תגית: נישול

גרשון צ'רניאק (עו"ד)

ב-3 באפריל 1960 עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל נורה למוות ליד בית המשפט המחוזי בחיפה, על ידי אדם שנטר לו טינה על רקע סכסוך משפטי שבו ייצג צ'רניאק את גרושתו של האיש . הרוצח ניהל מאבק ארוך שנים כדי לזכות במשמורת על בתו. פסק הדין וגם הערעור קבעו שהמשמורת על הבת תישאר בידי גרושתו של הרוצח. אבי ייצג אותה לאורך כל הדרך.

*************

רקע: בתקופה בה התנהל המשפט, התגוררה הבת עם גרושתו של הרוצח באנגליה. הרוצח, עמנואל מזרחי שמו, תכנן את מהלכיו לפרטי פרטים והגיע לבית המשפט מצויד באקדח. מששמע את פסק הדין ואפסו תקוותיו לזכות במשמורת על בתו, יצא מבין כותלי בית המשפט ובצע את זממו. לאחר מכן ירה מזרחי בעצמו ומת מפצעיו כעבור מספר ימים בבית החולים הממשלתי רמב"ם בחיפה.

הרצח

עדי ראייה סיפרו שלאחר מתן פסק הדין במחוזי בחיפה, עו"ד צ'רניאק עשה את דרכו  אל משרדי התובע המחוזי, מול בניין העירייה בהדר הכרמל. בעודו צועד לעבר יעדו, עצר אותו מזרחי. עדי הראייה טוענים שהיו חילופי דברים בין צ'רניאק ומזרחי, וכאשר פנה אבי והלך לדרכו, מזרחי דרך את אקדחו וירה ירייה אחת, כשהוא מכוון את האקדח אל לב קרבנו. צ'רניאק הספיק להזעיק עזרה, רץ מספר מטרים והתמוטט ליד ספסל בגן הציבורי (כיום, גן הזיכרון). מזרחי ניסה לברוח לכיוון הטלפון הציבורי, אך עצר כשהבחין בעוברים ושבים שהתקבצו סביבו, לאחר שאלו שמעו את היריות ואת זעקות העזרה של צ'רניאק. בשלב זה שוב שלף מזרחי את אקדחו, ירה בחלק גופו התחתון והתמוטט על הדשא בגן הזיכרון כשהוא מחוסר הכרה. ניידת משטרה חילצה אותו מהמון הסקרנים שהתקהל במקום, והובילה את צ'רניאק ואת רוצחו אל בית החולים הממשלתי, רמב"ם. המשטרה דיווחה שמזרחי החזיק באקדח ללא רשיון.

בעקבות האירוע, לשכת עורכי הדין הציעה לסייע לאמי לחסל את עזבונו של אבי – שהקיף כמה עשרות תיקים אזרחיים, שנותרו תלויים ועומדים.

עם חלוף השנים, המשיכו רבים מידידי המשפחה ומוקירי זכרו של צ'רניאק להביע תנחומיהם בפני בני המשפחה בהזדמנויות שונות. היה זה מקרה חריג ביותר באותם זמנים. האירוע הרצחני היכה את הציבור בתדהמה ונחקק בזיכרונם של רבים.

למרות השנים הרבות שחלפו מאז, אחותי, אחי ואני זוכים לשמוע על אבי המנוח מדי פעם משופטים ועורכי דין שעדיין זוכרים אותו. כולם מציינים את הישגיו בתחום התקדים המשפטי ואת תרומתו לעיצוב פניה של הדמוקרטיה בישראל. לאחרונה פרסמתי ערך בויקיפדיה שמפרט זאת.

בתקופה בה אירע הרצח, הרדיו היה אמצעי התקשורת הפופולרי ביותר. אבל לא קיימו בו שיחות עם מאזינים. האפשרות היחידה הייתה ליצור קשר טלפוני עם רשות השידור ולדווח על הידוע לך על האדם ו/או האירוע, או להתייצב במשטרה ולהעיד שם. ידוע לנו שאזרחים מן השורה המשיכו לעקוב אחר גורלו של הרוצח, שמת ימים ספורים אחרי הרצח, ולדבר על הרצח והשלכותיו במסגרות לא-פורמליות.

יש לזכור שבשנות ה-60, הייתה זו עליית מדרגה בולטת ברמת האלימות בישראל! היה זה מקרה ראשון מסוגו, שבו נרצח אדם במסגרת עבודתו כעורך דין, על ידי צד שתביעתו  וערעורו נדחו על ידי שתי ערכאות.

