Tag Archives: נאום

פספוס הזדמנות וכישלון רטורי

בזבוז של הזדמנות בזירה הפוליטית איננו עניין של מה בכך. המקרה של הנאום הראשון של הנשיא טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, הוא דוגמא חיה וטרייה לפספוס וכישלון רטורי.

*******************************************

אחד הדברים שהרשימו אותי כשצפיתי בנאום שנשא טראמפ אמש בקונגרס היה חוסר היכולת שלו לנצל את השעה שהוקצבה לו. הוא לא הצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי – שיח המתנהל בין נואם ובין קהל שכל שמתאפשר לו הוא למחוא כפיים.

טכניקת ה- Applause Surfing

יש המכנים את טכניקת ה- Applause Surfing – גלישה על-גבי מחיאות הכפיים. ויש המכנים אותה "סירוב לקבל מחיאות כפיים". מדובר במניפולציה של השיח הרטורי המתנהל בין נואם לבין קהלו, שמשתתף בשיח באמצעות מחיאות כפיים. לנואם יש מטרה חשובה: להציג תדמית של אישיות מהימנה וכריזמטית. במהלך ה"שיח" שמתנהל בינו לקהל, הוא יוצר תחילה רושם שלא "הזמין" מחיאות כפיים מהקהל. הקהל היה אמור להיאזר בסבלנות ולהשתתף ב"שיח" בנקודה מאוחרת יותר בנאום. כאשר הקהל בכל זאת מוחא כפיים ונראה שהוא מקשה על הנואם להתגבר על הרעש ולהמשיך בדבריו, הטכניקה הצליחה. כך מצליח הנואם ליצור רושם שהקהל התרשם מאישיותו ומהימנותו עד כדי כך שלא יכול היה להתאפק ולהגיב בחיוב על הנאום והנושא הספציפי שבו.

מתי רצוי להשתמש בטכניקה?

השימוש בטכניקה זאת עשוי לחולל שינויים משמעותיים בתדמית הציבורית. מנהיגים פוליטיים שמשתמשים בה זכורים בקרב בני עמם וגם אחרים בזכות מיומנותם זאת. מנהיגים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר ידעו לעשות זאת. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח ליצור רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים ושעכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב את המסר. שימוש נכון בטכניקה יוצרת רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

ממבט חיצוני נראה שהמסר נקלט היטב על ידי הקהל והרושם שלו כה עז עד שאינו מסוגל להתאפק יותר ופורץ במחיאות כפיים – ובכך נותן את "אישורו" לדברים שנאמרו.
בשבחי הטכניקה הזאת מדברים מומחים לרטוריקה פוליטית, דוגמת מקס אטקינסון הבריטי. אטקינסון ניתח את כישרונו הרטורי של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיויד קמרון במהלך כהונתו. תובנותיו העיקריות הן שבכדי להצטיין בשימוש בטכניקה "מגבירת כריזמה ואתוס" זאת, דרוש ביטחון עצמי רב, נחישות ואומץ לב.

מנהיגים פוליטיים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר הכירו את רזי הטכניקה וידעו איך להשתמש בה בעיתוי הנכון. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח בכך. בנאומו יצר רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים. ועכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב מסר חשוב כמו מסר הנוגע לנושא שנוי במחלוקת. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם והתלהבות ממנו. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

דוגמא חיה לשימוש בטכניקה, מימי כהונתו של הנשיא ברק אובאמה.

הנשיא אובמה פנה אל הציבור האמריקני ב- 2013 באירוע תקשורתי שנתי: "נאום לאומה".

נכלל בנאום ניסיון לשכנע את הציבור שהוא, כנשיא האומה, מסוגל לאכוף את תקנות המגבילות את זכות האזרח לשאת נשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות של הגנה עצמית.

מה מצאנו בנאום של טראמפ (28 מרץ 2017) והאם יש סיכוי לשיפורים

קשה לומר שבנאום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני נעשה שימוש מוצלח ומועיל בטכניקה של "סירוב לקבלת מחיאות כפיים". במהלך נאומו הוא זכה אמנם במחיאות כפיים רבות ורמות, אבל אלו היו "מוזמנות" – טכניקה לשונית השתולה בנאום, והמרמזת לקהל על ידי אתנחתה מתי עליו למחוא כפיים. הנואם חדל לדבר וממתין עד שמחיאות הכפיים דועכות כדי להמשיך בנאום.

בשני מקרים בהם נראה היה שטראמפ מאמץ את טכניקת הסירוב – דהינו בתחילת הנאום כשדיבר על זכויות מיעוטים, החל מאפרו-אמריקנים וכלה בקהילת היהודים, ולקראת סיום הנאום, כשדיבר על אמריקה כאומה שמדינות בעולם מבקשות להיות בת בריתה משום המוניטין שלה בשתי מלחמות עולם ובמלחמה הקרה – בשניה המקרים עלה בידו איכשהו לנצל כראוי את טכניקת הסירוב.

מנקודה 0.39: הדאגה של ארה"ב נתונה בראש ובראשונה לזכויות אזרח, בעיקר מיעוטים

אדרבא, מאחר שלא היה בטוח אם יצליח בניצול הטכניקה האולטימטיבית לצורך הגברת הרושם האישי שלו על שני בתי הנבחרים, טראמפ בחר ליתר ביטחון להשתמש בטקטיקות של פאתוס וריגוש הקהל, אפקט שאינו תורם לחיזוק מהימנות הדובר בעיני הקהל לאורך זמן (טכניקה "נמוכה"). לדוגמה, טראמפ הציג לפני הקהל צעירה שחלתה במחלה נדירה עוד בהיותה תינוקת ושהודות ל FDA ניתנה לה תרופה שהאריכה את חייה עד כה בניגוד לכל התחזיות. הוא גם הציג את אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון שהיה ידוע בתמיכתו בערכי החוקה האמריקנית, וארבעה אזרחים שהיו קורבנות לאלימות וטרור. כשדיבר על הצורך בהגדלת תקציב הביטחון, הציג אלמנה צעירה של קצין מחיל הים – וויליאם ריאן אוואן. הוא  סיפר שריאן מת כגיבור מלחמה, ושלחם למניעת פעולות טרור. הסיטואציה התפתחה, ומחיאות הכפיים התגברו וגררו את הנשיא טראמפ לעשות שימוש באמירה מעין הומוריסטית, אך זהירה: "ריאן מביט עלינו מלמעלה בזה הרגע, כי הוא מבין ששבר את שיא מחיאות הכפיים הערב". בהמשך הוסיף ודיבר על ערך ההקרבה וציין – "ריאן הוא דוגמא ומופת נצחי לאהבת המולדת, לעולם לא נשכח אותו".

