תגית: נתניהו

"אנחנו דור מחוסן" – סיפור גדול שיחולל באזז?

שאלת מיליון הדולר של הביצה הפוליטית היא תמיד מי ואיך יחוללו את הבאזז הבא? מדוע זאת שאלת מיליון הדולר? התשובה ברורה למי שעוקב אחרי באזז-וורדס (להלן, באזז): סיפור שיש לו באזז – רעש וצלצולים – בוודאי משפיע על מקבלי ההחלטות. הם פחות יכולים להתעלם ממנו, מאשר מסיפור שעולה ויורד מהכותרות.

איך מחוללים באזז והאם כלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו?

כאשר שאלו את יון פדר, לשעבר עורך ראשי של אתר YNET, איך מחוללים באזז ב-ynet  האתר הכי נצפה בישראל, פדר הציג את הנקודות החשובות בתהליך יצירת הבאזז, ייצוג כותרות, עיסוק חוזר בסיפור, פולו-אפ, גודל ונפח לתמונות מסוימות: "מייצרים כותרות, חוזרים ועוסקים בסיפור, עושים לו פולו-אפ, ונותנים גודל ונפח לתמונות מסוימות. יחד עם זאת, "אל תטעו לחשוב שכלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו. המדיה יכולה לקדם סיפור במידה לא מבוטלת, אבל היא לא יכולה לחולל את הבאזז, אין לנו כללי תפעול לזה. אנחנו יודעים לדחוף סיפורים ולגייס תשומת לב ציבורית, אך עד לגבול מסוים ולא רב מדי.

משמע, קידום הסיפור הוא שלב בסיסי ביצירת באזז. אבל כדי שהבאזז יתחולל צריך עוד משהו. צריך לגייס תשומת לב ציבורית עד לגבול מסוים, לא רב מדי. כלומר, כדי שזה יתרחש צריך שתהיה לסיפור את אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק, שאפשר לקרוא לה כריזמה תקשורתית. יש סיפורים שיש בהם את המרכיב הזה, ויש אנשים שיש להם את התכונה הזו, שאינה נגזרת בהכרח ממה שהם עושים או לא עושים. יש פוליטיקאים שהם באזזרים טבעיים. לפעמים מחמת הקסם החינני, האישי והתקשורתי שהם ניחנו בו, ולפעמים דווקא להפך – מחמת סוג של קסם אפל, שגם הוא אפקטיבי מבחינה תקשורתית.

האם זה הסיפור הגדול שיחולל באזז לקראת בחירות 2021?

הארץ פרסם את הכתבה, "אביב גפן, הגנץ התורן של נתניהו"  (יסמין לוי 17.1 הארץ). ציטוט מתוכה מראה כיצד אפשר להריץ סיפור גדול – "טלפון אחד 'ממספר חסום' הספיק לאומן השיווק מרחוב בלפור [נתניהו, ת.ה.] כדי לשחק עם שגעון הגדלות של אביב גפן, לגרום לו לחשוב שרק הוא יכול להרים את האלונקה, ועל הדרך להפוך את "דור מזויין" ל"דור מחוסן", זרק הקופירייטר מבלפור סיסמא – 'אנחנו דור מחוסן'. זאת בעת שהמצלמות נכנסו אל החדר, וגייס את הפנים של 'דור הנרות' אל תעמולת הבחירות שלו. עוד דקה חלפה והנה גפן, כאילו היה יו"ר הסתדרות אמני ישראל, מספר כמה הוא גאה בחיסונים… גפן בחר במודע לשחק בהצגה ולמלא את התפקיד שנתניהו מייעד לו. זה מה שקורה כששיגעון גדלות אחד פוגש באחר. הוא כנראה הרגיש חשוב כשראש הממשלה 'צלצל אליו מקו חסום', שרק הוא יכול להרים את האלונקה."

באותו יום, 17 בינואר, 2021, תמר בלומנפלד פרסמה קריקטורה שנושאת את הכותרת: "רוצים שינוי?!" – ציור ובו דמויותיהם חשופות החזה של אביב גפן ונתניהו. שניהם כזוג מלאכים בעלי כנפיים, אפופי אהבה, ונתניהו מבטיח ניצחון כשהוא מסמן באצבעותיו את האות V.

האמת – בינתיים אין לדעת איזה סיפור פוליטי יחולל באזז תקשורתי ויתהדהד בציבור. (יום הבחירות הגדול לכנסת ה-24 יתקיים ב- 23.3.21.) בסוף, באזז זה משהו שנוצר מעצמו, אם הסיפור מעניין וחשוב וסקסי. באזז זה לא הכותרות הראשיות ולא הפרשות הגדולות, זה הדיבור שרץ בין האנשים.

*****

מבזק YNET 18.1.21

"טרופר על פגישת נתניהו עם אביב גפן: 'עצוב לעשות סיבובים על עולם התרבות'"

ואני שואלת: האם הסיפור מאחורי המילים: "רוצים שינוי ?!" ו"אנחנו דור מחוסן" של נתניהו, מחולל באזז?

האיש ש"מדפדף" ושאינו חייב לאף אחד

מגיל צעיר, רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

בימים אלו, שני עניינים מדירים שינה מעיניו של נתניהו בהקשר של תפקוד המשטרה והמפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשייך: הדלפות מחקירות המתנהלות נגד נתניו ורעייתו, שרה; ניהול חקירות נגד ראש ממשלה מכהן. אלשייך מוכן לספוג את ההאשמות נגדו אבל רק עד גבול מסויים. הוא מונחה על ידי עקרון בל יעבור: אני איש ש"מדפדף", אדם שאינו חייב לאף אחד. מה הקשר? מניין אלשיך שואב את עקרון הדפדוף ומה פירוש הדבר?

רוני אלשייך. קרדיט: ויקיפדיה

בראשית הדברים רצוי להטעים ולומר כי לא לילד הזה פילל נתניהו כשביקש מרוני אלשיך למלא את תפקיד מפכ"ל המשטרה. ולעניין ההדלפות יש להבהיר: הסערה הנוכחית שמציפה אותנו דרך אמצעי התקשורת נוצרה סביב המתקפה של נתניהו כנגד המשטרה והטענה להדלפות לא חוקיות בכל הקשור לחקירתו. כפי שנתניהו כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "מאז שהיועץ הפוליטי ליאור חורב מונה ליועץ חיצוני של המשטרה בעלות של מיליונים על חשבון משלם המיסים וללא מכרז, ההדלפות הלא חוקיות הפכו לצונאמי וההחלטה להימנע מהמלצות נעלמה כלא הייתה". המשטרה מצידה הוציאה תגובה לפיה אין לה כל כוונה להיגרר ל"מתקפות חסרות שחר שנועדו לשבש את עבודת המשטרה ולפגוע בלגיטימיות שלטון החוק".

הגנה על שלטון החוק היא ערך עליון שעומד בראש מעייניו של אלשיך. בבסיס האמירה החד-משמעית בדבר שלטון החוק עומד העיקרון שהוא אינו חייב לאף אחד.

אז איך ייתכן שאדם שנבחר ב"פינצטה" לכהן כמפכ"ל המשטרה בישראל, וזכה ל"מחזרים" רבים שתמכו במינויו זה אומר בפה מלא ובריש גליי: אני לא חייב לאף אחד. אני מדפדף.

