תגית: נרטיב

מה קרה בקרב טנטורה 1948

"היה קרב והיה הרג", אומר אלון שוורץ, מפיק הדוקו "טנטורה". "מתצלומי אוויר רואים לפחות קרב אחד". וברמה הלאומית "הגיע הזמן שנודה בטבח, לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב שם נזרק.

מעריב: סקירת העבודה של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי-מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או נרטיב? ב. שאלה לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או נרטיב? צריך להבין שבדומה לְבדָיָיה, נרטיב הוא סיפור, מעשייה שנתפסת כאמת היסטורית. נרטיב לאומי מכיל בגרעינו יסוד חינוכי. לא כן הבדייה. אין היא זוכה להתבסס כאמת היסטורית.

שתי טענות שהן דוגמא לנרטיב

במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – "א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נרטיב שלפיו ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. החלוציות החקלאית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית, ולמעשה היא אינה התיישבות חלוצית חקלאית. ולכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לנרטיב לאומי ארץ ישראלי.

דוגמא נוספת לנרטיב לאומי: "ביצות עמק יזרעאל".

במשך שנים רבות תלמידי ישראל למדו וידעו שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – "העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת". "הביצות היו מקור לקדחת שממנה מתו החלוצים ממזרח אירפה". שני מלומדים החליטו לחקור (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. ממצאי מחקרם הראו ש"העמק מעולם לא שרץ ביצות". עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא תיאר א רשמיו כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל ב- 1878, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה", ומודגש שם כי "הביצה היא שלולית חורף". מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים הם סיירו באזור שתואר כ"אזורי הביצות". אלו היו רשמיו, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד [הדגשה שלי,ת.ה.]"  .

מעצם הגדרתו, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל הוא נרטיב לאומי שבגרעינו מסר חינוכי. תכליתו של הנרטיב הוא הגברת תנופת העשייה הציונית לאחר מלחמת-העולם הראשונה. הנרטיב והמסר החינוכי הגלום בו, סייעו לגורמים ב"רמה הלאומית" לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. מתיישבי העמק וכלל האוכלוסייה הציונית ניזונו מסיפורים אלה. היה ברור לכולם שכדי להקים יישובים בעמק הכרחי להיאבק בביצות. המאבק הפך לסמל של דרכה המעשית של תנועת העבודה – " גאולת האדמה" ו"התיישבות". 

הסיפור על הקרב שהתרחש במאי 1948 בכפר הערבי טנטורה – נרטיב או בדייה?

השאלה החשובה לעניננו היא: באין גישה כיום לארכיוני צה"ל ולתיעוד הקרב שהתרחש בטנטורה (מאי 1948) שבו לקח חלק גדוד חטיבת אלכסנדרוני, האם הכותרת "הטֶבח בא-טנטורה" מכוונת להגדיר נרטיב לאומי עם מסר בצידו? או שמא מדובר בבדייה? מה מוסיף לנו סרטו של הבמאי, אלון שוורץ, והאם הוא מצליח לאשש את המסקנות העולות מעבודתו האקדמית של טדי כ"ץ (שנות ה-90)? אם התשובה חיובית, כיצד הוא מתמודד עם עמדתם של וותיקי חטיבת אלכסנדרוני?

הקרב המדובר התנהל בטנטורה ובחולות סביב לכפר בלילה שבין ה – 22 ל – 23 במאי 1948. מסקנותיו של טדי כ"ץ שהוצגו בעבודה לקבלת תואר MA, שנויות עד היום במחלוקת. הוא הסיק ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני בטנטורה וטמנו את הנטבחים בקבר אחים". העבודה נעשתה בשנות ה-90, במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, חומרי העבודה היו עדויות של וותיקי הגדוד מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך.

מה טוענים ותיקי אלכסנדרוני ? הם טוענים "להד"ם", "קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו בחודש מאי, 1948. בקרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבדות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר. איש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו 'נטול נשק ונטול מגן', כהאשמתו הזדונית של מר כץ. [הדגשה שלי, ת.ה.]"

הויכוח התגלגל לפתחם של בתי המשפט שצדדו בגרסת ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – כאשר החל שוורץ לטפל בחומרים שברשותו, לקראת הפקת הדוקו "טנטורה", היה עליו להתמודד עם שתי גרסאות שכל אחת מהן טוענת לתקופתה. אם מתקבלת גרסת וותיקי אלכסנדרוני אזי "בטנטורה לא התרחש טבח" וייתכן שמדובר בבדייה. בל נשכח את טענתם העיקשת של ותיקי אלכסנדרוני , שמסקנת עבודתו של כ"ץ, ש"אלכסנדרוני טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה",  זו "האשמה זדונית".

