תגית: משה דיין

מדוע נקראת מלחמת יום הכיפורים כך?

במהלך השנים נשמר הכינוי "מלחמת יום הכיפורים", המתיחס למלחמה שפרצה ב- 6 באוקטובר 1973. הכינוי קיבל מעמד רשמי בישראל ובמקומות שונים בעולם. וכמו תמיד עולה השאלה: מי טבע את השם וכיצד הפך לשמה הרשמי של מלחמת אוקטובר 73', האם היו כינויים מתחרים למלחמה זאת, ומדוע לא זכו למעמד רשמי?

********

candle

במחקר שעשיתי ושפורסם כספר, מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014), הצגתי מבחר דימויים שנתגבשו בהתייחס למלחמה שפרצה ב-6 אוקטובר 73, עוד בימי הקרבות הראשונים, כאשר הידיעות עליה הובאו לידיעת הציבור בנאומים רשמיים של בכירי צה"ל והמערכת הפוליטית.

אחד הדימויים שנעשה שכיח עם פרוץ המלחמה, היה "מלחמת יום הדין":

שר הביטחון, מר משה דיין, היה הראשון שבחר להתייחס למלחמה בסגנון זה. מטבע הדברים, הוא העדיף להשרות בחזית ובעורף תחושה אופטימית. כידוע, לפי המסורת היהודית ביום הכיפורים – הוא יום הדין – נקבע גזר דינו של אדם לחובה או לזכות, ומנהג הבריות הוא לאחל זה לזה, "חתימה טובה"; "שייגזר דינך לזכות". במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, שהתקיימה למחרת פרוץ המלחמה בתל אביב, אמר דיין: "… בסיני איבדנו מספר עמדות ויש אבדות לכוחות צה"ל, אך לאויב נגרמו אבדות רבות… הקרבות קשים אך ייגמרו בחתימה טובה".

גם מפקדי צה"ל נהגו לכנות את מלחמת 73' באמצעות הדימוי "יום הדין" – "מלחמת יום הדין". עם פרוץ המלחמה נדמה היה שזה הכינוי הרשמי שהעניקו מפקדיו הבכירים של צה"ל למלחמה. הוא שובץ בנאומו הראשון של הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר ששודר לאומה עם פרוץ המלחמה, והופיע בכתבות ובסיפורי הגבורה שהופיעו בחלק מהעלונים תחת הכותרת, "סיפורי יום הדין".

דימוי מתחרה שהיה שכיח בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה היה: "מלחמת מעטים מול רבים"

הדימוי "מלחמת מעטים מול רבים" נרמז בתדירות גבוהה בהתבטאויות של בכירי צה"ל, שהופצו באמצעות עלונים, כמו דף לחייל, פקודות יום, דפי קרב ודפי הסברה. לדוגמה: בדף לחייל, עלון שחולק לחיילים בחזית, דובר ביום השלישי למלחמה על, "גילויי גבורה של מעטים נגד רבים." (דף לחייל, 8.10.1973); ובמועד מאוחר הרבה יותר, הדימוי "מעטים מול נחשולי פלדה ואש" שובץ בפקודת-יום ליום גייסות השריון (29.10.1973). ובאותה פקודת-יום נאמר גם, "אתם, אשר ניצבתם מעטים מול רבים, בין ישראל ובין מבקשי נפשה". התבטאויות דומות הופיעו גם בדף קרב של מׅפְקדת האוגדה (15.10.1973) ובהנחיות ההסברה למפקד מיום 7 באוקטובר 73', ובׇהקבלה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת תש"ח, "לבדנו. כמו תמיד, כמו ב- 1948". הדימוי הופיע גם בהשוואת אחדותם של ה"מעטים" מול האויב, במלחמת "ששת הימים" כך: "כמו במלחמת ששת הימים מתגלה העם במלא תפארתו נכון לכל." (7.10.1973).

הדימוי "מלחמה כבדת דמים" שימש את שר הביטחון, משה דיין, ביום השלישי למלחמה.

