Tag Archives: נתניהו

האיש ש"מדפדף" ושאינו חייב לאף אחד

מגיל צעיר, רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

בימים אלו, שני עניינים מדירים שינה מעיניו של נתניהו, בהקשר של תפקוד המשטרה והמפכ"ל רב-ניצב רוני אלשייך: הדלפות מחקירות המתנהלות נגדו ונגד רעייתו, שרה; ניהול חקירות נגד ראש ממשלה מכהן. אלשייך מוכן לספוג את ההאשמות נגדו אבל רק עד גבול מסויים. הוא מונחה על ידי עקרון בל יעבור: אני איש ש"מדפדף", אדם שאינו חייב לאף אחד. מה הקשר? מניין אלשיך שואב את עקרון הדפדוף ומה פירוש הדבר?

רוני אלשייך. באדיבות: ויקיפדיה

בראשית הדברים רצוי להטעים ולומר כי לא לילד הזה פילל נתניהו כשביקש מרוני אלשיך למלא את תפקיד מפכ"ל המשטרה. ולעניין ההדלפות יש להבהיר: הסערה הנוכחית שמציפה אותנו דרך אמצעי התקשורת נוצרה סביב המתקפה של נתניהו כנגד המשטרה והטענה להדלפות לא חוקיות בכל הקשור לחקירתו. כפי שנתניהו כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "מאז שהיועץ הפוליטי ליאור חורב מונה ליועץ חיצוני של המשטרה בעלות של מיליונים על חשבון משלם המיסים וללא מכרז, ההדלפות הלא חוקיות הפכו לצונאמי וההחלטה להימנע מהמלצות נעלמה כלא הייתה". המשטרה מצידה הוציאה תגובה לפיה אין לה כל כוונה להיגרר ל"מתקפות חסרות שחר שנועדו לשבש את עבודת המשטרה ולפגוע בלגיטימיות שלטון החוק".

הגנה על שלטון החוק היא ערך עליון שעומד בראש מעייניו של אלשיך. בבסיס האמירה החד-משמעית בדבר שלטון החוק עומד העיקרון שהוא אינו חייב לאף אחד.

אז איך ייתכן שאדם שנבחר ב"פינצטה" לכהן כמפכ"ל המשטרה בישראל, וזכה ל"מחזרים" רבים שתמכו במינויו זה אומר בפה מלא ובריש גליי: אני לא חייב לאף אחד. אני מדפדף.

קצת על האיש, רוני אלשייך

מגיל צעיר רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

רוני אלשיך אובחן בילדותו כגאון והוקפץ שתי כיתות. היו לו למעלה מ-160 נקודות במבחני האינטליגנציה. הוא היה ילד טוב ירושלים – שקדן, שקט ומוערך. בהמשך, הוא למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", ספינת הדגל של הציונות הדתית. את אימו איבד בגיל צעיר ומאז השקיע הכל כדי לבנות את עצמו. את לימודיו המשיך בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. בן 18 התגייס לצנחנים ושנה אחר כך התחתן. את השירות הצבאי הוא אהב אבל חיפש כיוון אחר וכאשר ב-1988 פנה אליו בכיר מהשב"כ והציג לגייסו לארגון הוא הסכים. בראיון הקבלה אלשיך הודיע שהוא שואף להיות ראש השב"כ. בשב"כ הוא צמח תחת ראש אגף החקירות חיים בן עמי, שנהג להצביע עליו: "כוכב". אמין. מתוחכם, זיכרון אדיר. "פוטנציאל לראש שב"כ". בשנים ההן נגלה כישרונו הגדול בפוליטיקה ארגונית. ב-2005 אלשיך מונה לראש מרחב יהודה, שומרון וירושלים. מספרים שכאשר חנך משרדים חדשים, הקים במתחם גם בית כנסת והכניס אליו ספר תורה. בתוך השירות ומחוצה לו התפתח בימים ההם הדיון על הדומיננטיות של בעלי הכיפות, על פסוקים שהחלו מוצאים את מקומם בתוך מסמכים ותדרוכים. אלשיך הוא אדם דתי. זה ברור.