בדברי ההקדמה של שוורץ להקרנת הבכורה של סרטו  בפסטיבל סנדאנס,  הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר  [הדגשה שלי, ת.ה.]". הוא הוסיף וטען שקשה לוודא את העובדות מכיוון שארכיוני צה"ל סגורים בפנינו. גם בראיון לגואל פינטו (25.5.22, "גם כן תרבות", כאן11), שוורץ אומר, "זה לא עניין של פרשנויות. ברור שנעשו מעשים שלא ייעשו… יש עדויות רבות מאוד, חלק גדול מהן מצביע על שורה של מעשים. לכן ברור שהיה שם טבח. לפחות עשרות אנשים נטבחו שם. ויש מי שרודפים את אלו שסבורים כך. גם היום. כי אסור להשמיע דעה כנגד המקובל". אבל שוורץ מעלה את הסיפור לרמה הלאומית וקובע בנחרצות שהגיע הזמן שנודה בטבח "לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב בו נזרק.[הדגשות שלי, ת.ה.]."

ועדיין, שתי גרסאות למה שהתרחש בטנטורה מתנגשות ביניהן. זאת כל עוד הארכיונים הרלבנטיים סגורים. מי מהן תתקבע כנרטיב לאומי, מי מהן תיזכר כבדייה גמורה, והאם הדוקו "טנטורה" יחדש את השיח הציבורי ויוביל לפתיחת הארכיונים הרלבנטיים?

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה.  נרטיב, ז'אנר שבא לעולם כשהוא מלווה בלקח, במסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר,  "הארץ".

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, "ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות". קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני.

מעריב – תקציר עדויות שכדאי לקרא.

כדאי לעיין באתר "כנס מדיה" – "הקרב בטנטורה, מאי 1948. הקרב בניצנים, יוני אותה השנה. שום דבר לא אבד, לא נשכח". מאת יעקב לזר. (10.2.2022).

גלגוליה של סמנטיקה – נרטיב "באבי יאר"

מאז פורסמה (1961) הפואמה "באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו, התנהל קרב סמנטי סביב ההנצחה של הקרבנות היהודיים בבאבי יאר. הקרב ניטש בין נאמני המשטר הסובייטי ומתנגדיהם – בעיקר סופרים, משוררים ואמנים. ממשלת ברה"מ השקיעה מאמץ כדי לקעקע את משמעות הפואמה "באבי יאר". בתקופת שלטונו, ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לנאציזם. מאז 1991 השליטה בנרטיב עברה לידי יהדות קייב, איך קרה הדבר?

גלגוליה של סמנטיקה ומאבק על נרטיב "באבי יאר"

כיתוב רשמי על גבי מצבה ואנדרטה והנצחת זכר המת, מזמין פרובוקציות. הנצחת חללי מערכות ישראל חורגת מגבולות מעגלי השכול הפרטיים – יש לה משמעות ציבורית עמוקה. היגון והשכול הם נחלתם של הקרובים ביותר אל החלל ומהווים חלק מצנעת הפרט. לעומתם, חייב זכרם של החללים להיות נחלתו של הציבור כולו ולהוות מרכיב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית (ציטוט מתוך אתר משרד הביטחון. לא פעם קורה שאזרחים מן השורה נקלעים לעימותים רוויי ארס מול השלטונות סביב אופי ההנצחה של יקיריהם, באין מושיע. אבל מה שהתרחש סביב הנצחת הנספים מקרב היהודים בבאבי יאר, שהפך ב- 1941 לקבר אחים המוני, הוא חריג בכל מובן שהוא.

תיאור המקרה: לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, הצליחו חלק מיהודי קייב לברוח מזרחה, אך עשרות אלפים נותרו בעיר כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר בספטמבר. יותר מ-33,000 נרצחו תוך יומיים בלבד (29–30 בספטמבר) בגיא באבי יאר על ידי חברי ה-Einsatzgruppen, בסיוע אנשי מיליציה אוקראינים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הרצח ההמוני של אזרחים ושבויי מלחמה – יהודים ולא-יהודים כאחד – נמשך בבאבי יאר, כל עוד הכיבוש הגרמני נשאר בקייב.

יצירת נרטיב "באבי יאר"

לפי הוראתו של ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ סומנה מטרה חשובה: למחוק מההיסטוריה את זכרם של הנרצחים היהודים בטבח בבאבי יאר.

ממשלת ברה"מ הייתה הראשונה שפתחה במאמץ לקעקע את זכר היהודים בטבח בבאבי יאר. עוד בתקופת שלטונו (1954-1962), ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). הוא תכנן  להקים איצטדיון וסכר בבאבי יאר. אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לבין הנאציזם.

מנגד, סופרים ומשוררים ובראשם המשורר יבגני יבטושנקו, יצאו בביקורת חריפה נגד התכנית. הפואמה "באבי יאר" מאת יבטושנקו, הייתה יריית פתיחה ראשונה של הביקורת. יבטושנקו, בן לאב גרמני ואם אוקראינית, פרסם את הפואמה "באבי יאר" עשרים שנה לאחר הטבח. היא הופיעה בעמוד האחורי של גיליון ספרותי מיוחד לציון עשרים שנה לטבח (1961). בפואמה הצליח יבטושנקו לבטא זעקה כנגד הרוע, האכזריות והאדישות. הוא לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של הרוסים והאוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הרוסית טרום הקמת ברית המועצות. הפואמה הייתה היצירה הראשונה בברה"מ שמתחה ביקורת על קשר השתיקה השלטוני סביב השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בתקופת מלחה"ע השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. הפואמה "באבי יאר" הנציחה  את השמדת יהודי קייב בבאבי יאר – כיוון ש"אין יד ואין מצבת". במהלך השנים היא תורגמה לעשרות שפות והפכה בעיני רבים לאחד מסמליה המייצגים של השואה.

