תגית: סופי צ'רניאק

סופי היקרה

נולדת במיינץ, גרמניה (1889). אימך, טוני להמן לבית רבינוביץ', נולדה בפרנקפורט,   גרמניה (1869).אביך, אוסקר להמן, שנולד במיינץ (1858), היה אחד משלושת ילדיהם של הזוג הרב ד"ר מאיר מרקוס להמן שנולד בוורדן (1831), ותרצה להמן לבית בונדי שנולדה במיינץ (1828). את נישאת במיינץ (19.6.1913) לשלמה צ'רניאק, בעל אזרחות רוסית, ולאחר נישואיכם השתקעתם בעיר סמולנסק, רוסיה.

סופי היקרה, ארבע שנים לאחר נישואיך, באוקטובר 1917, פרצה ברוסיה מהפיכת אוקטובר הידועה בכינוי, "המהפכה הבולשביקית". המפלגה הבולשביקית בראשות לנין הפילה את הממשלה הליברלית, תפסה את השלטון, וכוננה משטר קומוניסטי דיקטטורי. יהודי רוסיה חשו מאוימים, ורבים תכננו לחצות את הגבול לגרמניה, גם במחיר של מעצר במקרה שייתפסו "גונבים" את הגבול. ב- 1923 הייתם הורים לארבעה ילדים – גרשון הבכור היה בן 9, שושנה, בת 6, והתאומים מאיר וחנה שנולדו ב- 5.6.1923. החלטתם לברוח מרוסיה למרות הסיכון הכרוך בכך, ויהי מה. חציתם את הגבול בהצלחה והתאחדתם עם משפחתך במיינץ, גרמניה.

סופי היקרה, בחלוף עשור בלבד מאז שהתבססתם במיינץ, התחלף השלטון בגרמניה. המפלגה הנציונל סוציאליסטית (המפלגה הנאצית) עלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות (1933). בראשה עמד אדולף היטלר. חודשיים לאחר עלייתה לשלטון הוכרז יום חרם על כל החנויות היהודיות בברלין. במרוצת 1933 חוקקה הממשלה הגרמנית ארבעים ושניים חוקים שנועדו להגביל את זכותם של יהודי גרמניה להשתכר למחייתם, ליהנות מאזרחות מלאה ולרכוש השכלה.

סופי היקרה, האזרחות הגרמנית הוענקה לך במועד לידתך במיינץ ובכך הצטרפת למשפחה ענפה שבניה ובנותיה נולדו בגרמניה. יש לשער שבמעבר לסמולנסק, רוסיה (1913), ונישואיך לאזרח מקומי, הוענקה לך אזרחות רוסית. מה עלה בגורל האזרחות הגרמנית שהייתה לך? – איננו יודעים. כמו כן, לא ידוע לנו אם בשובכם לגרמניה ב- 1923, הייתה לך אזרחות גרמנית , ואם אכן הייתה, האם היא נשללה ממך או הוגבלה ב- 1933 בחקיקה המפלה שיזם השלטון הנאצי.

סופי היקרה, את אשר אירע מאז 1933 למיעוט היהודי בגרמניה (כחמש מאות אלף איש) חוויתם כהמשך טבעי למהפכה הבולשביקית. באותה שנה גמלה בליבכם ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולהקים שם בית. הצלחתם להציל את עצמכם ברגע האחרון, אבל החרדה לגורל המשפחה שנשארה מאחור מעולם לא הרפתה ממך. איבדת דודה, אח ואחות, ובני דודים במחנות השמד.

סופי היקרה, היית אישה רבת פעלים, אינטליגנטית וליברלית. מאז עליתם לישראל ב- 1933 תרמת לפרנסת המשפחה, וכאשר התאלמנת הפכת למפרנסת ראשית. יחד עם זאת, היית "אשת העולם הנאור". ומייד עם עלותכם לארץ התנדבת לפעילות ציונית, סייעת לנזקקים. היית אחת הפעילות הבולטות בארגון נשי המזרחי בישראל, ולקחת חלק פעיל בהקמת מעונות ליתומים שהגיעו לישראל בעקבות השואה.

