוח ביני לבין ציפר, הוא מסתכם במשחקי המלים שהוא כה אוהב: ויכוח על אות עברית אחת. הוא, ושכמותו, מבקשים להעניש את הפלסטינים. אני, ושכמותי, מבקשים להאניש אותם. בקרב האותיות הזה, ציפר מנצח בגדול.

 

תזכורת

האמירה של ברקאי בגלי צה"ל בעניין עצמת כאב השכול של יהודים לעומת ערבים גררה ויכוח עם בני ציפר, עורך הארץ.

בני ציפר יצא מגדרו ופרסם תגובה לדבריו של ברקאי בגלי צה"ל, בראש ובראשונה מכיוון שציפר טוען ש"כעיתונאי, רזי ברקאי מאכזב אותו מאוד". בני ציפר, "כן, השכול הישראלי כואב מזה הפלסטיני" (הארץ, 26.2.2016)

בני ציפר - mako
בני ציפר, באדיבות mako

ציפר אף טרח לחלק לברקאי "מחמאה", כך,

… ברקאי נהג כאילו נכנע ללחצים והתנצל בחצי פה באוזני ההורים השכולים שנפגעו כשהשווה בין השכול הישראלי לשכול של משפחות המחבלים הפלסטינים… אמירתו של ברקאי בתום התנצלותו הגלילייאית 'שכול הוא שכול אצל כולם', אידיוטית לא פחות מלהגיד שהשכול של יהודים גדול יותר מהשכול של ערבים, מכיוון שאיננו יכולים לדעת כלום בעניין זה.

במה טעה בני ציפר?

ראשית, גם ציפר מודה כי טרם הומצא מכשיר שמודד את עוצמת השכול,

לא נוכל לדעת באופן מדעי מי כואב יותר את השכול: יהודי או ערבי, אשכנזי או מזרחי, גבר או אשה… ייתכן שהורה פלסטיני חש פחות כאב מהורה יהודי, כפי שטענו אותם הורים שכולים שיצאו נגד ברקאי, וייתכן גם ההפך.

שנית, באותה נשימה ציפר אומר שברמת החברה אפשר גם אפשר לבדוק מדעית "פחות או יותר" את יחס החברה לשכול ואת מידת האמפתיה שחשה חברה מסוימת למי שהקריב את חייו למענה,

מה שאפשר לבדוק בכלים מדעיים פחות או יותר הוא את יחס החברה לשכול ואת מידת האמפתיה שחשה חברה מסוימת למי שהקריב את חייו למענה.

מישהו כאן שמע על מחקר מדעי שמודד "פחות או יותר"???

מדוע ציפר ודומיו לא מוכנים להודות בכך שמדובר בסטריאוטיפ? מדוע ציפר ממשיך את הטיעון ה"פסבו מדעי" שלו ואומר, "…כאן אפשר ומותר בהחלט להשוות בין החברה הפלסטינית לחברה הישראלית, ויש דרכים בדוקות למדי לעשות זאת?"

שלישית, אחרי ה"פילוסופיה בגרוש" שלו, מעז ציפר להביא כדוגמה את מחקריו של הפסיכולוג הישראלי עופר גרוזברד – שכתב בין היתר את הרומן "הערבי שבלב". רומן פוליטי-פסיכולוגי המנסה להתחקות אחר השורשים הנפשיים של הסכסוך הישראלי-ערבי. רומן שזכה ב-2000 בתואר "ספר השנה של אגודת הסופרים העבריים".

ציפר מסתמך על גרוזברד כך,

גרוזברד מעמיד זו מול זו את פרדיגמת החשיבה המסורתית, או השבטית, או המזרחית, המאפיינת את החברה הפלסטינית והערבית בכלל, ואת פרדיגמת החשיבה המערבית, המאפיינת במידה רבה יותר את ישראל. פרדיגמת החשיבה השבטית (הפלסטינית, לענייננו) מעמידה במרכז את הכבוד, ההזדהות עם הקולקטיב, הסמכותיות והכישורים החברתיים. ולעומתה, פרדיגמת החשיבה המערבית (ולענייננו כאן, הישראלית) מעמידה במרכז את ההישגים כנגד הכבוד, את האמפתיה לזולת כנגד ההזדהות עם הקולקטיב, את התקיפות כנגד הסמכותיות, ואת החשיבה הביקורתית כנגד הכישורים החברתיים.

