תגית: נתן אלתרמן

אתוס לאומי בעין הביקורת (2016-1948)

השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן שאותו הוא פרסם בעיתון דבר (דבר, הטור השביעי, 19.12.1947), העניק ביטוי פיוטי-סמלי וקולע מאין כמוהו להולדת המדינה, עוד טרם נולדה, ולמלחמת העצמאות, עוד בטרם התרחשה. אז כבר קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב העברי. ברבות הימים השיר "מגש הכסף" "הזמין"  יוצרי תרבות לכתוב בעקבותיו שתי פרודיות חתרניות המבטאות תהפוכות באתוס הלאומי.

********

מדינת ישראל מתייחדת היום עם זיכרם של 23,447 חללי מערכות ישראל ו- 2,576 נפגעי פעולות איבה. בשנה החולפת נפלו 68 חיילי צה"ל ו-31 איש ואישה נפגעי איבה. ביום זיכרון נורא זה נזכור את כולם. יהי זכרם ברוך!

יהי זכרם ברוך, יום הזיכרון 2016
יום הזיכרון 2016

שיר נולד
בתום עשרים יום בלבד מאז החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ואל מול מאורעות הפתיחה של מלחמת העצמאות, כתב אלתרמן בן השלושים ושבע את "מגש הכסף". השיר פורסם ביום שישי, ו' בטבת תש"ח, 19 בדצמבר 1947 בטור מס' 7 שבעמוד השני של העיתון, במסגרת המדור שכונן אלתרמן ב- 1943. מאז הצטרפותו לדבר ועד לפרסום "מגש הכסף", פרסם אלתרמן מעל דפי העיתון בסך הכול 216 טורים. "מגש הכסף" היה, אם כן, הטור ה- 217 במספר: הוא כולל 6 בתים, 27 שורות, 136 מילים. בראשו הוצבה הכותרת "מגש הכסף", ולצדה הציטטה הבאה, שהובאה בשמו של חיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". בתוקף מעמדו הציבורי המיוחד – הודות לשירים שפרסם בו, שבהם נהג להגיב על אירועי הזמן, קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב המאורגן – אלתרמן היה מחויב לכתוב את השיר. "מגש הכסף" השכיל להעניק ביטוי סמלי קולע להולדת המדינה שטרם נולדה ולמלחמת העצמאות עוד בטרם התרחשה.

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947
מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

למשך שנים רבות היה "מגש הכסף" לטקסט בעל תפוצה רחבה, שדרכו ביטאו רבים הן את חוויית התקומה ודבקותם במדינה והן את חוויית השכול והמוות הנגזרת מעובדת כינונה של המדינה. דן לאור* שחקר את מעמדו של "מגש הכסף" בזיכרון הציבורי כותב: "בכך נעשה 'מגש הכסף' לטקסט לאומי, קאנוני שכמעט אין לו אח ורע בתרבות הישראלית. מקום מיוחד ומרכזי תפס 'מגש הכסף' בטקסי יום הזיכרון, והוא היה למרכיב קבוע ובולט בתרבות ההנצחה של הנופלים."

השיר והמסר
שורות הפתיחה של השיר "מגש הכסף" נוסחו בלשון עתיד: "והארץ תשקוט… תעמעם לאטה". על רקע תפאורה לילית זו עומד להתרחש טקס שבו עתידה ה"אומה", הנושאת את אותות המלחמה תקבל לידיה את "נס" התקומה, בשני מובנים: במשמעות דגל המתנוסס על תורן, ובמשמעות של דבר שהנו למעלה מן הטבע.
במרכז הטקס עצמו ניצבים שניים – "הנערה והנער", מי שעתידים לשאת בעיקר את עול מלחמת העצמאות, שתגבה מן היישוב יותר מששת אלפי קורבנות, מצעירי הארץ בעיקר. השניים הם לוחמים והם מעורבים בפעילות מלחמתית בקו האש.
כשהם ספק חיים, ספק מתים, הם מתייצבים נוכח האם הגדולה, הלא היא "האומה". הדו-שיח שבשיר הוא שיאו של החיזיון הדרמטי:
אז תשאל האמה, שטופת דמע-וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים, שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש-הכסף
שעליו לך נתנה מדינת-היהודים.
המסר הגלוי הוא שמדינת ישראל היא פרי קורבנם של צעירי הארץ – "בהקריבנו את חיינו, אנחנו, צעירי הארץ, בני דור מלחמת העצמאות, היינו לאותו מגש של כסף שעליו, כביכול, נמסרה המדינה לרשותו של העם. מותם של הצעירים הופך לעובדה נחרצת בבית האחרון, החותם את השיר: "כך יאמרו. ונפלו לרגלה עוטפי-צל". בזה תם החיזיון.