קצת על האיש, רוני אלשייך

מגיל צעיר רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

רוני אלשיך אובחן בילדותו כגאון והוקפץ שתי כיתות. היו לו למעלה מ-160 נקודות במבחני האינטליגנציה. הוא היה ילד טוב ירושלים – שקדן, שקט ומוערך. בהמשך, הוא למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", ספינת הדגל של הציונות הדתית. את אימו איבד בגיל צעיר ומאז השקיע הכל כדי לבנות את עצמו. את לימודיו המשיך בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. בן 18 התגייס לצנחנים ושנה אחר כך התחתן. את השירות הצבאי הוא אהב אבל חיפש כיוון אחר וכאשר ב-1988 פנה אליו בכיר מהשב"כ והציג לגייסו לארגון הוא הסכים. בראיון הקבלה אלשיך הודיע שהוא שואף להיות ראש השב"כ. בשב"כ הוא צמח תחת ראש אגף החקירות חיים בן עמי, שנהג להצביע עליו: "כוכב". אמין. מתוחכם, זיכרון אדיר. "פוטנציאל לראש שב"כ". בשנים ההן נגלה כישרונו הגדול בפוליטיקה ארגונית. ב-2005 אלשיך מונה לראש מרחב יהודה, שומרון וירושלים. מספרים שכאשר חנך משרדים חדשים, הקים במתחם גם בית כנסת והכניס אליו ספר תורה. בתוך השירות ומחוצה לו התפתח בימים ההם הדיון על הדומיננטיות של בעלי הכיפות, על פסוקים שהחלו מוצאים את מקומם בתוך מסמכים ותדרוכים. אלשיך הוא אדם דתי. זה ברור.

שנת 2015 הייתה שנה רעה לשלטון החוק בישראל. רעה במיוחד למשטרה. ראש היחידה לחקירות הונאה תת-ניצב אפרים ברכה, התאבד. וכדור השלג נגד המשטרה הלך והתגלגל ותפח. צמרת המשטרה שרתה בכאוס מוחלט. אלשיך קיבל מינוי להוביל את המשטרה כמפכ"ל. כך החלו החקירות של שרה נתניהו בעניין "מעונות ראש הממשלה" והחקירות של ראש הממשלה. אלשיך אגב מתחרט על האמירה שלו בנוגע לסיום המתקרב של חקירת ראש הממשלה ומאז הוא משתדל שלא להדליף מידע כזה לתקשורת.

עקרון ה"דפדוף"

בראיון שאלשיך העניק לתקשורת (שפורסם גם ב"כיכר השבת" ב-17.9) הוא ניסח את ה"אני מאמין" שלו, בחיים ובעבודה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. מדובר בדרך חיים הנשענת על עצה שר' נחמן מברסלב מספק לכל אדם. היא כתובה בספרו מבצר המרגליות, ואכתוב עליה מייד. על פי העצה אלשיך פועל גם בתפקידו הנוכחי ולדבריו היא גם הקלה עליו את המעבר מהשב"כ למשטרת ישראל.

מבצר המרגליות מאת רבי נחמן מברסלב

אלשייך:

מעל חדר המנוחה שלי בירושלים רשומה עצתו של רבי נחמן מברסלב : 'טוב שיעשה לו אדם התחלה חדשה בכל פעם – כי ההמשך הולך אחרי ההתחלה'. זה פשוט וחד … אני איש שסוגר נושא ומתחיל נושא חדש, אני מדפדף…לא חייב לאף אחד!

 

 

ובמקור זה נראה כך: (ר' נחמן מברסלב, מתוך: מבצר המרגליות):

אָמַר, שֶׁטּוֹב שֶׁיּאמַר הָאָדָם… הַיּוֹם אֲנִי מַתְחִיל… וְיַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה, כִּי כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַהַתְחָלוֹת. וַאֲפִלּוּ הַמְחַקְּרִים [החוקרים] אוֹמְרִים שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא כְּמוֹ חֲצִי דָּבָר שֶׁל כָּל הַמַּעֲשֶׂה. נִמְצָא מִמָּה נַפְשָׁךְ יַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה וְיאמַר כַּנַּ"ל. כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ אִם הָיָה מִקּדֶם טוֹב, עַכְשָׁו יִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם מִקּדֶם לא הָיָה טוֹב, בְּוַדַּאי צָרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה: עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הֵן הַתְחָלָה.

"ויעשה בכל פעם התחלה", או עקרון הדפדוף, מסביר גם מדוע, כשאלשייך נשאל על ידי הכתב דורון הרמן, "האם אתה 'איש' של ראש הממשלה?", הוא השיב: "… הבהרתי גם לשר וגם לראש הממשלה שאין שום הבטחה בין אם בסמכות, ובין אם לא בסמכות שהיא תקפה. מבחינתי, אני עושה את התפקיד למען עם ישראל".

שקיעה

לקחנו לנו פסק זמן. במוצאי יום המנוחה, בשבת האחרונה, ישבנו בבית הקפה בגבעת העלייה, יפו, בקצה הטיילת בואך בת ים. התמקמנו על ספסלי במבוק צבועים תכלת קרוב לשפת הים, על גבי משטח מרוצף מוגבה מעל חוף הרחצה של גבעת עלייה. הגישו לנו בירה וצ'יפס עם חיוך. הבירה עשתה את שלה, צפינו בשמש העומדת לשקוע. בגלים המתנפצים אל החוף. בעננים השטים בשמיים ונצבעים בצבעי השקיעה. מטוסים חלפו בגובה רב מעלינו, לא הרעישו, לא טרדו את רגעי המנוחה האחרונים של השבת. המלצרים חלפו על פנינו, פניהם מחייכות. ככל שהשמש הנמיכה והרוחצים בים ארזו חפציהם בדרכם הביתה, זרמו עוד ועוד סועדים אל בית הקפה התיישבו ופטפטו להנאתם. שרויים היינו בסביבה סוריאליסטית.

הרגשה נפלאה. יש לאן לברוח בערבו של שבת באקלים החם שבאזורנו. אפשר לבחור לשבת על החול, או בבית הקפה על כסא במבוק צבוע תכלת ולצפות במשפחות ובזוגות המשחקים מטקות, בחול, בים, ובקיצור, להשתתף בחוויה יחד עם קהל הסופג לקרבו את הטבע ונהנה בסביבה מיוחדת זו, ממש ליד מרכז פרס לשלום. אסוציאציה.

שלום? מלחמה? כן, 'הנושא החם' צץ ומפר את השלווה. אשליית השלווה, אם תרצו. הנושא החם, איום הגרעין האיראני. איך על ישראל להגיב. מלחמה בשלט רחוק? מלחמה כאן!?! – הטילים ישיגו אותנו – איש איש בביתו. מאות הרוגים. נלך כצאן לטבח, בפקודת ראש ממשלתנו. כבר לא יהיה לאן לברוח.

האם זו תהיה מלחמה צודקת? לא 'ברירה' ולא 'אין-ברירה'. 'מלחמה צודקת' כמו זו שיזמה ממשלת בגין בקיץ 1982? 'מלחמה צודקת' – כך לפחות הגדיר אותה בזמנו, ראש הממשלה, בגין. שכן, הצדק דורש למנוע שואה נוספת של העם היהודי, "מה יהיה עלינו, וקודם כל ילדינו הרכים והתמימים". לא עוד. יש לחסל את האיום האיראני.