 

מסקנה:

השאלה החשובה כאן היא האם ניתן לקבוע בוודאות את עוצמת השכול בכל חברה וחברה?  בויכוח בין ברקאי לציפר, ציפר יוצא כשידו על התחתונה. ראו מה היה קורה אילו במקום לצטט את מסקנותיו של המלומד עופר גרוזברד, שכבודו במקומו מונח, ציפר היה מצטט אמירות של חוקרים אחרים המנוסים במנטליות של הסכסוך הישראלי-ערבי. כמו למשל, ישראל ברטל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית שחקר את הסכסוך הישראלי-ערבי? את התשובה תוכלו לגלות בעצמכם.

הומור על פרענקים וערבושים

תראו לאן הגענו. בדיחות דוד לוי היו די פופלריות בשנות ה-80 רק בשל הפער הנתפס בין קבוצת הרוב האשכנזית לבין דוד לוי כסטריאוטיפ של מרוקאים. מאז דבר לא השתנה אצלנו. ולא רק זה – יש מי ששם באותו סל ממש את ההומור נוסח "מרוקאי סכין" וההומור הלועג  ל"ערבושים".

***********

הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא לעשות שימוש בהומור אתני, מתוך כוונה לעלוב ב"אחר". להשפילו על היותו חלק מקבוצת מיעוט באוכלוסייה, קבוצה השונה מקבוצת הרוב. התופעה מכונה בשם "הומור אתני ". הומור הנגוע באתנוצנטריות מופרזת (יובהר להלן).

דוד לוי
דוד לוי, מקור: ויקיפדיה

קבוצה אתנית

האנתרופולוג, קליפורד גירץ, קבע שמה שמגבש בני אדם ל"קבוצה אתנית" הם קודם כל גורמים אובייקטיביים, שיוכיים, שאין לנו שליטה עליהם. לדוגמא, מוצא ותכונות ביולוגיות. לעומתם, קיימים גם גורמים סובייקטיביים נרכשים שמלכדים בני אדם לקבוצה אתנית. לדוגמא – אוכלוסייה המתגוררת במיקום גיאוגרפי מוגדר ויש לה "אבות מייסדים", שפה, דת, מנהגים ודפוסי התנהגות משותפים. כל הנ"ל יוצרים קווי מיתאר לזהות האתנית.

מה שקורה בדרך כלל בעקבות מלחמות, הגירה, מסחר וסיטואציות שבהן אדם נחשף לשונים ממנו, או עקב סקרנות טבעית של בני האדם להכיר תרבויות אחרות – הוא מה שנקרא "פער בין-תרבותי". בחלקו הוא פער שבתפיסה. עקב ההשוואה שאנו עושים עם ה"אחר" – השייך לקבוצת מיעוט או לקבוצת הרוב האתני – מתגבשת הזהות האתנית הייחודית שלנו.

על בסיס תפיסות של פער בין תרבותי צף ועולה בדרך כלל הומור אתני. הומור אתני מבוסס בדרך כלל על הסטיריאוטיפ של ה"אחר", כפי שיוסבר להלן.

אבל ישנו גורם נוסף שיוסבר להלן, ושמו "אתנוצנטריות". אתנוצנטריות זו עשוייה ללבות יצרים ודחף ל"עליהום". מכאן קצרה הדרך להומור אתני שלא נועד לשם השעשוע בלבד. הומור על פרענקים ועל ערבושים הוא מן הסוג הנובע מאתנוצנטריות.