את קורות המשפחה בגרמניה וברוסיה סיפרת לקרובייך ומכרייך בכל הזדמנות – המהפיכה הבולשביקית והשלכותיה על הקהילה היהודית ועל חייכם בסמולנסק, המעבר החפוז מרוסיה לגרמניה, והעזיבה החפוזה מגרמניה לארץ ישראל, כאשר בנך הבכור נשאר בגרמניה חצי שנה אחריכם כדי לסיים את התיכון והבגרויות.

דרכון אירופאי

Credit: Henleyglobal.com

סופי היקרה, מזה זמן מה אני מהרהרת בכל הדברים הללו. לאחרונה גמלה בליבי ההחלטה לעשות סדר במחשבותיי ולכתוב את שעל לבי. שכן אני יודעת שאם לא אעשה זאת עכשיו לא אהיה שלמה עם עצמי מבחינה אתית. קרובי המשפחה וידידיה הכירו אותך, סופי היקרה, כאדם מצפוני, ויחד עם זאת, אדם ליברלי בהשקפותיו. זאת העת לפתוח צוהר לעניינים שבמצפון.

סופי היקרה, השתייכותך לציונות הדתית הייתה מובנת מאליה. עם זאת היית מספיק נבונה להבין את הדור הצעיר מבין צאצאיך, שנולדו למדינת ישראל החופשית. מעולם לא התערבת בבחירתם של צאצאיך שאינם מרגישים צורך ללכת בדרכי אבותיהם ממלאי מצוות היהדות. מצפונך הוביל אותך להבנה שכל עוד קרובייך מכבדים את אורחות חייך ואינם פוגעים באמונתך הדתית, אין סיבה להעלות נושא זה בפני צאצאיך.

סופי היקרה, הצלחת להבליג על סוגיות מעוררות מחלוקת, כדי לא לפגוע ברקמה המשפחתית העדינה. בד בבד המשכת לכבד את מורשתו של סבך, הרב ד"ר מאיר להמן, שהיה רבה של מיינץ. הוא הגדיר עצמו כניאו-אורתודוכס. סובלנות דתית הייתה חרוטה על דגלו. ולזכותו ייאמר שבתקופתו כמעט שלא הייתה התבוללות. הודות למאמציו ולכישוריו הקהילה היהודית במיינץ שגשגה. הוא הקים בית ספר לילדי הקהילה, פרסם פירושים למסכת אבות – נתיב מאיר – וחיבר נובלות עממיות על דמויות מופת ביהדות למען יהודים דוברי גרמנית. השקפתו הייתה שצריך ליצור בקרב יהדות גרמניה זיקה וכמיהה לארץ ישראל. עם זאת – וזאת נקודה חשובה שברצוני להדגיש כאן – הרב להמן עודד מה שנקרא "פטריוטיות לאומית גרמנית". הוא הכיר במצבם הטוב של יהודי גרמניה בזמנו, וברגש השייכות שלהם למדינה בה הם חיים, רוכשים השכלה ומפתחים קריירה. הרב להמן טיפח זאת, הן כרב הקהילה והן כעורך ומייסד העיתון איזראליט ב- 1860 שהיה כתוב בגרמנית.

סופי היקרה, את חונכת על עקרונות אלו. כיום, שנים רבות לאחר מותך, מורשתך מלווה את צאצאיך. צעירי המשפחה שחיים בסביבה ליברלית בעולם גלובלי, מודעים לקיומו של "האיחוד האירופי" – להזדמנויות הכלכליות ולערכים הדמוקרטיים שהוא מייצג. החקיקה המפלה יהודים לרעה בגרמניה של 1933 כבר אינה קיימת. ישראלים וזרים כאחד מבקשים להשיג דרכון (ואזרחות) באחת ממדינות "האיחוד האירופי" כדי להנות מאותם יתרונות. גרמניה מוכנה להעניק דרכון גרמני לאדם שיוכיח את הקשר המשפחתי שלו להורים, סבים וסבתות שהיו אזרחי גרמניה. יתרה מכך, גרמניה תעניק אזרחות גרמנית למשפחה של אזרח גרמניה לשעבר, ואף תאשר אזרחות כפולה, בתנאי שמגיש המבקש יוכיח שנשללה אזרחותו הגרמנית של קרוב או קרובת משפחתו, בתקופת השלטון הנאצי.

