ארכיון תג: נוער

הנוער של היום – לא מה שהיה פעם….?

הופתעתם מנתונים סטטיסטיים שמציג השנתון "ילדים בישראל 2006", של המועצה הלאומית לשלום הילד? גם אני. פרק שלם בשנתון זה מתייחס לתרבות הפנאי והבילוי של ילדים ושל בני נוער. אחד הנתונים הוא שהבילוי בקניון ובמרכזי קניות הפך להיות מאוד פופולארי – 82% נוהגים לבקר בקניונים ובמרכזי קניות. אבל, במקום השני זכה הנתון "קריאת ספרים". ועוד נתון מחמיא הוא שמחציתם של בני הנוער עוסקים בפעילות התנדבותית.

הדור הבוגר, המגדל ילדים כיום, כותב באופן היסטרי כמעט על "הנוער של היום". מודאג ממה שקורה בעיקר מרמת האלימות, מלקיחת סמים, מרמת הפשיעה, ועוד. הקשתי את הביטוי "הנוער של היום" במנוע החיפוש, גוגל, ומצאתי 1,200,000 רשומות העוסקות בנושא. זה אומר דרשני.

נכון, כולנו רוצים לגדל נוער למופת. ברחבי העולם פועלים ארגונים ובראשם UNICEF, שמשקיעים מאמצים בפתרון דילמות הקשורות בצעירים ברחבי העולם וביצירת מודעות בקרב מדינות מערביות לגורל הילד והנוער בעולם. מה שעולה מהנתונים בשנתון 2006 לגבי ילדים ונוער בישראל הוא רק פסיק מתוך ים המידע שניתן לדלות מחיפוש בגוגל על הנעשה בתחום זה בעולם.

אבל נחזור לאחד הממצאים המעניינים שבדו"ח השנתי 2006 – אפשר שלא להתרשם מהנתון על "קריאת ספרים" בקרב ילדים ונוער?
העובדה הוצגה באמצעות נתון סטטיסטי ברור למדי – בעידן הדיגטלי ילדים קוראים ספרים. הנתון הסטטיסטי כשלעצמו באמת מעניין ואולי מפתיע חלק מאיתנו. כל אחד יודע כמה זמן משקיעים הילדים שלו בקריאת ספרות כתובה. אגב, כמנויה בספרייה השכונתית, וכבעלת משפחה משלי, אין יותר טבעי לדעתי מהמראה שבו נתקלים כולנו בספריות ציבוריות. שרפרף מוצב ליד דלפק ההשאלה וילד עומד ומגיש לספרנית את הספר או הספרים שכבר סיים לקרא כשביד השנייה יש לו ספרים ששלף מבין עשרות ספרים לילדים הממתינים לקוראים הצעירים באגף ספרות הילדים שבספריית ההשאלה.

אותי מפתיע הנתון הסטטיסטי הזה מסיבה שונה ולא שגרתית. בעידן הדיגיטלי נפגש הילד עם שני סוגי טקסטים. הטקסט הקונבנציונלי הכתוב, שזוכה כיום לכינוי טקסט "סגור". בעוד הטקסט בספרי הלימוד של ילדי כיתות א' והלאה, שלא לדבר על הטקסט האינטרנטי, הוא מהסוג הקרוי על ידי מבקרים ספרותיים (פוסט-סטרוקטורליים), טקסט "פתוח" (ואם תרצו, אפשר להשתמש כאן גם במושג הטכני "היפרטקסט").

ילדים צריכים להתמודד היום עם שני סוגי טקסטים אלו. הזן המצוי עדיין (ולא יצליח לשרוד בעתיד, לדעתי) הוא הסיפור הכתוב מזווית ראייה אחת – זו של הסופר. אף לא אפשרות אחת ניתנת בו לקורא לסטות מהקו שמכתיב לו המחבר, פרט ליכולת של הקורא לדמיין את הגיבורים ואת הסצינות בעזרת עולם הדמיון שלו, על-פי ניסיונו בחיים וכן הלאה. מעבר לכך, הטקסט סגור ומסוגר.

