תגית: משרד החינוך

חשוב לחזור לאור הזרקורים

אני מודה ומתוודה שרק הודות להאזנה לרדיו ("גם כן תרבות", כאן11, 24.11.21), נחשפתי בזמן אמת לחמשת הספרים שעלו לגמר בתחרות על פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס לשנת 2021. כקוראת אובססיבית, הייתי אמורה לגלות מזמן (במאי 2021) מיהם המועמדים לפרס ספיר ("הרשימה הארוכה") לעיין בספרים שזכו. להפתעתי, פרסום שמותיהם חלף מתחת לרדאר. מה שנחשב בעבר כמרכז הכובד של התרבות המקומית, כבר אינו במוקד. אור הזרקורים הוסט מעליו. הבשורה הטובה היא שיכול להיות אחרת, חשוב לחזור לאור הזרקורים, ועל כך בהמשך.

גם בספרייה העירונית לא ידעו

השבוע נכנסתי לספרייה העירונית כדי להחליף ספר. אני מבקרת בה בקביעות, משוחחת לעתים עם הספרניות ומתייעצת איתן. הפעם, לפני שיצאתי מהספרייה שאלתי מי לדעתן יהיה/תהיה הזוכה בפרס ספיר? הופתעתי מהתשובה המהוססת, שאחריה נשאלתי, "מי נכלל השנה ב'רשימה הקצרה?'". אני מקווה שזה מקרי בלבד, ושהאשם הוא במערכת ולא בספרייה. צריך לומר שבעבר, ההכרזה על רשימות המועמדים לפרס וההכרזה על הזוכה תפסה מקום ראשי בכל אמצעי התקשורת הציבוריים. כיום הידיעה מסתתרת בפינה נידחת הרבה אחרי החדשות היומיות העיקריות. ההרגשה היא שאין בכלל גאווה בספרות. בכל מקרה, לתומי ציפיתי שכמנויה בספרייה העירונית בעירי, אהיה מודעת לכל זה בזמן אמת. הרי תמיד נחמד להיות אחת הקוראות הראשונות של אחד הספרים [לפחות] המועמדים לפרס היוקרתי. מדוע נודע לי על המועמדים לפרס רק במקרה? כאן המקום להוסיף שמלבד פרס ספיר לספרות, מוענקים כיום בישראל פרסי ספרות ושירה נוספים:  פרס ישראלפרס ספירפרס ביאליק, פרס ברנשטיין, פרס עמיחי ,פרס ברנר, פרס רמת גן,  פרסי שר התרבות, ראש הממשלה ונשיא המדינה לספרות, פרס טשרניחובסקי, פרס לאה גולדברג, פרס א.מ.ת לספרות, פרס ניומן ועוד.

המקרה המדובר אינו ענייני הפרטי. זו עובדה מצערת ברמת הכלל, הציבור. בדיוק כפי שאנו יודעים מתי מתקיים שבוע הספר, כך אמורים אנו לקבל מידע על ספרי מקור ישראלים הראויים לפרס. ליתר דיוק, שטיפת מוח חייבת להיות כאן כדי שנמהר לחנות הספרים הקרובה או לספרייה שבה אנו מחליפים ספרים באופן קבוע, נדפדף ונזין את עינינו ב"נבחרים" הראויים לפרס. בעצם, על מה אני מדברת? הרי באנגלית יש ביטוי – follow the money  (לכו בעקבות הכסף). והמבין יבין. כנראה שיש הבדל בין שבוע הספר לפרס ספרות.

חבר השופטים הסביר, הקורונה אשמה

ומה באמת קרה? באתר של מפעל הפיס פורסם, "גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט אמר כי: 'ועדת השיפוט הגיעה להסכמה לגבי תשעה (9) ספרים המתאימים ביותר לדעתה להיכלל ב'רשימה הארוכה' לפרס. יש לקחת בחשבון שהשנה, בשל הקורונה ראו אור פחות ספרים והוגשו כ- 30% פחות מועמדים לפרס"'.  