מדוע פרודיה?
כעבור עשרים ושש שנה מאז פורסם "מגש הכסף" והפך לטקסט קנוני, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973). הייתה זו שנה של מפנה בתולדות מדינת ישראל במובנים רבים. היא סימנה את תחילת בחינתם מחדש של ערכי היסוד שהזינו את החברה הישראלית מאז ייסוד המדינה. כל זה השתקף היטב ביחס אל שירו של אלתרמן והמסר הטמון בו.
אמנם לטקסט היה עדיין תפקיד פעיל בייצוג המיתוס הציוני, וזה ניכר בטקסים של ימי הזיכרון לחללי צה"ל שהתקיימו במערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא, אבל חסינות המסר שבטקסט הקאנוני נפגמת על ידי קולות חתרניים, אנטי-ממסדיים. "אלו מבקשים לערער על מעמדו הקאנוני ובדרך זו לבטא ביקורת, הסתייגות ואף שלילה של המדינה וערכיה", טוען לאור במאמרו "המאבק על הזיכרון".

הפרודיה שחיבר דן אלמגור
דן אלמגור חיבר פרודיה ספרותית לוחמנית שביטאה ביקורת ציבורית על התנהלות הנהגת המדינה במלחמת יום הכיפורים.
כשנה וחצי לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, העניק שר הביטחון שמעון פרס את "אות מלחמת יום הכיפורים" לקודמו בתפקיד משה דיין. הטקס נערך בביתו של דיין בצהלה. בעקבות הידיעה כתב אלמגור טור מחורז המבוסס על שירו של אלתרמן – שהיה נערץ על פרס וגם על דיין. השיר  פורסם בהארץ. (הארץ, 26.3.1976, עמ' 14). את השיר ביקש אלמגור לפרסם במעריב ובידיעות אחרונות, אך שני העיתונים סירבו לכך. לבסוף השיר פורסם על ידי הורים שכולים כמודעה בתשלום במעריב (31.3.1976) ובידיעות אחרונות (6.4.1976).
באמצעות הפרודיה הספרותית על הטקסט של אלתרמן, שזכה עד אז להילה של קדושה, ביקש אלמגור להשמיע בו דברי ביקורת על משה דיין, ולהציגו כמי שאחראי בעיניו ל"מחדל" הנורא. "המהלך של אלמגור מסמן, בעצם היותו, את הבקיע שנתהווה בבסיס ההסכמה הכללית שעליה נסמכה החברה הישראלית עד אז, זו שנתגבשה בכור המצרף של מלחמת העצמאות", כותב לאור.
כזכור, בגרסה המקורית של השיר "מגש הכסף", אלתרמן כותב על מסירות הנפש של לוחמי צה"ל הצעירים ונחישותם לשמור על ישראל כמדינה עצמאית. אלמגור, שראה בדיין את אחד האחראים למחדל יום הכיפורים, הביע תדהמה מה"ציניות", ה"רשעות" ו"הטמטום" של הדרג השלטוני-מדיני במלחמה, וסיים את הפרודיה במשפט שייחס למנהיגים: "תקפצי לנו, מדינת היהודים".
הפרודיה נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נראה משה דיין כשהוא ממתין בביתו בשכונת צהלה "לקבל את הנס/ שעליו לא חלם". נס התקומה מוחלף בפרודיה בעיטור המחולל של מלחמת יום הכיפורים. גם ה"טקס" שבשיר של אלתרמן מוחלף בטקס אחר, מונמך, שבו מגש הכסף הוא כלי למסירת המדליה למי שאינו ראוי לה. לכל זה נלווית אמירתו של שמעון פרס כי "רק בזכות אנשים שכמוך/ הייתה מלחמה שכזאת אפשרית" – אמירה שלא רק מטילה על דיין את האחריות מלחמה, אלא אף ממירה את מלחמת התקומה המקודשת במלחמה שזכתה לכינוי 'מלחמת המחדל'." (מתוך מאמרו של לאור).
ויש חלק שני לפרודיה. במקום הצגת רגע הבריאה של מדינת ישראל כתוצר של דם לוחמיה האמיצים, מוצגת דימויה של מדינה מסואבת, המונהגת על ידי אנשים מושחתים ונהנתנים. יש להוסיף ולציין שאלמגור נזהר מלפגוע בשמם הטוב של צעירי הארץ, המוכנים גם עתה להקריב את חייהם על מזבח המולדת. אבל בניגוד לימי מלחמת העצמאות, אלמגור מציג את מותם של הצעירים במלחמת יום הכיפורים כתוצר של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר. בקיצור – גרסתו של אלמגור מבטאת את "קריסת האתוס הלאומי-ציוני", כותב לאור.