סופי היקרה, בני משפחה קרובים ורחוקים נהגו להיוועץ בך בהכירם את השקפת עולמך הליברלית, השכלתך הרחבה, ופתיחותך לעולם המודרני וחידושיו. אילו יכלו צאצאיך הצעירים להיוועץ בך, לשתף אותך במחשבות ובכוונה להשיג דרכון גרמני, מה היית מייעצת להם; איך היית מגיבה לתוכניותיהם? האם היית מבינה, תומכת ומעודדת אותם? האם היית מעניקה להם את ברכת הדרך? אין לדעת.

סופי היקרה, כתיבה היא חלופה טובה ונאותה להתייעצות עם מי שאיננו איתנו עוד. מעל לכל, כתיבה היא דין וחשבון עצמי. עשיתי כמיטב יכולתי להבהיר לעצמי ולאחרים שלמרות הקידמה והאפשרות להיות חלק מהעולם, ומהאיחוד האירופי, חשוב לזכור מאין באנו ולאן פנינו מועדות. ימים יגידו.

לקריאה נוספת

גדעון גרייף על "ליל הבדולח" – כרוניקה של חורבן, מאת מרטין גילברט.

צירוף מקרים

רשימה לזכר חנה קרסיק ז"ל. דודתי, חנה קרסיק (לבית צ'רניאק), מתה בסופשבוע זה בגיל 90. גם שאול ביבר מת בסופשבוע זה, בגיל 90. לא רק הגיל ומועד הפטירה מקשרים ביניהם. אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, מוותיקי הפלמ"ח ובעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה, הוא החוליה המקשרת ביניהם.

נתחיל בדודתי, חנה. אישה יקרה, אמיצה וטובת לב שגידלה ארבעה ילדים, נולדה בסמולנסק שברוסיה לפני 90 שנה. אימה, סופי צ'רניאק, לבית להמן, הייתה ילידת גרמניה ועברה להתגורר ברוסיה כשנישאה לבעלה, שלמה צ'רניאק, יליד מינסק. אירועי התקופה הילכו איימים על הקהילה היהודית בסמולנסק. הבולשביקים התחזקו באותה תקופה – שנות ה-20 במאה הקודמת – ועימם גם האנטישמיות. חיי הקהילה היהודית ברוסיה בכלל ובסמולנסק בפרט, עברו תהפוכות. תחילה היו אלה מיגבלות הקשורות לקיום מצוות הדת. הן היו מלוות ברדיפות ומעצרים של מי שעבר על צווי השלטון החדש. תוך זמן קצר נושלו רבים מנכסיהם, ויחד עמם גם משפחתה/משפחתי. בדומה לרבים אחרים, חיפשו גם הם מוצא ופתרון.

לזוג צ'רניאק נולדו בסמולנסק ארבעה ילדים. גרשון הבכור (אבא שלי), שושנה, והתאומים – חנה ומאיר. ההחלטה לצאת את רוסיה לכיוון גרמניה ולהתאחד עם משפחתה של סופי צ'רניאק, סבתי ז"ל, הייתה אמיצה ביותר. שכן איש לא הורשה לצאת את הגבול לצמיתות. המשפחות הסתננו אל מחוץ לגבולות רוסיה חלקים-חלקים. כך, גם משפחתי. לכשהגיעו לגרמניה, לעיר מיינץ, המשפחה המורחבת דאגה לתמוך בזוג ובילדיהם הרכים. ואז עלתה לשלטון המפלגה הנאצית. למודי ניסיון, החליטה המשפחה לארוז מייד ולהשיג סרטיפיקטים שיאפשרו להם לצאת מגרמניה ולעלות לישראל. השנה הייתה 1933. הם זכו לצאת מגרמניה בזמן והתיישבו בלב תל אביב. חנה ומאיר, הצעירים מבין הילדים, החלו ללמוד בבית הספר הדתי, תחכמוני – מבנה בית הספר קיים עד היום בנווה צדק.