גלגוליו של הנרטיב

קרדיט: אתר סימניה

עד 1965  אין זכר לטבח ו/או הנצחה. ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, אלי ויזל, שנסע לראשונה לביקור בבאבי יאר ב- 1965 , מספר בספרו "יהודי הדממה", שנהג המונית שהסיע אותו לבאבי יאר, עצר בקרחת של יער והכריז: הגענו. "המקום נראה עזוב", מספר ויזל בספרו, "הייתי בטוח שנהג המונית הביא אותי במתכוון למקום הלא נכון". ויזל תהה בינו לבין עצמו, "איך זה ייתכן? הרי חצינו את העיר ונסענו בכיוון הנכון עד שהגענו לאזור צחיח נטול צמחייה כלשהי. כאן בוודאי בוצע הטבח, כאן באבי יאר" , הוא אישר לעצמו באופק הוא זיהה מבנים חדשים, מרכזי קניות והמולה של בני אדם. שגרה. אבל במקום שנהג המונית הוריד אותו לא היה סימן או זכר כלשהו למה שהתרחש שם כעשרים שנה קודם לכן. גם לאחר שעה של חיפושים הוא לא מצא דבר המעיד על הטבח ההמוני וקבר האחים. והנהג המשיך בשלו. הוא משך בכתפיו בזלזול ובכך אותת לויזל: זה המקום שהוא מחפש.

שנה לאחר מכן,  ב- 1966, נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים להקמת אנדרטה בבאבי יאר. היא הוקמה רק בקיץ 1976. וכך, 35 שנים לאחר הטבח היה מה לראות: הייתה שם אבן, אנדרטה וכיתוב. כל המגבלות בדרך לאתר הוסרו והמקום הפך לחלק קבוע של הסיורים בקייב.

אלא מה? המבקרים באתר, במיוחד אלו שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה של גאי ההריגה והאנדרטה, לקחו מהביקור שני פרטי מידע בסיסיים: 1) במקום בוצעו פשעים נוראים על ידי הנאצים, 2) הפשעים בוצעו נגד אלפים רבים של "אזרחים סובייטים". הם למדו זאת מהסמנטיקה שהסובייטים קבעו בכיתוב שעל גבי האנדרטה. הסובייטים יצרו נרטיב שלפיו האנדרטה הוקמה לזכר "אזרחים סובייטים". קיוו למחוק כל זכר למה שקרה ליהודים בבאבי יאר.

וכך, כאשר אלי ויזל ביקר שוב בבאבי יאר (אוגוסט 1979) במסגרת ועדה נשיאותית שהופקדה על תכנון אנדרטה אמריקאית לקורבנות השואה, הוא צפה באנדרטה שהקימו הסובייטים וקרא את הכיתוב. אין פלא שהוא הביע מורת רוח מהסמנטיקה בכיתוב המופיע על גבי האנדרטה:

ויזל מתאר את הביקור בספרו: "כשעמדתי כאן לפני חמש עשרה שנה, לא הייתה אנדרטה בבאבי יאר. אבל כולנו ידענו מה משמעות האתר, באבי יאר. עכשיו יש אנדרטה בבאבי יאר. אבל איזו מין אנדרטה זו? כולנו קיווינו למצוא כאן אנדרטה לכל היהודים שמתו כיהודים, כמו גם אנדרטה לכל השאר שמתו כאן. אבל אין שום אזכור ליהודים שמתו כאן."

זאת אומרת, שהסובייטים עשו דבר משמעותי: באמצעות סמנטיקה שהיא בגדר חילול נורא ביותר של האתר, הם יצרו נרטיב משלהם סביב הטבח בבאבי יאר.

צריך להגיד, כי מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 – ובמידה מסוימת, עוד קודם לכן – ניסתה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות לנאציזם. מאמץ זה בא לידי ביטוי בהצהרה, שצוטטה בעיתון היומי ברוסיה, ה"פרבדה", ב-1971: "הטרגדיה של באבי יאר תיזכר לעד לא רק כקניבליזם של ההיטלריסטים, אלא גם כאות לבושה של שותפיהם וחסידיהם – הציונים!". ההשוואה בין הנאציזם לציונות זועקת לשמיים. אכן השליטה בסמנטיקה מקנה שליטה בנרטיב.