הפרודיה שחיבר עמוס עוז
שימוש ציני לא פחות בטקסט של אלתרמן לצורך הטחת ביקורת ועלבונות כלפי המנהיגות הלאומית נעשה על ידי הסופר עמוס עוז בתקופת מלחמת לבנון (1982).
שירו של עוז נדפס בעיתון הארץ סמוך לפרוץ המלחמה, והוא נכלל אחר כך באנתולוגיה של שירי מלחמת לבנון, שבה מוצגת השירה שנכתבה בתקופת המלחמה כשירת מחאה, המסמנת לא רק ביקורת והסתייגות מן המלחמה ומטרותיה, אלא שבר עמוק בהסכמה הלאומית ופגיעה בדימויה של מדינת ישראל.
עוז מעביר מסר חד-משמעי: מלחמת לבנון היא מלחמה שבה מדינת ישראל שולחת את בניה לגיא ההריגה כדי לשרת אינטרסים אמריקניים. ועל כך לאור כותב, "נקודת השיא של השיר היא הבית השישי, שבו מומרת דמותם הטהורה של צעירי הארץ. בדמותם של חיילים-כובשים היוצאים למלחמת הרג וחורבן בארץ לא להם". בכך, עמוס עוז מבקש להתריע על היפוך הערכים ועל חילול קודשי האומה. "מלחמת אין ברירה" הייתה ל"מלחמת ברירה, צבא הגנה לישראל היה לצבא כיבוש לכל דבר ועניין."

בכך לא תמה שרשרת הפרודיות על מגש הכסף המקורי, של אלתרמן (1947). יתרה מכך, ממצא מהזמן האחרון מראה ש"מגש הכסף" של נתן אלתרמן, המהווה חלק בלתי נפרד מכל טקס זיכרון בעבור דור ההורים, משולב כיום בטקסי יום הזיכרון ב- 20 אחוז מבתי הספר. את מקומו תופסים לרוב טקסטים "אותנטיים" שתלמידים כותבים, או טקסטים שהמשפחות יצרו.

*פרופ' דן לאור – המאבק על הזיכרון (The struggle for memory) מסות על ספרות, חברה ותרבות. תל אביב: עם עובד, תשס"ט – 2009.

למה לא דיוקן של משורר ספרדי?

בין אם הדבר נובע מסיבות לא מודעות או מודעות לחלוטין, כל אימת שעולה על הפרק סוגיית הסמלים בישראל – ובמקרה זה, על גבי שטרות כסף – הספרדי נדחק מפני האשכנזי

***********

בשבוע החולף נכנס למחזור שטר של מאתיים שקל הנושא את דמותו של נתן אלתרמן, משורר מרכזי מתקופת הציונות. קדמו לכך ויכוחים והתנגדויות, מדוע יהדות ספרד לא מיוצגת ויהדות אשכנז כן? הויכוח לגיטימי אבל חקר הספרות והשירה מספק מידע העשוי להאיר את הסוגיה באופן מפתיע.

אין מגוון של דיוקנות על גבי שטרות
אין מגוון של דיוקנות על גבי שטרות

ב-10.4.2011 הממשלה אישרה את הדפסת שטרות הכסף החדשים, שעל פניהם יתנוססו דמויות המשוררים שאול טשרנחובסקי, נתן אלתרמן, רחל המשוררת ולאה גולדברג. קרובי המשוררים הביעו סיפוק רב וציינו שזה כבוד גדול למשפחה. אורי מילשטיין, קרוב משפחתה של רחל המשוררת, אף הטעים שבאמצעות השטרות יהיו משוררים אלו בתודעה של הציבור הישראלי. שכן חלק מהעניין של להיות בתודעה זה להיות נוכח. בדיוק כפי שלרחוב מסוים קוראים על שמו של מישהו. נכון שיש כאלו המזהים את הרחוב ולא את האדם אבל אחרים מזהים את האדם וכך הוא חודר לתודעה על בסיס יומיומי.

הארבעה שדיוקנותיהם נבחרו להתנוסס על גבי השטרות החדשים היו משוררים מרכזיים בתקופת הציונות. אך מה לגבי משוררים מעדות ספרד?