חנה שלטה בעברית. היא גם היחידה מבין הילדים שנשארה נאמנה למסורת היהודית וקיימה מצוות יחד עם בעלה אשר. את ביתם הם הקימו בפתח תקווה, ברחוב פרנקפורטר, ליד בית הכנסת. אהבתי לבקר ולבלות עם המשפחה הזאת. חנה הקרינה אופטימיות על סביבתה. הצחוק היה בן לוויה קבוע של חנה. קשה לשכוח את הצחוק המתגלגל והרוח האופטימית שלה. הקשר המשפחתי איתנו היה הדוק ביותר, וכך הוא נשאר עד עצם היום הזה. יהי זכרה ברוך!

אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, התגייס לפלמ"ח למחלקה הדתית בעיינות ב- 1941, פלוגה ה'. את קורותיו ניתן ללמוד מתוך אתר מוזיאון הפלמ"ח. בין היתר, קיבל צל"ש כ"לוחם ללא נשק" מאריק שרון ב-1970, ועיטור המופת מהרמטכ"ל דוד אלעזר ב- 1973. הוא קבע את ביתו בנגב והיה בין הראשונים שעברו להתגורר בדימונה, לאחר מכן, בערד ולבסוף בבאר שבע. אנשי באר שבע מכירים את קורותיו ובמיוחד את השירים שכתב על כל נושא שהיה קרוב לליבו. החל מטיולי הטבע, החוויות ממלחמות ישראל, וכלה בעבודתו ובמשפחתו.

הקשר בין מאיר לבין שאול ביבר התגלה לי לגמרי במקרה. ביום העצמאות 2012, ביקרתי לראשונה במוזיאון הפלמ"ח. לאחר הסיור בין המוצגים – כשלעצמו חוויה בלתי נשכחת – נכנסתי לאולם הארכיון, ובו כרכים המכילים תמונות ותיעוד של הפלוגות השונות של הפלמ"ח. מצאתי כמה מסמכים מעניינים שלא ידעתי על קיומם עד היום. המסמך המורחב אודות מאיר נמצא במאגר הדיגיטלי של אתר מוזיאון הפלמ"ח. שמחתי מאוד לצרף מסמכים אלו לאוסף המסמכים המשפחתי ויצאתי מן האולם. ממש ליד הדלת עמד שאול ביבר – "אבי הלהקות הצבאיות" ומראשוני הפלמ"ח.

שאול ביבר פנה אלינו ושאל מה חיפשנו בארכיון. האם יש לנו קרוב משפחה ששירת בפלמ"ח. השבנו לו בחיוב. סיפרנו לו על קורותיו של מאיר והוא ציין שהכיר את המחלקה הדתית שבה שירת מאיר. השיחה בינינו קלחה. שאול ביבר סיפר לנו על עצמו, על תפקידיו השונים ועל ההרצאות שהוא מעביר לקהלים שונים. בינינו לבין עצמנו חישבנו שהאיש אמור להיות קרוב ל-90. המוטיבציה שלו לשמר את תולדות הפלמ"ח ולהפיץ ברבים את קורותיו של הארגון נמשכת מזה שנים. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה באירוע שהתקיים בבית ציוני אמריקה, באוקטובר 2012, שהנושא שלו היה מלחמת יום הכיפורים. הוא עלה לבמה בכוחות עצמו, ודילג חזרה למפלס הכיסאות ללא עזרתו של איש! הקהל היה מצומצם ולא מפרגן במיוחד. החלו לצעוק שם, מה פתאום מנצלים את האירוע כדי "לעשות נפשות" לפלמ"ח. שאול לא התווכח והמשיך בתכנית. למי שלא יודע, הסיבה לכך הייתה ברורה: דדו. הוא היה איש פלמ"ח. מאז מלחמת יום הכיפורים, מסקנות ועדת אגרנט ופרישתו של דדו מצה"ל בשברון לב, נמצאו כמה דרכים ללמד על דדו זכות. אחת מהן היא חנוך ברטוב והספר "דדו". גם שאול ביבר מצא דרך להציג לישראלים את דדו – דרך הפלמ"ח, הרמט"כלות בצה"ל ומלחמת יום הכיפורים. שאול, איש יקר. תמיד המשיך קדימה במטרה למלא שליחות. תנחומיי למשפחת ביבר. אבדה גדולה לכולנו.