יהודי קייב על הכוונת: לאחר מלחמת העולם השנייה והמשך העוינות של השלטון הסובייטי כלפי פעילות יהודית מאורגנת, הביאו לכך שהחיים היהודיים בקייב הוגבלו לבית כנסת אחד ולאירועי תרבות מזדמנים, אם כי חוגים של סופרים ושחקנים ביידיש המשיכו להיות פעילים. כמו בערים אחרות, יהודים היו מתאספים לעתים קרובות בתוך, או מול בית הכנסת בחגים יהודיים – בעיקר ביום הכיפורים – וממלאים לעתים קרובות רחוב שלם. היו קיימים גם מספר מנייני תפילה פרטיים (כ-16 ב-1951), אך אלו נסגרו על ידי השלטונות. יהודי קייב שהיו מעורבים ב"פעילות ציונית" נעצרו מעת לעת, אם כי לא כולם היו פעילים או בעלי אידיאולוגיה ציונית. העובדה שרק 13 אחוזים מתושבי העיר היהודים טענו במפקד האוכלוסין של 1959 שיידיש היא שפת האם שלהם, מעידה על המשך היחלשות הזהות היהודית בקרב יהודי קייב.

סמנטיקה חלופית, נרטיב יהודי לבאבי יאר

למרות היחלשות הזהות היהודית, יהודי קייב עסקו בפעילות ציונית מחתרתית בשנות ה-60, ומגמה זו צברה תאוצה לקראת סוף העשור. פעילות ציונית כמו גם פעילות יהודית אחרת בקייב, העצימו בשיח שלהן  את אירועי באבי יאר בניסיון לאלץ את הממשלה הסובייטית להכיר בטרגדיה היהודית הספציפית שהתרחשה שם. צריך להגיד שהפעילות הציונית והניסיון לשנות את הנרטיב האנטישמי של הסובייטים גבה מחיר ממשתתפי האזכרה השנתיים בבאבי יאר ומפעילים יהודים אחרים למען הנצחה נאותה במקום הטבח. הם היו נתונים בסכנת מאסר ואף מעצר בפועל. הם התעלמו מהסכנות הללו וההשתתפות באזכרות השנתיות התרחבה ונעשתה טעונה רגשית, במיוחד בשנים שלאחר ניצחון ישראל במלחמת יוני 1967. מנגד, נמשכו ביטויי העויינות הרשמיים והלא רשמיים נגד יהודי קייב, יותר מאשר בערים או אזורים סובייטיים אחרים. עד התפרקות ברה"מ והכרזת העצמאות של אוקראינה העדויות ההיסטוריות מצביעות על כך.

השינוי המיוחל

אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בבאבי יאר הוצבה שם  עם הכרזת עצמאות אוקראינה (1991). במהלך השנים התקיימו בבאבי יאר מספר טקסי זיכרון. השתתפו בהם נציגים מישראל, כולל הרב הראשי מאיר לאו שנשא דברים והתפלל תפילת יזכור. בטקס לציון 80 שנה לטבח שהתקיים לאחרונה (2021), השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי,  נשיא ישראל יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. במהלך הטקס נחנך מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות (קרדיט: "מקור ראשון").

דבריו של הנשיא הרצוג בטקס משקפים היטב את כל האמור לעיל:  "ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר, לא שם ולא זיכרון. הגיע זמן הזיכרון. לכן אנחנו כאן !" בכך הקיץ הקץ על שנים רבות של סמנטיקה סובייטית פושעת והניסיון למחוק את זכר היהודים שנרצחו בבאבי יאר.

עיטורי כבוד ותמונות מלחמה

מלחמת העולם הראשונה (28.7.1914-11.11.1918) עומדת במוקד הספר "מלחמה וטרפנטין", נובלה ביוגרפית מאת הסופר הפלמי הנודע, סטפן הרטמנס (הוצאת מודן, מפלמית: אירית באומן, 2020, 383 עמ'). המפגש עם ההרג ההמוני קיבל ממד חדש במלחמה זו. מרכז הכובד של הספר הוא תהליך זכירתו והנצחתו של הקרב. תהליך הפיכתה של חוויית הדמים הנוראה למיתוס משלהב ורב עוצמה. מלחמת העולם הראשונה תועדה באמצעות מסמכים ומעט מאוד צילומים משדה הקרב. במקום צילומים צורפו ליומני המלחמה איורים וציורים של חיילים בעלי כישרון ציור. כאשר סוקרים את התיעוד שנותר ממלחמה עקובת דם זאת, חשוב לדבר גם על כך.

****

קראתי בעניין רב את "מלחמה טטרפנטין", נובלה ביוגרפית, מאת סטפן הרטמנס, המבוססת על יומן רחב יריעה שהותיר סבו של הרטמנס, אורבה מרטינס, ובכך סיפק חומר גלם לכתיבת הנובלה. הנובלה מתעכבת פעמים רבות על מהות היחסים החמים והקרובים בין הרטמנס הנכד ומרטינס הסב. מה שמסביר את המניע של הרטמנס לכתיבת הנובלה. הרטמנס, הנכד, שהכיר רק את שגרת הזקנה של הסב, את אהבתו לציור ואת נישואיו הממושכים לסבתו, נחשף לצדדים הכאובים יותר, והמעונבים פחות שלו, וברא דמות עמוקה ומורכבת, שנושאת על גבה את היצירה בהצלחה גדולה. שלושת החלקים של "מלחמה וטרפנטין" יוצרים תמונה מורכבת של חוויות הילדות של מרטינס, טראומות הבחרות שלו והשגרה שהוא ניהל בחייו הבוגרים, אחרי המלחמה. נמסרים לנו פרטים על תקופת הילדות והנערות של מרטינס, שהתאפיינה בעוני מרוד והתנהלה בצל חוליו חסר התקנה של אביו. הפרק הראשון מכניס את הקורא לאווירה של חיי טרום המלחמה בכפר בבלגיה. התיעוד הוא דמוי תסריט-חי, המתאר חיים מהיד אל הפה, אהבות, דאגה למשפחה, ובראש ובראשונה, דאגה לפרנסה. מרטינס, הילד, מבין שאביו גוסס מזה שנים. הוא ער לאהבה ולמסירות השוררת בין אביו לאמו. מעל לכל זאת הייתה משפחה פלמית טיפוסית. הילדים השתתפו בפרנסת המשפחה, כדבר מובן מאליו.