אותנו איש אינו שואל וגם לא ישאל. איש אינו יוזם ואיש אינו דורש לקיים סימפוזיונים ציבוריים שבהם ברי סמכא נושאים דברים בפני הציבור ומשיבים לשאלותיו בעניין זה. מי מכיר, מי יודע, מי מבין, מי מסוגל לשאול שאלות אם אין לו מושג במה בדיוק מדובר. רק מביני דבר, קומץ קטן של פוליטיקאים ואנשי ביטחון. הם 'שומרי היידע'. אלינו מגיעים פירורי מידע לא ברורים. אנחנו הדיוטות. ורק כשפורצת מחלוקת בין המנהיגים שלנו או אי הסכמה בינינו לבין בכירי הממשל האמריקני התקשורת מדווחת על כך, אך לא על הדבר עצמו. יש קשר של שתיקה. המחלוקת הפוליטית היא חזות הכל. לא צדקת התקיפה באיראן, לא הסברה ראויה, לא דיון ציבורי בנוגע לעניין עצמו. רק חיוכים למצלמה של המועמד לנשיאות ארה"ב ואישים בכירים המקבלים את פניו.

ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במיל' אהרון זאבי-פרקש, אמר בליל שבת בערוץ 2 שישראל מתכננת לתקוף את מתקני הגרעין של איראן בשבועות הקרובים. הוא גם אמר, "יש אלטרנטיבות". מישהו שאל מה האלטרנטיבות? הוא לא פירט. נראה היה לי שזאבי-פרקש לחוץ לספק את "התשובות הנכונות".

האם תינתן למישהו מאיתנו, הרוב הדומם, הזדמנות לברר מהן האלטרנטיבות? מה זה משנה. ביבי כבר פסל מראש כל אלטרנטיבה. רק 300-400 הרוגים זה לא עניין גדול. העיקר שיירשם בהיסטוריה שממשלתו הצילה את העם היהודי, או לפחות התכוונה להציל את העם משואה נוספת. הצילה אותנו "וקודם כל את ילדינו הרכים והתמימים" מכליה. פגעה במתקני הגרעין של 'האויב' (והשמידה אותם???). צה"ל יידע לחסל את מזימותיו של אחמדיניג'אד. צה"ל הוא צבא חזק.

בסדרי העדיפויות של ביבי עניין התקיפה באיראן קודם לכל. הברירה הצודקת. תקיפה באיראן. צודק בעיניו לגזול חיים של כמה מאות, לגזול את ההנאה מהמעט שיש כאן, הים והשקיעה, הטבע והסביבה. יש לביבי תוכנית ואיש לא יזיז אותו ממנה. הוא כבר מזמן לא היה על חוף הים ולא צפה בשקיעה הצבעונית.

ראו גם:

רשימה קודמת

קרנות המזבח של מנהיג דועך

כנס הפתיחה של מושב החורף – המושב השלישי של הכנסת ה- 18 (2009) – ייזכר כציון דרך בתהליך דעיכתו של נתניהו כמנהיגה הפוליטי של ישראל. אתמול דיבר נתניהו כאילו הוא ממשיך דרכם של בנימין זאב הרצל ודוד בן גוריון ונאחז בהם כמי שאוחז בקרנות המזבח. נאומו החל באזכור הוגה חזון המדינה היהודית, בנימין זאב הרצל והמשפט החותם אותו היה אזכור דוד בן גוריון במעמד הכרזת העצמאות: "ההכרה בדברי מגילת העצמאות היא היסוד האמיתי לשלום".

אולם המליאה
אולם המליאה של כנסת ישראל. מקור: פיקיוויקי

על מה בדיוק נשען נתניהו בנאומו אתמול ובמה הוא נאחז בעיקר? כל מעייניו היו נתונים למישור המדיני ואת מבוקשו וגלגל ההצלה שלו לטיעון – מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי וזכותו עליה היא זכות היסטורית – הוא מצא בדמותם של אבות הציונות ההיסטוריים, הרצל ובן גוריון. בעיקר שימשה אותו אתמול הפסקה הראשונה, ההיסטורית, מתוך מגילת העצמאות, המכילה נימוקים שונים לזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. אין ויכוח שזהו מסמך מכונן בהקשר של הזיקה ההיסטורית והרוחנית של העם היהודי לארץ ישראל.

יחד עם זאת, ועם כל הכבוד לנתניהו שהעלה על נס את החלק ההיסטורי הפותח את מגילת העצמאות, חשיבותו של המסמך איננה מתמצית רק בכך. חשיבותו היא גם במתווה המעשי למדינה הריבונית שקמה ב- 1948. המסמך נותן ביטוי לעקרונות עליהם יתבססו מוסדותיה המדיניים של ישראל הריבונית.

עקרונות הדמוקרטיה הליברלית שעליהם הכריז בן גוריון, בהקריאו את מגילת העצמאות בפני מנהלת העם, מועצת העם ומנהיגי היישוב, ב- 14 במאי 1948, הפכו אתמול לאבן נגף במהלך שתכנן נתניהו להוביל. יו"ר הכנסת רובי ריבלין, שפתח את מושב החורף, הדגיש בלהט אי אילו "בעיות בהתנהלות הממשלה מול נציגי העם בכנסת". עוד בטרם עלה נתניהו לדוכן הנואמים הוא שמע את תביעתו של ריבלין כנגד התנהלותה של הממשלה מול הכנסת:

הכנסת איננה פועלת כמו במשטר נשיאותי,  אלא כמו במשטר פרלמנטרי. למרות שאיננה נקייה מתחלואים, היא גם איננה 'תכנית כבקשתך'…" כך, בלהט ובנימה שאינה משתמעת לשתי פנים, טען ריבלין שהממשלה הנוכחית ושריה מחלישים את הכנסת ואת הדיון הציבורי הפרלמנטרי. הוא הציג את מושב החורף כ"מושב שיכול להיות מכריע ואולי אף היסטורי. יפלו בו הכרעות גורליות שייקבעו האם ימלאו ימיה של הכנסת ה- 18 אם לאו.

דבריו של ריבלין בוודאי לא הפתיעו את נתניהו. למרות זאת, נתניהו נראה מובס מרגע שעלה על דוכן הנואמים. את דבריו קטעו קריאות ביניים זועמות. למרות הקריאות לסדר, של ריבלין, המשיכו דברי הביקורת להתנפץ מולו ונתניהו נראה די נבוך ואובד עצות. בהשאלה, ניתן לומר שאתמול הציג נתניהו תדמית של "לוזר". הוא לא הצליח לרתק את הקהל בלהטוטי כריזמה ורטוריקה אלא זכה למבטים קשים מימין ומשמאל כאחד. נראה היה שהוא איבד אתמול מוניטין ואף חברי הבית לא נזהרו בכבודו. גם הרטוריקה שלו הייתה בינונית למדי ודמתה יותר לסגנונו היבש של שמעון פרס מהתקופה שכיהן כח"כ.

עוד בטרם עלתה יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, לבימת הנואמים נתניהו נכשל בניסיונו ליצור מומנטום ולהגיע לשיאים כנדרש ממנהיג בשעה מכרעת. יחסית למה שנתניהו ה"קוסם" יודע בדרך כלל לעשות ולמה שהוא יודע להציע באירועים מרכזיים מן הסוג הזה, הפעם הוא היה דהוי, מכובס, הוא לא הצליח לדבר מהבטן ואבדו לו הלהט והכריזמה שאליהם הורגלנו. בקול ענות חלושה הזכיר נתניהו את כאבה של משפחת שליט אך לא נכנס לשורש הבעיה.

