תגית: ניצחון

גם במצרים הצעירים מתרחקים ממורשת מלחמת אוקטובר 73'- בהבדל קטן אחד

בעליו של ערוץ יוטיוב מצרי יצא לאחרונה לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם מה ידוע להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם בקושי ידעו פרט כלשהו, מלבד השנאה היוקדת שמצרים רחשה כלפי שכניה היהודים. גם בישראל, אלמלא מבחני הבגרות והחובה להבחן בכל הקשור למלחמות ישראל, הדור הצעיר היה מעדיף להתרחק ממורשת מלחמת 73' ומהאיבה ההיסטורית בין שני העמים.

באדיבות אתר סימניה

במצרים ובישראל, הדור הצעיר הוא גורם מפתח בשימור ו/או דחיקת מורשת מלחמת אוקטובר 73'. אולם בינתיים, הדור הצעיר במצרים הוא מחנה מזערי באפיזודה של התרחקות ממורשת מלחמת אוקטובר, ושאיפה לנורמליזציה כלל אזורית. ואילו בישראל השתנה ההרכב הדמוגרפי בעשורים האחרונים עד כדי כך שרבים ממילא אינם מכירים את מלחמת יום הכיפורים, ואינם מתעניינים במורשתה.

עוד בימי שלטונו של מובארק היה נהוג להאדיר את חודש אוקטובר, להזכיר ולהנציח את "הניצחון" במלחמת הרמדאן, כפי שכינו את מלחמת  73 במצרים. המדיה נהגה לציין בחודש זה את הניצחון ההיסטורי נגד ישראל ולנצל את האירוע כאמצעי להפצת דעות לאומניות בקרב הציבור. גם סרטי הקולנוע בתקופתו הבליטו את הניצחון בזיכרון הקולקטיבי המצרי. במצרים לא מכחישים שהלגיטימציה של מובארק במהלך שלושה עשורי שלטונו נשענה על הניצחון, מעצם העובדה שבמלחמת 73 מובארק שירת כמפקד חיל האוויר.

נימה זו נתונה בתהליך של שינוי מאז שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון (2018). בנאום השנתי שנשא ביום השנה למלחמה, ה -6 באוקטובר 2020, הנשיא סיסי אמנם לא הזכיר מפורשות את ישראל, אבל הדגיש את המשמעות ההיסטורית של המלחמה: היא השיבה לצבא מצרים את כבודו ועודדה את הציבור המצרי להביט קדימה בתקווה. גם כלי התקשורת שבבעלות המדינה נמנעו מלכנות את ישראל כ"אויב". הם הסתפקו בכך שהדגישו את חשיבות הניצחון במלחמה נגד "היריב הישראלי". לדוגמה, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי המצרי הרשמי עודד את הציבור להפיק לקחים מהמלחמה ולהיאבק בטרור. קולות שונים מאלו היו גם היו. לדוגמה, דובר הצבא המצרי, הקולונל טאמר אל-ריפאי פרסם סרט תיעודי שהציג את ישראל כאויב שהותקף על ידי הצי המצרי. אמצעי תקשורת פרטיים התנהלו באופן דומה והציגו את ישראל כ"אוייב". לדוגמה, אחמד מוסה מתחנת הטלוויזיה סאדה אל-בלד אירח באולפן חייל קרב מצרי ותיק. השיחה עסקה במלחמת אוקטובר והבליטה את העובדה שהחייל הרג חיילים ישראלים. בנוסף, במהלך השידור פנה מגיש התוכנית לראש הממשלה נתניהו, הציג בפניו מכנסיים מוכתמים בדם של הרוג ישראלי, והציע לו אותם כמזכרת. גם אוניברסיטת אל-אזהר הצטרפה למגמה זו. היא ארגנה תערוכה לחוג של סטודנטים להנדסה, שנועדה לייצר מומנטום בהעברת המורשת של מלחמת אוקטובר 73' מדור לדור. השתתפו בה עשרות סטודנטים ופרופסורים, והוצגו בה פרטים רלבנטיים ממלחמת אוקטובר. נשיא האוניברסיטה, ד"ר מוחמד אל-מרסאווי, שיבח יוזמה זו ותיאר אותה כ"אמצעי להשראה" לסטודנטים שלא חוו את המלחמה, ו/או אלו שעדיין לא נולדו אז.