הומור אתני וסטריאוטיפ

סטריאוטיפ מכיל אספקט תרבותי מודגש. סטריאוטיפ הוא פועל יוצא של תהליך טבעי. כל בני אדם זקוקים לגבש תמונה מנטלית של סביבתם כדי להתמצא בה. התהליך הטבעי הזה הוא פסיכולוגי וכך גם נוצר הסטריאוטיפ. בבסיסו של הסטריאוטיפ ישנן כוונות חיוביות – הוא נועד לשמש כעין מצפן, לאפשר לפרט התמצאות קלה במרחב התרבותי והחברתי. בסטריאוטיפ טמונים גם יסודות שליליים. שכן, התוכן העובדתי שבסטריאוטיפ מעוות בדרך כלל, ומבוסס בעיקר על תפיסות והכללות לא מדוייקות. יתרה מכך, סטריאוטיפ בנוי בדרך כלל על אמיתות שאיש אינו רוצה או אינו מרגיש צורך להתווכח איתן. משום כך הוא שורד גם כאשר האדם לומד שבעצם הדברים שונים ממה שסיפרו לו. כל סוגי המגעים בין התרבויות מייצרים דעות, אמונות ועמדות מגובשות לגבי ה"אחר". "דימויים" של ה"אחר" – סטריאוטיפים – הם הבסיס ל"הומור אתני".

סטריאוטיפים שקבוצה בעלת זהות אתנית מוגדרת מאמצים כלפי האחר, משמשים אבני יסוד להומור האתני, מכיוון שהם מכילים הנחות יסוד לגבי האחר. ואלו דרושות לשם יצירת הומור אפקטיבי – הומור שמבוסס על רעיון מובן שאין צורך להתאמץ כדי לעכלו.

גם אם לא כולם שותפים לתפיסה הסטריאוטיפית כלפי קבוצות היעד, הם פשוט נהנים מההומור האתני. אדם שאינו מקבל סטריאוטיפ מסוים, עשוי לקבל אותו באופן זמני כדי ליהנות מההומור.

הומור אתני ואתנוצנטריות

כדי להסביר מדוע הומור אתני פופולרי בעולם חוקרים מתחום הפסיכולוגיה משתמשים במושג "אתנוצנטריות". ההגדרה הקלאסית של המושג אתנוצנטריות מתייחסת לפרספקטיבה של חברי קבוצה שיש להם זהות אתנית משותפת. חברי הקבוצה תופסים עצמם כמוקד העניינים ואת כל היתר הם תופסים כנחותים יחסית. הקבוצה מטפחת גאווה עצמית, מתגאה בעליונותה היחסית ומאדירה את עצמה לעומת ה"אחרים" הנחותים.

לפי אחת הטענות הקיצוניות שהועלתה במחקרים על אתנוצנטריות, דימוי סטריאוטיפי שמדביקים ל"אחר" הוא אמצעי תת-הכרתי להצדיק את העוינות כלפי אחרים. הכוונה לעוינות הצומחת מתוך אתנוצנטריות.

אנתרופולוג של הומור בחברות קדומות ועכשוויות, מהדב ל. אפטה (Apte), גילה שכל עמדה קבוצתית שמשדרת האדרה עצמית ושנאת אחרים, באמצעות סטריאוטיפיזציה ודעות קדומות מקורה באתנוצנטריות. אם תרבויות אחרות נחשבות כנחותות בעיניי, הרי זה מעלה את ערך הדימוי העצמי שלי! דעה קדומה שאימצנו מחזקת אתנוצנטריזם, כפי ששלילת הערכים התרבותיים של אחרים מטפחת הערכה עצמית ותחושות של עליונות.

ציטוט מהכתבה פרענקים וערבושים מאת גדעון לוי (הארץ 25.2.2016) ממחיש את הפגיעה שחשה קבוצה אתנוצנטרית וכיצד אותה קבוצה עצמה נגועה באתנוצנטריות כלפי ה"אחר":

את בדיחות דוד לוי סיפרה מתוך כאב בתו, חברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, בראיון טלוויזיה לפני כמה שבועות… אבל היא עצמה השתמשה באותם אמצעים כדי להשפיל ערבים. נציגת 'ישראל ביתנו' … לוי־אבקסיס, לא תבחין כמובן בקשר בין הגזענות הטראומטית כלפי אביה לגזענות הזאת [נגד ערבים, תה.], שגם מפלגתה שותפה בכירה לה.

מה שנחשב כגזענות בעיני לוי-אבקסיס הוא בעצם הומור אתני המבוסס על סטריאוטיפ המרוקאי. אין בהן כדי לעלוב אלא כדי לשעשע. לעומתו, בדיחות על ערבושים מבוססות על סטריאוטיפ וגם על אתנוצנטריות מתוך כוונה לעלוב ולהכפיש.