קרדיט: אתר סימניה

מרבית אוכלוסיית הכפר היו קתולים אדוקים. הקשר שלהם לכנסייה היה כזה שכל חולי, מחסור, מוות, ואפילו בחירת מקצוע לילדים היו כרוכים בהיוועצות עם אב הכנסייה. ההשפעה שלו הייתה כל כך חזקה עד שניתן להשוותה עם מעמד הרבי בקהילה היהודית האולטרה-אורתודוכסית (חרדים).

מקום מרכזי בספר יועד לאמנות הציור. ספציפית, במשפחתו של מרטינס כישרון הציור היה נחלתם של הסב והאב, כישרון שהציל אותם לא פעם מחרפת רעב. הכנסייה סיפקה עבודה לאנשים אלו, כשהיה צורך לשפץ ולרענן את ציורי הקיר והפרסקו של הדמויות הקדושות שקישטו את קירות הכנסייה. וכל זה תמורת תשלום זעום. גם מרטינס, ניחן בכישרון ציור. זה הועיל לו לצלוח את החיים, במיוחד בשנים בהן היה מגויס לקרב במלחמת העולם הראשונה,  ולחם יחד עם חיילים פלמים וולנים נגד הגרמנים באירופה, בתעלות ובשוחות, בזחילה בבוץ, ברעב ובחולי. המלחמה התנהלה בעיקר באירופה בחמש חזיתות עיקריות. "מלחמה וטרפנטין" עוסק בחזית המערבית שכללה את בלגיה וצפון מזרח צרפת. המלחמה הייתה מלחמה כוללת ראשונה בעולם, שנמשכה מאז 1914 עד 1918. ניהול המלחמה נעשה בעיקר באמצעות פקודות וקללות וללא הכשרה הולמת לתנאי הלחימה הבלתי-צפויים שבהם נתקלו הלוחמים. אל מול התופת ומראות הזוועה נהג מרטינס לשלוף את שפופרות הצבעים והנייר מתרמילו, כל עוד אלו שרדו, ולצייר במהירות הבזק את המראות שהיה עד להן. שכן, ייעודו היה אמנות. לא נותר זכר מהציורים והאיורים של מרטינס משדה הקרב. חסרונם בספר הוא עובדה מצערת.

כאן המקום להרחיב את היריעה אל מעבר לכתוב בספר. שתי סוגיות בהקשר זה ראויות להבלטה:

א. תיעוד רגעים במלחמה. הרטמנס אינו מתייחס לסוגיית הצילום באותן שנים. לא כל שכן היכולת הטכנולוגית לנייד מצלמות במלחמה המתנהלת בעיקר בדילוג בין שוחות. שתי תגליות טכניות הן הבסיס לצילום המודרני – היכולת לראות תמונה על גבי משטח שאליו היא מוקרנת והיכולת ללכוד את התמונה ולשמר אותה. רק בשנת 1888 הומצא הפילם (!). המצלמות הדיגטליות התפתחו בשנות ה-80 של המאה ה-20. עד אז המצלמות שקלו כ 3.5 ק"ג ואיכות התמונה בשחור לבן הייתה 0.01 פיקסל. כך שבתקופה בה אנו עוסקים, המצלמות לא היו ניידות, היו יקרות מאוד ורובן היו בלתי ניתנות לניוד בתנאים רגילים, לא כל שכן, בתנאי שדה בצל ההפגזות והירי. זה מסביר חלקית את ריבוי האיורים שמרטינס טרח עליהם בכל רגע אפשרי במהלך הקרבות, באין בידו מצלמה ניידת. מה גם שמומחיותו הייתה אומנות. כדי לסבר את האוזן, בארכיון מדינת ישראל נמצא יומן מלחמת העולם הראשונה, שערך ליאו לסמן, שהשתתף בה כחייל גרמני. ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית, הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לשירות צבאי ושירת בגדוד ארטילריית שדה . לאחר המלחמה, שב להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה ושילב בו תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים, והתירה להציג צילומים מהיומן בבלוג הארכיון. בנספח ליומן, לסמן פרסם תמונות שלדעתו ראויות להיזכר.