נימה שונה עלתה מערוץ יו טיוב פרטי. בעליו של הערוץ יצא לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם עובדות בסיסיות שידועות להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם התקשו לספר לו משהו על המלחמה, פרט לשנאה היוקדת שרחשה מצרים כלפי שכניה היהודים. אבל בכך לא די. במצרים, החשיבות המתמשכת של מלחמת אוקטובר בזיכרון המוסדי והתפקיד המרכזי שהיא עדיין ממלאת במרחב הציבורי, מצביעים על כך שבעתיד הקרוב מצרים אינה צפויה ללכת בעקבות מגמת הנורמליזציה החלוצית בין ישראל ומדינות המפרץ. מחנה האנטי-נורמליזציה במצרים – המתודלק על ידי פקידי הממשל המצרי ו/או אינטלקטואלים – נותר על כנו, לעומת מחנה קטן השואף לנורמליזציה. זאת על אף שמורשת מלחמת אוקטובר חדלה להיות רלבנטית בכל הקשור לנשיא סיסי שכן, הוא לא השתתף באף אחת ממלחמות מצרים.

מנגד – המסרים של ממשלת ישראל בהקשר למלחמת יום הכיפורים מתמקדים בכל שנה בסיפורי גבורה, קרבות, ותפקוד החילות במהלך המלחמה. מלבד המסרים הללו, שרובם מתפרסמים סביב יום הכיפורים, בולטת בישראל תופעה גורפת של התרחקות ממלחמה זו ולקחיה. כידוע, הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים שימשו זמן רב כעוגן פוליטי לעמדות בעד ונגד מדיניות זו או אחרת בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי. עם זאת, מאז שנות התשעים הם בתהליך של נסיגה טוטלית מהזיכרון הציבורי. אלו כבר אינם מהווים גורם מרכזי בפוליטיקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.  

קרוב לוודאי שהמניע הכלכלי הפך לגורם מרכזי בתודעה הציבורית בישראל, כחלק ממגמה כלל עולמית, והוא מתדלק תהליכי נורמליזציה עם מי שנחשבו בעבר כ"אויבי ישראל". היות וכך, או בזכות זאת, ישראל צועדת לכיוון של כינון יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם מדינות אלו.

להשלמת התמונה: סמדר פרי, "בין סאדאת לא-סיסי" וואינט 6 אוקטובר 2021

ה"ניצחון" שנוי במחלוקת גם אחרי 40 שנה

commemorating Yom Kippur Warהמסרים שהועברו אתמול במדיה במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מזכירים לנו שלמרות שחלפו 40 שנה, מלחמה זאת עדיין משמשת מקור לא-אכזב ללקחים, שעליהם מבססים חוגים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד החלטות ששינו וישנו את ההיסטוריה גם בעתיד. גם כיום אין תמימות דעים לגבי השאלה "האם ניצחנו במלחמה ההיא". ומה שמסתתר מאחורי ה"ויכוח" בנושא זה הוא אג'נדה שקבוצה אחת מעוניינת לקדם בעוד שיריבתה מעוניינת לקדם אג'נדה שונה לגמרי.

