תגית: נובלה

האיש שכתב את עצמו לדעת

הפרט הבא ידוע בוודאי לחובבי ספריו – סטפן [שטפן] צווייג, סופר יהודי-אוסטרי בעל שם, מושפל יום אחד ללא רחם וללא צפי, וסופו שהוא מתאבד. אבל קודם לכן הוא נאבק באמצעות הכתיבה בסבל אישי עמוק הנובע מתדמיתו המבוזה. למרות סופו הטרגי, הנובלה שהוא מוציא מתחת ידיו משמשת עוגן לאחרים, שסבלו כמוהו מחורבן והשפלה חסרת תקדים. בהמשך אתייחס לאתגרי העולם הנאור, והעוגן [הזמני] שצווייג מצא בכתיבה כניסיון אחרון להבין את תהפוכות הזמנים. [i]

שתיים מבין הנובלות שחיבר ופרסם, מסמנות שני קצוות בתודעתו היהודית של הסופר הנודע, סטפן [שטפן] צווייג: הטרגדיה "ירמיהו"[ii] (1917) ואגדת "המנורה הטמונה" (1937). בנובלה "ירמיהו", המוקדמת מבין השתיים, צווייג מתבסס על דמותו התנ"כית של הנביא ירמיהו, ובשנייה, "המנורה הטמונה" שנכתבה עשרים שנים אחר-כך, הוא מעלה על נס את מנורת שבעת הקנים, כאחד הסמלים המובהקים ביותר של היהדות. משתי הנובלות עולים אספקטים מהותיים באישיותו של צווייג. לכאורה, הנובלות עוסקות בדמויות וסמלים תנ"כיים. שתיהן נכתבו כניסיון של צווייג להבין את אתגרי העולם הנאור ותהפוכות הזמן. בפועל, יש הבדל תהומי בין השתיים באשר לתודעתו היהודית של צווייג. והכוונה היא לשינוי חד באופן שבו צווייג חווה את זהותו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בהשוואה לחווית זהותו בפתחה של מלחמת העולם השנייה.

באדיבות "תשע נשמות"

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה צווייג חווה את זהותו כאירופאי לכל דבר. הוא מגוייס למלחמה לצרכי תעמולה, ובתודעתו העצמית בולט אלמנט של פטריוטיזם לוקאלי המגמד את זיקתו הטבעית ל"ארץ אבותיו". בכך הוא מצטרף לסופרים יהודיים מובילים בעולם של דוברי הגרמנית, שזיהו עצמם כמי שהתמזל מזלם להיות חלק בלתי נפרד מעידן ההשכלה. בעיצומה של המלחמה צוויג מבין שהוא "איש של שלום", והוא מֵיצר על היותו חלק ממכונת המלחמה. הוא מתעמק בטרגדיה האישית של הנביא ירמיהו נוכח המלחמה חסרת הפשר, והתוצאה היא הנובלה "ירמיהו"[iii]. כעבור שני עשורים, בעיצומה של השתלטות הנאציזם על אירופה, וגלותו מאונס של צוויג לבריטניה, צפה ועולה בו התודעה שהוא שייך בעצם ל"עם נרדף". הפציפיזם שהשתלט על חשיבתו העצמית של צוויג כאשר כתב את "ירמיהו", מתחלף בתחושה עמוקה של השפלה, ו"המנורה הטמונה" (1937) מעידה על כך. מנורת שבעת הקנים המסמלת ברית נצחית בין העם היהודי ואלוהיו. הוא מציב אותה במוקד חשיבתו כיהודי ובקדמת הנובלה. חורבן יהדות אירופה נתפס בעיניו כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תפיסה שאינה מנותקת מתהפוכות אותה תקופה (שנות ה- 30) – התגברות האנטישמיות, רדיפת יהודים ורציחות המוניות של מי שאינו משתייך לגזע הארי.

אלא שעל-אף הכתיבה צווייג מעולם לא השתחרר מהידיעה שהוא הפך לנטע זר, נרדף, מוקע, ונחות בשל זהותו כיהודי. הוא מבין שהפטריוטיות הלאומית שחש כבן העולם החדש, הנאור, הגרמני, הייתה אשליה. "המנורה הטמונה" נחקרה במובן זה על ידי רבים. הטענה הדומיננטית היא שבנובלה זו צווייג עוסק ב"גורל היהודי", באמצעות עלילה המתרחשת במאה החמישית-שישית לספירה. הדמויות מזוהות כיהודיות והדילמות שבהן מתחבטות הדמויות הן פועל יוצא של הנרטיב, "היהודי הנרדף", שקנה לו אחיזה בחשיבה של צווייג. הנובלה מבליטה את תחושת הנבגדות שלו ואת התובנה שעולה בו תוך כדי כתיבתה, שהישועה תבוא ביום שבו ה"מנורה" שנבזזה מבית המקדש שנחרב בימיו של טיטוס, תשוב לירושלים. סמל הציונות.

הרגע המכונן בעלילה הוא הגליית המנורה על ידי קיסר רומא, טיטוס, מבית המקדש בירושלים לפורום ברומא. טיטוס מניף את המנורה אל-על כסימן לניצחון הרומאים על היהודים. מכאן ואילך מתרחשת הדרמה. שבטים ונדלים ומורים פולשים לרומא. המנורה נבזזת מרומא במחצית המאה החמישית לספירה. בחלוף מאה שנים הוונדלים נכנעים לביזנטים, ואלו מביאים את המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. הקהילה היהודית ברומא מתחבטת קשות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל… מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" דברים קשים אלו משקפים שינוי מובהק בתודעתו הלאומית של צווייג: "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". (ציטוט מהספר).

צווייג מחפש מוצא מהסבל, ומשמעות, ושואל: "מדוע זה קרה לי", וחולם על תקומה ושחרור מהסבל. וכך הוא מבטא זאת בנובלה: לאחר שהשליחות לקיסר יוסטיניאנוס נכשלה, בן דמותו של צווייג בנובלה, בנימין, חולם שהמנורה עוד תזכה לעדנה. ובדרך זו הוא נותן מענה למי שהדיח אותו מהתרבות הגרמנית: "יש עולם אחר, נקי מקללת הצורך לחיות בין הגויים; עולם של ציוויליזציה אנושית המבוססת על אמת, לא כוח; על שלום, לא מלחמה." "הבה נאמין, אם כן, שהמנורה… תקום שוב ביום מן הימים, ותאיר מחדש את העם הנבחר כשיחזור הביתה. אמונה היא הדבר היחיד שחשוב, כי רק כל עוד אמונתנו נמשכת נחזיק מעמד כעם".

בשולי הדברים

עולם האמונה היהודית הדתית, המיוצגת על ידי המנורה, היה זר לצוויג. חייו הונחו על ידי רוח אחרת, רוח הנאורות ההומניסטית החילונית, תוך דחיית הפרטיקולריזם היהודי, והערכת התרבות הגבוהה ביותר לא בטקסטים יהודיים קלאסיים אלא בספרות ובאמנות הגרמנית. את "המנורה הטמונה"  צווייג כתב ב- 1937 בלונדון, לא כיהודי השקוע בתרבות הגרמנית ומסור לה, אלא בפרספקטיבה בלתי צפויה לחלוטין. חמש שנים אחר-כך התאבד יחד עם רעייתו.


[i] אתי סרוסי, בעלת הבלוג "סקירות ספרים", הובילה אותי – שלא מדעת – לכתיבת רשימה זאת, כאשר נחשפתי לביקורת שכתבה על "המנורה הטמונה".  

[ii] מחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות.

[iii] בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.