כאמור השימוש בטכניקת הסירוב לקבלת מחיאות כפיים, ששולב בנאום בדקות האחרונות שלו, היה מוצלח יחסית. מדובר בהתייחסותו של טראמפ לתקציב הביטחון ולמה שחשוב באמת – עתידה של האומה בזירה העולמית והבריתות הצפויות לה עם מדינות העולם. הוא אמר: "מי שרוצה לעמוד על קנקנה של אמריקה כבת ברית נאמנה, די לו שיתבונן בבניה הלוחמים הדואגים לביטחון העולם. די לו אם ידע שאמריקה הייתה שותפה לברית בין מדינות במהלך שתי מלחמות עולם (תשואות נשמעו בנקודה זאת במקביל לדבריו) מה שהכריח את טראמפ לעצור לרגע ואז, למרות שמחיאות הכפיים לא שכחו, להמשיך ולציין גם את תקופת "המלחמה הקרה".

האם טראמפ יצליח לעשות מניפולציה בשיח הרטורי?

בימינו, מנהיג בעל שיעור קומה (ובעיקר במעמד רם ונישא) מנסה בדרך כלל את כוחו ברטוריקה מנצחת. השאיפה להגביר אתוס היא מעל לכל. השאיפה להיזכר בהיסטוריה העולמית והמקומית כמנהיג בעל כריזמה שווה כל ניסיון ומאמץ. בפועל, שימוש מוצלח בטכניקה של "סירוב לקבל מחיאות כפיים" שמור בדרך כלל לבעלי נחישות, ביטחון עצמי ואומץ. האם טראמפ יצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי, או שהוא דוחה בינתיים את השימוש בטכניקה עד שיהיה בטוח בעצמו שהוא מסוגל לכך, דוגמת דיויד קמרון ואחרים? זאת השאלה הגדולה שתיקבע את איכות כהונתו כנשיא ארה"ב.

יוסי שריד: מודל של אופוזיציה שלטונית

קולו של יוסי שריד נשמע כאן ברמה במשך שנים רבות. שריד בלט בעיקר כמודל של אופוזיציה שלטונית עם רטוריקה משובחת מלאה בפאתוס, במטפורות מעולות ובאירוניה. בפתיחת מושב החורף של הכנסת (14.10.2002) כיו"ר האופוזיציה, בנאום הזכור בשם "נאום הפולקעס"שריד תבע מראש הממשלה, אריק שרון, שיעסוק קודם כל בדברים קטנים – "כיסוח דשא לא בולדוזר" – ולא ישתמש בתירוץ של "יאסר ערפאת".. . להלן הנאום המשוכתב.

יהי זכרו ברוך!

*************************

כאשר מתחייבים למי שמתחייבים צריך לעמוד בהתחייבות.

אבל איך אני יודע שהממשלה הזו היא בכל זאת ממשלת עורמה?

נניח, אלו גויים – מצווה להערים עליהם, נכון? על הטובים ועל הרעים, על אוהבי ישראל ועל שונאי ישראל.

אבל, אתן לכם דוגמא לגמרי אחרת –

הממשלה הזו – בין השאר, בהתערבותך, ראש הממשלה, זה כבר לא המחלקה של שמעון פרס – הממשלה שלך התחייבה לקיים הסכם, חתמה על הסכם לא עם אירופאים אנטישמיים אלא עם נכים. 75 יום השלכתם אותם אל הרחוב. הפגינו 75 יום. בסופו של דבר הממשלה הזאת, במו ידיה, אולי במו ידיך, אפילו חתמה על הסכם עם הנכים. אני שואל אותך, ראש הממשלה, זה ראוי, להערים על נכים? זה ראוי להערים על כל אדם אבל בעיקר נכים? עד היום הרי מצבם רק הורע לאחר שחתמתם! זאת אומרת, זה טבעה של הממשלה, זה לא רק הגויים האלה שצריך לרמות אותם. אלא נכים שאיתנו. למה לרמות אותם? זה ראוי? עכשיו אני אומר זה… מכסחת דשא, לא צריך בולדוזר בשביל זה. אני אומר, ראש הממשלה, בכיסוח דשא, שלא, לא תובע איזה מאמץ עליון אתה צריך לעמוד על זה שהממשלה תקיים את ההסכם שהיא חתמה עם הנכים!!

דרישה מאוד פשוטה, זה דבר של מה בכך בשבילך! אז תעשה את זה!! חבל! יש פה נציגים של הנכים? אין פה נציגים של הנכים – אבל בלאו הכי, גם אם תקיימו עכשיו את ההסכם של הנכים, מצבם לא יחזור להיות מה שהיה, ומה שהיה, היה גרוע מכל גרוע. למה? כי בינתיים השכר נשחק ובינתיים הטלתם עליהם גזרות נוספות וגם אם יקבלו את המעות הקטנות האלה – מה כבר הבטחתם שם איזה 300 שקל עלובים, 300 שקל, ועל זה אתה רוצה לבנות את התאוששותה של הכלכלה הישראלית? אמרת בדבריך – וגם לזה כדאי להתייחס – אמרת בדבריך ושבחת דווקא את זה, אז לכן מדינת ישראל, אמרת, כולם נותנים דוגמא! וזה במידה רבה נכון ואני מצטרף אליך לשבחים לאזרחי מדינת ישראל. אבל יש גורם אחד שלא נתן שום דוגמא. הגורם הזה זו ממשלת ישראל – אתה רואה שכולם מקריבים קורבנות, איזה קורבן הקריבה ממשלת ישראל? הממשלה הצטמצמה במשהו??  היא יותר קטנה היום במשהו??  כמה שרים בלי תיק? למה לא הקרבת איזה שניים-שלושה שרים בלי תיק? למה לא צמצמת קצת את הממשלה, למה לא הקרבת כמה סגני שרים שקמים בבוקר ואין להם מה לעשות?  זאת אומרת, זאת אומרת אני מסכים אתך שכולם מקריבים קורבנות. יש גורם אחד שלא מקריב שום קרבן, וזו הממשלה!! ממשלה שמנה!! שמנה ובועטת!!! במי היא בועטת? בחלשים ביותר…

היו גם התחייבויות, נדמה לי שלא חתומות, אבל היו גם התחייבויות, היו גם התחייבויות לאנשי מילואים. וזה בודאי נושא שקרוב ללבך, ראש הממשלה. אנשי מילואים. שום דבר לא נפרע עד עצם היום הזה. למה שלא תתנו כיסוח דשא, לא בולדוזר, לא שום דבר. למה שלא תתנו לאנשי המילואים, שמצבם כפי שהוא, אנו יודעים מה העומס המוטל עליהם, למה שלא תתנו להם הרגשה שאתם אוהבים אותם כמו שאתם אוהבים את המתנחלים, את תושבי קריית ארבע? תושבי קירית ארבע, אתם נורא נורא אוהבים אותם ויש לזה סימנים בשטח. אלמלא אהבתם אותם כל-כך בודאי הייתם מנסים לרסן אותם במשהו?! למה שאנשי המילואים לא ירגישו שאתם אוהבם אותם כמו שאתם אוהבים את תושבי חברון!!! לכל השדים!! למה?!

אדוני היו"ר, רבותיי השרים – אתם קוראים עיתונים, אני מניח, כמונו, אבל בכל זאת, יש דבר אחד, אם אני מדבר על המשימות הקלות, משימות קלות! יחסית, אם אתם לא מסוגלים לעמוד במשימות האלה, אז אתם לא מסוגלים לעמוד בשום דבר! אתם קוראים עיתונים, גם אנחנו קוראים עיתונים, ואני רוצה – אנחנו מכירים גם את המציאות, אנחנו לא מכירים את המציאות דרך התקשורת, אבל פה זה מנוסח כפי שזה מנוסח (קורא מן העיתון).