באדיבות: פרדס הוצאה לאור

רצוי להבהיר דבר אחד לפחות, על כל אחד מהספרים שעלו לגמר בתחרות על הפרס (5 ספרים), פורסם "נימוק השופטים" לבחירה. דוגמה אחת היא הנימוק לבחירת "תחנות ביניים" (2020), מאת בוריס זיידמן: "תחנות ביניים … ספרו החדש של בוריס זיידמן,  הוא ספר המפתיע את קוראיו ללא הרף בהמצאותיו הלשוניות, בתיאוריו הקרנבליים ובמבטו הייחודי על ההוויה הישראלית, על חברוּת, על נאמנות, על גבריות ועל  תעתועי הגעגוע לילדות … לשונו הייחודית של המספר היא הלחמה של העברית לרוסית ושל הרוסית לעברית ,"עברוסית" כהגדרתו … זיידמן בורא באמצעותה, ויחד אתה, עולם עשיר עד להתפקע … הוא כותב בשצף קצף, ברגישות הומניסטית בלתי מצויה ובמנעד רגשי  שאין דומה לו בספרות העברית: חיבור בין רגשות עזים לריחוק אירוני, בין הגזמה והליכה בגדולות לבין התעקשות על הגיון פשוט.".

קראתי בשקיקה את ספרו של זיידמן. גם אני בדעה שהוא "מיוחד ומכשף בלשונו". צריך לקרא את הספר כדי להבין עד כמה. קראתי גם את ספרו המצוין של יניב איצקוביץ ("אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו"), וגם את ספרה של זוכת פרס ספיר לשנת 2021, הסופרת והעורכת הילה בלום ("איך לאהוב את בתך"). זאת כאמור בזכות ההקשבה היזומה שלי לתכנית רדיו שבה התראיינו כל חמשת המועמדים הסופיים לפרס.

גם שר התרבות והספורט ושרת החינוך נרדמו בשמירה

עצוב שכך נראים הדברים. וכלל אינני בטוחה שהאשם תלוי במפעל הפיס. מה עושה שר התרבות והספורט, מה עושה שרת החינוך ומספר גופים ציבוריים נוספים כדי לעודד כתיבה ופרסום ספרות מקור ישראלית, האם כולם נרדמו בשמירה? אולי זו הסיבה לכך שנמכרו פחות מאלף עותקים של שניים, או יותר, מבין הספרים שהיו מועמדים לזכות בפרס ספיר? בל נשכח שחלפה חצי שנה מאז שפורסמה רשימת המועמדים המלאה.

הדילמה הטעונה בירור מיידי היא מה הדרך לתיקון את המצב, ואיך ליצור גשר וחיבור בין ספרי המקור שלנו לציבור המעוניין לקרא.

טוב יעשו חבר השופטים לפרס ספיר, שר התרבות והספורט ושרת החינוך אם יזמו דיאלוג ציבורי מתמשך עם הציבור מאז ההכרזה על "הרשימה הארוכה" של המועמדים לפרס, עד להכרזה על הזוכה בפרס ספיר. את האופן שבו ניתן לעשות זאת אני משאירה להם. זאת העבודה שלהם ואחריותם. בכל אציע פתרון זמני פשוט – להדביק כרזות במוסדות חינוך תיכון, בספריות ציבוריות וכן הלאה, וליידע את העוברים ושבים בזמן אמת על רשימת הספרים המועמדים לפרס ספרות. אפשר גם ליזום קבוצות דיון, הרצאות זום וכדומה.

לסיום, פנייה אל שר התרבות והספורט, ח"כ חילי טרופר,

דבריך בטקס הענקת פרס ספיר להילה בלום יפים וטובים, ציטוט: "ברכות לזוכים ולזוכות בפרס ספיר לספרות עברית. על אף האתגרים בעולם הספרות בשנה האחרונה ובכלל, הספרות הישראלית ממשיכה להוציא מתוכה יבול ספרותי נהדר." אבל בהמשך דבריך הוספת, "תודה מיוחדת למפעל הפיס אשר ממשיך להעמיד את הספרות הישראלית, את הסופרות והסופרים שלנו על מרכז הבמה הישראלית." האמנם?

ואולי עניין הציבור בספרות המקור נופל בעצם בין הכיסאות – בין משרד התרבות, משרד החינוך, וחבר השופטים/מפעל הפייס?

הערות:

  1. פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס מחולק בשני מסלולים: מסלול ראשי ומסלול הביכורים. מסלול ראשי – בשלב הראשון חבר השופטים יבחר את "הרשימה הארוכה", עד 12 ספרים ומתוכה תיבחר ה"רשימה הקצרה", עד 5 ספרים, מתוכם ייבחר הספר הזוכה.
  2. למי מכם שמעוניין לדעת מי המועמדים שנבחרו ("רשימה הארוכה") במאי 2021 כמועמדים לפרס ספיר, להלן הפרטים – "הלשון נושלה", שמעון אדף )הוצאת פרדס); "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", יניב איצקוביץ (הוצאת כתר); "איך לאהוב את בתך", הילה בלום (הוצאת כנרת זב"מ); "מקום", ניצן ויסמן (הוצאת כנרת זב"מ); "תחנות ביניים", בוריס זיידמן (הוצאת פרדס); "מחר אני יוצא מזה" , מתן חרמוני (הוצאת כתר); "דיאנה ודויד", שירה כרמי (הוצאת אחוזת בית); "אמונה",  דרור משעני (הוצאת אחוזת בית); "בייבי בלוז"  מרים קוץ (הוצאת משכל).

