תגית: נאום הדגל

כך מעוררים מוטיבציה – משה שרת ואל פצ'ינו

כשאנחנו חושבים על נאום מוטיבציה, קשה להתעלם מקולו של נואם אחד מאוד ייחודי וקלאסי – אל פצ'ינו. נאומי המוטיבציה של אל פאצ'ינו בסרטי קולנוע מעבירים צמרמורת לכל אורך עמוד השדרה של מיליונים מזה שנים רבות. כמעט בכל סרט שאליו ליהקו את אל פאצ'ינו – וכמעט בכל תפקיד שהוא מילא כשחקן – הוא השאיר את הקהל בתחושה שאנחנו מסוגלים לנצח את העולם כולו.

******

בכדי לגרום לדברים לזוז ולהחדיר מוטיבציה בקהל גדול נדרשת אסטרטגיה רטורית הידועה בכינוי "נאום מוטיבציה". אבל מהי אותה אסטרטגיה, האם יש תבנית אחת ויחידה של נאום מוטיבציה?

נאומים נחלקים לסוגים שונים. אבל בכולם נחוצות טקטיקות שיסייעו למסר להיקלט היטב בקהל היעד. נואם חייב להכיר את הפן האידיאולוגי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי וכי"ב של אלו שהוא סימן אותם כיעד. בין אם מדובר בתעמולת בחירות או בהשגת אמון הציבור בכל סדר גודל שהוא, ישנה טקטיקה שכל נואם חייב לשלוט בה, ולא – דבריו יתאיידו בלי שיהיה להם האפקט המצופה – ריגוש.

המרתקים ביותר מבחינה זאת הם נאומי מוטיבציה.

נתחיל עם שני נאומים היסטוריים, שמן הראוי להזכיר אותם בהקשר זה כאן. נאומיו של אחד מבכירי הפוליטיקאים שהיו למדינת ישראל, מר משה שרת (שרתוק). שניים מבין נאומיו הזכורים היטב, והידועים כ"נאומי מוטיבציה", קיבלו אותו כינוי, "נאום הדגל" – נאום הדגל הראשון (1945) ונאום הדגל השני (1949).

בשניהם שרת נאם כשהוא מניף בידיו דגל כחול-לבן ובמרכזו מגן דוד. ומה שהפך את הדגל לסממן רטורי שגרם לריגוש אסתטי מנצח הוא התזמון.

כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת ביקר יחד עם השחקנית חנה רובינא את חיילי הבריגדה היהודית בצפון איטליה, ששהו במחנה העקורים בריזיגלה (1945). כאשר הגיע למפגש עם החיילים, הם נמצאו בעמדות קרב. שרת הופיע לפניהם כשבידו דגל עברי. זאת כדי לסמל שאלו הם חיילים ארץ-ישראליים. בסיום הביקור נשא שרת נאום קצר תוך הנפת הדגל. הנאום נועד לעורר מוטיבציה. שני מוטיבים בעלי חשיבות רבה ליהודים נכללו בנאום – נקמה בגרמניה (לאחר השואה) וזיקה לארץ-ישראל. שניהם מרגשים ומתחברים אל תחושת השייכות של החיילים אל העם היהודי. המסר העיקרי בנאומו של שרת היה שהעם היהודי מביע תמיכה בחיילים אלו, ומיקומם בחזית מעורר גאווה בלב עם היהודי. כעבור ארבע שנים, הוטל על שרת, כשר חוץ בממשלת ישראל הראשונה, לבקר בניו-יורק לרגל קבלת ישראל לאו"ם באופן רשמי. למחרת ההכרזה הרשמית באו"ם, שרת כינס את יהודי ניו-יורק ברחבת מטה האומות המאוחדות. הוא נשא נאום דגל שני (1949) שהיה מבוסס על נאום הדגל הראשון. מתוך נאומו זכור במיוחד המשפט הבא,

משה שרת
משה שרת (שרתוק). מקור: ויקיפדיה

"דגל זה, אליו נזעקו כל כוחות העם היהודי שנאבקו על גאולתו בארץ אבות, מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה, בהיותו מתנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה, המסמל את אחדותה ואת מיטב שאיפותיה של האנושות כולה".

בשני הנאומים, הדגל הכחול לבן עם סמל המגן דוד שבו הבליט את היותו סמל היסטורי לכמיהה התמידית של העם היהודי מראשיתו לדגל לאום אשר ייצג אותם. ובמעמד הכינוס ברחבת בניין האו"ם, כאשר כל זה הפך לעובדה מוגמרת, נוצר ריגוש עצום.

תחושת הגאווה בתקומת המדינה היהודית והרצון לגייס מיטב המשאבים עבורה, גברו ככל ששרת התייחס לשואה ולגבורה, תוך ציון הקורבנות בנאום הראשון, וציון מרד גטו ורשה בנאום השני.