הומור אתני לא חייב להיות פוגעני

בדרך כלל הומור אתני עונה על צורך אנושי לשחרר קיטור. זאת גישה ששואבת מהתיאוריה הפסיכו-פונקציונלית של פרויד על בדיחות.

הפונקציה הסוציולוגית החשובה ביותר של הומור אתני היא פיקוח על הסולידריות הקבוצתית וגם ניהול קונפליקט בין קבוצות. כאמצעי לפיקוח חברתי, הומור אתני נותן ביטוי ישיר או עקיף למאפיינים סוציו תרבותיים של הקבוצה, מעודד זהות אתנית חזקה ודימוי עצמי חיובי של בני הקבוצה. מאידך הוא עשוי לשלול על-ידי לעג את מי שאינו קונפורמי לנורמות תרבותיות קיימות, או מי שמכחיש זהותו האתנית כדי להשיג רווח אישי.

האם בהומור אתני יש כללים של "מותר" ו"אסור"? – לא קיים "מותר" ו"אסור". הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא כאשר עושים שימוש בהומור אתני כדי לפגוע בקבוצת מיעוט. במיוחד כשהדבר נובע מאתנוצנטריות מופרזת. בישראל, פער בין תרבותי בין קבוצת הרוב וקבוצות מיעוט היה והינו עדיין מקור לחוסר הבנה ומתח, למרות שמדובר בהבדלים שבתפיסות בעיקר. בנסיבות המתאימות, השלב הבא יהיה הבלטת האתנוצנטריות ופגיעה ב"אחר" באמצעות הומור אתני.

בכתבה דלעיל, "פרענקים וערבושים", מאת גדעון לוי, מובאת הבדיחה הבאה: "דוד לוי הולך עם אשתו ובנם. הילד נופל לבור. לוי שואל את אשתו: 'נוציא אותו, או שנביא אחר?" – זהו הומור שאינו נגוע באתנוצנטריות.

ציטוט מתוך אותה כתבה ידגים את הסטריאוטיפ העומד בבסיס ההומור הפוגעני, הומור אתני שנגוע באתנוצנטריות מופרזת,

המסר זהה: פרענקים וערבושים מתייחסים בזלזול לחיי ילדיהם. השכול שלהם הוא לא השכול שלנו. אנחנו מקדשים את החיים ("טוב למות בעד ארצנו"), והם מקדשים את המוות. להם לא אכפת שילדיהם מתים, יש להם הרבה; הם לא בני אדם כמותנו. את מה שסיפרו לנו אז על המזרחים, מספרים עכשיו על הערבים — "מרוקאי סכין", או "מוות לערבים" — והדה־הומניזציה לעולם נשארת. משה יעלון, גלעד ארדן ורוני אלשיך אומרים שאי אפשר להשוות בין השכול שלנו לזה של הפלסטינים, ונפתלי בנט אומר שהם שולחים את ילדיהם למות בעבור בצע כסף … ההתנשאות השפלה של השרים כלפי רגשות ההורים הללו מכוונת כמובן לליבוי היצרים הכי נבזיים בחברה הישראלית. אם אינם בני אדם כמונו, כי אז מותר לנו, בני העם הנבחר, לעולל להם הכל. ראו אותנו, כמה קדושים ונעלים חיינו; ראו אותם, הפראים, כמה נחותים הם.

"עכשיו", ממשיך לוי, "מספרים את הבדיחות מהסוג דלעיל גם שר הביטחון, שר החינוך, השר לביטחון פנים וגם המפכ"ל החדש. כי עכשיו זה מותר. כי עכשיו מספרים אותן על ערבים [הגדשה, תה.]".