שנת 2015 הייתה שנה רעה לשלטון החוק בישראל. רעה במיוחד למשטרה. ראש היחידה לחקירות הונאה תת-ניצב אפרים ברכה, התאבד. וכדור השלג נגד המשטרה הלך והתגלגל ותפח. צמרת המשטרה שרתה בכאוס מוחלט. אלשיך קיבל מינוי להוביל את המשטרה כמפכ"ל. כך החלו החקירות של שרה נתניהו בעניין "מעונות ראש הממשלה" והחקירות של ראש הממשלה. אלשיך אגב מתחרט על האמירה שלו בנוגע לסיום המתקרב של חקירת ראש הממשלה ומאז הוא משתדל שלא להדליף מידע כזה לתקשורת.

עקרון ה"דפדוף"

בראיון שאלשיך העניק לתקשורת (שפורסם גם ב"כיכר השבת" ב-17.9) הוא ניסח את ה"אני מאמין" שלו, בחיים ובעבודה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. מדובר בדרך חיים הנשענת על עצה שר' נחמן מברסלב מספק לכל אדם. היא כתובה בספרו מבצר המרגליות, ואכתוב עליה מייד. על פי העצה אלשיך פועל גם בתפקידו הנוכחי ולדבריו היא גם הקלה עליו את המעבר מהשב"כ למשטרת ישראל.

מבצר המרגליות מאת רבי נחמן מברסלב

אלשייך:

מעל חדר המנוחה שלי בירושלים רשומה עצתו של רבי נחמן מברסלב : 'טוב שיעשה לו אדם התחלה חדשה בכל פעם – כי ההמשך הולך אחרי ההתחלה'. זה פשוט וחד … אני איש שסוגר נושא ומתחיל נושא חדש, אני מדפדף…לא חייב לאף אחד!

ובמקור זה נראה כך: (ר' נחמן מברסלב, מתוך: מבצר המרגליות):

אָמַר, שֶׁטּוֹב שֶׁיּאמַר הָאָדָם… הַיּוֹם אֲנִי מַתְחִיל… וְיַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה, כִּי כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַהַתְחָלוֹת. וַאֲפִלּוּ הַמְחַקְּרִים [החוקרים] אוֹמְרִים שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא כְּמוֹ חֲצִי דָּבָר שֶׁל כָּל הַמַּעֲשֶׂה. נִמְצָא מִמָּה נַפְשָׁךְ יַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה וְיאמַר כַּנַּ"ל. כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ אִם הָיָה מִקּדֶם טוֹב, עַכְשָׁו יִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם מִקּדֶם לא הָיָה טוֹב, בְּוַדַּאי צָרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה: עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הֵן הַתְחָלָה.

"ויעשה בכל פעם התחלה", או עקרון הדפדוף, מסביר גם מדוע, כשאלשייך נשאל על ידי הכתב דורון הרמן, "האם אתה 'איש' של ראש הממשלה?", הוא השיב: "… הבהרתי גם לשר וגם לראש הממשלה שאין שום הבטחה בין אם בסמכות, ובין אם לא בסמכות שהיא תקפה. מבחינתי, אני עושה את התפקיד למען עם ישראל".

קרנות המזבח של מנהיג דועך

כנס הפתיחה של מושב החורף – המושב השלישי של הכנסת ה- 18 – ייזכר כציון דרך בתהליך דעיכתו של נתניהו כמנהיגה הפוליטי של ישראל. אתמול דיבר נתניהו כאילו הוא ממשיך דרכם של בנימין זאב הרצל ודוד בן גוריון ונאחז בהם כמי שאוחז בקרנות המזבח. נאומו החל באזכור הוגה חזון המדינה היהודית, בנימין זאב הרצל והמשפט החותם אותו היה אזכור דוד בן גוריון במעמד הכרזת העצמאות: "ההכרה בדברי מגילת העצמאות היא היסוד האמיתי לשלום".

על מה בדיוק נשען נתניהו בנאומו אתמול ובמה הוא נאחז בעיקר? כל מעייניו היו נתונים למישור המדיני ואת מבוקשו וגלגל ההצלה שלו לטיעון – מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי וזכותו עליה היא זכות היסטורית – הוא מצא בדמותם של אבות הציונות ההיסטוריים, הרצל ובן גוריון. בעיקר שימשה אותו אתמול הפסקה הראשונה, ההיסטורית, מתוך מגילת העצמאות, המכילה נימוקים שונים לזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. אין ויכוח שזהו מסמך מכונן בהקשר של הזיקה ההיסטורית והרוחנית של העם היהודי לארץ ישראל.

