תגית: ניאו-שמרנים

"נטיות אנטי-ציוניות" ושאר ירקות

לעתים, כוונה טובה שמטרתה להפיץ במרחב הציבורי מידע על העשייה האקדמית, מלווה ברטוריקה נמוכה. כתוצאה מכך פוחת ערכו של המחקר המדעי בעיני הציבור. נכון שכלי השכנוע המתאימים ביותר למרחב הציבורי הם הדמגוגיה והשפה הפופוליסטית, אבל מאנשי אקדמיה אפשר לצפות לקצת יותר אחריות בהבאת דברים שכאלו לידיעת הציבור. שכן, אני עדיין חושבת שאנשי אקדמיה אמורים להעביר מסר ולא להשתמש בו כדי 'לעשות כותרות'….. 

למען הדיוק אומר כבר עכשיו שמדובר בדווח על ספרות אקדמית נרחבת העוסקת בהיבטים של הגשמת הציונות מאז תקופת היישוב עד ימינו אנו. באקדמיה ניטש ויכוח סביב עובדות ונתונים שמספקת לנו ספרות זו. לאחרונה גלש הויכוח מבין כותלי האקדמיה החוצה אל המרחב הציבורי ומתקבל רושם שמתנהל דו-קרב בין "מנצחים" ל"מפסידים". איכשהו הגענו חיש מהר לכך, שבמקום להפיץ מידע מתוך המחקר, רבים נאחזים בקרנות המזבח של כותרות העיתונות. והציונות בתווך. התוצאה היא שלאחרונה קורא הציבור ביקורת על חוקרים במוסדות אקדמיים בארץ ש"נוטים לאנטי-ציונות". יש מי שטוען ואף מוכיח שחומרים מסויימים, "אנטי-ציוניים", נלמדים בקורסים אקדמיים. המירוץ להוכחת ה"אמת" מתנהל בכותרות העיתון וחברי כנסת מזדרזים להתערב בנעשה בתחום האקדמיה [זו דוגמא מצוינת להשפעה של סדר היום התקשורתי על סדר היום של בית המחוקקים]. 

על מה ניטש הויכוח?  

סקירה תמציתית של הספרות המדעית מראה שאי-שם בין שנות ה-70 וה- 80, הציונות, שחרתה על דגלה עקרונות לאומיים אוניברסליים ושאפה לגאולה חילונית של הארץ, הגיעה לנקודת חדלון בולטת. תהליך זה החל את דרכו עוד בעשור הראשון למדינה אך התחזק ביתר שאת בין מלחמת ששת-הימים (1967) ומלחמת יום-כיפור (1973). לפיכך, במונחים של עידן היסטורי, התקופה הנוכחית נקראת לעתים "פוסט-ציונית", או "בתר-ציונית". מדברים על עידן  שהיה עד לכירסומה של האידיאולוגיה הציונית.

המחקר מצביע למעשה על כישלון הציונות, במיוחד במישור החברתי. השאיפה ליצור "יהודי חדש" והטענה שחלום זה יתגשם היא לכל היותר בגדר "מסורת מומצאת" (מושג שאותו אני מסבירה בהמשך). בפועל התבססה בישראל שכבה חברתית מטופחת, "ישראל הראשונה" (שמוצאה בעיקר מאירופה) ומנגד, שכבה מקופחת, "ישראל השנייה" (מהגרים מצפון  אפריקה ואסיה), שדבק בהם דימוי של "לא מפותחים" משום ש"הגיעו מעולם לא מפותח". 

"המצאת מסורת": או "מסורת מומצאת" 

דוגמא עכשווית ל"מסורת מומצאת" קשורה לקבוצה שמכנה עצמה "ניאו שמרנים". אלו טוענים שיש טעם לפגם בעשייה האקדמית של קבוצת חוקרים שאותם הם מכנים, "בעלי נטייה אנטי-ציונית". הטוענים ל"כתר האמת" הם לעתים אלו ולעתים האחרים. כיום אלו ה"ניאו שמרנים" המסבירים בכותרות העיתונות שבעלי "הנטייה האנטי ציונית" הם ממש "מתאבדים". אלו אוחזים במסורת זו והאחרים במסורת מומצאת אחרת. הבסיס נשאר אותו בסיס. הפרשנות המיתית משתנה, בהתאם למחנה שאותו שואלים.