גם בעולם הקולנוע לא חסרים נאומי מוטיבציה. מה הופך אותם לכאלו?

להלן קטע מנאומו של אל פאצ'ינו בסרט "ניחוח אישה",

בעולם הקולנוע הריגוש חייב להימצא בשפע. שחקן הקולנוע, אל פצ'ינו, שנחשב עדיין, בגיל 80, למלך הקסם האישי, מספק דוגמאות לנאומי מוטיבציה.

קסם אישי הוא אלמנט מובהק העשוי לעורר ריגוש. לכן רצוי שייכלל בנאום. אבל בכך לא די. מלבד קסם אישי הנאום חייב להיות מתוכנן ומותאם היטב לקהל היעד. בעיקר, עליו להתרים אל נתוני הרקע.

כל הסממנים בלטו בניחוח אישה. אל פצ'ינו, גיבור מלחמה שהתעוור עקב פציעה, מופיע באולם הומה מאדם ויושב לצד צ'רלי, סטודנט שמועמד להדחה מהאוניברסיטה בשל היעדרויותיו הרבות. שכן היה עליו להתפרנס, באין מי שיתמוך בו כלכלית. אל פצ'ינו, כלוחם לשעבר שאיבד את מאור עיניו במלחמה וכמי שזכה לכבוד של גיבורים, מודע לעובדה שיש בידיו מעין כרטיס ביקור מנצח ולכן לא נדרש ממנו מאמץ רב כדי לעשות את הרושם הנכון ולשכנע. ובכל זאת הוא משלב בדבריו הרבה פאתוס. אל פצ'ינו פונה אל הקהל המכובד והמשכיל, כולל נשיא האוניברסיטה. בדבריו בולטת ההעזה לדבר מהבטן. תסמכו עליו, שהוא יודע מה שהוא עושה. החיים שלו ומה שעבר עליו גרמו לו להתנהג בבוטות ולשבור את מוסכמות המקום.

גם בסרט סיטי הול הצטיין אל פצ'נו בנאום משופע בסממנים ריגושיים. בתפקיד סגן ראש העיר ניו-יורק, צעיר ואידיאליסטי, אל פצ'ינו עומד בפני קהל אפרו-אמריקני מהעיר ניו-יורק. קהילה שאחת המשפחות שלה איבדה ילד קטן, כאשר המשטרה ירתה ופגעה בו בשוגג. המשימה היא פיוס. לעורר מוטיבציה, איחוי הקרע החברתי, והתגברות על חוסר האמון של הקהילה השחורה בשלטון המקומי ומוסדותיו.  איך יוצרים גשר בין מערכת אכיפת החוק (והאיש הלבן) לבין קהילת השחורים?

דבר אחד ברור: לא די בטיעון המשלב עובדות

איך הוא עשה זאת?

ההופעה של אל פצ'ינו בכנסיה מתקיימת במהלך טקס האשכבה של הילד שנרצח בשוגג. אל פצ'ינו חייב לגייס טיעון ו/או מחוות גוף וטון דיבור שיובן על ידי קהלו כבקשת סליחה כנה ואמיתית ויוביל לקירוב לבבות. הוא מנצל את העובדה שלפניו מוצב ארון מתים ובו הילד המת. זו עובדה קיימת, קשה ומרה, ברורה וזועקת לשמיים, עדות על העוול שלכאורה אין עליו כפרה. עובדה שמסמלת בעיני השחורים עד כמה השלטון מפלה אותם לרעה. אל פצ'ינו בוחר למקד את תשומת לב הקהל שמולו דווקא בארון המתים ובילד המת. הוא מפנה את כל גופו ומבטו אל הילד המונח בארון המתים, פונה אל המת ומבקש ממנו עזרה, אחר-כך מתכופף ומנשק לארון.

מה שרואים, אם כן, הוא שכל האמצעים הרטוריים-מילוליים מחווירים, אם אינם מלווים בעוד משהו. אפשר לקרא לזה ריגוש אסתטי.

לעתים הריגוש נובע מהופעה חיצונית שהולמת את המעמד, שיבוץ מטפורות יוצאות דופן בנאום, כאלו שייזכרו לאורך זמן, שימוש בצלילים (בכנסייה זה עבד מצוין), ו/או התאמת טון הדיבור לכל שלב בנאום. ריגוש אסתטי כולל גם תנועות גוף, מחוות תיאטרליות, הבעות פנים ומבטים נוקבים, ושימוש בחפצים וסמלים מזוהים (כגון הדגל הלאומי בשלב הראשוני או בהמשך).

בסוף, תוספות אלו חיוניות ביותר ליצירת ריגוש, להגברת מוטיבציה ולריגוש קהל היעד. התוצאה היא, אפקט שכנוע מירבי.