Golda Meir and Moshe Dayan (photo credit REUTERS)
photo Credit: REUTERS Golda Meir and Moshe Dayan 1973

אחרי שלושה ימים של מסרים אופטימיים שנועדו לחזק את המורל בחזית, כאשר הציבור עדיין לא היה מודע לגודל האסון והמחדל, הכריז דיין שהמלחמה גבתה מחיר דמים רב בשלושה ימים. דיין השתמש בדימוי "מלחמה כבדת דמים", שהשרה תחושה פסימית. אבל כפי שדווח לציבור, חיילי צה"ל הצליחו מאז ל"הפוך את הקערה על פיה" ולעבור ממצב של מגננה למערך של מתקפה. למרות זאת, יש לזכור שההצלחה גבתה מחיר גבוה של כ- 2,800 הרוגים.

בסיומה של המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד, היום החשוב ביותר בלוח העברי, היא קיבלה את שמה, "מלחמת יום הכיפורים". כפי הנראה משום ששם זה מחבר בין "מלחמה" לבין "היום בלוח העברי" שבו נחרצים גורלות של בני האדם. ובמקרה זה, של עם ישראל כולו.

שני הדימויים – "מעטים מול רבים", שהיה שכיח בתרבות עוד בימי היישוב היהודי בישראל ובמלחמת תש"ח, ו"מלחמת יום הדין", שמצמצם את טווח המשמעויות לאלו שבבסיסן מסר משפטי ואף דתי – שני דימויים אלו נותרו בשולי השיח ובמהלך הזמן נשכחו. כך גם הדימוי, "מלחמה כבדת דמים", המשדר מסר טרגי של שדה קטל.

"מלחמת יום הכיפורים", הוא שם שכולל בתוכו מסר נטול מטען שלילי מובהק: יום כיפורים. והמסר העולה ממנו היה, ותמיד יהיה: תמיד יש סיכוי לסוף טוב, לגזר דין "זכאי".

שיגעון שררה – המקרה של ב. נתניהו

הפוסט נכתב ב- 2018. אתמול, 30 מאי 2021, לנתניהו ירד האסימון. הוא נואש, איבד את הדרך, הוא כבר לא אותו אדם יהיר. הוא לא יודע מה ילד יום. מצבו היה הרבה יותר טוב אילו הלך בדרכם של קודמיו, שהעדיפו לפרוש מהפוליטיקה בעוד מועד. נתניהו איחר את הרכבת.

הפוסט המקורי (מ- 2018)

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, יצחק רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב- 7 באפריל 1977 בשעה 23:40. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ".

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים שעליהם לפרוש?

על השאלות הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה, ברובד של העם, ומחלחלת כלפי מעלה, ולעתים התהליך מתנהל אחרת – דפוסי התנהגות מתגבשים בראש ההיררכיה, בצמרת ומחלחלים משם כלפי מטה. כך זה בתיאוריה.

ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים בהיסטוריה הפוליטית הקצרה שלנו.

חלק א'

קרדיט: ויקיפדיה.

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס, כינון שלום בין ישראל למצרים וירדן. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מה הייתה תגובתה של ראש הממשלה, מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה את הדברים הבאים:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

מלחמת 1973: בהידום התותחים

ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, הטילה את האחריות ל"מחדל" על הדרג הצבאי/מבצעי אך קביעה זאת לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה מהחיים הפוליטיים. מאיר יצאה בהודעה לציבור שבה דיווחה על החלטתה להתפטר מתפקידה, ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים, 1973. ב-1 באפריל 1974 הוועדה פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים, והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת המערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב בממשלות הימין. מנחם בגין הוא היוצא דופן במובן זה. בגין היה אדם משכמו ומעלה. הוא עמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מראשות הממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, התייצב בגין בפני חברי ממשלתו, כשמצבו הבריאות לקוי, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות המסבירות את החלטתו זאת טוענת שבגין פרש עקב ההסתבכות במלחמת לבנון שהחלה כמבצע צבאי, "מבצע של"ג", מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן 1982 (בעניין מחנות הפליטים, סברה ושתילה. הוועדה הפלילה את שר הביטחון דאז, אריק שרון, שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר ביטחון).

דבר מכל זה לא תועד בהתנהלותו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד. "ועדת וינוגרד", שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו את התפטרות האחראים לכשלים במלחמת לבנון השנייה, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הדוח ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

הטל-פוליטקאים.