******

לאחרונה סיפרה לי תלמידת תיכון שבבית ספרה מלמדים על מלחמת יום הכיפורים. נו, שאלתי אותה, ניצחנו שם או לא? היא לא ידעה מה לומר אבל מפיה יצאה אמירה חד-משמעית: אנחנו למדנו על "המחדל"! התעקשתי ושאלתי, במלחמה יש מנצחים ויש מפסידים, לא? והיא השיבה לי, הנושא הזה לא עלה בכיתה וגם ספרי הלימוד שלנו לא מתמקדים בזה. אמרתי לה שב-6 באוקטובר יהיה עליה לחפש כתבות או מאמרים על מלחמת יום הכיפורים ואולי אז יתגלה לה מי ניצח במלחמה. הבוקר היא חזרה אלי ואמרה: "מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מרשים…" קראתי בעיתון…

שלוש גרסאות ל"ניצחון" 

גרסה א'

פרופסור א' המתמחה במחקרים אסטרטגים פרסם אתמול באחד היומונים מאמר הפותח במילים אלו:

"מלחמת יום כיפור, אשר היום מציינים 40 שנה לפריצתה, הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מרשים. צה"ל הפגין יכולת נדירה להתגבר על התקפת פתע בשתי חזיתות, וסיים את המהלך בעומק מצרים במרחק 100 ק"מ מקהיר, ובסוריה בנקודה שבה היתה דמשק בטווח הארטילריה" – איש אינו מטיל ספק בעובדות – צה"ל הגיע קרוב מאוד לקהיר ובצפון – הארטילריה של צה"ל איימה על דמשק. הבה נמשיך לגרסה ב'.

גרסה ב'

לפני עשור, בשנה שבה ציינה ישראל 30 לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים, אמר בכיר בחיל האוויר:

"ברמה הלאומית, חשתי תחושת הישג. שעל אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 ק"מ מקהיר… האם באמת ניצחנו במלחמה הקשה ההיא? בעולם הדימויים הישראלי, התשובות לשאלה הזו הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו בכדי להסביר את עמדתו…" – כאן כבר שומעים זמירות אחרות. יש מי שחושב שצה"ל ניצח ויש מי שחושב שלא. יותר מכך, התשובות האפשריות, בהתאם לדבריו של הבכיר, הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו.

גרסה ג'

בישיבת כנסת שעסקה במלחמת יום הכיפורים נאמר על ידי אישיות בכירה:

"חברי הכנסת… הפסקת-אש ותחילת משא ומתן ישיר של שלום, יכולות להיות מיפנה היסטורי בהתפתחויות במזרח התיכון, מיפנה ממלחמה אל שלום…" – מה שהובלט כאן הוא הרגע ההיסטורי של הפסקת האש שיכול להיות מיפנה היסטורי ממלחמה אל שלום. ומה בדבר הניצחון, ההישגים של צה"ל – אף לא מילה אחת.

איזו אג'נדה מנסה כל אחת מהגרסאות לקדם?

גרסה א'

לפי דברי הפרופ' המתמחה במחקרים אסטרטגיים, חשוב לשמור על "עומק אסטרטגי" וזה מתחבר באופן מוצלח ביותר ללקח שהוא ודומיו מעוניינים להציג בפומבי: "אחד הגורמים החשובים שאיפשר את התאוששות צה"ל מההפתעה היה העובדה שהלחימה החלה במצב של גבולות בני הגנה, הרחק מלב הארץ" – ללמדך, שמקבלי החלטות חייבים לקחת בחשבון ש"הפתעות אסטרטגיות עלולות להתרחש בכל עת", על ישראל להיערך לתרחישים הגרועים ביותר ולשמור על עומק אסטרטגי – בזכותו ניצלנו במלחמת יום הכיפורים ובזכותו "ניצחנו".

גרסה ב'

בכיר בחיל האוויר מקדם אף הוא אג'נדה, שונה מפרופ' א'. לדבריו של הבכיר מחיל האוויר לא ברור אם באמת ניצחנו "במלחמה הקשה ההיא":

"חיוני שנראה במלחמת יום הכיפורים כישלון אסטרטגי. אסור לנו להסתתר מאחורי הגדרות מקלות שיימנעו מאתנו להתרכז בכישלונות, לתחקרם עד תום, וליישם את לקחיהם…" – ברור שהאינטרס שלו מונע ממנו לקבוע שהיה ניצחון. אם נקבע שניצחנו, איך נתקן טעויות? איך נפיק לקחים וניישם אותם? כידוע, חיל האוויר יצא פגוע מהמלחמה, תחקר את שהתרחש במלחמת יום הכיפורים והפיק לקחים.