סופי צ'רניאק – מייסדת "אחוזת שרה"

על פעילותן ההתנדבותית של נשים מסורתיות שומרות מצוות בתקופת היישוב, נודע ברבים רק לאחרונה. הספרות שחקרה את התנועה הדתית לאומית – המפד"ל במקור – העלתה על נס את הדמויות המרכזיות בתנועה, וציינה בעיקר שמותיהם של פעילים; הנשים הפעילות בחוגי המזרחי אוזכרו בשולי הדברים, אם בכלל.

הקמתם שלארכיון המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר-אילן וגנזך הציונות הדתית במוסד הרב קוק בירושלים, תרמה רבות להמשך המחקר, שממש לאחרונה החל להפנות את אור הזרקורים אל פועלן ההתנדבותי של נשים בשתי תנועות עיקריות של הציונות הדתית: "המזרחי" שנוסדה בשנת 1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס כתנועה דתית-לאומית, במסגרת ההסתדרות הציונית, והייתה בעלת זיקה למעמד הבורגני-דתי, ותנועת "הפועל המזרחי" שנוסדה בשנת 1922 וביקשה לשלב בפעילותה הציונית ערכים דתיים וסוציאליסטיים.

הייתה זו תחילת דרכה של הציונות הדתית המודרנית, שראתה עצמה חלק בלתי נפרד מן התנועה הציונית החדשה.

בספטמבר 1918 הוקם ביפו המרכז הזמני של המזרחי, בהנהגת הרב בן ציון מאיר עוזיאל, לימים הרב הראשי והראשון לציון; הרב משה אוסטרובסקי (המאירי), מראשי המזרחי בארץ ישראל, איש חינוך, חבר במרכז העולמי של התנועה; והרב יהודה לייב פישמן (מימון), שהיה מהעומדים בראש התנועה העולמית וחבר בהנהלת הסוכנות היהודית. כן היו בין מנהיגי המזרחי, הרב מאיר ברלין (בר-אילן), נשיא המזרחי העולמי מ- 1924 וחבר בהנהלת קרן קיימת לישראל ופרופ' חיים פיק, מראשוני המזרחי בגרמניה ובארץ, חבר המרכז העולמי של התנועה ופעיל בהסתדרות הארצית. מטרת המזרחי הייתה כפולה: ראשית, לעסוק בבניין הבית הלאומי של עם ישראל על פי התורה הכתובה והמסורת; שנית, לחזק את היהדות המסורתית ולהגביר את השפעתה בתפוצות ישראל.

ייסוד ארגוני נשים

המצב הדינמי בארץ ישראל – קליטת העליות הגדולות, תקופות של מיתון כלכלי, ומעל לכל מלחמת העולם והשואה – הביא לייסוד ארגונים וולונטריים רבים שפעלו ביישוב בתחומים מגוונים. בהם היו ארגוני נשים שהחלו לפעול במהלך מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה, עם הכיבוש הבריטי. במסגרת הציונית הדתית בארץ ישראל הוקמו שני ארגוני נשים: "הסתדרות נשי מזרחי", שהוקמה בשנת 1918, ו"ארגון הפועלות של הפועל המזרחי" שנוסד בשנת 1935. את היסוד ל"ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל" הניחה הינדה אוסטרובסקי (המאירי) במושבה עקרון עם תום מלחמת העולם הראשונה.