אתמול, ואני מאוד התרגשתי כשראיתי את זה באמת, בלי שום ציניות. אתה נתת ברכה ועיטור ומתנה למיכאל סיקיסוב, שהציל אותנו באמת מפני פורענות קשה. אבל, אני לא אקרא כאן את התיאור, אתם כולכם קראתם אותו, אתם יודעים באיזה מצב הוא נמצא, בקראוון העלוב ישנה "מיטה בודדת, ועליה מזרון, שתי שמיכות וסדין וכרית. אין בו גז. אין בו מקרר. אין שירותים. ואין מקלחת. ספסלי הישיבה היחידים נלקחו מאוטובוס ישן. האיש נפרד מאשתו בגלל, בגלל המצוקה, אני שואל – אה, השר הנבחר שרנסקי, אני שואל גם אותך – אנחנו מביאים עולה מטורקמניסטן – נדמה לי זה מטורקמניסטן – ואנחנו גוזרים עליו חיי כלב. בשביל מה הבאנו אותו?? למה, כדי לתת לו חיי כלב? כדי לתת לו שני עטים במתנה בקופסא מהודרת?

מה הוא יעשה בעטים האלה, ריבונו של עולם?? מה, הוא יכתוב מכתבים לאשתו בנפרד? הוא יחתום על צ'קים שאין לו? מה הוא יעשה בעטים האלה בקופסא המהודרת?

עכשיו, הוא לא היחיד, אתם במדיניות שלכם – מר שרנסקי – אתם שולחים הרבה  עולים חדשים, ולא רק אותם, גם גמלאים אל פחי אשפה! אתה יודע שאנשים מחטטים בפחי אשפה?? או שאתה לא יודע?? אז כדאי שתדע שהם מחטטים בפחי האשפה!! בשביל זה אנחנו, זו המדינה היהודית-הציונית שמביאה עלייה כדי לשלוח אותם לחטט בפחי אשפה?!

מאה אחוז, ואני רוצה להגיד, אז אני רוצה להגיד תודה מקרב לב למיכאל סיקיסוב, באמת תודה מקרב לב. ואני רוצה גם לבקש ממנו סליחה על מה שאנחנו לא עשינו למענו – על מה שאנחנו עוללנו לו ועל אנשים כמוהו.

מכל הסיפורים שמתפרסמים, יש באמת סיפורים מדהימים באופן מיוחד. אחד מהם – התפרסם באחד העיתונים – "שוטרים קנו לגנב חטיפים עבור בנותיו" – ומה מסופר כאן? מסופר – חוקרים בתחנת מעלה אדומים של מחוז שעל ישבו שלשום בחדר החקירות מול גבר כבן 50 שישב שפוף וניסה להסביר את מעשיו, תוך שהוא ממרר בבכי – זה אגב גם לשר הפנים, לשעבר שר העבודה והרווחה כי זהו בכי נמשך, נמשך והולך – אבל האוזניים כבר אטומות. האיש נתפס בסופרמרקט בעיר כשהוא גונב, מהו גונב? ביסלי ובמבה. "אני מצטער ומתבייש" אמר האיש, תושב מעלה אדומים. הוא הסביר כי הוא אב ל-4 ילדים, משתכר 2500 שקל בחודש. בגלל מצוקתו הכלכלית החליטו שירותי הרווחה להוציא מביתו 2 מבנותיו והעבירו אותן למוסד חינוכי עם פנימייה. הן מגיעות הביתה פעם בחודש, כי לביקורים תכופים יותר אומר האיש, אין לי כסף. סיפר האיש לחוקרים "היום הבנות שלי מגיעות לביקור, אבל אין לי שום דבר טעים לתת להן." הרי זהו סיפור נורא, מהו גנב בסופרמרקט, מהו גנב?? פטה?? כבד אווז? קוואיר? מהו גנב?? במבה וביסלי!! אני יודע שהנכדים שלי נורא נורא אוהבים – ושל יעל דיין כמובן, כדי לא לקחת בעלות, מונופול – אוהבים נורא במבה וביסלי. כל אחד מאתנו הרי צריך להעמיד את עצמו במקומו – אין לו במבה וביסלי לקנות לילד שלו או נכד שלו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מבינינו, האם אנחנו במצב הזה – במקרה הזה אצל האיש המסכן ממעלה אדומים – באים פעם בחודש, אנחנו הולכים לגנוב בסופרמרקט במבה וביסלי בשביל שתי הילדות שבאות פעם בחודש, או לא?? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. הבעיה רק שבארץ שלנו לא העניים גונבים אלא העשירים גונבים! ואם הם לא גונבים את זה במישרין אז הם עושים את זה בתעתועים. הם עושים את זה בכל מיני דרכים נפתלות, נניח בעמותות. העשירים גונבים לא העניים גונבים!!

הבוקר קראתי בעיתון – גם זהו נושא שקרוב ללבכם – הבוקר קראתי בעיתון שחיילים, חיילים בצבא, לא יוצאים לחופשה רגילה בגלל זה שאין מה לאכול בבית. שומו שמיים!! למה הגענו!! פעם, לפני הרבה שנים, שמעון – אתה בודאי זוכר את זה, לפני הרבה שנים ילדה אחת, ממקום אחד, אמרה משפט אחד. ילדה אחת מבית שאן אמרה אפילו לא משפט, שתי מילים: "אני רעבה" – כל הארץ רעשה!! רעידת אדמה הייתה!! מה רועד עכשיו?… שום דבר. זה לא מזיז לאף אחד, ובוודאי לא מזיז לממשלה – ועובדה שהממשלה לא נתנה שום דוגמא, משל עצמה, שום דוגמא אישית.

הרי כל המדינה הזו השתנתה מהקצה אל הקצה! התהפכה על פניה! זו מדינה אחרת לגמרי מן התקופה שילדה אחת, במקום אחד אומרת "אני רעבה" והארץ רועשת, לבין עשרות אלפים של ילדים רעבים – והארץ שותקת.

הסיפור הכי מכאיב שאני קראתי בזמן האחרון.

יש לי גם עצה. זה אגב, כל זה מתייחס לכיסוח דשא לא בולדוזר, לא שום דבר. דברים קטנים.

בואו נתחיל להתהלך בקטנות. בואו נשכח עכשיו מהשלום ומהביטחון, השלום והביטחון יבואו – לא בתקופה הזו ולא בתקופה של הממשלה הזו, הם יבואו פעם.

אבל הרי כל האיומים שנשקפים לחברה הישראלית מבית הם לאין שיעור יותר חמורים ויותר מסוכנים מכל האיומים של ערפאת ושל החיזבללה ושל הגי'האד האיסלאמי ושל אל קעידה ביחד. חלס!! מספיק עם ערפאת!! בסדר, ערפאת מתעתע, ערפאת טעה, ערפאת ידו הייתה במעל. אני מוכן לקבל את זה. קיבלת הרבה עזרה מערפאת, אני שואל –  אבל כמה עזרה ניתן לקבל מערפאת! הרי גם לזה יש גבול!! אז דברים קטנים.