השואה: האתגר הגדול ביותר של מערכת החינוך עד היום

כאשר החל המשפט נגד הפושע הנאצי, אדולף אייכמן (1961), ילידי תש"ח הגיעו לגיל בת ובר מצווה. הם גדלו על גבורת ישראל במלחמת תש"ח ומלחמת סיני ופרט לכך היו ילדים תמימים. השנאה לעבדול נאצר והפחד ממסתננים הם בלבד היוו מקור לסיוטי הלילה שלהם. בבית וגם בבית ספר לא פתחו בפניהם צוהר לזוועות השואה הנאצית.

Yehiel_Dinur_Katzetnik
עדות יחיאל דינור (ק. צטניק) במשפט אייכמן (1961). צילום: מתוך ויקיפדיה

******

רבים כל-כך ברחבי העולם עוברים סדרות חינוך, נחשפים לתכניות לימוד, מבקרים במוזיאונים ייעודיים, קוראים ספרים וצופים בסרטי שואה. הכל פתוח והכל זמין, כולל מוסיקה שנכתבה על ידי אסירים במחנות ההשמדה וסיורים באושוויץ , בירקנאו, טרבלינקה, מיידנק ומחנות השמדה ועבודה בכפייה. בימינו החשיפה והמודעות לפשעי הנאצים היא עניין שבשגרה. בשנים הראשונות למדינה דבר מכל זה לא התרחש. גם משרד החינוך היה רחוק מלהיות ערוך ללימודי השואה. כל זאת עד לכידתו ופתיחת המשפט (11.4.1961) נגד אדולף אייכמן כשהתובע הראשי מטעם מדינת ישראל היה היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר.

כאשר הפושע הנאצי, אדולף אייכמן (1960) נלכד בארגנטינה, גם תלמידים שהגיעו לבגרות בישראל ידעו על השואה רק מה שנלמד בשיעורי ההיסטוריה המשעממים. בפרק על מלחמת העולם השנייה נכלל המון חומר ונושא השואה נדחס בין שאר אירועי אותה מלחמה. הקעקוע על ידיהם של ניצולי השואה היווה עבור הצעירים דאז עדות למשהו סודי ולעתים כמשהו מוסתר ומבייש שלא נוח לחשוף אותו. העדר המידע הוביל לפרשנות לא נכונה מצד אלו שלא נחשפו לאמת אודות השואה הנאצית וזוועותיה. הביטוי "כצאן לטבח" נבע מהפרשנות המוטעית.

האירוע ששבר את המחסום – משפט אייכמן.

עם היוודע דבר לכידת הפושע הנאצי, אדולף אייכמן, מערכת החינוך יצאה מגדרה כדי למלא את החסר והמתבקש כל כך – להקדיש שיעורים לדיון בפרקי ספרות ייעודיים העוסקים בזיכרונות של ניצולי שואה ולהעלאת קורת האסירים ממחנות עבודה וההשמדה לדיון פתוח. החומר תוכנן לכלול גם מידע על מה שהתרחש במרד גטו וורשה ולתפקיד שמילאו הפרטיזנים. בלשון מטפורית אפשר לומר שרק ב 1960 נגמלה מערכת החינוך מחיתוליה בנוגע ללימודי השואה. המערכת נדרשה לפעול יומם ולילה כדי להכין תכנית דידקטית ומעמיקה ולפתוח את נושא השואה בפני תלמידי בתי הספר.

עם הגשת התביעה נגד אדולף אייכמן ב 1961, והשמעת עדויות חיות מפי ניצולים, משרד החינוך נרתם למשימה. זה לא היה פשוט. הקורפוס החינוכי בנושא השואה שעמד לרשותו באותה נקודת זמן היה יוזמה של ההיסטוריון בן ציון דינור ושר החינוך. דינור, יחד עם בית לוחמי הגטאות, ערכו מקראה בשם, השואה והמרי: ילקוט וחורבן יהדות אירופה בשנים ת"ש-תש"ה. המקראה הוגדרה מלכתחילה כ"ניסיון בלבד". מקור נוסף שפורסם אף הוא באותה שנה היה מדריך למורה מימי השואה והגבורה, בהוצאת משרד החינוך והתרבות, שכלל את חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, ותרשים דמוגרפי של הנספים, מה שהקשה על הוראת דידקטית של השואה. כאמור לעיל, את נושא השואה כנושא היסטורי לימדו ממילא בעיקר בכיתה ז', בתוך הפרק על מלחמת העולם השנייה. פירוש הדבר היה שבמועד הפתיחה של משפט אייכמן, מרבית בני דור המדינה, כולל ילדיהם של ניצולי שואה, לא הכירו את השואה אלא כאירוע היסטורי. רב הילדים כן פגשו את השואה בבית הספר במקראות ישראל על פי לוח השנה העברי. השער "יום השואה והגבורה" נדחס בין חג הפסח לבין יום העצמאות. כך שהשואה כנושא צומצמה לנושאים שאינם עוסקים בהשמדה. "המפגש עצמו עם מרד גטו ורשה במקראה היה מפגש חטוף, חד ממדי טכני במהותו ונעדר נשמה יתרה", כותבת חנה יבלונקה.

ביום פתיחת משפט אייכמן התראיין מנכ"ל משרד החינוך, חנוך רינות לעיתונות. דבריו הסגירו ציפיות מופלגות מהמורים. הוא, למשל, ציפה שהמורה ימחיש לתלמידים את "רציפות הגורל היהודי" ו"יחדיר ללב הילדים את הרגשת ההזדהות עם חללי השואה". וכאשר נשאל כיצד צוידה מערכת החינוך לקראת המשפט, השיב: "האמת היא שהעיקר כאן לא בכתובים, בחוזרים ובהוראות, אלא במטען הרגשי של המורה, ובחוש הפדגוגי הטבוע בו (הדגשה שלי". למותר לציין שההנחיות ששלח משרד החינוך בסמוך למשפט אייכמן, למנהלי בתי הספר, על דרכי הסברת משמעותו של המשפט, היו אף הן כלליות ביותר. "יידעו נא [המורים] לנצל את המאורע המתרחש לעינינו, להגברת אהבת ישראל ולהגברת אמונתנו בקיומו הנצחי של עמנו".

לזכותו של משרד החינוך יש לציין כי בזמן לכידת אייכמן התכנסו מורים ומפקחים בחיפה ודנו על השואה ודרכי הוראתה במערכת החינוך. גם סמוך לפתיחת המשפט התקיים יום עיון בנושא. הכינוסים המחישו יותר מכל את תחושת המבוכה עקב היערכות בלתי מספקת בעבר ואולי גם את החרדה מפני העתיד לקרות לנוער כאשר ייחשפו איימי השואה במשפט.

הגם שמערכת החינוך נאלצה להגיב בצורה איטית לאירועים וליישם שינויים חינוכיים, היא עמדה יפה במשימה. ייתכן מאוד שהלך הרוח הכללי בציבור, ביחס למה שהתרחש בשואה וביחס למה שנקרא "הפתרון הסופי" ודרכי הפעלתו, העניק רוח גבית לשתיקת משרד החינוך עד לתחילת משפט אייכמן. ורק אז, בשעת המשפט, התבהרה התמונה במלא עוצמתה והתגבר הלחץ להתחיל בהליך חינוכי. במהלך זריז לקחו את המורים לזירה עצמה כדי ללמוד: הם הגיעו ליד ושם והמוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות.

בעוד מספר ימים העולם יציין את יום השואה הבינלאומי (27 בינואר 2020). ובישראל ייערכו טקסי התייחדות עם קרבנות השואה הנאצית, לרגל יובל 75 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בנוכחות נציגי מדינות זרות והעולם יזכור וירכין ראש.

לזכור ולא לשכוח

****

כרונולוגיה של תאריכים בספרה הכללית:

מאז 1951 נעשו ניסיונות למסד יום אבל לאומי לזכר השואה. ב-1950 נחקק החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם; ב-1952 הכנסת אישרה בסערה גדולה את קבלת השילומים מגרמניה; ב-1953 נחקק חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם; ב-1954 אושר חוק נכי המלחמה בנאצים; וב-1959 נחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. (ס' 9 לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי).

ב-1 בנובמבר 2005 קבעה האסיפה הכללית של האו"ם בהחלטה מספר 60/7 יום רשמי לציון בינלאומי של השואה. ההחלטה קובעת שיש לציין בכל שנה בתאריך 27 בינואר את השואה הנאצית. באותו יום ציינה האסיפה הכללית של האו"ם 60 שנה לשחרור מחנות הריכוז ותום השואה הנאצית.

***

ספרי עזר:

ילדים בסדר גמור: ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955, מאת חנה יבלונקה. 430 עמודים.

רחוב מזרח מערב, מאת פיליפ סנדס, 2019. 528 עמודים. תרגום: עודד פלד. סקירה על הספר ב"ישראל היום".

 

בין נרטיב לתעמולה… ערכת לימוד על "הנכבה"

ערכות לימוד כגון זו המופצת על ידי עמותת "זוכרות" על הנכבה, "איך אומרים נכבה בעברית?", אינן "תמימות". במיוחד כשמדובר בתלמידים שהם "קהל שבוי" וכל מענייניהם נתונים להשגת ציון גבוה במבחן. לכולנו חייב להיות ברור שערכת לימוד על מכלול תכניה, מתקבלת בתנאים הנוכחיים כ"עובדה", אלא אם כן דימוי בית הספר יחדל להיות "בית חרושת למבחנים".

פליטים פלסטינים
פליטים פלסטנים בדרכם מהגליל. מקור: ויקיפדיה

"נכבה" היא מילה וגם סמל המייצג אירוע. כסמל יש בה לא מעט ניואנסים וצורות הפעלה בזיכרון הקולקטיבי של עמים וקבוצות. האם טקסט יתקבל על ידי הקורא כנרטיב, עובדה היסטורית, תעמולה, דמגוגיה וכי"ב? קהל שאינו בקיא בהבדלים ולא ניחן בחושים המאפשרים לו להבדיל בין נרטיב לבין תעמולה, לדוגמה, מסתכן בחשיפה למידע שיפגע בכושר השיפוט שלו לאורך זמן.

עדכונים שוטפים מגיעים לדוא"ל שלי מעמותת "זוכרות". ברב המקרים אלו דווחים על כינוסים, ספרים שהעמותה מפרסמת, כתבי עת וכינוסים, ביקורים במקומות שהיו כפרים ערביים לשעבר וציון שמות המקומות והרחובות המקוריים. לרשותה של עמותה זאת חוקרים בעלי השכלה אקדמית היודעים להשתמש בכלים אובייקטיביים לצרכי מחקר. החומר שהצטבר בארכיון העמותה מכיל חומרים שלא כולם אומתו כעובדה היסטורית מדויקת. פה ושם מבצבצים בפרסומים שלהם אי אלו "משאלות לב".

מורים לאזרחות טוענים שהם מעוררים דיון בכיתות, בהקשר לערכת לימוד זאת, האמנם? עד כמה שידוע לי, מרבית התלמידים עדיין לומדים בעיקר כדי להצליח במבחן, וההוראה היא פרונטלית. לא רק זה, התלמידים הם "קהל שבוי" וערכת לימוד המיוצרת בבית גידול ששם לו כמטרה להנציח את ההיסטוריה של היישוב הערבי עם קום המדינה ואת הנכבה, לא יכולה להיכלל בין חומרי לימוד שחובה להיבחן עליהם. המושגים, השמות הערביים של כל מקום ואתר בארצנו שבהם ישבו פלסטינים (גם זה נרטיב) הם רק חלק ממה שנכלל בערכת הלימוד. על גבי עובדות קשיחות בונים מאגר היסטורי וגם נרטיב. כשמלמדים תלמידים שכל שאיפתם היא להצליח במבחן, יש להביא בחשבון שאת המטען הזה הם עשויים להפנים ויקשה עליהם להפריד בין המוץ לתבן.

אני ממליצה למשרד החינוך לאסור בשלב זה את הוראת החומרים שבערכת הלימוד שמפיצה עמותת "זוכרות" ולנקוט בכל חומרת הדין כנגד מורים שמלמדים תלמידי חטיבת ביניים על ה"נכבה". הוראת החומרים שבערכה היא לא רק פשלה של משרד החינוך אלא גם פשלה של צורת החינוך. על מנת להכשיר לימודי הנכבה, המתכונת היחידה שבה ראוי לעשות זאת היא עבודה באזרחות, ידיעת הארץ, סוציולוגיה של המיעוטים בישראל וכן הלאה. שישלחו תלמידים לכתוב עבודות בנושא אזרחות ומי שירצה ינבור בארכיון של זוכרות. או אז, יבינו תלמידים את ההבדל בין עובדות, נרטיב ותעמולה וידעו מה לפניהם.

במילה אחת, תנו לתלמידים לעשות את השקלא והטריא בעצמם. עליהם להיחשף מרצונם לחומרים שונים. ציידו אותם בחושים ובכישורי ביקורת לא רק לצורך עבודה בבית ספר אלא לחיים שלהם.