מסתבר שאין תמימות דעים לגבי ההחלטה. מאז 2011 נשאלת השאלה מדוע אין גיוון בין אשכנזים וספרדים בדיוקנות שנבחרו. גם חלק מחברי הממשלה התרעמו על היעדר ייצוג הולם למגזרים השונים בבחירת הדמויות שדיוקנותיהם יופיעו על גבי השטרות החדשים. לדוגמא, השר דניאל הרשקוביץ, יו"ר הבית היהודי באותה תקופה, וגם המשנה לראש הממשלה, סילבן שלום, העבירו ביקורת על כך שלא נבחר אף משורר מיהדות ספרד. מדוע לא ניתן ייצוג למשוררים כמו יהודה הלוי ואבן גבירול, הם שאלו.

ייצוג של יהדות ספרד בסמלי המדינה

פסל של ריהל בחצר מוזיאון זיכרון ספרד שבקסריה
פסל של ריה"ל בחצר מוזיאון זיכרון ספרד שבקסריה. קרדיט: ויקיפדיה

חלפו שנתיים מאז, וב-28.4.2013 אישרה הממשלה את כניסתם של שטרות הכסף החדשים לשוק. אותה התנגדות שנשמעה שנתיים קודם לכן נשמעה גם כעת. אלא שבנימין נתניהו אמר בפתח הישיבה: "אני מסכים עם אלה שאומרים שהיה מקום ושיש מקום להביא נציגים של משוררים יוצאי קהילות ספרד וגם של יוצאי עדות אחרות." והוסיף, "אני מציע הצעה קונקרטית – שהראשון שנביא בשטרות הבאים יהיה מי שאני חושב שהוא אחד מגדולי משוררי ישראל – רבי יהודה הלוי, שאני מעריך את שירתו כגאונית וחשובה למורשת עמנו. אבל בוודאי יהיו גם הצעות אחרות." נפתלי בנט, שר הכלכלה והמסחר דאז, הוסיף ואמר, "כולם ענקי שירה אבל אעמוד על כך שייכלל גם משורר מיהדות ספרד בשטרות האלה. לא ייתכן שלא מצאו ולו משורר מזרחי אחד להטביע את דיוקנו על השטרות." אריה דרעי הוסיף דברים ברוח זו ואמר, "שמחתי לשמוע כי גם ידידי נפתלי בנט הרים את הכפפה ואמר הבוקר כי יעמוד על כך שייכללו גם משוררים מיהדות ספרד בשטרות החדשים." בסיום דבריו הטעים דרעי, "יש לשים סוף להיעדר הייצוג של יהדות ספרד בסמלי המדינה."

מה ניתן ללמוד מחקר הספרות

אם נאיר את הדברים מנקודת מבט קצת שונה, נוכל להקיש מתוך גלגולו של ייצוג יהדות ספרד בספרות ובשירה מאז המאה ה-19, לגבי הויכוח הנוכחי. מחקר מתחום הספרות שעבר תחת ידי לאחרונה, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא" מתחקה אחר דגם ספרותי מהמאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20, שתפקד כאמצעי לעיצוב גיבורים ודימויים אשר שימשו תשתית ליצירת זהות יהודית ולאומית חדשה. הדגם צמח במאה ה-19 ברומן הפופולארי שנכתב בגרמניה, בגרמנית, עבור קהל קוראים יהודי-גרמני. זאת הייתה ספרות "נמוכה", אך היא הוכתרה בהצלחה רבה. דגם ספרותי זה אכן תרם למאמץ האידיאולוגי של יצירת דמות יהודי חדש. המחקר הוא פרי עטה של בן ארי. ממצאיו הפתיעו אותי אבל מצאתי בו מענה לדברים שאמר דרעי באותה ישיבה שבה אישרה הממשלה סופית את כניסת השטרות החדשים לשוק, כשעל פניהם אין דיוקן המייצג משורר מקרב יהדות ספרד.

יהדות ספרד בספרות הפופולארית בגרמניה

הדמות שנבחרה במאה ה-19 על ידי סופרים ומשוררים יהודיים וגם רבנים – דוגמת ד"ר מאיר מרכוס להמן ממיינץ, עורך כתב העת דר-איזראליט, וממנהיגי הקהילה הניאו אורתודוכסית – הייתה של היהודי הספרדי בתקופת תור הזהב של ספרד המוסלמית, ואחר כך בתקופת האינקוויזיציה הספרדית. הדמות הנביטה את ניצני הלאומיות היהודית וברבות הימים אף היוותה בסיס לדגם "העברי החדש", שנוצר מאוחר יותר במזרח אירופה, הפעם לצרכים לאומיים במובהק.