"ילד שמר את העוף במכנסיו לאמו הרעבה." בשלב מסוים, אומרת המורה, שמתי לב כי זו הפעם השנייה שאני רואה שהילד חיסל את מנת העוף בתוך שנייה. שאלתי אותו, קיבלת את מנת העוף? השלכתה אותה? אולי אתה לא אוהב עוף? ראיתי שהילד מתכווץ, ביקשתי ממנו לקום ולגשת אלי, ואז שמתי לב שהכיס הימני במכנסיו תפוח קצת. הצצתי וראיתי שמתוך הכיס מציץ פולקע של עוף. שאלתי אותו מדוע הוא מכניס את העוף לכיס והילד השיב "זה בשביל האמה שלי." חטפתי שוק!! אומרת המורה. התברר לי שכל הימים האלה הוא הסתפק במנת קוסקוס ואורז וירקות ואת העוף הוא מכניס לכיס ומביא לאמו. לקחתי את חתיכת העוף והשלכתי אותה לפח, היא הייתה מלאת חול שהיה לו בכיס ממגרש המשחקים. נתתי לו לאכול מנת עוף אחרת והבטחתי לו שייקח לאימא מנה מסודרת. יש להניח שהאימא היא חד הורית כי אחרת היה לוקח גם לאבא. יש להניח שהאימא היא חד הורית. זה נורא, הסיפורים האלה הם איומים. עכשיו בסך הכל כל מה שצריך לעשות זה לנסות ולהקים בהדרגה, אם צריך, אבל בקצב מואט מפעל הזנה.

הדרך שבה אתם הולכים, של התורים, תורי הבושה לסנדוויצ'ים, זה מזכיר לי את ה… אתם לא ראשונים בהמצאה הזו. היה ראש ממשלה קודם שדיבר על מדיניות המקרר הריק והמקרר המלא. כמו כלים שלובים, כן? יש מקרר ריק בבית אחד, ויש מקרר מלא בבית שני, מסדרים את העניינים בכלים שלובים. טוב, גם הוא עכשיו בכפר שמריהו.

אז, זה לא כלים שלובים. זה לא כלים שלובים. ואלה דברים שדי קל לעשות, אם אתם לא יכולים לעשות את זה, אז מה אתה אומר לנו ראש הממשלה שכולם משלמים את המחיר? האנשים האלה בכלל לא יכולים לשלם מחיר, מה אתה רוצה שהם ישלמו? הרי אין להם ממה לשלם?

לכן – יכול להיות – אמירה שקצת לא לעניין – שאתם סומכים על זה שבלאו הכי שבסופו של דבר… בסדר.. אתם ברגע המכריע , כמו שאתם עושים כל הזמן – אתם תנפנפו ב.. של ערפאת כולם ייתקפו בחרדה ויכול להיות ש… אבל, זה לא הכל. אתם משאירים אחריכם אדמה חרוכה, אתם משאירים אחריכם מדינה חרוכה, ובעיקר, אתם משאירים אחריכם אנשים חרוכים. אנשים חרוכים ואי אפשר יהיה לשקם את זה, אני שואל אותך –

החיילים האלה שבוודאי נורא נורא אוהבים, כפי שכולנו אהבנו, חופשה רגילה, ולא יוצאים הביתה בגלל שאין להם מה לאכול, זה ביטחון??? הרי פה באמת הדברים נפגשים. זה ביטחון?? הביטחון שהבטחת??

החיילים האלה יגנו על הבית??? הבית שאין בו לחם לאכול?? והם לא.. ומה עם הבושה? נכון, הבושה? יש לכם המון המון דברים לעשות…. אני אגיד לך מה קרה לנו במשך השנים.

במשך השנים היינו פעם מדינה יותר טובה, לא מי יודע מה, אבל בכל זאת מדינה יותר ערכית, יותר מוסרית, יותר מחושבת, יותר מזדהה, זו הייתה מדינה שאפשר היה להגדיר אותה כמדינה, פעם יותר ופעם פחות – כמדינה של צדק ורווחה, ועכשיו קבלנו מדינה של רווח וצדקה מדינת הסנדוויץ'.

אז מה שאני מציע לכם בסך הכל רבותיי המכובדים, חברי הממשלה, שבכל פעם שאתם מחליטים משהו אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו. אתם הרי, הרי בלי ערפאת מה הייתם עושים בלי ערפאת, הרי הוא השותף הכי נאמן שלכם. אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו לנגד עיניכם את הילד, את הילד עם הפולקע של העוף. ואז, תאמינו לי, תהיו גם הרבה יותר פופולריים, למה אני נותן לכם את העצות הטובות האלה, יכול להיות שראש הממשלה יהיה אז גם יותר פופולרי מנתניהו.

אם הוא יראה את הפולקע של העוף, ואת הילד, ואת החול על הפולקע, תקבלו החלטות הרבה יותר נכונות.

תודה רבה.

קרוב לוודאי

סטודנטים למשפט פלילי יודעים היטב שהמושג "קרוב לוודאי" מקפל בתוכו עילה לזיכוי חשודים בעבירה פלילית  חמורה, כגון רצח. אחד המקרים הידועים לנו שבו זיכו אדם מאשמה על עבירה פלילית חמורה  [בערעור בפני בית המשפט העליון] הוא משפט דמייניוק. יורם שפטל היה הסנגור שמצא "חורים" בטענות התביעה ובית המשפט זיכה "מחמת הספק"  את הנאשם שכן, התביעה לא הצליחה להוכיח בוודאות שהנאשם הוא איוון האיום.

גם בספר המרתק של הסופר האיטלקי, ג'נריקו קרופיליו עד בעל כורחו – עושה הסנגור, גואידו גואריירי, מאמץ לרענן את זיכרונם של השופטים המלומדים שכל מה שהוא "קרוב לוודאי" איננו מספיק בכדי להרשיע חשוד בעבירה פלילית. במיוחד כשמדובר בעבירה שענייני הריגה ורצח.

"עד בעל כורחו" הוא ספר חובה למי שמעוניין להכיר טקטיקות של תקיפת כתב התביעה מבלי שלסנגוריה יהיה צורך להשתמש בעדות ובהוכחות המצביעות על חפותו של החשוד. ספר שהודפס בשישים מהדורות באיטליה ונמכרו עד היום מיליון עותקים ממנו באיטליה ועוד עותקים בעשרות שפות אחרות – בוודאי (ולא "קרוב לוודאי") מעיד על כישוריו של סופר שזה היה ספרו הראשון.עד בעל כורחו

הסופר ג'נריקו קרופיליו החל לכתוב בגיל מאוחר יחסית. הוא יצר דמות של עורך דין פלילי שובה לב, בשם גואידו גואריירי – סנגור מצליח מהעיר בארי המגן על נאשמים בפשעים חמורים.