אף-על-פי-כן גם בעיתות של מתח תוך-תרבותי או בין-תרבותי אפשר גם אפשר שהומור אתני יהיה שפוי, ולא נגוע באתנוצנטריות. בזאת גדולתה של שלישיית הבידור "הגשש החיוור"

איך נוהגים סטנדאפיסטים, איך הם מתנהלים ב"פורום ציבורי?" –  אחת הטכניקות היא לשאול, כמה משתתפים ממוצא מסוים יושבים באולם. כך הם מוודאים ממה עליהם להימנע כדי לא לפגוע בקבוצה בקהל. טכניקה נוספת של סטנדאפיסטים תהיה להשתמש ב"הומור עצמי" ובכך להקטין את פרופיל הקבוצה החברתית שאליה שייך הקומיקאי. זאת הם עושים מיד בתחילת הערב. הם מזהים מי בקהל מזוהה עם המוצא האתני שלהם (הסטנדאפיסטים) ומספרים בדיחות המבוססות על הסטריאוטיפ הרלבנטי. רק אחר כך הם פונים לעסוק בהומור אתני המכוון ל"אחר".

אי אפשר לסיים רשימה על הומור אתני/גזעני מבלי להתייחס ללהקת הגשש החיוור. הלהקה ששמה הולך לפניה עד עצם היום הזה. הגשש החיוור שאבה את נושאי הבידור שלה מפערים בין תרבותיים באוכלוסייה הישראלית. יחד עם זאת ההומור שלהם האיר פנים לכל. הוא אפשר לכל אחת ואחד לצחוק לפחות על מישהו. בנוסף, כדי להיות פופולאריים – נמנעו הגששים מנושאי אקטואליה ופוליטיקה.

המופיעים היו גברים בלבד. הם הצליחו לצחוק מתוך טוב-לב על כל קבוצה חברתית. זאת על-אף שהשתמשו בצורה מוגזמת בתנועות, הבעות פנים, תלבושת והיגוי של קבוצות אתניות. מחברי המערכונים של הגשש החיוור היו יוצאי תרבויות שונות בישראל – בעיקר אשכנזים וספרדים. הם דאגו להעשיר את המערכונים בתכנים עלילתיים מוכרים לכולם ולהתבסס על סמלים, גיבורים וטקסטים פופולאריים כגון התנ"ך. כל זאת בכדי לאחד את הצופים ולהאיר פנים לקהל בכללותו.

סיכומו של דבר, הומור על פרענקים וערבושים לוקה באתנוצנטריות מופרזת, מעל ומעבר לתפיסת ה"אחר" כשונה. יש בו כוונה לעלוב ולפגוע ולא לשעשע תוך הבלטת הפער הבין-תרבותי.

 

 

העקביות של יוצאי אשכנז

מונח נפוץ בין יהודי דרום אפריקה: Peruvian. הופתעתי לגלות שבינו לבין פרו, דרום אמריקה, אין כל קשר. מה שהחל כמושג וכראשי תיבות של שמה של קהילה הפך לסטריאוטיפ שהוצמד לה. 

******

בדרום אפריקה התבססה קהילה של יהודים שהיגרו לשם ממערב אירופה – בעיקר גרמניה. מאוחר יותר היגרו לכאן יהודים ממדינות במזרח אירופה – בעיקר פולין, ליטא ורוסיה. בין הקהילות שרר מתח בעיקר בשל נטייתם ההיסטורית של יוצאי גרמניה להתרחק ולהתבדל מיהדות מזרח אירופה. יהודי אשכנז היו יזמים בעלי ממון שהתבססו והתערו היטב בחיי האוכלוסייה הלבנה, השתלבו בגינונים ובתרבות האנגלית בזמן השלטון הבריטי בדרום אפריקה ועשו כל מאמץ להחצין את נאורותם.

ואז הגיעו גלי הגירה של יהודים ממזרח אירופה. למותר לציין שאלו לא התקבלו בידיים פתוחות על ידי אחיהם, יוצאי גרמניה [אשכנז]. היחסים בין הקהילות היו עכורים. יוצאי אשכנז סרבו לסייע לאחיהם ורבים מתוכם הפנו עורף למהגרים ממזרח אירופה.

ליוצאי מזרח אירופה לא נותרה ברירה אלא להתאחד כקהילה עצמאית בנפרד מאחיהם יוצאי גרמניה. יוצאי מזרח אירופה התארגנו וכינו עצמם ביידיש – Polnischer und RussischerYiddische Verein , איחוד יהודים יוצאי פולין ורוסיה, או בקיצור – PERUV. יהודים אלו קיבלו את הכינוי Peruvnics, ומאוחר יותר בהשפעת השפה האנגלית הם נקראו Peruvians, ללא כל קשר עם פרו של דרום אמריקה.