קרדיט: אתר סימניה

ב. תמורות בתפיסת המלחמה בעקבות ההתרחשויות וההרג ההמוני במלחמת העולם הראשונה. רוח ההתנדבות היא דבר אחד שהתרחש שם. כולם נתנו כתף, החל מהלוחמים והמפקדים, וכלה באחרוני הרופאים והאחיות. כולם ללא יוצא מהכלל, גם המשפחה בבית, עזרו. מעבר לכך, מלחמת העולם הראשונה נחשבת לפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם המודרני שהאדם השתמש בנרטיב "למות למען המולדת". זה אינו מובן מאליו. יסודות הנרטיב של חוויית המלחמה הונחו זמן רב לפני מלחמת העולם הראשונה, הנרטיב רב העצמה צמח מלמטה, מהעם, תחילה כ"פולחן הנופלים בקרב", תוך עידוד מטעם הממסד שיצר תחושה של האלהת הנופלים וטשטוש הפחד והחרדה באמצעות חפצים דמויי פגזים שנרכשו בחנויות כלבו לשם קישוט הבית. היה צורך לתת משמעות למוות בסדר גודל שלא נודע עד אז. ספר שעשוי להעניק הבנה כוללת ורחבה על "האלהת המלחמה" ו"קידוש המוות וההרג ההמוני" במלחמה זו, תחילה, ואחר-כך במלחמה המודרנית, הוא "הנופלים בקרב", מאת ג'ורג' מוסה, (הוצאת עם עובד ספריית אופקים, 1990, מאנגלית: עמי שמיר, 264 עמ'). מוסה מסביר כיצד התגברו על הזיכרון הנורא של מלחמת העולם הראשונה, "שהפך באירופה במיוחד לעבר מהולל ורב השראה".  מוסה סבור ובצדק שצריך להבין עד כמה היה חשוב להחדיר את "פולחן הנופלים בקרב", ובכך לתת משמעות למוות ולאלו שנותרו נכים לכל חייהם. בתיה גור (בהארץ 1993) כותבת בביקורת על ספרו של מוסה על "הרומנטיזציה של המוות בקרב", לנוכח העובדות: מספרם של חללי מלחמת העולם הראשונה עלה פי שניים ויותר ממניינם של הרוגי כל המלחמות הגדולות שניטשו בין השנים 1790-1914. כשלושה-עשר מיליוני בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה, וכיצד, יחד עם זאת, נהפכה מציאות המלחמה למיתוס אצילי ומרומם נפש.

*****

ובשולי הדברים, הנה מבחר ציטוטים מ"מלחמה וטרפנטין", שראוי לאזכר ברשימה זאת:

עמ' 220: "אני קורע את המעטפה שעליה מוטבע כתר קטן: שמי מופיע ברשימת אנשי הצבא שיקבלו תואר אביר מסדר הכתר." (דבריו של מרטינס)

עמ' 231: "אני מוציא מכיסי את קופסת המתכת עם עיטורי הכבוד שלי" (דבריו של  מרטינס), וכך אומר לו מפקדו: "רב סמל… זכית בעיטורים מרשימים".

עמ' 233: "בסתיו אני מקבל חופשה ונוסע הביתה… אימי רואה את עיטורי הכבוד שלי ופורצת בבכי", (דבריו של מרטינס).

עמ' 300: "… פרדוקס זה היה מרכיב קבוע בחייו: מיטלטל הלוך ושוב בין החייל שנעשה בעל כורחו והאמן שרצה להיות. מלחמה וטרפנטין."

"גבורתו" של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

*****************

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא
רבי עקיבא מאת הרב מאיר להמן. הוצאת שרברק.

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו – בשנות ה-60 – אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית, ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם לארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו, בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא, אוסיף שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב ל"גיבור" לאומי, משכמו ומעלה? האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו ומתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם, אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, במיוחד לנוכח המחלוקת בדבר גיוס אברכים לצה"ל.

לקראת יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (א')

השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?

***************************

אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית.

Climate activists hold a banner during a demonstration demanding protection for the Amazon rainforest outside the embassy of Brazil in Brussels
צילום הפגנה ליד שגרירות ברזיל בבריסל. קרדיט: עיתון הארץ

מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, "מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית?", יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא

אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור-היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה כך שורה ארוכה של דורות – "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.

זהותו של דור 1973 עוצבה, בצל מלחמת יום הכיפורים, כאירוע טראומטי שהיווה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים, או שהיה צעיר מכדי לחוותה, עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.

גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל, משליכים על האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים ישירים לחוויית הטראומה של המלחמה, וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על-ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה העשרים כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים באופן ישיר, ובהן עיתונאים וכתבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זיכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות, ותופעות כמו הלם קרב, מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה, מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)

ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות אלפי הפצועים והלומי הקרב, נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").

גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית.

סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.

לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:

לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[…] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' […] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת.

אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

בין נרטיב לתעמולה… ערכת לימוד על "הנכבה"

ערכות לימוד כגון זו המופצת על ידי עמותת "זוכרות" על הנכבה, "איך אומרים נכבה בעברית?", אינן "תמימות". במיוחד כשמדובר בתלמידים שהם "קהל שבוי" וכל מענייניהם נתונים להשגת ציון גבוה במבחן. לכולנו חייב להיות ברור שערכת לימוד על מכלול תכניה, מתקבלת בתנאים הנוכחיים כ"עובדה", אלא אם כן דימוי בית הספר יחדל להיות "בית חרושת למבחנים".

פליטים פלסטינים
פליטים פלסטנים בדרכם מהגליל. מקור: ויקיפדיה

"נכבה" היא מילה וגם סמל המייצג אירוע. כסמל יש בה לא מעט ניואנסים וצורות הפעלה בזיכרון הקולקטיבי של עמים וקבוצות. האם טקסט יתקבל על ידי הקורא כנרטיב, עובדה היסטורית, תעמולה, דמגוגיה וכי"ב? קהל שאינו בקיא בהבדלים ולא ניחן בחושים המאפשרים לו להבדיל בין נרטיב לבין תעמולה, לדוגמה, מסתכן בחשיפה למידע שיפגע בכושר השיפוט שלו לאורך זמן.

עדכונים שוטפים מגיעים לדוא"ל שלי מעמותת "זוכרות". ברב המקרים אלו דווחים על כינוסים, ספרים שהעמותה מפרסמת, כתבי עת וכינוסים, ביקורים במקומות שהיו כפרים ערביים לשעבר וציון שמות המקומות והרחובות המקוריים. לרשותה של עמותה זאת חוקרים בעלי השכלה אקדמית היודעים להשתמש בכלים אובייקטיביים לצרכי מחקר. החומר שהצטבר בארכיון העמותה מכיל חומרים שלא כולם אומתו כעובדה היסטורית מדויקת. פה ושם מבצבצים בפרסומים שלהם אי אלו "משאלות לב".

מורים לאזרחות טוענים שהם מעוררים דיון בכיתות, בהקשר לערכת לימוד זאת, האמנם? עד כמה שידוע לי, מרבית התלמידים עדיין לומדים בעיקר כדי להצליח במבחן, וההוראה היא פרונטלית. לא רק זה, התלמידים הם "קהל שבוי" וערכת לימוד המיוצרת בבית גידול ששם לו כמטרה להנציח את ההיסטוריה של היישוב הערבי עם קום המדינה ואת הנכבה, לא יכולה להיכלל בין חומרי לימוד שחובה להיבחן עליהם. המושגים, השמות הערביים של כל מקום ואתר בארצנו שבהם ישבו פלסטינים (גם זה נרטיב) הם רק חלק ממה שנכלל בערכת הלימוד. על גבי עובדות קשיחות בונים מאגר היסטורי וגם נרטיב. כשמלמדים תלמידים שכל שאיפתם היא להצליח במבחן, יש להביא בחשבון שאת המטען הזה הם עשויים להפנים ויקשה עליהם להפריד בין המוץ לתבן.

אני ממליצה למשרד החינוך לאסור בשלב זה את הוראת החומרים שבערכת הלימוד שמפיצה עמותת "זוכרות" ולנקוט בכל חומרת הדין כנגד מורים שמלמדים תלמידי חטיבת ביניים על ה"נכבה". הוראת החומרים שבערכה היא לא רק פשלה של משרד החינוך אלא גם פשלה של צורת החינוך. על מנת להכשיר לימודי הנכבה, המתכונת היחידה שבה ראוי לעשות זאת היא עבודה באזרחות, ידיעת הארץ, סוציולוגיה של המיעוטים בישראל וכן הלאה. שישלחו תלמידים לכתוב עבודות בנושא אזרחות ומי שירצה ינבור בארכיון של זוכרות. או אז, יבינו תלמידים את ההבדל בין עובדות, נרטיב ותעמולה וידעו מה לפניהם.

במילה אחת, תנו לתלמידים לעשות את השקלא והטריא בעצמם. עליהם להיחשף מרצונם לחומרים שונים. ציידו אותם בחושים ובכישורי ביקורת לא רק לצורך עבודה בבית ספר אלא לחיים שלהם.

נרטיב יהודי-ישראלי

בספרו החדש "לנצח את היטלר" (2007), אברהם בורג משרטט מה שניתן לכנות בשם, "נרטיב יהודי-ישראלי".

עם צאת ספרו, בורג צפה וייחל לסערה. וכך היה. האנשים הקרובים אליו חשו כעס כלפיו. חלקם ראו בו בוגד, "אני לא מאמינה שמאבא שהיה מנהיג כה דגול (יוסף בורג, יו"ר וחבר כנסת מטעם המפד"ל) יצא בן כזה רקוב", אמרה מכרה דתייה שהעריצה את אביו. תגובתו של בורג: המבוגרים כועסים מאוד. הצעירים הרבה פחות, הם פתוחים להבין…

לנצח את היטלר

בכריכה האחורית של הספר "לנצח את היטלר", מובא מעין משפט סיום שכזה: ספר זה הוא נסיון מקורי ונועז לנסח תפיסה ישראלית חדשה, יותר הומאניסטית ויותר אוניברסלית, הכוללת אסטרטגיה לאומית של אופטימיות והשתלבות בנוף העולמי.