קרופוליו עסק קודם לכן בתפקידים שונים במערכת המשפט האיטלקית: הוא היה תובע כללי ושופט-חוקר ששמו נקשר בעיקר למאבק במאפיה האיטלקית. בשנת 2006 הוא מונה ליועץ הוועדה הפרלמנטרית למלחמה בפשע המאורגן ובשנת 2008 קיבל הצעה מהמפלגה הדמוקרטית, להתמודד בשורותיה על מושב בפרלמנט האיטלקי ונבחר. מאז הוא משמש כחבר פרלמנט ומנהל קריירה פוליטית מצליחה.

הספר נכתב בגוף ראשון. הסנגור הפלילי, גואידו, מספר לנו מה עבר עליו מרגע שקיבל על עצמו את תפקיד הסנגור במשפט רצח. כאדם שעבר משבר בחייו הפרטיים הוא מגיע לא מוכן לבית המשפט. אבל כישרונו וניסיונו העשיר הוא ארגז הכלים שתמיד מלווה אותו. והוא משתמש בהם בהצלחה ובכישרון רב. הוא עורך חקירה נגדית של עדי התביעה, שאלותיו השנונות פוגעות הישר בלב ליבו של כתב התביעה וממוטטות את הבסיס שלו. וזה מרתק. הוא מצליח לעורר קשב על ידי הרמת הקול היכן שצריך ועל ידי ציטוט של סעיפים בחוק הפלילי כמו גם מחקרים מתחום הפסיכולוגיה. הוא מזהיר את בית המשפט מפני הרשעה בדין על בסיס קביעה  ש"קרוב לוודאי" החשוד הוא זה שרצח את הקרבן. נאום הסיכום שלו הוא הדובדבן שבקצפת. אי אפשר להישאר אדיש לתבונתו ולתחכומו.

נכון להיום, תורגם וראה אור בהוצאת אחוזת בית, רק ספרו זה של קרופיליו. טוב תעשה ההוצאה לאור אם תתרגם לעברית מותחנים משפטיים נוספים שכתב.

והכור האטומי קרס נפל, איננו!

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול נגד הכור בעירק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור"

ב-27.2.12 ציינו עשרים שנה למותו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל – מנחם בגין. שמו קשור לאירועים היסטוריים כמו הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור האטומי אוסיראק בעירק ומלחמת לבנון (1982). הדאגה מפני פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן והשאלה האם לתקוף מטרות אסטרטגיות באיראן, הדהדה בתכנית מיוחדת ברשת ב' שהוקדשה לזכרו של בגין. דהיינו, מה היה אופי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל ערב הפצצת הכור הגרעיני אוסיראק ביולי 1981.

מגיש התכנית ברשת ב', יצחק נוי, התמקד בסוגיית קבלת ההחלטות של בגין וממשלתו, כשהוא מפנה שאלות למשתתפים בתוכנית, כולל: אמציה ברעם, שלמה נקדימון, יורם ארידור, עזריאל נבו ובר סימן טוב. כולם מומחים בתחומי יידע כמו קבלת החלטות, מערכת הביטחון, אמ"ן, וגם יודעי דבר מיד ראשונה, שהכירו את מנחם בגין ואף היה להם קשר ישיר עימו במהלך כהונתו כראש ממשלה (יוני 1977 עד ספטמבר 1983).

קבלת החלטות רציונלית: הפצצת הכור האטומי אוסיראק 1981

תהליך קבלת החלטות על הפצצת הכור הגרעיני באוסיראק נמשך מאז  שלהי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974) עד ביצוע ההפצצה האווירית על ידי צה"ל ביולי 1981. במובן מסויים, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 חששה ישראל מפני שיתוף הפעולה בין הסובייטים לעירקים שבסופו נחנך הכור האטומי בבגדד ב- 1968 (מתוך נקדימון, שלמה, תמוז בלהבות, ע' 49). תהליך קבלת ההחלטות התקדם בקצב מזורז בשנה שלאחר עלייתו של בגין לשלטון כראש ממשלה (1978). זרועות הביטחון ואמ"ן וגם שרי ממשלה וגורמי חוץ בדקו ושבו ובדקו את אפשרויות התקיפה לאורכן ולרחבן. בעיקרו היה זה תהליך קבלת החלטות רציונלי. בגין מינה ועדה חיצונית בראשותו של אהרון יריב, שכללה כמה מדעני גרעין שנקראה קבוצת "העידן החדש" שהתנגדה, אגב, להפצצה. אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתכנית והפציצו ביולי 1981, עם הסכמתה העקיפה של ארה"ב ובלי להיות תלויה בהסכמה זו – מזכיר המדינה הייג שלח שליח אישי והממשלה ניסחה נייר הסכמה עמו. כפי שאמר אחד המעורבים בה, היא צריכה להילמד בכל מוסד אקדמי.

ב- 1979 ביקש בגין לדעת מהי עמדת עירק כלפי ישראל. כך הובאו לידיעתו דברים מתוך נאומו של שליט עירק דאז, סדאם חוסיין:

"מטרתנו היא לכבוש את ירושלים, לאסור את היהודים בנחושתיים (ביטוי מעניין…) ולהוביל אותם חזרה לבבל…" – בגין נדהם.

המשתתפים בדיון בתכניתו של נוי, ציינו פעם אחר פעם שמנחם בגין קיבל החלטה "אחרי התלבטויות". יחד עם זאת אחד המומחים לקבלת החלטות ופתרון סכסוכים, בר סימן טוב ציין שהיה בקבלת החלטות זאת אלמנט חזק של אי רציונליות – ראש הממשלה, בגין, ראה את העולם מבעד לעדשת זוועות השואה. הוא כאב במיוחד את מותם של כמיליון הילדים היהודים שנרצחו בשואה הנאצית ונשבע שדבר כזה לעולם לא יישנה.

אי רציונליות בקבלת ההחלטות

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול בעיראק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור", שלפי פרופ' דניאל בר-טל זהו מצב נפשי של קבוצה בדרך כלל, הנעשית רדופת חרדות מפני אויבים האורבים לה בכל פינה ומחפשים הזדמנות לחסלה ולמחוק את זכרה מעל פני האדמה (דניאל בר-טל חקר את "מנטליות המצור הישראלית").

ליתר דיוק, דאגתו העיקרית של מנחם בגין – וזו ייחודיותו בהשוואה לפוליטיקאים אחרים המשדרים את "מנטליות המצור" – הייתה נתונה תמיד לילדים.

למנחם בגין היה כושר רטורי ידוע באיכותו ויחד עם זאת הייתה לו גם נטייה לתבל את דבריו בדמגוגיה מעוררת רחמים על עתידם של "ילדינו". חוקרי רטוריקה ודמגוגיה טוענים שבגין היה ללא ספק מומחה ברזי הדמגוגיה וייזכר בשל כך לאורך זמן (פי כמה וכמה יותר מכישוריו הדמגוגיים של בנימין נתניהו).