אותה תופעה התרחשה גם בצפון אמריקה. גם לכאן הגיעו מהגרים מגרמניה, כמו משפחת להמן [Lehmann] וכן הלאה, ורק כעבור מספר שנים החלו גלי הגירה של יהודים ממזרח אירופה לצפון אמריקה. מדובר בגלי הגירה של יהודים ששאפו לשפר את תנאי חייהם בעיקר מהבחינה הכלכלית אך גם במישור החברתי-פוליטי.

מה מייצגת הכותרת Peruvians בחיי היום יום?

לאחרונה עסקו סוציולוגים באיתור המקור של המושג Peruvians. סימני השאלה לגבי מושג זה עלו מההנחה הבסיסית שאין קשר בין המהגרים היהודים ממזרח אירופה לפרו של דרום אמריקה. שכן, תשעים אחוז מהמהגרים היהודים שהגיעו לדרום אפריקה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 באו ממזרח אירופה.

יתרה מכך, בשימוש היומיומי היתה למושג Peruvians קונוטציה שלילית. כל מי שהצביע עליך ואמר את המילה Peruvian התכוון לבזות אותך. מה שצמח כתוצאה מבידול מכוון בתוך יחידה אתנית אחת של יהודים שחיו באותה מדינה, התפתח לסטריאוטיפ המציג את מושא הכינוי כקמצן, מרושע, חסר השכלה וחסר תרבות. הסטריאוטיפ נוצר כאמור על ידי ה"וותיקים" יוצאי אשכנז, שעניינם היה בידול עצמי מקהילת המהגרים יוצאי מזרח אירופה. ברבות הימים ניכסה יהדות דרום אפריקה את הכינוי שהפך לחלק מהסלנג. מקורו הפך לבלתי ידוע ומעטים עמדו על השורש הטמון בכינוי דהיינו – פרו.

רבים כלל לא נדרשו לפשר המקור הזה. הודות למחקר עצמאי של סקרנים – בעיקר סוציולוגים ובלשנים – שעיינו בערכים אנציקלופדיים מתחילת המאה ה-20 הובנה משמעותו המקורית של המושג. מי שהסב את תשומת לבי לביטוי הוא אחד ממכריי, שמוצאו מדרום אפריקה. אחד הסרטונים שקיבל באימייל הכיל הסבר למושג Peruvian. כדרום אפריקאי הוא מעולם לא חשב על שורשי המילה Perubian וההסבר שבסרטון העמיד אותו בפני העובדה שישנו דמיון עז בין המושג הנ"ל לבין המילה "פרו" למרות שאין קשר בין השניים. שכן, לא ייתכן ש 90 אחוז מהיהודים בדרום אפריקה הגיעו מפרו; זה בלתי מתקבל על הדעת .

אפשר להגדיר את התופעה הנ"ל כנטייה של זרם ביהדות [יהדות אשכנז] להזדהות עם מוצאו עד כדי התנשאות כלפי כל מי שאינו מזוהה עם אותו מוצא. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שמדובר בתופעה היסטורית-מתמשכת מוכרת וידועה שראוי להצביע בקצרה על הופעתה העקבית במקומות שונים בעולם המתאפיינת בהתנשאות יהדות אשכנז כלפי יהדות מזרח אירופה.

עידן ההשכלה וראשיתה של התופעה

הפריחה של יהדות גרמניה המכנה את עצמה "יהדות אשכנז" מזוהה עם עידן ההשכלה. בעיצומו של עידן זה ניכרה מגמה של התערות יהודים ליברליים בחברה הארית-גרמנית. הם לאו דווקא התבוללו. תחילה נטשו את המסגרת הנוקשה של אורח החיים האורתודוכסי ובהמשך, כשנפתחו בפניהם הזדמנויות כלכליות, תרבותיות ופוליטיות הם תפסו אותן בשתי ידיים.