גרסה ג'

בישיבת הכנסת שהתמקדה בהסכמתה של ישראל להפסקת אש בחזית המצרית הופנו מעייניה של אישיות בכירה לקידום אינטרס פוליטי של ההנהגה הבכירה: האישיות הבכירה הבינה שבישיבת הכנסת רצוי להציג בהבלטה יתרה את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכה של מדינת ישראל לאחר שצה"ל השיג הישגים. דהיינו, הזדמנות להיכנס לתהליך של משא ומתן לשלום. בעקיפין, ייצוג זה איפשר לאישיות זאת להסיט את תשומת לב חברי הכנסת ואת תשומת לב התקשורת וכל עם ישראל מההפתעה, חוסר המוכנות, חוסר הארגון והביצוע הלקוי של צה"ל ערב המלחמה ובימים הראשונים לאחר שפרצה ואף להעניק משמעות למותם של אלפים.

מיתוס פוליטי הוא כלי חיוני לכל חברה אנושית

קלוד לוי-שטראוס כבר טען במאה הקודמת שאין חברה שאינה זקוקה למיתוס כדי לצלוח את תהפוכות המציאות. כל חברה אנושית, בכל המקומות ובכל הזמנים, אינה יכולה להתקיים ללא מיתוסים. לעולם לא נשתחרר מהצורך הזה. המיתוס, באמצעות שפת הסמלים שלו, נועד לתת הסבר ומשמעות לחיינו באמצעות סיפור מעשה – שהיה או לא היה – והוא מתייחס למה שהיה ולמה שיהיה.

מיתוס הוא נרטיב, כפי שהגרסאות ל"ניצחון" מלמדות אותנו. איזו מהגרסאות היא ה"אמיתית"? המיתוס נמדד לא לפי מידת האמת שבו אלא לפי מידת האמונה שלנו בו והמבנה הדרמטי של הסיפור. "ניצחנו" "הגענו כמעט עד קהיר ודמשק"! בכל מיתוס יש שחקן ראשי – קבוצה. מיתוס פוליטי מתייחס לאובייקט פוליטי משמעותי בעיני הקבוצה. הניצחון במלחמה הוא משמעותי בקבוצת הלוחמים, המפקדים וצה"ל כולו. האמירה "אנחנו ניצחנו", מסייעת גם להשליט אג'נדה מוגדרת על סדר היום הפוליטי. הקבוצה משווה למיתוס נופך דרמטי. פרטים אחרים שהתרחשו אף הם במסגרת אותה חוויה משותפת אינם מהווים נושא לשיחה. כשהם  מצוידים במיתוס פוליטי  קל לחברי הקבוצה לבסס את האג'נדה שלהם.

פרט לסוגיות קריטיות שמטבע הדברים דורשות קונצנזוס ואחדות לאומית, ריבוי גרסאות ממלא תפקיד חשוב בקבלת החלטות. יש להכיר בכל אחת ואחת מגרסאות ה"ניצחון" ולכבד את תומכיה ומייצגיה.

מיתוס הניצחון במלחמת יום הכיפורים (ב')

יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס "הניצחון הגדול ביותר שהיה לצה"ל'? מדוע כה רבים מאמינים בו עד כי אינם מבחינים שספק אם יש לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים; ולא יותר" – כפי שטוענים תומכי המיתוס?