במערכת החינוך מזמן אימצו את רעיון הטקסט "הפתוח", כחלק ממגמה שראשיתה במחצית המאה ה-20, עם המצאת טכנולוגיית ההיפרטקסט האלקטרוני. בספרי לימוד רבים, מזוהה הטקסט העיקרי לפי מיקומו בדף. פרט לטקסט המרכזי ומלבד התמונות והאיורים, הקריקטורות והציורים, ממוקמים על גבי הדף מינונים משתנים של "מסגרות" נלוות ובהם טקסטים משלימי-תוכן. רוצה הקורא לקרא אותם תחילה, אין מי שיעצור בעדו. אבל, תכתיב (סמוי) לגבי סדרי העדיפויות בספרי לימוד קובע שתלמידים יקראו את הטקסט המרכזי, קודם כל.

גם בעיתונות הכתובה הפנימו את מודל הטקסט הפתוח – כחיקוי לפורמט האינטרנטי של ההיפרטקסט, בעיקר כפועל יוצא של התחרות הקשה שבין העיתון המודפס לבין העיתון האלקטרוני. הניבוי הוא שקורא יעלעל בעיתון ועיניו ישוטטו הלוך וחזור על גבי הפסיפס הנגלה אליו ואת מבטו יצודו הטקסטים המפוזרים על גבי הדף. ועל כן, נאבקים כיום באגף המערכתי של העיתון על ניסוח מקורי, דמגוגי כמעט, של הכותרות הראשיות, כך שלפחות אלו יזכו לתשומת ליבו  של הקורא. אין אפשרות יותר לקבוע את המוקדם ואת המאוחר – טקסט ראשי וטקסטים נלווים, תקצירים מזמינים בעמודים הראשיים, סיפורים נלווים וכן הלאה. פסיפס שלם – הקורא יקבע מה בדעתו לקרא קודם.

אז ילדים עדיין קוראים ספרים, ספרות כתובה. וכמות הסופרים המוציאים לאור ספרים רק הולכת וגדלה. ילד הולך עם הוריו למסע קניות בשבוע הספר, וזו חוויה עבורו. רבים קונים ספרים "על המשקל", כמו שנאמר. יוצאים עם שקיות עמוסות. כבר בעת הרכישה, חלקם מתעניין בתמונות, ומסתפק בכך. חלקם בוחר ספרים מתוך רשימות פופולריות של רבי-מכר ומסתפק בכך. בסטטיסטיקה של המועצה הלאומית לשלום הילד יש בוודאי משקל גם למספר הכותרים שנמכרים מידי שנה בשבוע הספר כמו גם אלו שנמכרים בחנויות ונרכשים כמתנות עבור ילדים. ולא בטוח שבסופו של דבר הילד מעיין או פותח אותם לאחר הרכישה פעם אחת אפילו.

אגב, מניסיוני, הורים שיושבים עם ילד מגיל צעיר, קוראים יחד איתו טקסטים מתוך ספרות כלשהי, ומשוחחים על כך בהמשך, באופן בלתי מודע מסייעים לו לרכוש אהדה לקריאת ספרות, הגם שזו עדיין ממשיכה להופיע בפורמט הקונבנציונלי.

לצערי, אני מנבאת שהרגלי קריאה אלו ייעלמו. מדוע? לא משום ש"הנוער של היום אינו מה שהיה פעם". דווקא לא זו הסיבה בעיני. הסיבה העיקרית לתופעה עתידית זו נובעת מכך שטקסט שכזה אינו עונה יותר לצרכים. נקודה. הוא אנכרוניסטי ואינו תו
אם את מיומנויות הקריאה ותבניות הטקסט שאליהם נחשפים ילדים בעידן הדיגיטלי.

במערכת החינוך הבינו את הפרינציפ, ויישמו אותו, ובעיתונות המסחרית הכתובה מחקים פחות או יותר את הפורמט ההיפטרטקסטואלי מהאינטרנט. כתיבה מסורתית היא סגנון ההולך ונכחד בעידן הדיגיטלי. אמנם, קורא בעידן הדיגיטלי חופשי להעניק משמעויות לטקסט שלפניו, אבל יחדל להתעניין בטקסט הספרותי הסגור.

זה מה שאני לומדת מהנתון "קריאת ספרים" על ידי הנוער של היום. אני מתפלאת (ובינתיים גם שמחה) על כך במיוחד לאור ההסבר שנתתי כאן.