יהדות פולין-ליטא-רוסיה לא נהנתה מאותה פריחה והמשיכה להיות מזוהה עם עסקי רוכלות, מסחר ולימוד התורה. הליברלים מביניהם עסקו בכתיבה של פרוזה ושירה והצטיינו בידיעת השפה העברית בעודם משוחחים ביניהם ביידיש. הקירבה הגיאוגרפית בין יהדות גרמניה ויהדות מזרח אירופה ובעיקר ליטא ופולין, כמעט ולא יצרה קירבה חברתית-תרבותית ביניהן. נהפוך הוא. ישנן עדויות רבות להתנשאות של יהדות גרמניה מעל ה"אוסט יודן" (כינוי שהוצמד במאה ה-19 על ידי יהדות גרמניה ליהדות מזרח אירופה, מתוך רצון לבדל אותם מהם). להלן קטע ממכתב של בן לאב שהגר מרוסיה לגרמניה, שנשלח לאחיו לאחר שהמשפחה כולה עלתה לישראל:

[…] אם אתה, מאיר, מוכרח ללכת לבית הכנסת, אין הליכה זאת מביאה עליך בושה, ואין עיני כל מופנות אליך בהשתוממות. לא כך היה הדבר אתי. עלה על דעת אבינו כשהיה עוד בגרמניה, שלא יאות לו להתפלל בבית כנסת של אנשים מסודרים, אלא דווקא במניין של יוצאי פולניה וגליציה המזוהמים והמטונפים – וכאב כן בנו, ולכן הייתי מוכרח ללכת אחריו. כל הטענות והמענות כאפס היו. וכל הויכוחים היו מעין ויכוחי הסרק על האידיש. ומכיוון שבית הכנסת תפש מקום חשוב בחיים באותו הזמן, לכן הייתי בודד גם בנדון זה. כל הצרות הללו לא עמדו ולא יעמדו בדרכך […]

התופעה בישראל

יוצאי גרמניה הגיעו לארץ ישראל והקימו כאן קהילה שזיכתה אותם בכינוי "ייקים". הם לא עשו מאמץ להשתלב ולהתערות באוכלוסייה המקומית. במיוחד בעלי הממון שביניהם. גם הקשר בינם לבין מהגרים ממזרח אירופה היה רופף למדי. למותר לציין שדווקא יוצאי מזרח אירופה וליטא בראשם, דיברו עברית צחה בעוד שאחיהם, יוצאי גרמניה, זכו לכינוי "ייקים" מכמה סיבות, ביניהן הסדר המופתי והדייקנות שאפיינה אותם אבל גם בשל העדר בקיאותם בשפה העברית, שאפיין רבים מהם. ה"ייקים" הפגינו גם בישראל התנשאות מול אחיהם יוצאי מזרח אירופה. מעל לכל – היה זה בן גוריון שלמרות מוצאו המזרח אירופאי, הפיץ את המושג המזלזל – "יהודי גלותי" – כשהוא מתכוון בראש ובראשונה ליהדות מזרח אירופה. וכל זאת בנסיבות של מלחמת העולם השנייה והשואה.

ראש הממשלה הראשון בישראל, דוד בן גוריון העדיף לרומם את מיתוס ה"צבר" ולהנמיך את הפרופיל של ה"יהודי הגלותי" שאינו מפגין "אומץ וגבורה" אל מול פני הסכנה. המושג "יהודי גלותי" נשתל עמוק לא רק בשפה אלא גם בחייהם של צעירים שהתחנכו על ערכים כמו "הקרבה למען המולדת" ו"גבורה פטריוטית".

לסיכום – המיאוס שהפגינו יהודי אשכנז כלפי יהודי מזרח אירופה בדרום אפריקה הוא לפיכך אחד הייצוגים של אותה "גברת". התנשאותה של יהדות אשכנז מול הקהילות של יהדות ספרד היא הסוגיה המטרידה ביותר בתקופתנו; אך ניתן להסבירה בריחוק הגיאוגרפי ובמוצאם של היהודים במדינות מנותקות זו מזו הן פיזית והן תרבותית. ייתכן שגם את המיאוס וההתנשאות של יהדות אשכנז מול יהדות מזרח אירופה, כתופעה גורפת, אפשר להסביר [בדוחק], למרות הקירבה הגיאוגרפית שהייתה ביניהן. שכן, סביר להניח שהרצון להתבלט ולהתבדל והנטייה לאתנוצנטריות הם תולדה של חיברות בסביבה נוכרית שאלו היו מאפייניה.