על פי הצהרתו, התא הראשון של "נשי מזרחי" בארץ ישראל הזדהה לחלוטין עם ארגון הגברים, ובהתאם לכך קבע באספתו הראשונה (10.7.1918) את מטרתו המרכזית:

"אנחנו הנשים במושבה, נכנסות לאגודת המזרחי הציונית ונעבוד שכם אחד יחד עם האנשים לטובת בניין האומה על פי התורה והדת".

בין מנהיגות "נשי מזרחי" בלטו לאה זליגר, הינדה אוסטרובסקי וסופיה-תקווה פיק. לאה קוק עמדה בראש סניף "נשי מזרחי" בתל אביב, והרבנית שרה הרצוג התבלטה כמנהיגה ארצית, ולצידה פעלו אסתר רבין ואניטה מילא-כהן. אניטה פעלה בתל אביב וקיבצה סביבה קבוצה של נשי מזרחי, עולות מגרמניה. הקבוצה פתחה בית קטן לנוער עולה בבני ברק ("אורה"), שממנו התפתח מאוחר יותר בסיוע נשות מזרחי דרום אפריקה, המוסד החינוכי "אחוזת שרה". בקבוצה זו היו פעילות: גב' אלטמן, גב' צונץ, גב' סופי צ'רניאק וגב' חנה ריינהולד. מרכז ארגוני נשי המזרחי בארץ ישראל "אמן" (ארגון של נשי המזרחי בהיפוך אותיות) הוקם רשמית ב- 1940. היו בו כל הקבוצות והמוסדות של נשי המזרחי בארץ.

שנות ה- 2000  – כתיבה מחקרית חלוצית על נשי מזרחי , אמן ואמונה

מהפכניות בעל כרחן

ד"ר רוזנברג-פרידמן לילך מאוניברסיטת בר-אילן פרסמה שני ספרים שזכו להדים נרחבים ולציון לשבח – מהפכניות בעל כורחן – נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת היישוב (הוצאת יד בן צבי, 2005) ומאמונה למעשה: שבעים שנה לתנועת אמונהמאמונה מעשה (הוצאת כתר, 2006).  מפעלה החלוצי המתעד פעילות התנדבותית בסדר גודל לאומי של נשים מהציונות הדתית ראוי לציון בשל ראשוניותו ורוחב היריעה שלו, שאם לא כן, המידע היה נשאר בתוך תיקיות בארכיונים ולנו לא היה שמץ של מושג על פועלן. בימים אלו, כש"הדרת נשים" שהפכה לתופעה מקוממת בנוף הציבורי בישראל והיא עולה לעתים קרובות לכותרות בשיח התקשורתי והפוליטי, ראוי לאזכר מחקרים מסוג זה המביאים לידיעתנו את המפעל האדיר שהרימו נשי מזרחי בתקופת היישוב ומפעלן בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה, בקליטת ילדים יתומים, כולל ילדי טהרן. נשים בעלות תושייה אלו פעלו לצד הגברים שווה בשווה, ובמישור המעשי אף עלו על ציבור הגברים הפעילים מתנועת המזרחי.

*****

אחת הנשים שפעלו בהתנדבות, ושהמידע על פועלה נובע מיידע אישי ומידע שנדלה מתוך ארכיוני הציונות הדתית ומחקריה של ד"ר רוזנברג-פרידמן, היא סופי צ'רניאק, לבית להמן, מייסדת בית הילדים "אחוזת שרה" בבני ברק – סבתי היקרה שצאצאיה מוקירים את זכרה ומתגעגעים אל הליכותיה הנעימות וליבה החם. בבית הילדים "אחוזת שרה" הונצח זכרה של סופי צ'רניאק  כמייסדת המקום. הדברים שנכתבו לזכרה על גבי לוח ההנצחה ראויים לפרסום באכסנייה זאת.