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מנתניהו על עשייתו ופועלו למען מדינת ישראל. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה (תקופת כהונתו של המפכ"ל רוני אלשייך). עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי שיוגש כתב אישום פלילי נגד נתניהו. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראשות מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

הפוסט נכתב ב- 2018. שלוש שנים מאז כתיבת הפוסט חלה הידרדרות בהתנהלות המדינה בראשותו של נתניהו.

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

מלחמת יוה"כ – תיאוריית קונספירציה על הכוונת

קראתי את הכתבה שפרסם ד"ר אורי מילשטיין במעריב (20.9.2017), "חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבליבה עומד הבכיר האמריקאי", ושוב עולות בי תהיות לגבי האינטגריטי של הכותב, ואסביר למה הכוונה.

______________

בבסיס תיאורית הקונספירציה שמציג מילשטיין, בדבר הסכם שנוצר ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) בין שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, לבין שר הביטחון של ישראל דאז, משה דיין, עומדת משוואה כזאת: ישראל תוותר למצרים. המלחמה תפרוץ, סוריה ומצרים "יפתיעו" את ישראל, ישראל תספוג כישלון, תחזיר את חצי האי סיני למצרים ובתמורה יסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל.

משה דיין. צילום: ויקיפדיה

תמוה בעיני מאין מביא מילשטיין את התיאוריה שלו באין לו עובדות מאומתות כלשהן כדי לפתח תיאוריה שכזו! גרוע מכך, מילשטיין עוד מנסה "לחזק" את התיאוריה כשהוא ממשיך וטוען טענה הנסמכת על דברים שנאמרו, לכאורה, בשיחה שקיימו הנשיא החדש ג'רלד פורד ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר!

ציטוט מדבריו של מילשטיין במעריב,

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?"

מאין לנו לדעת שחילופי דברים אלו נאמרו? איזו אסמכתא הוא מביא לכך?

לפני מספר שנים, כשהחל מילשטיין (שהיה קולגה שלי) להפיץ את תיאוריית הקונספירציה בין דיין, קיסינג'ר וסאדאת, שאלתי אותו: "מניין לך כל הדברים הללו? הרי כאיש אקדמיה עליך להציג אסמכתאות ועליהן לבסס את טענתך." והוא השיב לי: "מי שרוצה להפריך את התיאוריה שלי, שילך וימצא עובדות הסותרות אותה".

מאז מילשטיין ממשיך לטפס על עץ גבוה, לא מוותר, ובעקשנות רבה ממשיך לשכנע את עצמו ואחרים בדבר הקונספירציה שרקמו ביניהם דיין והנרי קיסינג'ר.

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (Photo credit: REUTERS)

הטענה שלי היא "לא דובים ולא יער".

עוד בטרם ראה אור ספרו של אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים (הוצאת כינרת, 2017), שבו הוא מפריך את התיאוריה של מילשטיין בדבר קיומה של קונספירציה זאת, טענתי שהתיאוריה פגומה בהתחשב בחוסר רציפות בממשל האמריקאי:

ההסכם הקונספירטיבי, לכאורה, נסגר בתקופת נשיאותו של מי שקדם לג'רלד פורד, דהיינו ריצ'רד ניקסון. והנה, מילשטיין בא ואומר שלא בכדי נטש דיין את המערך, ועבר לצד השני (ב- 1977), דהיינו קיבל מינוי של שר חוץ בממשלתו של מנחם בגין. הטענה הקונספירטיבית היא שכל הסידור הזה נועד כדי לקיים את ההסכם האמור עד סופו: חתימה על הסכם שלום בין ישראל ומצרים והחזרת כל חצי האי סיני למצרים עד הגרגר האחרון, כולל שארם אל שייך שהוא עצמו, דיין, כינה בתום מלחמת ששת הימים "מלכות ישראל השלישית".

אבל איך מסבירים שעל-אף שהנשיא ניקסון, שהיה אחד הצדדים להסכם, סיים את כהונתו כאשר ג'רלד פורד היה לנשיא החדש של ארה"ב (1974-1977) ואחריו כיהן ג'ימי קרטר (1977-1981) כנשיא, שעל-אף זאת ההסכם האמור כובד?!?!

