תגית: נשים

היש צדיקה בסדום?

כלת פרס נובל לכימיה, פרופ' עדה יונת, מצהירה – "אני לא מגיעה בבוקר למעבדה ואומרת 'אני אישה'.

עדה יונת במעבדה
פרופ' עדה יונת במעבדה. קרדיט: ויקיפדיה

פרס נובל לכימיה הוא פרס שמכבד את בעליו ואת מדינתו.

בשנת 2009, לראשונה בישראל, הוא הוענק לאישה – פרופ' עדה יונת. בתוך כך צוטטו דברים מתוך הראיון שפרופ' יונת העניקה לתקשורת. לדוגמה, רבים שאלו אותה איך זה שיונת מטיפה לנסיגה מהגדה. אחרים עסקו בהיבט הפמינסטי העולה מדבריה אלו.

בעוד אנחנו תקועים בדיון שעתיד להימשך עד חלוקת פרסי נובל ב-10 בדצמבר 2009, השאלה הפופולארית ביותר שעולה בשיח הציבורי היא – "איך ניתן להסביר את הפער הבלתי נתפס בין מספר הגברים הזוכים בפרס נובל, החשוב מכל הפרסים שמעניקה החברה המערבית למצטיינים שבקרבה, למספר הזעום של נשים שזכו בפרס נובל לכימיה?" האם מדובר ביכולת מולדת שונה? ואולי במבנה מוח שונה? או שמא במגבלות הנגזרות מטיפול בילדים ובית המונעים מהן קידום והתפתחות אישית? ואולי ההסבר קשור לחברה המערבית, המפגרת, בה שולטים גברים לבנים-אירופאים. חברה שמדירה נשים וקבוצות חברתיות נוספות מנגישות למשאבים, תגמולים וכוח? אני, כמובן סבורה שפה טמון ההסבר – דברים אלו נכתבו ע"י פרופסור אסתר הרצוג, ראש התוכנית לאנתרופולוגיה במכללה הקדמית בית ברל, ומרכזת פרלמנט נשים.

הרצוג מציגה בנוסף, מספר תיאוריות היסטוריות ששלטו בהנצחת ההבדלים בין ההישגים של נשים וגברים בתחומים כמו מחקר ומדע –

מבנה המוח השונה של הנשים (תיאוריה ששלטה במאה הקודמת), יכולת מילולית ורגשית של נשים ומיעוט המיומנות שלהן בחשיבה מתמטית-ריאלית מופשטת. או תיאוריות יותר מתקדמות, מבית מדרשיהן של הדתות בעולם ובתי מדרש של סוציוביולוגים, שהמסבירות שנשים נולדות וגדלות בצל הטבע להיות אמהיות, והגברים נולדו וגדלו להיות לוחמים וציידים.

את פרופ' עדה יונת היא שואלת: "האם אולי שכחת שאת אישה"? זאת משום שלטעמה, צריכה יונת להתהדר לרגל האירוע המכובד לא רק בהישגיה אלא בעיקר בהיותה אישה. הרי כמות זעומה בלבד – 4 נשים בסך הכל  –  זכו עד היום (2009) בפרס נובל לכימיה! ומבהירה את שאלתה כך,

"עד לפני כ- 60 שנה הייתה גישתן של נשים להשכלה גבוהה, להוראה ולמחקר מוגבלת, ולעתים חסומה. האוניברסיטה הייתה בשליטה גמורה של גברים. למארי קירי לא הותר להיכנס לאוניברסיטה. דורותי הודג'קין למדה בבי"ס פרטי בבריטניה והותר לה להשתתף במעבדות לכימיה שנועדו לבנים בלבד, בחסד מיוחד. יחד עם זאת, שני הנשים היו נשואות ואמהות מה שמוכיח שלא חלה מגבלה כזו על קידום נשים."