יחד עם זאת, ועם כל הכבוד לנתניהו שהעלה על נס את החלק ההיסטורי הפותח את מגילת העצמאות, חשיבותו של המסמך איננה מתמצית רק בכך. חשיבותו היא גם במתווה המעשי למדינה הריבונית שקמה ב- 1948. המסמך נותן ביטוי לעקרונות עליהם יתבססו מוסדותיה המדיניים של ישראל הריבונית.

עקרונות הדמוקרטיה הליברלית שעליהם הכריז בן גוריון, בהקריאו את מגילת העצמאות בפני מנהלת העם, מועצת העם ומנהיגי היישוב, ב- 14 במאי 1948, הפכו אתמול לאבן נגף במהלך שתכנן נתניהו להוביל. יו"ר הכנסת רובי ריבלין, שפתח את מושב החורף, הדגיש בלהט אי אילו "בעיות בהתנהלות הממשלה מול נציגי העם בכנסת". עוד בטרם עלה נתניהו לדוכן הנואמים הוא שמע את תביעתו של ריבלין כנגד התנהלותה של הממשלה מול הכנסת:

"הכנסת איננה פועלת כמו במשטר נשיאותי,  אלא כמו במשטר פרלמנטרי. למרות שאיננה נקייה מתחלואים, היא גם איננה 'תכנית כבקשתך'…" כך, בלהט ובנימה שאינה משתמעת לשתי פנים, טען ריבלין שהממשלה הנוכחית ושריה מחלישים את הכנסת ואת הדיון הציבורי הפרלמנטרי. הוא הציג את מושב החורף כ"מושב שיכול להיות מכריע ואולי אף היסטורי. יפלו בו הכרעות גורליות שייקבעו האם ימלאו ימיה של הכנסת ה- 18 אם לאו."

דבריו של ריבלין בוודאי לא הפתיעו את נתניהו. למרות זאת, נתניהו נראה מובס מרגע שעלה על דוכן הנואמים. את דבריו קטעו קריאות ביניים זועמות. למרות הקריאות לסדר, של ריבלין, המשיכו דברי הביקורת להתנפץ מולו ונתניהו נראה די נבוך ואובד עצות. בהשאלה, ניתן לומר שאתמול הציג נתניהו תדמית של "לוזר". הוא לא הצליח לרתק את הקהל בלהטוטי כריזמה ורטוריקה אלא זכה למבטים קשים מימין ומשמאל כאחד. נראה היה שהוא איבד אתמול מוניטין ואף חברי הבית לא נזהרו בכבודו. גם הרטוריקה שלו הייתה בינונית למדי ודמתה יותר לסגנונו היבש של שמעון פרס מהתקופה שכיהן כח"כ.

עוד בטרם עלתה יו"ר האופוזיציה, לבני, לבימת הנואמים נתניהו נכשל בניסיונו ליצור מומנטום ולהגיע לשיאים כנדרש ממנהיג בשעה מכרעת. יחסית למה שנתניהו ה"קוסם" יודע בדרך כלל לעשות ולמה שהוא יודע להציע באירועים מרכזיים מן הסוג הזה, הפעם הוא היה דהוי, מכובס, הוא לא הצליח לדבר מהבטן ואבדו לו הלהט והכריזמה שאליהם הורגלנו. בקול ענות חלושה הזכיר נתניהו את כאבה של משפחת שליט אך לא נכנס לשורש הבעיה.

ואז עלתה ליבני לדוכן הנואמים, לעגה לנתניהו ככל שיכלה וכמו ריבלין, דיברה גם היא "דוגרי" ומ"הבטן" כשהיא נועצת מבט בראש הממשלה ובתמורה הוא אפילו לא מביט ישר בעיניה אלא בוהה בניירות ועוטה על פניו סבר פנים חתום. התנסחותה של לבני לא הותירה מקום להטיל ספק בשאט הנפש שהיא חשה כלפי האיש "המדרדר את המדינה" – הוא בוודאי הופתע וברגע מסויים אף נדמה היה שזעה קרה מכסה את פדחתו.