מילשטין מוצא פיתרון: הוא שם בפיהם של קיסינג'ר ופורד חילופי דברים מבלי שיש לו אסמכתא שאכן התקיימו. ולא רק זזה, אלא שאת התיזה ההזויה בדבר הסכם קונספירטיבי מילשטיין מתעתד לפרסם באמצעות הוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שאינה אלא שלוחה של מילשטיין בכבודו ובעצמו.

מילשטיין מסיים את כתבתו במעריב כך: "המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי…" (מילשטיין צריך היה לכתוב – "לדעתי" הם מלמדים על אופיו הקונספירטיבי).

מי מקוראי מעריב מסוגל להבין את "האופי הקונספירטיבי" של דיין (וגם של רבין, לפי ספרו של מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, 1995 בהוצאת ירון גולן – הוצאת שרידות, קרי, אורי מילשטיין). כמובן, אלו שאינם בקיאים במהלכיו של דיין, "הקונספירטור הגדול בהיסטוריה של ישראל" לפי מילשטיין, רק הם יאמינו לשטויות הללו.

הרטוריקה של מילשטיין עושה רושם וקוראים רבים עלולים עוד לייחס למילשטיין מה שאין לו, לפחות במקרה הזה: אינטגריטי (יושרה). לצערי ולצערם של רבים מהקולגות שלנו באקדמיה, מה שיזכור הקורא מהכתבה הזאת במעריב, הוא שנרקמה  קונספירציה בין מנהיגים והייתה הולכת שולל של לוחמים ושל ציבור שלם, ששילם את מחיר "הקונספירציה של דיין". הם יצדיעו למילשטיין עד שתתפרסם כתבה נגדית שתשמוט את הבסיס לתיאוריה שלו.

אין ספק שמילשטיין הוא אדם אנרגטי, בעל זיכרון פנומנלי, ובעל חשיבה יוצרת ופרודוקטיבית בכל הנוגע להפקת לקחים על ידי צה"ל. יש ספק אם יש איזשהו בסיס מוצק לדברים מסויימים שהוא מפרסם (ופרסם בעבר). הרי הוא אינו מסוגל להביא את המקורות מהם נלקחו הציטוטים של קטעי השיח בין מנהיגים בדרגים הגבוהים. וזה פגם גדול במחקר אקדמי.

במחשבה שנייה

קשה להטיל ספק בכך שמלחמת "ששת הימים" (1967), וה"ניצחון" הצבאי המהיר והמזהיר, הם אלו שהצמיחו תחושת אופוריה בקרב הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית. זאת למרות מחקרים המראים שהאופוריה ששררה במערכת הפוליטית הייתה קצרת ימים.

צנחנים בכותל המערבי
צנחנים בכותל המערבי

חוקרים ציינו שגם לאחר ה"ניצחון המזהיר" במלחמת "ששת הימים", רווחה בקרב ההנהגה הפוליטית התחושה שעדיין קיימת סבירות להפסד צבאי במלחמה עתידית. מצב שמשמעותו הכמעט ודאית היא השמדה. איזה הסבר יש לזה?

האם הרושם שכלל בית ישראל שרוי באופוריה הוא פרי פועלה של התקשורת?

סריקת העיתונות הכתובה של אותה תקופה מראה בברור שהעיתונות הייתה זאת שקשרה כתרים למדינה ולצבא.

העיתונות היא זו שיצרה תמונת עולם שבה "הכובש היהודי הוא  כובש טוב, שונה מהגוי, ושייך לזמן על-היסטורי ועומד מחוץ למשפט העמים".הכותרות העיתנואיות מיד לאחר המלחמה מדברות בעד עצמן: "רגע היסטורי גדול", "צה"ל הוא הטוב שבחילות", "רק מעשה הבריאה יכול להשתוות למלחמה זו שהיא מסוג החזיונות האפוקליפטיים שהעמידה את השמש דום".

דילמה לא פשוטה שמקורה במישור המיתוס הפוליטי

מצד אחד ממצאי המחקר מצביעים חד משמעית על חששות ברמה מובהקת מפני מלחמה עתידית, שהיו מנת חלקה של המערכת הפוליטית, למרות ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים. ומצד שני, התקשורת הפיצה סופרלטיבים שמהם אי-אפשר שלא להסיק שהגענו ל"אתחלתא דגאולה".