*******************

לוחמי גדוד 52 בחטיבת השריון 401, במלחמת יום הכיפורים, נפגשו לאחרונה עם חבריהם לגדוד. בראיון לערוץ 7, סיפר סא"ל במיל. אבי גור, שהיה מפקד פלוגה בגדוד במהלך מלחמת יום הכיפורים, "לא אשכח לעולם את מלחמת יום הכיפורים בה התחלתי כסגן מפקד פלוגה בתעלת סואץ כשהמלחמה נפתחה, ומעלינו מטוסים מצריים. כעבור כמה שעות המפקד שלי נהרג והפכתי להיות מפקד פלוגה של 8 טנקים מול אלפי חיילים וכלים של המצרים". גור סבור כי "צה"ל היה מסוגל להכריע את המלחמה תוך ארבעה ימים, אלמלא הפקודה לסגת אחורה כדי לפנות לחיל האוויר את השטח". בסוכות הקרוב מארגן גור כינוס ומגדיר אותו "כנס ניצחון". המטרה עיונית, "להעביר בתודעה כי המלחמה הייתה ניצחון גדול". למרות הידיעה שהמלחמה התחילה אחרת. לדברי גור, "אלו היו קשיים ולא יותר" – עד כאן מתוך הכתבה של ישי קרוב ("לולא הפקודה לסגת, היינו מנצחים את מלחמת יום הכיפורים ב-4 ימים"  – 23.7.2013).

סרטון שהועלה לרשת על ידי נעם זיו (2018)

זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול (ראו גם רשימה קודמת)

יש בינינו הזוכרים, גם כיום, את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול", ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והתקבע כמיתוס הניצחון הגדול? מדוע כה רבים מאמינים בו אף כי אין לכך הוכחה אמפירית חד-משמעית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר"?, כדברי סא"ל אבי גור. אמנם האדרת צה"ל לא נולדה במלחמת יום הכיפורים; היא צמחה מתחושה של מצוקה קיומית ומתוך הוקרה לחיילי צה"ל, שערך ההגנה על המולדת מנהיג אותם בכל מלחמות ישראל. אלא שבמלחמת יום הכיפורים, הזרם שטיפח את מיתוס צה"ל חש שהיכולות ועוז הרוח שהפגין הצבא היו גבוהים בהרבה מאלה שהפגין במלחמות הקודמות. זרם ספציפי מתוך האוכלוסייה בישראל הִשְווה את לוחמי 1973 לדור הפלמ"ח, והדגיש את ערכה של הלחימה המשותפת, "אבות" לצד "בנים", שהשיגה הרבה מעבר למה שמושג באמצעות עוצמה צבאית גרידא. בחיילי צה"ל ראה זרם זה "חומה ומגן ששמרה על ריבונות ישראל". הקִרְבה של זרם זה לטריטוריה הייתה אמוציונלית ופיזית, והמלחמה חיזקה בתוכם את תחושת ה"ישראליות": אחד הסקרים הראה ש"להשתתפות בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה השפעה חיובית על הרגשת הישראליות. 80.3% דווחו על הזדהות חזקה".

רטוריקה של גבורה וניצחון

האיכויות הפיזית והרוחנית של לוחמי דור 1973 תוארו על ידי כמה מהפרשנים מתומכי מיתוס צה"ל כך: "כמו לבה רותחת הפורצת מתוך לועו של הר געש, הסתערו לוחמי צה"ל חשופים בצריח". שר הביטחון, משה דיין אמר עליהם, "דור לוחמי  1973 גבר על דור לוחמי 67', שגבר על דור לוחמי 56', שגבר על דור לוחמי 48'" (שבתי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, 1973, עמ' 18). הדימוי של "מעטים מול רבים" נשזר אף הוא בדברי ההלל, למשל בכתבה של אפרים קישון: "מול המיליונים והמיליונרים עמדה אומה בגודל זרת" (אפרים קישון, מעריב, 12.10.1973, עמ'  5).