בנאום הבחירות שנשא בגין ב"כיכר מלכי ישראל" שנת 1981, כשהוא מתמודד מול שמעון פרס, הוקדשו כמה פסקאות לאזכור ההפצצה בעירק. דבריו מזכירים לכמה מאיתנו נשכחות וממחישים מדוע הוכתר בגין כ"אלוף הדמגוגיה":

"ימים נוראים ולילות קשים עברו עלינו מאז נודע לנו שבאוסיראק מכינים נגדנו פצצות אטומיות. היתה לנו דילמה נוראה. נניח שאנחנו לא עושים שום פעולה. מה יהיה עלינו, וקודם כל על ילדינו?… הפעם, עם פצצות אטומיות בידי עירק, אויב דמים אכזרי, כאשר היינו יוצאים לרחובות ורואים קבוצת ילדים שלנו משחקת, היינו מתבוננים בהם והיינו שואלים את עצמנו: היום הם בני חמש, בעוד שנתיים, שלוש שנים, יהיו בני שבע או שמונה, מה יהיה עליהם כאשר בידי סדאם חוסיין יהיו אפילו רק שתיים או שלוש פצצות נוסח הירושימה ונגסאקי?… ולכן שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך נסלח לנו לעצמנו אם חלילה לא נפעל?

וכך תיאר בגין בדרכו הדמגוגית-תיאטרלית את הפצצת הכור בעירק:

"והכור האטומי קרס נפל, איננו! לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! ויקימו בתים להם! ועם ישראל יחיה בארץ-ישראל, לדורי דורות, ולא יהיה מחריד. זאת היתה פעולת הישע, למען עמנו, ובעיקר, למען ילדינו".

סופו של דבר, ההחלטות התקבלו, הכור האטומי קרס ומנחם בגין נבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלת ישראל. ממשלה מרובת הגנרלים. שכן לא הייתה עוד ממשלה בישראל שהיו מעורבים בהחלטותיה כל כך הרבה גנרלים: משה דיין, עזר וייצמן, רפול, אריאל שרון, עזריאל נבו.

ללמוד טקטיקה רטורית… מאובאמה

לא משנה מיהו קהל היעד שלו. כדי לא להחמיץ הזדמנויות, מעדיף אובאמה להפנות תחמושת רטורית אל קהל יעד שעיקר עתידו עוד לפניו. הוא עושה זאת שוב בנאומו בועידת אייפ"ק  (22 במאי 2011): "הדור הצעיר הוא המעורב ביותר. העתיד הוא שלכם", אומר אובאמה במשפט השני.

 פוליטיקאים מעוניינים לקדם אג'נדה. כדי שנאום פוליטי  יהיה יעיל חייב הנואם קודם כל לתכנן אותו במונחים של קהל היעד . הוא  בוחר את כלי השכנוע שלו לפי קהלי היעד העיקריים. מאז השבוע שעבר שמענו שני נאומים פומביים מפיו של ברק אובאמה. בנאומו בועידת אייפ"ק, אובאמה תייג כבר בפתיח את "הדור הצעיר".

מרבית תשומת הלב שלנו ושל הפרשנים ממוקדת, בצדק, בסוגייה אחת שעלתה בנאומיו של אובאמה – למה באמת התכוון כשדיבר על "קווי 67'." אבל, חשובה ככל שתהיה, זאת איננה תמצית הנאום של אובאמה בועידת אייפ"ק. התעמקות יתר בפרשנות על סוגיית קווי 67' מפספסת משהו חשוב שאפשר ללמוד מברק אובאמה. מנהיגים בעולם המערבי יכולים ללמוד ממנו שיעור בהבנת השינוי בתפיסה ובעולם המושגים של הדור הצעיר מאז תחילת המילניום  ובעיקר לאחרונה. לא יזיק אם יפתחו חושים מחודדים כלפי הדור החדש שקם ומצביע ברגליים.

מאז שניהל את קמפיין הבחירות שלו ב-2008 אובאמה מבין היטב שבמקביל לפוליטיקה "הישנה" ועולם המושגים שלה, מתפתח במאה ה-21 עולם מושגים שמזוהה יותר עם דור הצעירים. התקווה האמיתית שלו טמונה בדור הבונה את עתידו ואינו מוכן עוד לתת  הסכמה עיוורת לכל גחמה של מנהיג, זהו דור שהוכיח שייצא למאבק בעד האני מאמין שגיבש לעצמו. הוא מכבד את המנהיגים הנוכחיים אבל בין השורות אפשר גם לקרא שאובאמה מבין שהישועה לא תצמח מהם. לא שהם מפחדים. הם פשוט אינם קולטים ש"העולם נע מהר מדי" – כפי שציין לקראת סיום נאומו באייפ"ק.

 אמחיש זאת באמצעות דוגמאות ספציפיות, מתוך נאומו של ברק אובאמה בועידת אייפ"ק:

 א. אובאמה נידב מידע מתוך הפגישה שקיים עם נתניהו בחדר הסגלגל ביום שישי האחרון. הוא "עקף" את נתניהו. לכבוד מה עשה זאת? בכדי לסבר את האוזן ולרמוז לקהל הצעיר שמנהיגים שמרנים במזרח התיכון "מדברים על השלום במסגרת מקובעת של אידיאליזם ואינם יוצאים מגבולותיו ועוברים לפסים מעשיים".

 ב. אובאמה דיבר על אתגר ההגנה על ביטחון המדינה ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר. אל מי הוא דיבר? הרי רק בעלי מודעות נטולת חסמים מבינים שבעולם של טכנולוגיה מתקדמת, קשה לדבר אך ורק על "גבולות ברי הגנה".

 ג. אובאמה מתמצא היטב בשינויים שנוצרו לאחרונה במזה"ת במונחים של תפקידם המרכזי של אמצעי תקשורת דיגיטליים. מי כמוהו מכיר את תפקיד התקשורת הדיגיטלית בקמפיין בחירות, ותפקידה בניהול מתחים בין מדינתיים ותוך-מדינתיים. אובאמה מציין זאת בנאומו ובכך צובר עוד נקודת זכות בקרב קהל הצעירים.

 ד. אובאמה מאפיין את דור הצעירים "שקם בקהילייה הבינלאומית" כדור חסר סובלנות כלפי  "העדר שלום". אין זו אמירה בעלמא, לאור האירועים באזורנו במהלך החודשים האחרונים. יתרה מכך, סובלנות כלפי העדר שלום היא גולת הכותרת בביקורת של אותו דור צעיר כלפי "המזרח התיכון הישן".

 ה. האמירה – "העולם נע מהר מדי" ובהמשך– "אתגרים אדירים עומדים בפני ישראל…. עליה לטפל בהם כדי להבטיח שישראל תמשיך להיות מדינה עצמאית יהודית ודמוקרטית… כל עיכוב יכול רק לפגוע בישראל….", הן פניות המכוונות בעיקר אל דור הדוהר קדימה, מסוגל לעקוב אחר התנודות והשינויים המהירים בסביבה ולהדביק אותם, בניגוד למנהיגים השייכים לעולם הישן ורק מתחילים לקלוט את התמורות המשמעותיות בחיינו בעידן הטכנולוגיה  דיגיטלית.