ואז עלתה ליבני לדוכן הנואמים, לעגה לנתניהו ככל שיכלה וכמו ריבלין, דיברה גם היא "דוגרי" ומ"הבטן" כשהיא נועצת מבט בראש הממשלה ובתמורה הוא אפילו לא מביט ישר בעיניה אלא בוהה בניירות ועוטה על פניו סבר פנים חתום. התנסחותה של לבני לא הותירה מקום להטיל ספק בשאט הנפש שהיא חשה כלפי האיש "המדרדר את המדינה" – הוא בוודאי הופתע וברגע מסויים אף נדמה היה שזעה קרה מכסה את פדחתו.

ברם, בעוד לבני קוראת לעברו של נתניהו: "זאת ממשלה של כל דאלים גבר"; "השריר מול ארה"ב אינו מפגן של כוח"; "הפכת את מדינת ישראל למדינה מפוחדת, המתריסה בפני מדינות העולם החופשי"; "אתה מתכסה בסיסמאות"; "הובלת למצב זה מתוך חולשה וחוסר יכולת להחליט"; "החוק המיותר שאושר אמש נולד בגלל הפחד שאם אין ליברמן אין ממשלה" – גם היא איננה מציעה פתרונות קונקרטיים.

לא נעים לראות ראש ממשלה במצב עגום כפי שהוא נראה אתמול במהלך הופעתו ונאומו בפני מליאת הכנסת. וחשוב מכך, לא נעים להודות במצב שאליו נקלענו ובעובדה שכרגע אין בסביבתנו או בין חברי הכנסת הנוכחיים אישיות בעלת כישורי מנהיגות ונחישות מעשית שמסוגלת לבצע מהלכים היסטוריים בעתיד הנראה לעין.

נאום ה"סתירות" – נתניהו בפיסגה

מדברי פתיחה אופטימיים למדי – "אני שמח להיות כאן עם תחילת המאמצים המשותפים שלנו להשגת שלום בר קיימא בין ישראל לפלשתינים", עובר נתניהו לדבר על מטרות המאמץ המשותף באומרו: "מטרתנו היא לעצב שלום בטוח ויציב בין ישראל לפלשתינים…". הסיום ממש אופטימי, "אין לי ספק שהשלום הוא אפשרי…." "באתי לכאן היום כדי למצוא פשרה היסטורית….." – נפלא!

כבר אריסטו הבדיל בין סוגים של נאומים על פי המטרות שלשמן נישאו. בסוג המשפטי, מטרת הנואם ללמד סנגוריה או קטגוריה על אדם, כדי להביא את השופטים בבתי הדין להחלטה על הצודק על פי החוק או על פי ההגינות והיושר. – (תמר ברוש, נאום לכל עת, ע' 10).

לא תמיד ניתן לזהות את מטרות הנואם בצפייה ובשמיעה ראשונה. לעתים קשה לנמען הבלתי מיומן לרדת לסוף דעתו של הנואם. לא כן נאומו של נתניהו.

שתי הצהרות הכניס נתניהו לנאומו, "אבל לא הגעתי לכאן כדי לנצח בוויכוח…" ; "לא באתי לכאן למשחק אשמה"…. – האם הוא עומד במטרות אלו? הבה נראה!

סתירה א' –

כבר בקריאה ראשונה של הנאום שתורגם לעברית באחד העיתונים שלנו, ניכר שנתניהו הציב לו כמטרה ללמד סנגוריה עלינו, היושבים בציון, ולקטרג על הצד שכנגד, הפלשיתיני. נוסחת ה"אשמים" וה"קרבן" מככבת בנאומו של נתניהו בגדול. בעיניו של נתניהו הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הנו סכסוך שבו יש רק שתי אפשרויות, האחד אשם והשני קרבן. הם, הפלשתינים, מחבלים בני עוולה, ואנחנו, הישראלים, כואבים ודואבים. נוסחה זו תמוהה שבעתיים נוכח ההצהרה המפורשת שלו: "לא באתי לכאן למשחק אשמה, שבו כולם בסוף מפסידים".

את האשמה של הצד שכנגד מציין נתניהו בדבריו באופן ברור ביותר:

"אנחנו רוצים שבקו הרקיע של הגדה המערבית יבלטו מגדלי מגורים, לא טילים"

"אנחנו רוצים שבכבישי הגדה יזרום המסחר, לא הטרור"

"יצאנו מלבנון, וקיבלנו מלחמה"

"התנתקנו מעזה, וקיבלנו טרור".

הייתי רוצה לשאול את נתניהו, כמי שאינו עוסק ב"משחקי אשמה", איך זה שאתה מטיל אשמה על הצד שכנגד בלבד? האם אתה חושש שיגדירו אותך ואת מחנה הימין כ"אשמים" [במידת מה], או כחסרי נכונות לשנות את העתיד ולהתפייס עם הפלשתינים? חז"ל צדקו כשאמרו: "וכל הפוסל פסול [..] ואמר שמואל: במומו פוסל" (קידושין ע א). כי מי שחושש שיאשימו אותו בפגם כלשהו מפתח נטייה להאשים אחרים בפגם.

ובכל זאת, ראה זה פלא, נתניהו מוכן להבליג ולסלוח לאשמים: "אני מוכן ללכת בנתיב השלום", הוא מודיע לאחר שטרח לעורר רחמים ולהציג את הצד הישראלי כעם למוד סבל.  נתניהו הוא ראש ממשלה שדואג לדור ההמשך: "אני יודע מה השלום אומר לילדינו ולנכדינו". השלום הבטוח חשוב ומשמעותי לדורי דורות, לכן מצפונו של נתניהו מחייב אותו להבליג ולעשות מעשה. מנקודת המבט שלו, העולה מן הנאום, הבלגה למרות שהצד השני אשם בכל, זו מחווה שאין לזלזל בה.

סתירה ב' –

בשפת הדמגוג משולבים אלמנטים בולטים, שמטרתם לעורר רחמים. כך גם בדבריו של נתניהו: "רק אתמול ארבעה ישראלים, ביניהם אישה בהריון ואם לשישה, נרצחו בברוטליות על ידי מחבלים בני עוולה". העובדות נכונות, לצערנו הרב, אולם השימוש בהן נעשה מתוך תקווה שלכולנו זיכרון קצר, עד כדי כך שיותר משלושה ימים אחורנית איננו זוכרים מאומה. בוודאי שאיננו זוכרים הרג של פלשתינים תמימים… על ידי כוחותינו.

סתירה ג' – מה זה "שלום אמיתי"? מיהם ה"אוייבים"?

אליבא דנתניהו, "שלום אמיתי" מותנה בחזרה למוטב של מישהו … אך אם תשאלו אותו, "מי צריך לחזור למוטב כדי שזה יקרה?" תקבלו תשובה בנאום עצמו: הצד שכנגד, הפלשתינים כמובן. נתניהו לא מכריז על כך במפורש, אלא משתמש בביטוי "אויבים לשלום". אבל את שמם איש אינו יודע, מלבד נתניהו. כדי להוכיח שהוא באמת לא הגיע לפיסגה למטרות של "משחק אשמה", אין הוא מציין את ה"אוייבים" בשמם המפורש… אלא מגייס את שיטתו הרטורית של מנחם בגין, שנאומיו הם מודל לשימוש במטפורות של ניגודים. מצד אחד של המטריצה, קיים צד המעוניין בשלום בכל מאודו ומאידך, ה"אחרים", "אוייבי השלום". אך אבוי, הפעם, קהל היעד, המאזינים לנאומו של נתניהו, הם קהלים, בלשון רבים. בתוכם יש אמריקאים, פלשתינים וישראלים. אלא שלנתניהו אין ברירה. אסור לו להשיב את פני קהל הבית שלו ריקם… הלא כן? חשוב לציין קיומם של "אויבי השלום" וזו לא הטלת אשמה ב"אחר", שכן אין להם שם….