לעתים בלטה ברטוריקה של זרם זה גם נימה מתלבטת ביחס למהות המלחמה, אך את גבורתם של הלוחמים המשיכו להלל, כפי שמשתמע מדבריו של יהושע שגיא, קצין מודיעין בשריון. הוא סיפר שמספר הנפגעים הגבוה בטנקים במלחמה הרתיע את הצעירים העומדים בפני גיוס, אך למרות זאת לא פחתה רוח ההתנדבות של הנוער, ה"מחפש סיפורי גבורה, תהילה וסמלים להיתלות בהם" (מתוך "מונולוג של קצין שריון", הארץ, 3.10.1975, עמ' 17). הלקח המרכזי של מיתוס צה"ל התמקד בראש ובראשונה באירועי המלחמה, ובמיוחד במעבר מבלימה לתקיפת האויב וביכולתו העילאית של הצבא "להפוך את הקערה על פיה" מנקודת הפתיחה הגרועה של מלחמת יום הכיפורים. צה"ל נשא בתואר "חומה ומגן" בכל התנאים.

גולדה מאיר ומשה דיין 5 נובצבר 1973
גולדה מאיר לוחצת את ידו של משה דיין ב- 5 בנובמבר, 1973. מקור: ויקיפדיה

 מיתוס הניצחון מתבסס בתודעה

רוב יוצרי מיתוס צה"ל לחמו במלחמות ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך חלקם חווה ביום הכיפורים את המלחמה הראשונה בחייו. אבל כאמור, הבולטים שביוצרי המיתוס היו אנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל וראשי מפלגת העבודה. את "כישלון" הצבא בהדיפת האויב מעבר לגבולות ישראל הם הציגו כתוצאה של גורם ה"הפתעה" ולא כתולדה של היערכות ביטחונית לקויה או ירידה באיכות צה"ל. לדברי יעקב חסדאי (בעט ברזל, 1983, ע'  24), תומכי מיתוס צה"ל טענו כי אין קשר בין הכישלון לאיכות צה"ל וכישוריו. לטענתם, אילו היו הכוחות ערוכים כראוי, לא היה קורה מה שקרה בפרוץ המלחמה.

גם במהלך הזמן שחלף מאז מלחמת יום הכיפורים המשיך זרם תומכי מיתוס צה"ל להחזיק בתפישה זו, והתמיכה במיתוס אף התרחבה. נוספו לזרם תומכים מקרב המשפחות השכולות, פרשנים, עורכי עיתונים ואנשי ציבור ואקדמיה כמו חיים הרצוג. לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שכלל ביקורת על צה"ל ושהיה בו כדי לערער על ערכי המיתוס, המשיכו תומכיו לדבוק בלקח המרכזי שלו. עמדתם כלפי יכולותיו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים וגבורת לוחמיו התעלתה מעל לאפקט של מסקנות הוועדה היבשות. הרטוריקה האופיינית להם נשמעה כך, "חשופים בחצר המוות – אגדה הרואית שנרקמה מאחורי צליחתו של צה"ל אל הגדה המערבית של תעלת סואץ", "טנק הקצינים", "ראיון עם מפקד המזח – לאחר שנה", "הגיבורים רקמו אגדה לדורות".

איש האקדמיה והאלוף בצה"ל, מתי פלד, שהשמיע ביקורת על תפקודו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבהיר לצידה כמה פרטים על אופי הקרבות, תנאי הפתיחה של המלחמה ואיכות הלחימה של החיילים, ואלה האפילו על הביקורת: "בימי הפתיחה כמעט שלא פעל מודיעין שדה, והייתה השתעבדות מחשבתית ל'מודלים': […] [היה זה] מבחנו הגדול של צה"ל, שעמד בו בצורה מזהירה, היה ביכולתו, בסופו של דבר, חרף תנאי הפתיחה הקשים, להחזיר את שווי המשקל" (מתי פלד, מעריב, 31.7.1974, עמ' 7).

אחת התובנות המרכזיות של תומכי מיתוס צה"ל, זו של עמידת "מעטים מול רבים" למרות הקושי, תוך שאיבת עוז מהקשר החזק בין "אבות" ל"בנים", נותרה על כנה ושיני הזמן לא יכלו לה.