 ו. לסיום, אי אפשר היה שלא לשמוע את הקריאה של אובאמה אל דור שעתידו עדיין לפניו, בצמידות להבהרה מפורשת לגבי המציאות שנוצרה בשטח: "סטטוס קוו הוא אסון; אסור להישאר בסטטוס קוו".

קרנות המזבח של מנהיג דועך

כנס הפתיחה של מושב החורף – המושב השלישי של הכנסת ה- 18 – ייזכר כציון דרך בתהליך דעיכתו של נתניהו כמנהיגה הפוליטי של ישראל. אתמול דיבר נתניהו כאילו הוא ממשיך דרכם של בנימין זאב הרצל ודוד בן גוריון ונאחז בהם כמי שאוחז בקרנות המזבח. נאומו החל באזכור הוגה חזון המדינה היהודית, בנימין זאב הרצל והמשפט החותם אותו היה אזכור דוד בן גוריון במעמד הכרזת העצמאות: "ההכרה בדברי מגילת העצמאות היא היסוד האמיתי לשלום".

על מה בדיוק נשען נתניהו בנאומו אתמול ובמה הוא נאחז בעיקר? כל מעייניו היו נתונים למישור המדיני ואת מבוקשו וגלגל ההצלה שלו לטיעון – מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי וזכותו עליה היא זכות היסטורית – הוא מצא בדמותם של אבות הציונות ההיסטוריים, הרצל ובן גוריון. בעיקר שימשה אותו אתמול הפסקה הראשונה, ההיסטורית, מתוך מגילת העצמאות, המכילה נימוקים שונים לזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. אין ויכוח שזהו מסמך מכונן בהקשר של הזיקה ההיסטורית והרוחנית של העם היהודי לארץ ישראל.

יחד עם זאת, ועם כל הכבוד לנתניהו שהעלה על נס את החלק ההיסטורי הפותח את מגילת העצמאות, חשיבותו של המסמך איננה מתמצית רק בכך. חשיבותו היא גם במתווה המעשי למדינה הריבונית שקמה ב- 1948. המסמך נותן ביטוי לעקרונות עליהם יתבססו מוסדותיה המדיניים של ישראל הריבונית.

עקרונות הדמוקרטיה הליברלית שעליהם הכריז בן גוריון, בהקריאו את מגילת העצמאות בפני מנהלת העם, מועצת העם ומנהיגי היישוב, ב- 14 במאי 1948, הפכו אתמול לאבן נגף במהלך שתכנן נתניהו להוביל. יו"ר הכנסת רובי ריבלין, שפתח את מושב החורף, הדגיש בלהט אי אילו "בעיות בהתנהלות הממשלה מול נציגי העם בכנסת". עוד בטרם עלה נתניהו לדוכן הנואמים הוא שמע את תביעתו של ריבלין כנגד התנהלותה של הממשלה מול הכנסת:

"הכנסת איננה פועלת כמו במשטר נשיאותי,  אלא כמו במשטר פרלמנטרי. למרות שאיננה נקייה מתחלואים, היא גם איננה 'תכנית כבקשתך'…" כך, בלהט ובנימה שאינה משתמעת לשתי פנים, טען ריבלין שהממשלה הנוכחית ושריה מחלישים את הכנסת ואת הדיון הציבורי הפרלמנטרי. הוא הציג את מושב החורף כ"מושב שיכול להיות מכריע ואולי אף היסטורי. יפלו בו הכרעות גורליות שייקבעו האם ימלאו ימיה של הכנסת ה- 18 אם לאו."

דבריו של ריבלין בוודאי לא הפתיעו את נתניהו. למרות זאת, נתניהו נראה מובס מרגע שעלה על דוכן הנואמים. את דבריו קטעו קריאות ביניים זועמות. למרות הקריאות לסדר, של ריבלין, המשיכו דברי הביקורת להתנפץ מולו ונתניהו נראה די נבוך ואובד עצות. בהשאלה, ניתן לומר שאתמול הציג נתניהו תדמית של "לוזר". הוא לא הצליח לרתק את הקהל בלהטוטי כריזמה ורטוריקה אלא זכה למבטים קשים מימין ומשמאל כאחד. נראה היה שהוא איבד אתמול מוניטין ואף חברי הבית לא נזהרו בכבודו. גם הרטוריקה שלו הייתה בינונית למדי ודמתה יותר לסגנונו היבש של שמעון פרס מהתקופה שכיהן כח"כ.

עוד בטרם עלתה יו"ר האופוזיציה, לבני, לבימת הנואמים נתניהו נכשל בניסיונו ליצור מומנטום ולהגיע לשיאים כנדרש ממנהיג בשעה מכרעת. יחסית למה שנתניהו ה"קוסם" יודע בדרך כלל לעשות ולמה שהוא יודע להציע באירועים מרכזיים מן הסוג הזה, הפעם הוא היה דהוי, מכובס, הוא לא הצליח לדבר מהבטן ואבדו לו הלהט והכריזמה שאליהם הורגלנו. בקול ענות חלושה הזכיר נתניהו את כאבה של משפחת שליט אך לא נכנס לשורש הבעיה.

ואז עלתה ליבני לדוכן הנואמים, לעגה לנתניהו ככל שיכלה וכמו ריבלין, דיברה גם היא "דוגרי" ומ"הבטן" כשהיא נועצת מבט בראש הממשלה ובתמורה הוא אפילו לא מביט ישר בעיניה אלא בוהה בניירות ועוטה על פניו סבר פנים חתום. התנסחותה של לבני לא הותירה מקום להטיל ספק בשאט הנפש שהיא חשה כלפי האיש "המדרדר את המדינה" – הוא בוודאי הופתע וברגע מסויים אף נדמה היה שזעה קרה מכסה את פדחתו.

ברם, בעוד לבני קוראת לעברו של נתניהו: "זאת ממשלה של כל דאלים גבר"; השריר מול ארה"ב אינו מפגן של כוח"; "הפכת את מדינת ישראל למדינה מפוחדת, המתריסה בפני מדינות העולם החופשי"; "אתה מתכסה בסיסמאות"; "הובלת למצב זה מתוך חולשה וחוסר יכולת להחליט"; "החוק המיותר שאושר אמש נולד בגלל הפחד שאם אין ליברמן אין ממשלה" – גם היא איננה מציעה פתרונות קונקרטיים.

לא נעים לראות ראש ממשלה במצב עגום כפי שהוא נראה אתמול במהלך הופעתו ונאומו בפני מליאת הכנסת. וחשוב מכך, לא נעים להודות במצב שאליו נקלענו ובעובדה שכרגע אין בסביבתנו או בין חברי הכנסת הנוכחיים אישיות בעלת כישורי מנהיגות ונחישות מעשית שמסוגלת לבצע מהלכים היסטוריים בעתיד הנראה לעין.

נאום ה"סתירות" – נתניהו בפיסגה

מדברי פתיחה אופטימיים למדי – "אני שמח להיות כאן עם תחילת המאמצים המשותפים שלנו להשגת שלום בר קיימא בין ישראל לפלשתינים", עובר נתניהו לדבר על מטרות המאמץ המשותף באומרו: "מטרתנו היא לעצב שלום בטוח ויציב בין ישראל לפלשתינים…". הסיום ממש אופטימי, "אין לי ספק שהשלום הוא אפשרי…." "באתי לכאן היום כדי למצוא פשרה היסטורית….." – נפלא!