הרוצח

מזרחי היה ירקן שנישא לתושבת חיפה ממוצא צרפתי בשם יהודית בלוינל. הייתה להם בת משותפת, אבל הנישואין עלו על שרטון והשניים התגרשו. הילדה הועברה בצו בית משפט לרשותה של האם; לאב ניתן היתר לבקר את בתו כל אימת שחפץ בכך. בית המשפט אסר להוציא את הילדה מחוץ לגבולות ישראל. כאשר האם סירבה לאפשר למזרחי לבקר את בתו, עתר מזרחי לבית המשפט וביקש לממש את זכותו לבקר את בתו. כעבור מספר שנים נישאה האם בשנית לאזרח בריטי, ועברה להתגורר עמו בתל-אביב יחד עם בתה מנישואיה עם מזרחי. מאוחר יותר עזבו האם והבת את ישראל. מעשה זה הוגדר כהברחה של הילדה אל מחוץ לגבולות המדינה. בעקבות זאת, מזרחי היה נחוש יותר מאי פעם לקבל משמורת על בתו. בעוד גרושתו מתגוררת יחד עם בתם המשותפת באנגליה, הוא פנה לממסד על מנת שיסייעו לו להשיג את מבוקשו.

הישגיו המקצועיים של אבי

על פרטי הרצח, והרקע שקדם לו, פורסמו למחרת האירוע כתבות רבות בעיתונות היומית. פרט לסיקור הרצח וביטויי התדהמה על שנפל דבר בישראל, העיתונות סיפקה פרטים על הישגיו התקדימיים של אבי כעורך דין, ועל הסוגיות החשובות שבהן טיפל. בעיקר, בלט אבי כאחד מעורכי הדין הראשונים בישראל שנרתמו לסייע בפתרון סכסוכים בין בעלי קרקעות ערביים-ישראלים ומדינת ישראל.

בגץ רבסייה - למרות החלטת בגץ השלטונות מנעו חזרת התושבים לרבסייה
בגץ רבסייה – למרות החלטת בגץ השלטונות מנעו חזרת התושבים לרבסייה. קרדיט: ויקיפדיה

עתירותיו לבג"ץ בשנות ה-50, בעניינם של תושבי כפרים ערביים שנעקרו מבתיהם ולא הורשו לחזור, עשו כותרות בעיתונות היומית.
אחד המקרים הידועים הוא העתירה שהגיש אבי לבג"ץ בעניין תושביו הערביים של הכפר אל ע'בסייה.  בשנת 1948 מנה הכפר 673 איש ואדמותיו השתרעו על פני 7600 דונם. בחודש מרץ 1948 נחתם הסכם בינם לבין אנשי ש"י, לפיו הצבא לא יכנס לכפר אם יונף דגל לבן מעל המסגד. למרות זאת, בחודש מאי 1948 נכנסו כוחות צבא אל הכפר תוך הפרת ההסכם האמור, וירו ללא אבחנה בתושבים – גברים נשים וטף – שהיו ברחבת המסגד. כמה מהם נהרגו במקום והשאר נסו מהכפר בבהלה. לקראת סוף שנת 1948 חזרו תושבי הכפר לבתיהם. בסוף שנת 1950 שוב נאלצו תושבי אל ע'בסייה לעזוב את הכפר, בתירוצים ביטחוניים. לאחר מכן היו מספר ניסיונות של התושבים לחזור לכפר, אך לשווא. הצבא מנע בעדם. בסתיו 1951 פנו התושבים לבג"ץ באמצעות אבי. בג"ץ קבע באופן תקדימי כי זכותם של עקורי אל ע'בסייה לחזור לבתיהם. בדצמבר 1951 חזרו התושבים אל בתיהם בתוקף אותה החלטת בג"ץ, אבל גם הפעם חזרתם נמנעה בטענה של שטח צבאי סגור. בשנת 1955 הרסו השלטונות את הכפר כליל פרט למסגד.

אחד מזקני הכפר סיפר ל"זוכרות" – "עו"ד צ'רניאק היה אדם טוב לב. סירב לקבל שכר טרחה כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר."

צ'רניאק הגיש עתירות לבג"ץ בעניינם של תושבי כפרים ערביים נוספים שנעקרו מבתיהם וחזרתם נמנעה בתירוצים שונים של הממשל הצבאי, למשל, תושבי הכפר אם אל פארג'.
בנוסף, צ'רניאק היה חבר באחת מוועדות החקירה הרבות שעסקה בעניינם של תושביו הנוצרים-מרונים של הכפר ברעם.

אחותי, אחי ואנוכי עדיין מזועזעים ….