ברם, בעוד לבני קוראת לעברו של נתניהו: "זאת ממשלה של כל דאלים גבר"; השריר מול ארה"ב אינו מפגן של כוח"; "הפכת את מדינת ישראל למדינה מפוחדת, המתריסה בפני מדינות העולם החופשי"; "אתה מתכסה בסיסמאות"; "הובלת למצב זה מתוך חולשה וחוסר יכולת להחליט"; "החוק המיותר שאושר אמש נולד בגלל הפחד שאם אין ליברמן אין ממשלה" – גם היא איננה מציעה פתרונות קונקרטיים.

לא נעים לראות ראש ממשלה במצב עגום כפי שהוא נראה אתמול במהלך הופעתו ונאומו בפני מליאת הכנסת. וחשוב מכך, לא נעים להודות במצב שאליו נקלענו ובעובדה שכרגע אין בסביבתנו או בין חברי הכנסת הנוכחיים אישיות בעלת כישורי מנהיגות ונחישות מעשית שמסוגלת לבצע מהלכים היסטוריים בעתיד הנראה לעין.

נאום ה"סתירות" – נתניהו בפיסגה

מדברי פתיחה אופטימיים למדי – "אני שמח להיות כאן עם תחילת המאמצים המשותפים שלנו להשגת שלום בר קיימא בין ישראל לפלשתינים", עובר נתניהו לדבר על מטרות המאמץ המשותף באומרו: "מטרתנו היא לעצב שלום בטוח ויציב בין ישראל לפלשתינים…". הסיום ממש אופטימי, "אין לי ספק שהשלום הוא אפשרי…." "באתי לכאן היום כדי למצוא פשרה היסטורית….." – נפלא!

כבר אריסטו הבדיל בין סוגים של נאומים על פי המטרות שלשמן נישאו. בסוג המשפטי, מטרת הנואם ללמד סנגוריה או קטגוריה על אדם, כדי להביא את השופטים בבתי הדין להחלטה על הצודק על פי החוק או על פי ההגינות והיושר. – (תמר ברוש, נאום לכל עת, ע' 10).

לא תמיד ניתן לזהות את מטרות הנואם בצפייה ובשמיעה ראשונה. לעתים קשה לנמען הבלתי מיומן לרדת לסוף דעתו של הנואם. לא כן נאומו של נתניהו.

שתי הצהרות הכניס נתניהו לנאומו, "אבל לא הגעתי לכאן כדי לנצח בוויכוח…" ; "לא באתי לכאן למשחק אשמה"…. – האם הוא עומד במטרות אלו? הבה נראה!

סתירה א' –

כבר בקריאה ראשונה של הנאום שתורגם לעברית באחד העיתונים שלנו, ניכר שנתניהו הציב לו כמטרה ללמד סנגוריה עלינו, היושבים בציון, ולקטרג על הצד שכנגד, הפלשיתיני. נוסחת ה"אשמים" וה"קרבן" מככבת בנאומו של נתניהו בגדול. בעיניו של נתניהו הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הנו סכסוך שבו יש רק שתי אפשרויות, האחד אשם והשני קרבן. הם, הפלשתינים, מחבלים בני עוולה, ואנחנו, הישראלים, כואבים ודואבים. נוסחה זו תמוהה שבעתיים נוכח ההצהרה המפורשת שלו: "לא באתי לכאן למשחק אשמה, שבו כולם בסוף מפסידים".

את האשמה של הצד שכנגד מציין נתניהו בדבריו באופן ברור ביותר:

"אנחנו רוצים שבקו הרקיע של הגדה המערבית יבלטו מגדלי מגורים, לא טילים"

"אנחנו רוצים שבכבישי הגדה יזרום המסחר, לא הטרור"

"יצאנו מלבנון, וקיבלנו מלחמה"

"התנתקנו מעזה, וקיבלנו טרור".

הייתי רוצה לשאול את נתניהו, כמי שאינו עוסק ב"משחקי אשמה", איך זה שאתה מטיל אשמה על הצד שכנגד בלבד? האם אתה חושש שיגדירו אותך ואת מחנה הימין כ"אשמים" [במידת מה], או כחסרי נכונות לשנות את העתיד ולהתפייס עם הפלשתינים? חז"ל צדקו כשאמרו: "וכל הפוסל פסול [..] ואמר שמואל: במומו פוסל" (קידושין ע א). כי מי שחושש שיאשימו אותו בפגם כלשהו מפתח נטייה להאשים אחרים בפגם.