סתירה ד' –

נתניהו מדבר על "התחלות חדשות לישראלים, לפלשתינים ולאנשים בכל האזור", אך חסר בדבריו רמז להתחלות החדשות של הישראלים. שכן, הוא מייחל לראות בערי הגדה מגדלי מגורים ולא טילים, אבל אין לו בכלל השגות לגבי הנעשה בצד הישראלי. אין לו כל דרישה מעצמו שאפשר להגדיר אותה כמעשה של "התחלה חדשה" [מה לגבי המשך הקפאת ההתנחלויות ,למשל?].

סתירה ה' –

נתניהו גם מכריז: "לא באתי לפיסגה כדי לנצח בוויכוח" ובכל זאת הוא נתון כל כולו להוכיח שהצדק עימו.

*****

גם בסיום דבריו. נתניהו שב ומטיל פגם ב… "אחרים" – "יש ספקנים רבים", הוא טוען. ואני שואלת, מדוע להכניס למשוואה את המילה "ספקנים", אם הספק לא מכרסם בתוכך, אדוני ראש הממשלה?

*****

יש לפנינו נאום פיסגה רווי סתירות, וחבל. שכן, עם יריית פתיחה שכזו, מה הסיכוי שנגיע לשיתוף פעולה ו/או נשיג מטרה כלשהי בפיסגה הנוכחית?

שקיפות הלכה למעשה – ממשל אובאמה

האירוע המרכזי שהתרחש במאי 2011 בארה"ב, לא היה הגעתם של ביבי ושרה לשיחות מדיניות עם הנשיא אובאמה. היה זה "נאום ההתחלות" שנשא אובאמה באוניברסיטת נוטרדאם באינדיאנה, ארה"ב. מה שמככב בנאום הוא אופיה הדמוקרטי של ארה"ב, ובעיקר, השקיפות השלטונית.

שקיפות: אובאמה מסר לתקשורת תעתיק רשמי של נאומו, כולל קריאות הביניים של המפגינים

הנשיא ברק אובאמה מקיים הבטחות – שקיפות. נאום שנשא באוניברסיטת נוטרה-דאם 2011.

הדמוקרטיה האמריקנית חוותה עליית מדרגה


נאומו של אובאמה הוזמן על ידי נשיא האוניברסיטה הקתולית, נוטרה-דאם (Notre Dame). מדוע היו שם הפגנות? האירוע הסתיים ב Happy end במלא מובן המילה ומי יצא נשכר מהאירוע?

עשרה נאומים מכוננים ישראליים נבחרו להיכלל בקובץ הנאומים 'נאום לכל עת' מאת תמר ברוש. הקובץ מכיל מאה נאומים שנישאו בישראל במהלך השנים. כל העשרה נכללים בפרק שכותרתו  היא "כל ההתחלות":

כמה דוגמאות יבהירו מדוע אלו נקראים נאומי "כל ההתחלות": נאומו של דוד בן גוריון לרגל הכרזת העצמאות של מדינת ישראל; נאומו של חיים וייצמן לרגל פתיחת האספה המכוננת; נאומו של גדעון האוזנר במושב הפתיחה של דבר התביעה במשפט אייכמן. כל אלו הם בין הנאומים שייזכרו על ידי הדור שחווה את האירועים הללו וגם הדורות הבאים שילמדו עליהם. כולם התקיימו לרגל אירועים חד פעמיים של מעבר להתחלות חדשות.

לפי מסורת עתיקת יומין (שהחלה בסביבות תחילת המאה הקודמת) מוסדות אקדמיים בארה"ב מקיימים טקסי סיום לימודים. גולת הכותרת של הטקסים הוא 'נאום ההתחלות' (Commencement Speech) הנישא על ידי אישיות ציבורית ידועה ורמת מעלה. נאומים אלו זכו לא מכבר לכינוי נאום ההתחלות מכיוון שגלומה בהם התפישה שמכירה בחשיבות האירוע בחייהם של סטודנטים בוגרי אוניברסיטה כלומר, היותו נקודת זמן של התחלות חדשות.

מוזמנים לטקס סטודנטים המסיימים לימודיהם במוסד אקדמי והוא נפתח ב"נאום ההתחלות" שבו הנואם נושא ברכות ומחמיא להם על שבחרו להרחיב את מאגר היידע שלהם. הנואם שם דגש בדבריו על מוטיב ההמשכיות, כדי שהנוכחים יחושו שנקודת הסיום היא גם נקודת התחלה של משהו חדש. הנאום נותן ביטוי לעבודה הרבה שהשקיעו אך כל זה נעשה על מנת להכניס את הדברים לקונטקסט עתידי.

רבים מאיתנו האזינו לנאומי התחלות (אלא שלא כך מכנים את הנאומים האלו אצלנו). כבוגרי המוסד האקדמי שבו בילינו כמה שנים טובות, הוזמנו לטקס סיום התואר, ושמענו נאומים מפי נשיאי וראשי מחלקות באוניברסיטה, כמו גם נאומים של אנשי ציבור שהוזמנו במיוחד לטקס הסיום. אין מתכונת או מסורת קבועה שחייבת להיכלל בנאומים, בסדר הופעתם או בתכניהם. לעומת אופיים זה של הטקסים אצלנו, בארה"ב מבקשים להבליט את העובדה שטקסים מסוג זה הנם נקודת זמן משמעותית: מעבר מפרק זמן אחד של התנסות ולימוד אל פרק הזמן הבא של התנסות חדשה במשהו והרחבת ידע. 
למרות שמרבית המעברים בחיינו כאן בארץ, אינם מלווים באירוע מנציח שנועד לתת תחושה של סיום והתחלה חדשה, בדרך כלל נישאים נאומים חגיגיים, חלקם עולים בקנה אחד עם הכינוי, נאומי ההתחלות  וחלקם לא. מבחר דוגמאות הם הנאומים הנישאים בסיום קורס צבאי ולקראת שחרור, כמו גם בסיום תפקיד במקום עבודה ובסיום לימודים לתואר אקדמי.

ברק אובאמה הינו הנשיא השישי שהוזמן לשאת נאום התחלות בפני בוגרי "אוניברסיטת נוטרה-דאם" במדינת אינדיאנה שבארה"ב. זו אוניברסיטה שנחשבת כמעוז תומכי הכנסייה הקתולית. אובאמה הוא גם הנשיא התשיעי שמקבל תואר לשם כבוד מאוניברסיטה זו. האירוע ונאומו של אובאמה שם זכו לכותרות ראשיות ולתגובות בתקשורת ובמערכת הפוליטית. הם כיכבו כנושאים המרכזיים שעל סדר -היום הציבורי.

מה היה כל כך מיוחד בנאומו של אובאמה?