סופי צ'רניאק – מייסדת "אחוזת שרה"  

י"א תשרי התר"נ  –   י' תשרי התשל"ט  (6.10.1889  –  11.10.1978)

סופי צ'רניאק
סופי צ'רניאק

                     "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"

הגברת סופי צ'רניאק הקדישה את חייה בצעירותה לחזוק הדור הצעיר, לשמר ולפתח את הזיקה לערכי עם ישראל. בהגיעה לארץ ישראל המשיכה בחכמתה הרבה לפעול ולטפח את חינוכם של בני הדור הצעיר. בתקופת השואה ילדי טהרן מצאו בית במוסד "אורה" בבני ברק. בהמשך, בבית "אחוזת שרה" נקלטו ילדים עולים מארצות הגולה, חלקם במבצעי הצלה חלקם ללא הורים. וכן ילדי הארץ. גברת צ'רניאק ע"ה הקדישה את זמנה ומרצה ללא לאות בעצה ובתבונה לעודד את כולנו לקדם ולשפר את המפעל החנוכי לטובת הדור הצעיר (מר בינם וַז'ונסקי- מנהל אחוזת שרה מיום הקמת המוסד)

הקמת והפעלת בית הילדים אחוזת-שרה הינה גולת הכותרת של פועלה של סופי צ'רניאק. בראשית שנות ה-30 הצטרפה לנשי מזרחי בישראל ובשיתוף פעולה עם נשי מזרחי דרום אפריקה הן עסקו בהצלת נפשות ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. מאז שנות ה-30 של המאה העשרים הן דאגו להקמת בתי ילדים לקליטת ילדים יתומים. בתחילה הקימו את גן-אורה שבזיכרון מאיר, ולאחר שהמקום היה צר מלהכיל את זרם הילדים הגובר והולך מהפזורות ובמיוחד את זרם פליטי השואה הנאצית שחיפשו מקלט בארץ ישראל, הן הרימו פרויקט ענק זה – בית הילדים אחוזת-שרה בשיכון ה' בבני ברק. אחוזת-שרה הוקמה בלי כל עזרה ממשלתית או עירונית.

סופי צ'רניאק עבדה בצמוד לאדריכל, מר אבני, שתכנן את המבנה לפי השיטות המודרניות ביותר כדי לשכן בו 126 ילדים מגיל הגן עד גמר בית הספר. ידה  הייתה בכל פינה בבית זה. סופי צ'רניאק הייתה זו שדרכה עברו הכספים הדרושים להקמתו, שהגיעו מתרומות של נדבנים בדרום אפריקה וברחבי העולם. היא הייתה זו שגייסה את המנהל הראשון של אחוזת-שרה, מר בינם וַז'ונסקי, ועמדה עימו בקשר רציף ויום-יומי. סופי צ'רניאק הייתה מעורה בנעשה, המשיכה לעמוד על זכויות הילדים מול הממסד ולעניין גורמים בחו"ל במפעל חייה על מנת להשיג את המימון הדרוש להמשך הפרויקטים. זאת עשתה עד תחילת שנות ה-70, כחברת הנהלת אמונה וכאחראית מטעמה על המוסדות וההכשרה המקצועית משנת 1960. היא ידעה להעניק יחס חם לכולם, החל מהמנהל, בינם וַז'ונסקי, וכלה באחרון הילדים, שרצו לקראתה בשמחה בכל פעם שהגיעה לביקור ב"אחוזת שרה".

המטרה החינוכית של אחוזת-שרה הייתה ליצור אווירה משפחתית לילדים בלי הורים או אלה הנמצאים רחוקים מבית הוריהם. הניסיון הראה כי נבחרה הדרך הנכונה וכי צוות המדריכים הצליח ביצירת אוירה משפחתית טובה באחוזת-שרה, ממנה יצאו אזרחים נאמנים לתורה ולעם. לדבריו של המנהל הנוכחי של אחוזת-שרה, מר שמואל רון, פועלה של סופי צ'רניאק והרעיונות שיישמה בבית זה כפי שהוא היום הקדימו את הדור שלה. הצעותיה בתחומי התכנון, החינוך והפעלת אחוזת-שרה ניכרים בבית זה עד היום.

יהי זכרה ברוך ופעילותה הפורייה – מודל לחיקוי בקרב נשים וגברים כאחד