ובכל זאת, ראה זה פלא, נתניהו מוכן להבליג ולסלוח לאשמים: "אני מוכן ללכת בנתיב השלום", הוא מודיע לאחר שטרח לעורר רחמים ולהציג את הצד הישראלי כעם למוד סבל.  נתניהו הוא ראש ממשלה שדואג לדור ההמשך: "אני יודע מה השלום אומר לילדינו ולנכדינו". השלום הבטוח חשוב ומשמעותי לדורי דורות, לכן מצפונו של נתניהו מחייב אותו להבליג ולעשות מעשה. מנקודת המבט שלו, העולה מן הנאום, הבלגה למרות שהצד השני אשם בכל, זו מחווה שאין לזלזל בה.

סתירה ב' –

בשפת הדמגוג משולבים אלמנטים בולטים, שמטרתם לעורר רחמים. כך גם בדבריו של נתניהו: "רק אתמול ארבעה ישראלים, ביניהם אישה בהריון ואם לשישה, נרצחו בברוטליות על ידי מחבלים בני עוולה". העובדות נכונות, לצערנו הרב, אולם השימוש בהן נעשה מתוך תקווה שלכולנו זיכרון קצר, עד כדי כך שיותר משלושה ימים אחורנית איננו זוכרים מאומה. בוודאי שאיננו זוכרים הרג של פלשתינים תמימים… על ידי כוחותינו.

סתירה ג' – מה זה "שלום אמיתי"? מיהם ה"אוייבים"?

אליבא דנתניהו, "שלום אמיתי" מותנה בחזרה למוטב של מישהו … אך אם תשאלו אותו, "מי צריך לחזור למוטב כדי שזה יקרה?" תקבלו תשובה בנאום עצמו: הצד שכנגד, הפלשתינים כמובן. נתניהו לא מכריז על כך במפורש, אלא משתמש בביטוי "אויבים לשלום". אבל את שמם איש אינו יודע, מלבד נתניהו. כדי להוכיח שהוא באמת לא הגיע לפיסגה למטרות של "משחק אשמה", אין הוא מציין את ה"אוייבים" בשמם המפורש… אלא מגייס את שיטתו הרטורית של מנחם בגין, שנאומיו הם מודל לשימוש במטפורות של ניגודים. מצד אחד של המטריצה, קיים צד המעוניין בשלום בכל מאודו ומאידך, ה"אחרים", "אוייבי השלום". אך אבוי, הפעם, קהל היעד, המאזינים לנאומו של נתניהו, הם קהלים, בלשון רבים. בתוכם יש אמריקאים, פלשתינים וישראלים. אלא שלנתניהו אין ברירה. אסור לו להשיב את פני קהל הבית שלו ריקם… הלא כן? חשוב לציין קיומם של "אויבי השלום" וזו לא הטלת אשמה ב"אחר", שכן אין להם שם….

סתירה ד' –

נתניהו מדבר על "התחלות חדשות לישראלים, לפלשתינים ולאנשים בכל האזור", אך חסר בדבריו רמז להתחלות החדשות של הישראלים. שכן, הוא מייחל לראות בערי הגדה מגדלי מגורים ולא טילים, אבל אין לו בכלל השגות לגבי הנעשה בצד הישראלי. אין לו כל דרישה מעצמו שאפשר להגדיר אותה כמעשה של "התחלה חדשה" [מה לגבי המשך הקפאת ההתנחלויות ,למשל?].

סתירה ה' –

נתניהו גם מכריז: "לא באתי לפיסגה כדי לנצח בוויכוח" ובכל זאת הוא נתון כל כולו להוכיח שהצדק עימו.

*****

גם בסיום דבריו. נתניהו שב ומטיל פגם ב… "אחרים" – "יש ספקנים רבים", הוא טוען. ואני שואלת, מדוע להכניס למשוואה את המילה "ספקנים", אם הספק לא מכרסם בתוכך, אדוני ראש הממשלה?

*****

יש לפנינו נאום פיסגה רווי סתירות, וחבל. שכן, עם יריית פתיחה שכזו, מה הסיכוי שנגיע לשיתוף פעולה ו/או נשיג מטרה כלשהי בפיסגה הנוכחית?