הצבר – דיוקן. עוז אלמוג קרדיט: עם עובד.

מאז שחר האנושות, כל חברה, בכל המקומות ובכל הזמנים, נסמכה לצורך קיומה החברתי על "מסורת מומצאת". הציונות המוקדמת עשתה זאת בסיפור מיתי המסתכם בשורה אחת, "טוב למות בעד ארצנו". מסורת מומצאת זו עיצבה במשך שנים רבות את הזהות הקולקטיבית של ה"צבר" עד שהגיע העידן של "שרוליק". בספרו "שרוליק" מתאר עוז אלמוג ש"שרוליק התבגר יחד עם המיתוס ודמותו איבדה מהתמימות וערכי הצבר". מתוך המסה של אלמוג אפשר ללמוד כיצד דוד בן גוריון טיפח את דימוי הצבר כ"מסורת מומצאת" כשהוא מציב כנגדו את האנטי-גיבור, "היהודי הגלותי". לפי מסורת מומצאת זו דימו את דור הצברים לגיבורי התנ"ך, והנגידו אותם "לאלו שהלכו כצאן לטבח" (ביטוי שהיה שגור פעם ולאור ממצאים חדשים מתברר שגם במקרה זה הומצאה מסורת מגמתית). כלומר, לוקחים מציאות חברתית ויוצרים עבורה סביבה של מושגים שבכוחם לעצב אותה. ההזדקקות לכך היא ממשית, שכן המטרה היא לסייע לנו לצלוח הווה קשה, להעניק לנו ביטחון מול אימה קיומית ומפני שרירותיות הסבל. אפשר להתווכח על הדרך, אבל התוצאה היא הקמת מדינה ריבונית שצמחה מנקודת האפס הודות ל"מסורת המומצאת". 

עד כאן הבנו שיש תועלת עצומה במסורת מומצאת.

אבל יש גם מכשלה. כאשר המחקר מראה שחלקים רבים באתוס הציוני היו למעשה "מסורת מומצאת" מקימים באקדמיה קול צעקה. אבל מה שרואים מכאן לא ראו משם ועובדות תישארנה עובדות. העקרונות האוניברסליים שעליהם התבסס החזון הציוני, דהיינו, עקרונות שלפיהן לכל עם קיימת זכות אוניברסלית להגדרה עצמית ואוטונומיה, היו למילים הכתובות על הנייר בלבד. גם סמלי הציונות: "קליטת עלייה", "מיזוג גלויות", ו"יישוב הארץ" מומשו חלקית בלבד. 

לא קשה להבין את הבעייתיות בקבלת עובדות כפי שהן, במיוחד כשצריך לנטוש מיתוסים ומסורות מומצאות. אבל מכאן ועד לטענה שבעלי נטיות "אנטי ציוניות" באקדמיה אינם מקדמים מרצים באוניברסיטאות משום שהינם "ניאו שמרנים", זו דמגוגיה לשמה. אם נידרש מחקר שיבדוק טענה זו, עלינו להעמיד מחקר אובייקטיבי כשהדגש הוא על ערך ה"אובייקטיביות", משום שהנתונים שהגיעו לידינו עד כה אינם כאלו. 

סיכומו של דבר

אלו שמכנים עצמם "ניאו שמרנים" והעניקו לעמיתיהם תדמית של בעלי "נטיות אנטי-ציוניות", שוכחים שכולם עוסקים באותן סוגיות חברתיות ופוליטיות, כותבים ומפרסמים את ממצאיהם על התפתחויות חברתיות לאור ערכי הציונות, בכתבי עת מדעיים שעברו שיפוט קפדני. מי מרוויח מההתכתשות מעל דפי העיתונות? תדמיתו הציבורית של המחקר האקדמי בוודאי אינה מרוויחה מכך, אלא ניזוקה במידה רבה ומיותרת.

אלו המעדיפים להימצא במצב של הכחשה עצמית לנוכח המציאות, חייבים להתעשת. עלינו לעצור את הטעיית הציבור. אין "אנטי ציונות" יש "בתר-ציונות" והאחריות לדייק בנתונים המופצים בתקשורת ולתקן את דימוי המחקר האקדמי שניזוק היא של האקדמיה בלבד.