תעתיק הנאום שאובאמה נשא במאי, 2011 – "הרעיון האמיתי של האוניברסיטה" – (The Real Idea of a University) כלל מגוון רחב של נושאים. אבל לא בזה העניין. העניין המושך תשומת לב הוא ההתייחסות של הנשיא למפגינים שפרצו לדבריו. 
לא כל מי שנכח בטקס והאזין לנאום עשה זאת מתוך כוונה למחוא כף ולהריע לנשיא הטרי, שגם קיבל באותה הזדמנות תואר לשם כבוד. המפגינים הופתעו מפני שבניגוד לציפיותיהם אובאמה לא טווח בהם במהלך הנאום. לשווא הכינו לו מנה גדושה של גידופים. באופן די מפתיע, האש כלפיו נורתה מתוך זרם קטן של מסתייגים שהתכונן בעוד מועד להשמיע קול ביקורתי וזועם נגד מדיניות הנשיא ואמנם עשה זאת בגדול.

האם זה Happy End?

התשובה היא "כן", ומיד נבין מדוע.
נקדים ונאמר שלקראת הנאום מכון המחקר 'PEW' ערך סקר דווקא בין הקתולים שבקמפוס אוניברסיטת נוטרה-דאם. מתראיינים רבים הביעו דעה תומכת באובאמה. גם סקרי המדיה השונים הראו שהסטודנטים מרוצים מההזמנה שנשלחה לאובאמה לשאת את נאום ההתחלות לכבודם. שכן, מי יתנגד להיות נוכח בטקס מכונן שכזה שבו הנשיא בכבודו ובעצמו נושא את נאום ההתחלות? לא מפתיע שבקרב התומכים נמצאו רבים שדווחו לפני ולאחר מעשה, על סלידתם מהמסתייגים האולטרה-שמרנים'. 
המסתייגים התמקדו בסוגיית הזכות להפלה. מדובר בקומץ אזרחים, מיעוט שולי אך קולני ביותר. הם עשו את מלאכתם כהלכה. זאת לא הפעם הראשונה שלהם כידוע, מאחוריהם שנים רבות של הסתייגות קולנית בסוגיה זאת. בעת נאומו של אובאמה, הם הבינו היטב שאם לא ישמיעו קולם ברמה, לא תהיה להם כל השפעה על מדיניות הבית הלבן. ברחבי ארה"ב קיימות כמאתיים אוניברסיטאות קתוליות. נוטרה-דאם היא אחת מהן. במדינה שבה חופש הביטוי הוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור", הייתה לגיטימציה מלאה לקבוצה, כמו זו שהפגינה את מחאתה במהלך הנאום שאובאמה נשא, להעביר את המסר הקתולי האולטרה-שמרני שלה בסוגיית הזכות להפלה. חברי הקבוצה ששו לנצל את ההזדמנות. בלי להיכנס לפרטי המתחים השוררים בין הזרמים הקתוליים ותורותיהם, זו הייתה הזדמנות חייהם של המיעוט הזועם להשמיע רעש גדול. ידוע שאובאמה מתנגד לאיסור הדתי נגד הפלות, נהפוך הוא, אובאמה מבין את הצורך של כל משפחה אמריקנית ומנסח מדיניות שתעזור לנשים לתכנן את גודל המשפחה הרצוי להן.

הפואנטה של כל זה – בהפוך על הפוך – אובאמה זכה בהוקרה ובאמון, גם כמנהיג אומה וגם כדמות המובילה את הדמוקרטיה המערבית הגדולה ביותר. מה היה הרגע שכתוצאה ממנו מגיעות לו מחמאות אלו?

בתום הנאום המדובר, העביר אובאמה את תעתיק הנאום שנשא לידי גורמים ציבוריים, כמו הבית הלבן והתקשורת, כשהתעתיק כולל בתוכו את גוף הנאום וגם את טקסט קריאות הביניים של המפגינים במהלך הנאום.
קישור: קריאות הביניים של מפגינים הוכנסו לתעתיק הנאום שנמסר לתקשורת

ההבטחה של אובאמה לבוחר האמריקני, שהוא "יהפוך את הבית הלבן לשקוף יותר", הפכה להבטחה קונקרטית והתמלאה.

בניגוד לביקורת שחיפשה את אובאמה בפינה, בתחילת כהונתו – כעת כשבחר להעביר כל מילה שלו וכל מילה שהשמיעו המפגינים נגדו במהלך הנאום לידיעת התקשורת והציבור האמריקני במסמך רשמי, ובכך העניק משקל שווה לדבריו ולהתבטאויותיהם, הוא מילא הבטחתו בפועל ורשם לזכותו אירוע מקורי הממחיש מהי שקיפות.

נאום ההתחלות שלו ייזכר לא רק בשל היותו טקסט מצויין ללימודי רטוריקה. האירוע כולו ייזכר כעדות לכך ששקיפות נחשבת בעיני הנשיא כערך מרכזי. יום יבוא ומישהו יבדוק ויתעד את ציוני הדרך בהתפתחות הדמוקרטיה בארה"ב, ויעיין בערך 'שקיפות'. לאובאמה יינתן אז ציון לשבח על כיבוד הזכויות הבסיסיות של האזרח, במיוחד זכותו לדעת, שהפכה לקלישאה במקומותינו.

מי אם לא ביבי צריך להפנים את המחווה לדמוקרטיה שבאה לידי ביטוי באירוע, במיוחד ערב השיחות שהוא מתעתד לקיים עם הנשיא ופמליית הבית הלבן? אם יוכיח שהוא מעריך שקיפות ופועל לקיים אותה, חסידיו ומתנגדיו של ביבי יוכלו אז לדעת שבמישור החשוב של שקיפות הממשלה אין ויכוח ביניהם.

הנואם האולטימטיבי

בנאומו של נתניהו (יו"ר האופוזיציה בממשלת אולמרט), היו כל הרכיבים הבלתי צפויים – עובדה שבוודאי הפתיעה את הנוכחים באולם המליאה של הכנסת והצופים בבית או המאזינים לרדיו. והעיקר – ביקורת מובלגת ביותר הייתה כאן. היה זה נאום מרתק, ענייני אינטליגנטי שפנה אל השכל והגאווה הלאומית. היה זה נאום מאוזן מבחינת מינון האתוס, הפאתוס והלוגוס. כל מה שמבדיל בין נאום משכנע, שקול ומידתי לבין נאום סתמי, שבלוני, מרדים ומשעמם.

 

אנדרטה לאלדד רגב ואהוד גולסווסר בפארק אדמית
אנדרטה לאלדד רגב ואהוד גולסווסר בפארק אדמית. קרדיט: ויקיפדיה

חכמת בניית הנאום מתחילה ומסתיימת בסדר העלאת הטיעונים – על פיו איזה סדר יש להגיש את הטיעונים?

הנואם בונה את הסיטואציה בכוון הרצוי לו, ולאחר שהוא משוכנע שהקהל הבין את אופי המעמד לאשורו, את כוונותיו של הדובר ולאלו מקומות מיועדות מילותיו, רק אז הוא ממלא בתוכן את המסגרת שיצר.

ממליצים על שלושה סדרים, שיסודם בעוצם הטיעונים: סדר של "עוצם גדל והולך", סדר של "עוצם פוחת והולך", וסדר "נסטורי",ְבו פותחים ומסיימים בטיעונים רבי העוצם, ואת שאר הטיעונים משבצים ביניהם. וזה מה שעשה נתניהו הפעם. שכן, כנואם מבריק הוא יודע שאין זה יעיל לאמץ סדר אחד ויחיד. תכליתו של נאום אינו לשכנע. תכליתו העיקרית היא לשאת חן, לרכך, לאפשר לקהל להסכים עימו ביתר קלות, בזכות קסם הדיבור. נאום הוא יצירת אומנות. סדר הנאום מבוסס למעשה על אסתטיקה הנענית לדרישות של מעשה יצירה. הנואם מנסה להתקרב לסדר רטורי המתאים ביותר לקהל מאזינים נתון.