התפיסה הזו באה לידי ביטוי בחלוף הזמן. לדוגמה, על רקע מתקפת הטרור על מלון סבוי בתל אביב. למרות ביקורת על איכות האבטחה הושווה הקרב נגד המפַגעים, חברי הזרוע הצבאית של אש"ף, להישגי חיל הים במלחמת יום הכיפורים, "שאותם כולנו זוכרים". דרגת האמון בצה"ל נותרה כשהייתה, וגם מי שביקר את ה"פרצות ברשת השמירה ו[ב]איכות האבטחה" במלון, שהתגלו בעת חדירת המחבלים, לא ערער על לקחי המיתוס המרכזיים.  בהמשך, הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל היה פעיל גם בעיצוב מוטיבים מרכזיים בנרטיב ה"ניצחון" שנרקם סביב מבצע אנטבה. מבחינה זו הדהד הנרטיב של אנטבה את הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל, תוך האדרת ביצועי צה"ל במבצע אנטבה ובמלחמת יום הכיפורים: "[…] צה"ל קשר לראשו ביום אנטבה כתר חדש […] שזקף את קומתו של העם היהודי". עיצוב האירוע ברוח לקחי המיתוס ניכר גם בדברי ההספד של שר הביטחון, שמעון פרס, לסא"ל יהונתן נתניהו. פרס ציין כי ישראל והעם היהודי כולו זקפו קומה בשעה קצרה אחת, הודות לאיכות הלחימה, וראוי שהדבר ייזקף לזכותו של צה"ל, כפי שרשם לזכותו את הישגי מלחמת יום הכיפורים:

"מבצע אנטבה הוא מבצע מיוחד בהיסטוריה הצבאית. הוא הוכיח שישראל מסוגלת לקיים לא רק גבולות בני הגנה, אלא גם זקיפות קומה בת הגנה, מול שיא של טרור […] במרחק של למעלה מארבעת אלפים ק"מ מהבית. בשעה קצרה אחת הזדקפה קומתו של העם היהודי כולו [הדגשות שלי].

מוטיב ה"ניצחון" שעוצב ברוח לקחי מיתוס צה"ל השתלט על השיח הציבורי

חלוקת עיטורי הגבורה, העוז והמופת (מבלי להיכנס לקריטריונים להענקת עיטורים אלו) ללוחמי צה"ל על תפקודם במלחמה לוותה בדברים הבאים:

[…] אלו יזכירו לעם כולו את ימי המבחן הקשים של מלחמת יום הכיפורים […] עתה נוספים לרשימה זו 78 גיבורים". שר הביטחון ציין: "הגיבורים רקמו אגדה לדורות", והרמטכ"ל הוסיף: "לא היה עוד צבא כצה"ל, שעבר כה מהר מהגנה להתקפה". גם במאמר מערכת במעריב חזר המוטיב: "במלחמת יום הכיפורים […] את המדינה הצילו הלוחמים. הם שספגו את מהלומות הפתע, הם שבלמו את הזעזוע, הם שהתייצבו מול המחץ, הם שהפכו את הגלגל […] היום הוא [העם] עומד, בפליאה ובהודיה מול הצעירים הנפלאים שיצאו מתוכו.

 כאז כן עתה

היוזמה של סא"ל (במיל.) אבי גור לקיים "כנס ניצחון" בחול המועד סוכות 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, במטרה להחדיר לתודעה שצה"ל היה יכול לנצח במלחמת יום הכיפורים אלמלא הפקודה לסגת, מצטרפת למספר יוזמות ואמירות שכבר הופיעו בכתובים ומסתובבות בימים אלו ברשת. שכן, ניכרת המשכיות בדיאלוג בין אירועים הנתפסים כמשמעותיים, לבין האופן שבו זוכר חלק מהציבור את המלחמה ההיא. בזכות האידיאולוגיה המנחה חלק מהציבור, הדיאלוג בין אירוע משמעותי זה והזיכרון ממשיך גם עתה, וביתר שאת, לקראת ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים.