תגית: משפט אייכמן

משפט היסטורי

משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד. אייכמן יושב בתא זכוכית. קרדיט: ויקיפדיה

משפט אייכמן התנהל בירושלים 15 שנים לאחר משפטי נירנברג. הוא עסק רובו ככולו בפרשת "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". הוא התרכז באדם שעסק בשילוחם של היהודים אל מותם והיה מעורב בכל צורות ההרג שפקדו את האומללים האלה. יש לשער שאילו נתפסו פושעי מלחמה נוספים היו אף הם מובאים לדין ירושלים, לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

היה זה מראשיתו משפט היסטורי. נחשפו בו המוני מסמכים שעסקו במישרין ובעקיפין במעשה הרצח. מאה ואחד-עשר עדים ששרדו מקרב הקהילות הנרצחות, העידו בפני בית המשפט. לצידם הופיעו היסטוריונים, משפטנים, מומחים וחוקרים מכל קצוות תבל שהקדישו את חייהם, כשרונם וניסיונם לחקר הפרק האפל הזה.

רבים מהשותקים עד אז פתחו את סגור ליבם, כשם שרבים מבני הארץ נחשפו אל מלוא ממדיו ואימותיו של "הפתרון הסופי".

מול תא הזכוכית, חיים גורי. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

הסופר חיים גורי מספר את רשמיו היומיומיים מהמשפט בספרו, מול תא הזכוכית.

וכך פותח גורי בתיאור היום הראשון של המשפט. להלן קטעים מתוך התיאור:

הוא [אייכמן] נכנס אל תא-הזכוכית בשעה 08:55. הוא יושב כפסל.

"מה כאן?", שואל עצמו גורי. "רצון ברזל להישאר שקט או אטימות של איש שאיננו תופס מי הוא?"

"בית המשפט!" נשמעת שאגתו של שמש בית הדין.

כולם קמים על רגליהם כאיש אחד. הוא [אייכמן] מזדקף לדום. חייל מאומן. אינו נע… הפסל ניצב דום.

השופט לנדוי קורא פרט אחר פרט את כתב האישום… שעה תמימה נמשכת קריאת כתב האישום בעברית ובתרגום גרמני…. הפסל לא נע.

אני יודע כעת, כי אזכור את היום הזה כל ימי חיי.

אני רושם בפנקסי: 17 באפריל 1961.

השואה: האתגר הגדול ביותר של מערכת החינוך עד היום

כאשר החל המשפט נגד הפושע הנאצי, אדולף אייכמן (1961), ילידי תש"ח הגיעו לגיל בת ובר מצווה. הם גדלו על גבורת ישראל במלחמת תש"ח ומלחמת סיני ופרט לכך היו ילדים תמימים. השנאה לעבדול נאצר והפחד ממסתננים הם בלבד היוו מקור לסיוטי הלילה שלהם. בבית וגם בבית ספר לא פתחו בפניהם צוהר לזוועות השואה הנאצית.

Yehiel_Dinur_Katzetnik
עדות יחיאל דינור (ק. צטניק) במשפט אייכמן (1961). צילום: מתוך ויקיפדיה

******

רבים כל-כך ברחבי העולם עוברים סדרות חינוך, נחשפים לתכניות לימוד, מבקרים במוזיאונים ייעודיים, קוראים ספרים וצופים בסרטי שואה. הכל פתוח והכל זמין, כולל מוסיקה שנכתבה על ידי אסירים במחנות ההשמדה וסיורים באושוויץ , בירקנאו, טרבלינקה, מיידנק ומחנות השמדה ועבודה בכפייה. בימינו החשיפה והמודעות לפשעי הנאצים היא עניין שבשגרה. בשנים הראשונות למדינה דבר מכל זה לא התרחש. גם משרד החינוך היה רחוק מלהיות ערוך ללימודי השואה. כל זאת עד לכידתו ופתיחת המשפט (11.4.1961) נגד אדולף אייכמן כשהתובע הראשי מטעם מדינת ישראל היה היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר.

כאשר הפושע הנאצי, אדולף אייכמן (1960) נלכד בארגנטינה, גם תלמידים שהגיעו לבגרות בישראל ידעו על השואה רק מה שנלמד בשיעורי ההיסטוריה המשעממים. בפרק על מלחמת העולם השנייה נכלל המון חומר ונושא השואה נדחס בין שאר אירועי אותה מלחמה. הקעקוע על ידיהם של ניצולי השואה היווה עבור הצעירים דאז עדות למשהו סודי ולעתים כמשהו מוסתר ומבייש שלא נוח לחשוף אותו. העדר המידע הוביל לפרשנות לא נכונה מצד אלו שלא נחשפו לאמת אודות השואה הנאצית וזוועותיה. הביטוי "כצאן לטבח" נבע מהפרשנות המוטעית.

האירוע ששבר את המחסום – משפט אייכמן.

עם היוודע דבר לכידת הפושע הנאצי, אדולף אייכמן, מערכת החינוך יצאה מגדרה כדי למלא את החסר והמתבקש כל כך – להקדיש שיעורים לדיון בפרקי ספרות ייעודיים העוסקים בזיכרונות של ניצולי שואה ולהעלאת קורת האסירים ממחנות עבודה וההשמדה לדיון פתוח. החומר תוכנן לכלול גם מידע על מה שהתרחש במרד גטו וורשה ולתפקיד שמילאו הפרטיזנים. בלשון מטפורית אפשר לומר שרק ב 1960 נגמלה מערכת החינוך מחיתוליה בנוגע ללימודי השואה. המערכת נדרשה לפעול יומם ולילה כדי להכין תכנית דידקטית ומעמיקה ולפתוח את נושא השואה בפני תלמידי בתי הספר.

עם הגשת התביעה נגד אדולף אייכמן ב 1961, והשמעת עדויות חיות מפי ניצולים, משרד החינוך נרתם למשימה. זה לא היה פשוט. הקורפוס החינוכי בנושא השואה שעמד לרשותו באותה נקודת זמן היה יוזמה של ההיסטוריון בן ציון דינור ושר החינוך. דינור, יחד עם בית לוחמי הגטאות, ערכו מקראה בשם, השואה והמרי: ילקוט וחורבן יהדות אירופה בשנים ת"ש-תש"ה. המקראה הוגדרה מלכתחילה כ"ניסיון בלבד". מקור נוסף שפורסם אף הוא באותה שנה היה מדריך למורה מימי השואה והגבורה, בהוצאת משרד החינוך והתרבות, שכלל את חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, ותרשים דמוגרפי של הנספים, מה שהקשה על הוראת דידקטית של השואה. כאמור לעיל, את נושא השואה כנושא היסטורי לימדו ממילא בעיקר בכיתה ז', בתוך הפרק על מלחמת העולם השנייה. פירוש הדבר היה שבמועד הפתיחה של משפט אייכמן, מרבית בני דור המדינה, כולל ילדיהם של ניצולי שואה, לא הכירו את השואה אלא כאירוע היסטורי. רב הילדים כן פגשו את השואה בבית הספר במקראות ישראל על פי לוח השנה העברי. השער "יום השואה והגבורה" נדחס בין חג הפסח לבין יום העצמאות. כך שהשואה כנושא צומצמה לנושאים שאינם עוסקים בהשמדה. "המפגש עצמו עם מרד גטו ורשה במקראה היה מפגש חטוף, חד ממדי טכני במהותו ונעדר נשמה יתרה", כותבת חנה יבלונקה.

ביום פתיחת משפט אייכמן התראיין מנכ"ל משרד החינוך, חנוך רינות לעיתונות. דבריו הסגירו ציפיות מופלגות מהמורים. הוא, למשל, ציפה שהמורה ימחיש לתלמידים את "רציפות הגורל היהודי" ו"יחדיר ללב הילדים את הרגשת ההזדהות עם חללי השואה". וכאשר נשאל כיצד צוידה מערכת החינוך לקראת המשפט, השיב: "האמת היא שהעיקר כאן לא בכתובים, בחוזרים ובהוראות, אלא במטען הרגשי של המורה, ובחוש הפדגוגי הטבוע בו (הדגשה שלי". למותר לציין שההנחיות ששלח משרד החינוך בסמוך למשפט אייכמן, למנהלי בתי הספר, על דרכי הסברת משמעותו של המשפט, היו אף הן כלליות ביותר. "יידעו נא [המורים] לנצל את המאורע המתרחש לעינינו, להגברת אהבת ישראל ולהגברת אמונתנו בקיומו הנצחי של עמנו".

לזכותו של משרד החינוך יש לציין כי בזמן לכידת אייכמן התכנסו מורים ומפקחים בחיפה ודנו על השואה ודרכי הוראתה במערכת החינוך. גם סמוך לפתיחת המשפט התקיים יום עיון בנושא. הכינוסים המחישו יותר מכל את תחושת המבוכה עקב היערכות בלתי מספקת בעבר ואולי גם את החרדה מפני העתיד לקרות לנוער כאשר ייחשפו איימי השואה במשפט.

הגם שמערכת החינוך נאלצה להגיב בצורה איטית לאירועים וליישם שינויים חינוכיים, היא עמדה יפה במשימה. ייתכן מאוד שהלך הרוח הכללי בציבור, ביחס למה שהתרחש בשואה וביחס למה שנקרא "הפתרון הסופי" ודרכי הפעלתו, העניק רוח גבית לשתיקת משרד החינוך עד לתחילת משפט אייכמן. ורק אז, בשעת המשפט, התבהרה התמונה במלא עוצמתה והתגבר הלחץ להתחיל בהליך חינוכי. במהלך זריז לקחו את המורים לזירה עצמה כדי ללמוד: הם הגיעו ליד ושם והמוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות.

בעוד מספר ימים העולם יציין את יום השואה הבינלאומי (27 בינואר 2020). ובישראל ייערכו טקסי התייחדות עם קרבנות השואה הנאצית, לרגל יובל 75 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בנוכחות נציגי מדינות זרות והעולם יזכור וירכין ראש.

לזכור ולא לשכוח

****

כרונולוגיה של תאריכים בספרה הכללית:

מאז 1951 נעשו ניסיונות למסד יום אבל לאומי לזכר השואה. ב-1950 נחקק החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם; ב-1952 הכנסת אישרה בסערה גדולה את קבלת השילומים מגרמניה; ב-1953 נחקק חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם; ב-1954 אושר חוק נכי המלחמה בנאצים; וב-1959 נחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. (ס' 9 לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי).

ב-1 בנובמבר 2005 קבעה האסיפה הכללית של האו"ם בהחלטה מספר 60/7 יום רשמי לציון בינלאומי של השואה. ההחלטה קובעת שיש לציין בכל שנה בתאריך 27 בינואר את השואה הנאצית. באותו יום ציינה האסיפה הכללית של האו"ם 60 שנה לשחרור מחנות הריכוז ותום השואה הנאצית.

***

ספרי עזר:

ילדים בסדר גמור: ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955, מאת חנה יבלונקה. 430 עמודים.

רחוב מזרח מערב, מאת פיליפ סנדס, 2019. 528 עמודים. תרגום: עודד פלד. סקירה על הספר ב"ישראל היום".