ראשית חוכמה – אי-אפשר להתחיל לנאום בחלל ריק. המעמד שאליו שייכים הדברים חייב להיות ברור. הקהל רוצה לדעת אם הדובר איתו או נגדו; האם הוא בא חמוש לקרב [נגד הליקויים והכשלים, במקרה שלנו] או שיש לדובר עניין במהות המצב?
בעוד הברזל חם מפתה מאוד להכות בו בפטיש, ולהציג עמדה של –  "אמרתי לכם". אריסטו כבר ציין, שלא זו בלבד שאין להתדיין עם כל אדם, אלא שיש להימנע מדיון בשאלות מסוימות. והשאלות המסוימות, דהיינו, הכשלים והליקויים של מלחמת יולי 2006 (מלחמת לבנון השניה), אינם מעניינים אותו ברגע זה.

א. יצירת הסיטואציה:

תושבי הצפון, תושבי דרום הארץ, המגזר הפרטי, כוחות הים היבשה והאוויר, כוחות ההצלה, הילדים במקלטים, כוחות הרפואה, המגזר הציבורי בכללותו – אלו הם קהלי היעד ששמעו קודם כל תשבחות  – גישה חיובית קולעת למעמד שאותו רוצה נתניהו ליצור.

כל מה שנתניהו רוצה לספק לקהל שלו הוא עושה ברגע הראשון. הוא מעורר ומגביר את הסכמתו של קהל המאזינים לתזה שתבוא לאחר מכן. הכוונה שלו היא להעלות טיעונים כדי להשיג את הסכמת קהל המאזינים. לעורר רצון טוב ועניין בלב קהל המאזינים, להטות את ליבם אחרי הנואם.

בראש ובראשונה מספק נתניהו "טיעון חזק" שיעלה את רמת הגאווה העצמית של כל לוחם, אזרח, הורה, וילד שנחשף לנאום. הוא פונה לכל אחד ואחד מהקהל הפוטנציאלי שלו ובונה סיטואציה של "אתם הייתם נפלאים". את הדגש נתניהו מציב בתפיסה קולקטיבית של "כולנו". תוך פירוט ודוגמאות מתובלות בפאתוס במינון הנכון, כלומר, פאתוס מידתי, "כולנו עוברים ימים קשים, שכול, יגון, סבל, הקרבה, הרס וחורבן… כולנו כואבים את היגון…", הדגש עובר לנימה חיובית מחזקת ומאחדת. "אלו גם ימים של רוח גדולה שמפעמת בלב העם ומאחדת אותו. זהו רגע של אחדות".

ב. המעבר להצגת התזה המרכזית:

"זהו רגע של חשבון נפש… יש להבין דבר אחד יסודי" – נתניהו מציג משנה מדינית ברורה לקהל הקשוב שלו: "כל גוף חי (אורגניזם או קולקטיב חברתי) חייב שני דברים – לזהות סכנות ולטפח עוצמות כדי להדוף אותן".
חיזוק התזה נעשה באמצעות אנלוגיה מעניינת ביותר המניחה את הדגש על האתוס:
הרצל היה מנהיג ["שידע לזהות סכנות ואחר כך תכנן כיצד לשקם עוצמות העם היהודי בארץ ישראל"] – "היום אני אומר – אנו עומדים בפני סכנה המאיימת על קיומנו –

ג. הגדרת הסיכונים העומדים בפני מדינת ישראל.
אם לא ברור היה עד כה מהם הסיכונים ובמה צריכה מדינת ישראל להתמקד, הרי שבנאום יו"ר האופוזיציה מוגדרות הסכנות בצורה הברורה ביותר. יש לציין שלפני כשבוע התראיין נתניהו על-ידי סטפן סאקור מערוץ ה BBC, בתוכנית "שאלה נוקבת". שם הוא הגדיר את הסיכונים שבפניהם עומדת ישראל. באמצעות אותה אסטרטגיה של משיכת תשומת לב הקהל – ואת הקהל הבינלאומי יש לעורר דווקא על ידי תקיפת היריב, דהיינו, המראיין הבריטי, ופירוט כשלי הבריטים במלחמות העולם וכשלים של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן  – ואחר כך על ידי הגדרת המצב. והמצב אותו הגדיר נתניהו בראיון ההוא, וגם היום, הוצג על ידי טיעון חד-משמעי – האויב הוא אחמדי-נז'אד, איראן על שלוחותיה, דהיינו, החמאס הסוני והחיזבאללה השיעי. את שלוחותיה אלו מפעילה איראן כמו "תמנון המפעיל זרועותיו עד שהוא מבצע את זממו בקרבנו".
כך אחמדי-נג'אד פועל לעת עתה כדי להסוות ולהסיט את העולם מהיעד העיקרי של איראן – בניית נשק גרעיני להשמדה המונית שתאיים על כל העולם.

ד. הגדרת האויב – האויב היחיד של מדינת ישראל הוא האויב שבחוץ. דהיינו, איראן על שלוחותיה.
נתניהו, כיו"ר האופוזיציה, לא נזקק לביקורת נוקבת כנגד ביצועי הממשלה בחודש שחלף. למרות שמעצם היותו ראש האופוזיציה צפוי שינגח את הקואליציה. נתניהו הוא רטוריקן מאוד משומן. נתניהו מסרב לבנות קונטקסט שחוצה את העם לשניים, או את הכנסת לשניים. הוא בוחר ללכת בדרך בלתי צפויה, מפתיעה, מושכת תשומת לב פי כמה וכמה מביקורת צפויה. נתניהו מצביע על האויב היחיד הנראה באופק שלו כרגע, והוא איראן, ונשיאה אחמדי-נג'אד. אין אויב אחר. פעם היה זה היטלר. "מאז היטלר לא קם צורר כמו אחמדי-נג'אד, נשיא איראן… זו סכנה קיומית".
ההפתעה ניכרה בהבעות פניהם של רבים מבין חברי הבית. אי אפשר היה להתעלם מסימני בוז על פניהם של חלק מהנוכחים ואיזו ציפייה לכאסח; אבל נתניהו לא הרים כפפה זו. יפה עשה. בכך הוא הצליח לרתק את המאזינים עוד ועוד. קהליו של נתניהו האזינו בעניין רב למשנה המדינית ולפרטים שהובהרו באופן הפשוט והקולע ביותר לגבי תמונת המצב העכשווית.

ה. הקדמה להצגת הפתרון 
כהקדמה להצגת הפתרון שוב מעלה נניהו טיעון חזק המחמיא מאוד לקהלים רבים המאזינים לו: "כוחות גנוזים נתגלו בעמנו – קודם כל, העוצמה, הגבורה, אומץ הלב, האחווה, ההקרבה של החיילים בכל המישורים, גם אנשי ההצלה שנכנסו לאש התופת…". עוצמה שנייה שנתגלתה "עוצמת תושבי הצפון והדרום שעמדו בגבורה בסבל ואמרו 'תמשיכו, אנחנו מוכנים לעבור את הסבל, רק השלימו את המלאכה'". ביבי משבח את העוצמה הזו "שבאה מלמטה… זה דבר פנטסטי!" עוצמה שלישית שנתגלתה היא "עוצמת העם כולו, אנשים טובים מהמגזר העסקי, רופאים, מורים, אחיות ואנשי רוח – העם – פתח ליבו, כיסו וביתו" "זהו עם המסוגל לחולל נפלאות, זה העם שאני מאמין בו" "כל ישראל ערבים זה לזה" "עת צרה לישראל, אחים אנחנו" (פרפראזה על "עת צרה ליעקוב").

כל מי ששמע היום את נתניהו יכול היה להשתאות מעוצמת הביטחון העצמי שלו. הוא הוכיח היום שאינו צריך לנגח את יריביו הפוליטיים מבית כדי להעביר את משנתו. גם ללא ניגוח הוא בטוח שהקהל קונה וגומע כל מילה שלו. מה שהוא צריך לעשות הוא יודע טוב מאוד. 
 
ו. הפתרון:
סוד הנאום הרהוט הוא שיטתיות ועקביות במבנה הנאום וסעיפיו. בכל נאום מוצלח יש גם צורך לספק צרכים פוליטיים של יריבים ואוהדים כאחד.
לצורך סיפוק הצרכים של הקהל בהשמעת ביקורת מסוימת, וכדי לעורר שוב את תשומת ליבם של מאזיניו, מעיר נתניהו בתקיפות מה, ש"היו כשלים בהיערכות ובניהול המלחמה, ודאי נידרש בהמשך להפיק לקחים ולתקן.
בכך מסתפק נתניהו, כיוון שיש לו מסר חשוב יותר –
"ברגע זה נתרכז בנקודות חשובות בעיני, להבטחת ביטחוננו ועתידנו" – מקפיד על תחביר מכליל, "כולנו דואגים לביטחוננו ועתידנו".
הפתרון מתחיל בציון עובדות: קונצפציה של נסיגות חד צדדיות שקרסה, משום שהיא  ביטאה חולשה. היעד הוא אם כן, מדיניות של עוצמה והרתעה. ואז מגיע טיעון חזק נוסף – צריך להבין על מה הסכסוך. הסכסוך הוא על עצם הקיום שלנו – "האויבים רוצים לחסל אותנו", ולא רק אותנו אלא  את העולם המערבי כולו.
אין מנוס כיום אלא ליצור בריתות. עם כמו שלנו זקוק לבריתות והוכח במלחמה זו שאנו מסוגלים לייצר בריתות לא רק עם מדינות המערב אלא גם עם מדינות ערביות.
והרי הטיעון המכריע – ברית יוצרים עם שותף חזק. הדגש איננו על הטעות שבנסיגה חד צדדית אלא על הלקח החדש שיש ללמוד והוא שמדינות מעוניינות לכרות ברית עם חזקים. הדימוי של ישראל חייב להיות דימוי של מדינה בעלת עוצמות לא רק במישור הכלכלי אלא גם במישור הביטחוני והפוליטי. "אדם שואף להתחבר עם החזק".
כלומר, אליבא דנתניהו, אל תטעו – אין מחלוקת מבית. נתניהו עקבי. הפתרון הוא שצריך להתחזק בעיני העולם. זו הסיבה שאינו תוקף את הקואליציה. אם בניית העוצמה שלנו בכל המישורים היא צו השעה, אין השעה נוחה לויכוחים ותגרנות מבית. אדרבא, לפי נתניהו כולנו חייבים להפנים את העובדה שרק ישראל חזקה תזכה בידידים בעולם. גם הידידים חייבים להפנים שהאויב העיקרי הוא האויב של כולם – איראן. ציר הרשע. הטרור. ישראל על המפה של המדינות הנלחמות בטרור.

ז. התנסחות

מטפורות כגון "חיינו בתרדמת וקיבלנו צלצול השכמה" (תרדמת מזכירה את מצבו של אריק שרון…), "כל ישראל ערבים זה לזה", "עת צרה לישראל" "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" נמצאות ברשימת המצאי שלו. אצל כל רטוריקן נודעת חשיבות להתנסחות הנכונה, מחוות הגוף, ביטויים מקובלים, משום שהקישוטים הללו מיועדים לשבות את לב המאזין, עורר אהדה ולא אנטגוניזם. בקושי ניתן למצוא מילות שלילה בנאומו של נתניהו. הוא הרבה להשתמש בטיעונים המנוסחים על דרך החיוב. "הבה נחזור למציאות ולעצמנו, לערכים שיבטיחו בטחוננו וקיומנו". הוא גם לא השתמש בכינויים מעוררי חרדה, דמגוגיים, כגון "אויב אכזרי" "אויב רצחני ומסוכן ביותר". למרות הצפייה, זה לא קרה. הדמגוגיה הייתה היום מביבי והלאה. נתניהו לא נפל למלכודת הדמגוגיה הפעם, גם כאשר התייחס לאיראן, וזיהה בה את הסכנה המרחפת על ישראל. לא זו המטרה. המטרה של ביבי הייתה לשבות את לב הקהל כדי שיאזינו לפרטי משנתו המדינית.

ח. סיום הנאום במסר של "התעלות מעל למצב" – כפי שנהוג אצל מנהיגים מערביים דגולים
"אני מאמין שהמן הרשע המודרני (הכוונה לאחמדי-נג'אד/נסראללה) הזה יתחלף בכורש אחר. העם חזק! הצבא חזק! יהודה תשכון לבטח ועם ישראל ישכון בארצנו לעד – מסר שמאחד את כולנו!"

אכן, הנאום הוגדר כבר בתקשורת כ"נאום לא מתלהם". נקווה שנוכל ללמוד איך צריך לנהוג בשעת משבר, או לפחות בעת יריית הפתיחה לציון תחילת השיח הציבורי ביום שאחרי.

נקווה שמחיאות הכפיים שנתניהו זכה להם יהוו אות ותמרור לדפוסי שיח נכונים מעל בימת הכנסת. נקווה שיחד נוכל להרים את המשא הכבד של מה שמצפה לישראל בטווח הקרוב והרחוק.

אפשר לומר שהיה זה אחד הנאומים הטובים, המעניינים והמוצלחים ביותר שנשמעו כאן לאחרונה. נאום שקול, מידתי, מאוזן, מפורט ומתוכנן לעילא ולעילא.

התקשורת בנתה תסריט אחר, כנראה. התקשורת כבר חיכתה לכאסח במליאת הכנסת "ביום שאחרי" והכינה את הציבור לכך. הקהל שמע לאחרונה מהתקשורת על ועדות חקירה שיקומו, על ליקויים וכשלים שייחשפו לעיני כולנו, ועל מנהיגים שילכו הביתה לאחר שיתנו תשובה על החורבן וההרס. יתרה מכך, הקהל בוודאי העריך שמי שיתקוף בציניות הוא יו"ר האופוזיציה. אבל התבדינו. אנו מכירים היטב יו"ר אופוזיציה שעשו זאת בעבר, וזוכרים היטב נאומים שכל מטרתם הייתה לצבוט ולעקוץ באירוניה וציניות, ולהגזים בפרטים פתטיים של המצב.
הפעם – זכינו בנאום ובנקודת מבט מעוררת מחשבה. נתניהו לא טעה כשאמר שצריך לעשות חשבון נפש במובן של deliberation.

מאוחדים – ננצח!

לידיעת הגולשים – לאחרונה התפרסם מחקרי על הרטוריקה של יאסר ערפאת, בשנה הגורלית המתחילה עם שובו להתגורר בעזה ומינויו ליו"ר הרשות הפלשתינית (1994-5).