מסתבר שאחת האופציות היותר "בטוחות" להנבטת ניצני לאומיות בגרמניה הייתה זו של היהודי הספרדי מתור הזהב בספרד המוסלמית, ולאחריו של האנוסים בתקופת האינקוויזיציה. ממצא שעולה בברור גם מספרו המדהים של להמן, בית אגילר, שפורסם לראשונה בגרמנית ב-1873 ותורגם לכמה שפות, כולל עברית. היהודי מתואר בספר כאציל ספרדי משופר:

האיש היה יפה תואר, מראהו כבן שלושים שנה. דמות פניו כפני כל הספרדים לכל דבר: רק אם יתבונן בו איש היטב, וראה והנה הוא מהיר מעט במעשהו מן הספרדים המתנהלים בכבדות ובעצלתיים בכל הליכותיהם כמשפט האצילים.

הספר מעלה על נס את היהודי הספרדי בתקופת האינקוויזיציה, שלמרות שנכנע לדרישות להמר דתו לנצרות, שמר על יהדותו בסתר, גם במחיר של תלאות ועינויים בחדרי החקירות הידועים לשמצה של האינקוויזיציה הספרדית.

עד כמה שזה מפתיע, הפניה לספרד הייתה טבעית לחלוטין ליהודי גרמניה במאה ה-19. יהדות ספרד בתקופת תור הזהב הייתה מופת לאזרחים שווי זכויות, החיים בשילוב עם סביבתם. "אנשים גאים, שועים ושרים, המפרים את המדינה ומופרים על ידה," כותבת בן ארי במחקרה. ולא רק זה, עליונותם של היהודים הספרדים על פני היהודים האשכנזיים שנבעה מן הפתיחות הרבה של יהודי ספרד לעולם האינטלקטואלי שמסביב, הייתה סטראוטיפ מקובל על יהודי גרמניה. אפילו ההיסטוריון גרץ קיבל את יתרונם של היהודים הספרדים כעובדה. הוא דיבר על תור הזהב כעל תקופה שבה "תורת סיני הוארה באור ההכרה הפילוסופית".

מאין שאבו סופרים ומשוררים את העובדות? "חומרים היסטוריים על התקופה יכלו כותבי הרומנים לשאוב ממאגר של ספרות היסטוריוגרפית שנכתבה בנושא, ובאהדה רבה," כותבת בן ארי.

דעיכת דגם הספרדי הגא

לדאבוננו, המפגש עם הגשמת הציונות – העלייה לישראל – היה משמעותי ביותר מבחינת ייצוגי הדגם ה"ספרדי". כך החל לאבד ממרכיביו החשובים. האתוס הציוני, מימין וגם משמאל, ביקש לחזור לתקופת התנ"ך הקדומה תוך ביטול שנות הגלות. האתוס הציוני חיזק את דגם העברי החדש שהעצים את המרכיב הגופני על חשבון מרכיב תעצומות הרוח.

הדגם הספרותי, על גיבוריו מתקופת תור הזהב של ספרד המוסלמית ולאחריו האנוסים  בתקופת האינקוויזיציה,  הלך וקיבל גוון שלילי בגלגולו האחרון, במפגש במציאות בין תרבות הצבר המתגבשת ותרבות הספרדי "הישן" והעולה החדש המזרחי. למפגש עם הספרדי מן היישוב הישן ועם העולה החדש המזרחי היה תפקיד משמעותי בערעור סטריאוטיפ הספרדי הגא. דגם הספרדי, איש התרבות זקוף הקומה, לא זכה להמשך בספרות הריאליסטית הכתובה בידי ספרדים. "ספרות שתיארה את הספרדים ילידי היישוב הישן בארץ באור לא מחמיא לחלוטין, נוסח ספריו של יהודה בורלא, למשל." המעלות שהפכו את היהודי הספרדי בעיני יהדות גרמניה לנעלה מסביבתו הלא-יהודית – הבינה וגדלות הרוח – התחלפו במודל הצברי בשבלוניות מחשבתית, בדלות העולם הרוחני." בספרות שלאחר קום המדינה כבר לא ניתן לדבר על מופת הספרדי הגא, אלא באירוניה מסוימת.

היה זה מפגש מציאותי ולא רומנטי שאת השלכותיו אנו חווים עד עצם היום הזה. בין אם הדבר נובע מסיבות לא מודעות או מודעות לחלוטין כל אימת שעולה על הפרק סוגיית הסמלים בישראל – ובמקרה זה, על גבי שטרות כסף – הספרדי נדחק מפני האשכנזי.

הערה: הממצאים על גלגוליו של הדגם הספרותי של הספרדי הגא, לקוחים ממאמרה של ניצה בן ארי, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא", בתוך: מכאן, כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, כרך ו', דצמבר 2005, עמ' 124-106.