אני מוצאת שבורג מנסח בספרו נרטיב  של ישראליות חדשה שמשלב את ה"ישראלי" עם ה"יהודי". מרכיב יהודי נטול מועקות השואה. הישראליות בעיני בורג כוללת יסודות בזהותם של מי שחייהם נקשרו במדינה זו, מיום היוולדם ומעורבותם בה עד בגרותם.  סוג של חוויה הכוללת את תקופת השירות הצבאי, ובכלל זה פעילות מבצעית בקרב ובמלחמה. מה פגום בכך? זהות כזאת אינה מאוזנת. יש בה הבלטת חשיבותה הקריטית של ה"ארציות" – חוויית החיים בישראל הגשמית. לפי בורג אין די בטריטוריה גשמית כדי להבטיח המשך קיומו של עם.

התחושה העולה מתוך קריאת ספרו, היא שישראל היא "מדינה מיוסרת". היא מאוימת מבחוץ ומבפנים, במובן הטריטוריאלי. החזון של בורג הוא שמצב זה יתברר כציון דרך בלבד. אחריו תחל "התקופה שלאחר הציונות". הכוונה לתקופה בעלת סממנים יהודיים נקיים, יהודי שאל לו להפקיר את ירושלים ואת הכותל המערבי כסמל ליהדות שלפני השואה. תקופה שמדלגת אחורה לזמן שבו מועקת השואה כבר אינה מייסרת. ישראל תהיה אז "מדינת היהודים", כיוון שיחיה בה עם בעל תודעה יהודית נקייה, שמזהה עצמו כ"ישראלי" במובן הגשמי. זכר השואה יהיה נטול מועקות. או אז, היהודי יחיה חיים חופשיים בארצו, ישראל". ישראל תהיה אז "מדינת יהודים" מנורמלת. אבדן "ירושלים" ו"הכותל המערבי", שתי מטפורות יהודיות מובהקות, יהיה אבדן רוחני נקי, משוחרר מקונוטציות. אלו יהיו סמליו של עם משוחרר ממועקות השואה ההיסטורית.

כפי שניתן להיווכח מדברי בורג, בזמנים קשים של איומים וטרור יבלוט הרכיב ה"ישראלי" שבזהות, והרכיב ה"יהודי" הנגוע במועקות השואה הנאצית יעומעם. להיות "ישראלי" ככל העמים פירושו יהיה לשכון בטריטוריה שבה לכל יהודי באשר הוא יש מקום. זאת תהיה  "מדינת היהודים" – מצב האידיאלי לטעמו של בורג. ציטוט של קטע מדברי בורג מעיד על כך:

"קראתי בעיתון שמשפחתי ואני עזבנו את הארץ. מצטער, אבל את התענוג הזה לא אתן לאף אחד. .. אני חי בעברית ויוצר בה…" – בולט כאן הקשר הפיזי עם הטריטוריה – ממד ה"ישראליות". אבל לא די לו כך. משהו חסר כאן והוא מעיק על בורג זה זמן רב: "אין מורה נבוכים לישראל במצבה הנואש והכואב, כשהערכים שלה מטושטשים והאחווה מתפוררת ונפערת". הוא משוכנע שרבים מבני דורו חשים כמוהו את בעיית הזהות.

זה מעלה את זכר הלבטים שהעיקו על בני הנוער בישראל של מלחמת יום הכיפורים (1973). המועקה אף גרמה לחלקם להביע כפירה בחזון הציוני ובערכיו, ואף בעצם הצידוק בקיומה של מדינה, שבה "מצב המלחמה" הוא מצב "נורמלי". כאז כן במקרה הנוכחי שבורג מציג: גם בתקופה של תחילת שנות האלפיים, ישנן בעיות של זהות שדורשות את פתרונן המיידי. יש למצוא פתרון לתחושת האכזבה מכך שההבטחות של החזון הציוני לא התקיימו עד היום. המדינה שקמה כאן איננה "מקלט בטוח" כפי שצפוי היה להיות על פי חזון זה. ובנוסף, ה"זהות היהודית" בעייתית, ככל שהיא נגועה בתפיסה של "חוסר אונים יהודי" ובמועקת השואה. בורג סבור שמצא את האור בקצה המנהרה. לכך הוא חותר תחת הכותרת "לנצח את היטלר".

לאור כל זאת, ובהמשך לכתבתם מאירת העיניים של ידידה שטרן ואבי שגיא, יש להבין שמצב של התעסקות בשמירה על טריטוריה והזדהות עם שטח אדמה כפתרון קיומי  – מצב כזה מסוכן. יש בו מרכיב פיזי ואין בו מרכיב רוחני הולם. האור בקצה המנהרה עולה בקנה אחד עם הנרטיב היהודי-ישראלי שגם שטרן ושגיא מציעים. דהיינו, שיקום הזהות הלאומית כך שהמרכיב הארצי יבלוט בה מצד אחד, וגם המרכיב היהודי יתקיים, ובלבד שיהיה נקי ממועקות השואה.