כבר אריסטו הבדיל בין סוגים של נאומים על פי המטרות שלשמן נישאו. בסוג המשפטי, מטרת הנואם ללמד סנגוריה או קטגוריה על אדם, כדי להביא את השופטים בבתי הדין להחלטה על הצודק על פי החוק או על פי ההגינות והיושר. – (תמר ברוש, נאום לכל עת, ע' 10).

לא תמיד ניתן לזהות את מטרות הנואם בצפייה ובשמיעה ראשונה. לעתים קשה לנמען הבלתי מיומן לרדת לסוף דעתו של הנואם. לא כן נאומו של נתניהו.

שתי הצהרות הכניס נתניהו לנאומו, "אבל לא הגעתי לכאן כדי לנצח בוויכוח…" ; "לא באתי לכאן למשחק אשמה"…. – האם הוא עומד במטרות אלו? הבה נראה!

סתירה א' –

כבר בקריאה ראשונה של הנאום שתורגם לעברית באחד העיתונים שלנו, ניכר שנתניהו הציב לו כמטרה ללמד סנגוריה עלינו, היושבים בציון, ולקטרג על הצד שכנגד, הפלשיתיני. נוסחת ה"אשמים" וה"קרבן" מככבת בנאומו של נתניהו בגדול. בעיניו של נתניהו הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הנו סכסוך שבו יש רק שתי אפשרויות, האחד אשם והשני קרבן. הם, הפלשתינים, מחבלים בני עוולה, ואנחנו, הישראלים, כואבים ודואבים. נוסחה זו תמוהה שבעתיים נוכח ההצהרה המפורשת שלו: "לא באתי לכאן למשחק אשמה, שבו כולם בסוף מפסידים".

את האשמה של הצד שכנגד מציין נתניהו בדבריו באופן ברור ביותר:

"אנחנו רוצים שבקו הרקיע של הגדה המערבית יבלטו מגדלי מגורים, לא טילים"

"אנחנו רוצים שבכבישי הגדה יזרום המסחר, לא הטרור"

"יצאנו מלבנון, וקיבלנו מלחמה"

"התנתקנו מעזה, וקיבלנו טרור".

הייתי רוצה לשאול את נתניהו, כמי שאינו עוסק ב"משחקי אשמה", איך זה שאתה מטיל אשמה על הצד שכנגד בלבד? האם אתה חושש שיגדירו אותך ואת מחנה הימין כ"אשמים" [במידת מה], או כחסרי נכונות לשנות את העתיד ולהתפייס עם הפלשתינים? חז"ל צדקו כשאמרו: "וכל הפוסל פסול [..] ואמר שמואל: במומו פוסל" (קידושין ע א). כי מי שחושש שיאשימו אותו בפגם כלשהו מפתח נטייה להאשים אחרים בפגם.

ובכל זאת, ראה זה פלא, נתניהו מוכן להבליג ולסלוח לאשמים: "אני מוכן ללכת בנתיב השלום", הוא מודיע לאחר שטרח לעורר רחמים ולהציג את הצד הישראלי כעם למוד סבל.  נתניהו הוא ראש ממשלה שדואג לדור ההמשך: "אני יודע מה השלום אומר לילדינו ולנכדינו". השלום הבטוח חשוב ומשמעותי לדורי דורות, לכן מצפונו של נתניהו מחייב אותו להבליג ולעשות מעשה. מנקודת המבט שלו, העולה מן הנאום, הבלגה למרות שהצד השני אשם בכל, זו מחווה שאין לזלזל בה.

סתירה ב' –

בשפת הדמגוג משולבים אלמנטים בולטים, שמטרתם לעורר רחמים. כך גם בדבריו של נתניהו: "רק אתמול ארבעה ישראלים, ביניהם אישה בהריון ואם לשישה, נרצחו בברוטליות על ידי מחבלים בני עוולה". העובדות נכונות, לצערנו הרב, אולם השימוש בהן נעשה מתוך תקווה שלכולנו זיכרון קצר, עד כדי כך שיותר משלושה ימים אחורנית איננו זוכרים מאומה. בוודאי שאיננו זוכרים הרג של פלשתינים תמימים… על ידי כוחותינו.

סתירה ג' – מה זה "שלום אמיתי"? מיהם ה"אוייבים"?

אליבא דנתניהו, "שלום אמיתי" מותנה בחזרה למוטב של מישהו … אך אם תשאלו אותו, "מי צריך לחזור למוטב כדי שזה יקרה?" תקבלו תשובה בנאום עצמו: הצד שכנגד, הפלשתינים כמובן. נתניהו לא מכריז על כך במפורש, אלא משתמש בביטוי "אויבים לשלום". אבל את שמם איש אינו יודע, מלבד נתניהו. כדי להוכיח שהוא באמת לא הגיע לפיסגה למטרות של "משחק אשמה", אין הוא מציין את ה"אוייבים" בשמם המפורש… אלא מגייס את שיטתו הרטורית של מנחם בגין, שנאומיו הם מודל לשימוש במטפורות של ניגודים. מצד אחד של המטריצה, קיים צד המעוניין בשלום בכל מאודו ומאידך, ה"אחרים", "אוייבי השלום". אך אבוי, הפעם, קהל היעד, המאזינים לנאומו של נתניהו, הם קהלים, בלשון רבים. בתוכם יש אמריקאים, פלשתינים וישראלים. אלא שלנתניהו אין ברירה. אסור לו להשיב את פני קהל הבית שלו ריקם… הלא כן? חשוב לציין קיומם של "אויבי השלום" וזו לא הטלת אשמה ב"אחר", שכן אין להם שם….

סתירה ד' –

נתניהו מדבר על "התחלות חדשות לישראלים, לפלשתינים ולאנשים בכל האזור", אך חסר בדבריו רמז להתחלות החדשות של הישראלים. שכן, הוא מייחל לראות בערי הגדה מגדלי מגורים ולא טילים, אבל אין לו בכלל השגות לגבי הנעשה בצד הישראלי. אין לו כל דרישה מעצמו שאפשר להגדיר אותה כמעשה של "התחלה חדשה" [מה לגבי המשך הקפאת ההתנחלויות ,למשל?].

סתירה ה' –

נתניהו גם מכריז: "לא באתי לפיסגה כדי לנצח בוויכוח" ובכל זאת הוא נתון כל כולו להוכיח שהצדק עימו.

*****

גם בסיום דבריו. נתניהו שב ומטיל פגם ב… "אחרים" – "יש ספקנים רבים", הוא טוען. ואני שואלת, מדוע להכניס למשוואה את המילה "ספקנים", אם הספק לא מכרסם בתוכך, אדוני ראש הממשלה?

*****

יש לפנינו נאום פיסגה רווי סתירות, וחבל. שכן, עם יריית פתיחה שכזו, מה הסיכוי שנגיע לשיתוף פעולה ו/או נשיג מטרה כלשהי בפיסגה הנוכחית?