 *******************

אבל אפשר להציג את הדברים אחרת. כי לכל טיעון אפשר למצוא טיעון נגדי. ודווקא לפי הטיעון הנגדי, פרופ' יונת יוצאת צדיקה בסדום. היא דווקא כן דואגת לאינטרסים של נשים. זאת, לפי ההסבר שמבחינה סמבולית, כאשר אישה מגיעה לעמדה בכירה בספירה הארגונית, היא 'מייצגת' את המיעוט הנשי. שכן, אשה במעמד בכיר היא תופעה יוצאת דופן; רק מיעוט מבין הנשים מגיע לזה. לתופעה הזו יש השלכות שלא כולן טובות. מיעוט כזה הופך להיות מיעוט בולט בשטח. מה שנקרא בלע"ז VISIBILITY. לפי תיאוריה זאת, מהלכי הנשים המצליחניות נקלטים מיידית ונבחנים 'תחת זכוכית מגדלת' על ידי סביבתן. הן נתפסות קודם כל כנשים ורק אחר כך כבעלות כישורים מקצועיים.

בסופו של יום אישה מצליחנית היא סימבול. החברה מייחסת לה תכונות מקצועיות ויחד עם זאת לא שוכחת שיש לה גם תכונות נוספות. היא מייצגת בראש ובראשונה תכונות של קבוצת השיוך הנשי, של קבוצת המיעוט של "נשים מצליחניות" ולא של "מצליחנים" (היא לא זכר ולא נקבה).

איזו ברירה יש לאישה כזו? לדוגמה, את מי עליה לפטר בעידן של קיצוצים? האם את העובד או העובדת שלה? אם תפטר את העובד הרי התגובה תהיה קרוב לוודאי – היא שומרת על אינטרסים של נשים, הרי היא אישה.

 אם זה מה שעמד בבסיס האמירה הנ"ל שלה, יונת לא שכחה שהיא אישה. נהפוך הוא. יונת הראתה שנשים שהשיגו מעמד בסדר גודל של פרס נובל הן "מדען", לא זכר ולא נקבה. בשורה התחתונה, פרופ' יונת היא צדיקה בסדום.

סטנדאפ בסוף העולם

היא אלילה, סטנדאפיסטית שהגדירה מחדש את האלמנטים שמהם עשוי הומור של נשים … קבלו את אם הסטנדאפיסטיות של הזמן המודרני – רוזאן בר. היא חלוצה שממנה שאבו נשים מערביות, גם בישראל, ביטחון ואומץ לשבור את תקרת הזכוכית של ההיסטוריה.

רוזאן בר – קרדיט: ויקיפדיה

בהיסטוריה האנושית הכמיהה להישרדות יצרה חלוקת עבודה די טבעית בין נקבות וזכרים. הנקבות בורכו ברחם. כיוון שכך, הן תלדנה ילדים. המציאות והטבע קבעו שאישה תתמקם בבית ותעסוק בענייני גידול המשפחה. מובן שהאופק של האישה דאז היה די צר והגבר היה איש העולם הגדול. כך נדחקה האישה לפינה שלה בבית, שם היא ניצחה על התפריט ועל חינוך הילדים וגידול בעלי החיים הצמודים לבית, לרבות החקלאות הבייתית. אלו היו הנושאים שעניינו אותה. אבל גם לנשים אלו היה צורך להשתחרר ולצחוק מדי פעם. מי שהרים את הכפפה והצחיק אותן היו הגברים. לעתים הן השתתפו במעגל הגברים כשומעות פסיביות. לעתים הן נשלחו למטבח בזמן שהגבר הצחיק את חבריו בבדיחות "גסות". תחום שבוודאי אינו פוליטיקלי-קורקט עבור הנשים.

ויש לכך הסבר סוציולוגי-אנתרופולוגי, וגם אבולוציוני. את ההמשך אני מקדישה לכל הנשים שעומדות על הבמה כדי להצחיק קהל, ובעיקר, כדי להרגיל את הציבור לנוכחותן של נשים כסטנאפיסטיות. שכן אין זה מובן מאליו שנשים תחדורנה לתחום שהחל לפני כמאה שנים ויותר בארה"ב, שכולו נשלט על ידי גברים.

תקופה ממושכת של הדרת הנשים מהמרחב הציבורי הזה עשתה את שלה גם במובן הסוציולוגי וגם במובן האבולוציוני. מזה עשרות שנים, לאחר שהפכו לשוות בין שווים, נשים מנסות לשבור את תקרת הזכוכית הזאת . כמי שיצאו מהמסגרת ההיסטורית שבה שהו מיליוני נשים בעבר, ידן בכל ויד כל בן. לטוב ולרע.

תחילה, הסטנדאפיסטיות התקבלו בהרמת גבה. מה להן ול"בדיחות גסות", לדוגמה? אך הנחישות של הנשים לחדור לכל תחום "גברי", למצות את הפוטנציאל שלהן מחוץ למסגרת ההיסטורית של הבית, גרמה למהפך תודעתי. וטוב שכך.

סיפורה של רוזאן בר

בר הייתה "עקרת הבית הנואשת הראשונה" במופעי טלוויזיה.  "הצחוק הסווה את הזעם שדחף את בר קדימה", כך נטען. היא נולדה למשפחה יהודית במדינת יוטה. נשרה מהתיכון. בגיל 18 הרתה וילדה, ואת התינוק מסרה לאימוץ. לאחר מכן נישאה וגידלה שלושה ילדים בקראוון. היא עבדה כמלצרית ומדי פעם בפעם הביאה הבייתה לקוחות… הכישרון שלה בתחום ההומור התגלה בעבודה – היא ידעה לספר בדיחות ולהצחיק. זה הוביל אותה לתחום שממנו יכלה להתפרנס בכבוד – להיות סטנדאפיסטית. תחילה ב"קומדי סטור" בלוס אנג'לס. הסדרה הטלוויזיונית "רוזאן" הייתה להיט ושודרה תשע עונות רצופות.

התרבות המערבית בתחום זה השתנתה ללא דרך חזרה

יש חשיבות לפריצת הדרך של הסטנדאפיסטית רוזאן בר. יחד עם זאת מה שקובע הוא מומנטום והמשכיות. כאשר לתופעה יש המשכיות והיא אינה נחשבת כאיזוטרית, קשה לקבל את הטענה שהתקופה והתרבות לא עשו את שלהן. מכאן ואילך הקהל היה מוכן ובשל להגיב בחיוב להופעות של נשים מעל במות בידור, במופע של שחקן בודד. הנשים היו בשלות להופיע בפני קהל ול"גזול" מהגברים את הראשוניות או לפחות להשתוות אליהם, כבדרניות בחסד.

תום יער. קרדיט: ויקיפדיה

אם כיום קשה לנו לדמיין תקופה שבה תופעה חלוצית זאת של רוזאן בר התקשתה להתמסד כתופעה מקובלת ומבוקשת, ראוי לפחות להכיר כמה מן הדמויות ששינו את ההסיטוריה של ההומור ומופעי הסטנד-אפ, כתחום השייך לגברים בלבד. קבוצה של סטנדאפיסטיות ונשים מצחיקות בישראל, חלקן ידועות וחלקן פחות – ביניהן רותם אבוהאב, עדי אשכנזי, יעל לבנטל, ליטל שוורץ, תום יער, לאה לב, מור חן, הדר לוי וחברות נוספות. חלקן כבר ממש אושיות מדיה עם מאות אלפי עוקבים שרק עולות ונחשפות לכולנו מידי יום.

קבוצת נשים שמדברות על כל הנושאים שמעניינים אותנו – בלי פילטרים, בלי מסיכות, בלי צנזורה. וכך הן מתחייבות ועושות בחינניות המצולמת היטב, וכל הכבוד להן על כך. מה גם שהן התאימו את עצמן לפורמט האינטרנטי בצורה מדהימה, עם פינות, טיפים, אתגרים מצולמים ועוד. הן לומדות מהר את הטרנדים והרלוונטיות. מחזקות את כולנו הנשים וכמובן שגם גברים מוזמנים להתחבר ולצחקק עלינו, האי אנחנו לא אוייבים. להיפך! זהו פירגון הדדי לשני המינים המובילים.