התשובה היא, כי לנוכח המחלוקת שבאה בעקבות מלחמת "ששת הימים" בדבר השטחים הכבושים וכמות הפליטים לאחר המלחמה, שוב נזקקה ההנהגה המדינית למיתוס שלפיו קיימת היתכנות גבוהה ל"השמדה" בידי אויבי ישראל. בדיעבד הסתבר שעמדות פסימיות בסגנון זה היו בחזקת מן הפה אל החוץ בלבד. מדינאים בכירים הבינו היטב שמוטב להפגין דבקות מתמשכת בנרטיב כגון, "מעטים מול רבים" ו"העולם כולו נגדנו", מאשר לרקוד משמחה בראש חוצות.

זה מסביר את ממצאי המחקר על הסתירה בין האופוריה ששידרה העיתונות לבין הצהרות המנהיגות המדינית הבכירה. זה גם מתיישב עם הסברה שמה שהוביל כנראה למחדל של מלחמת יום הכיפורים הייתה אותה אופוריה שהציבור והעיתונות הכתובה ביטאו בריש גליי ובכירי המערכת הפוליטית העדיפו להצניע. זאת כנראה מתוך רצון לדבוק בנרטיבים המדמים את ישראל לדוד ואת האוייב לגליית.

מיתוס הניצחון במלחמת יום הכיפורים (ב')

יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס "הניצחון הגדול ביותר שהיה לצה"ל'? מדוע כה רבים מאמינים בו עד כי אינם מבחינים שספק אם יש לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים; ולא יותר" – כפי שטוענים תומכי המיתוס?

*******************

לוחמי גדוד 52 בחטיבת השריון 401, במלחמת יום הכיפורים, נפגשו לאחרונה עם חבריהם לגדוד. בראיון לערוץ 7, סיפר סא"ל במיל. אבי גור, שהיה מפקד פלוגה בגדוד במהלך מלחמת יום הכיפורים, "לא אשכח לעולם את מלחמת יום הכיפורים בה התחלתי כסגן מפקד פלוגה בתעלת סואץ כשהמלחמה נפתחה, ומעלינו מטוסים מצריים. כעבור כמה שעות המפקד שלי נהרג והפכתי להיות מפקד פלוגה של 8 טנקים מול אלפי חיילים וכלים של המצרים". גור סבור כי "צה"ל היה מסוגל להכריע את המלחמה תוך ארבעה ימים, אלמלא הפקודה לסגת אחורה כדי לפנות לחיל האוויר את השטח". בסוכות הקרוב מארגן גור כינוס ומגדיר אותו "כנס ניצחון". המטרה עיונית, "להעביר בתודעה כי המלחמה הייתה ניצחון גדול". למרות הידיעה שהמלחמה התחילה אחרת. לדברי גור, "אלו היו קשיים ולא יותר" – עד כאן מתוך הכתבה של ישי קרוב ("לולא הפקודה לסגת, היינו מנצחים את מלחמת יום הכיפורים ב-4 ימים"  – 23.7.2013).

סרטון שהועלה לרשת על ידי נעם זיו (2018)

זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול (ראו גם רשימה קודמת)

יש בינינו הזוכרים, גם כיום, את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול", ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והתקבע כמיתוס הניצחון הגדול? מדוע כה רבים מאמינים בו אף כי אין לכך הוכחה אמפירית חד-משמעית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר"?, כדברי סא"ל אבי גור. אמנם האדרת צה"ל לא נולדה במלחמת יום הכיפורים; היא צמחה מתחושה של מצוקה קיומית ומתוך הוקרה לחיילי צה"ל, שערך ההגנה על המולדת מנהיג אותם בכל מלחמות ישראל. אלא שבמלחמת יום הכיפורים, הזרם שטיפח את מיתוס צה"ל חש שהיכולות ועוז הרוח שהפגין הצבא היו גבוהים בהרבה מאלה שהפגין במלחמות הקודמות. זרם ספציפי מתוך האוכלוסייה בישראל הִשְווה את לוחמי 1973 לדור הפלמ"ח, והדגיש את ערכה של הלחימה המשותפת, "אבות" לצד "בנים", שהשיגה הרבה מעבר למה שמושג באמצעות עוצמה צבאית גרידא. בחיילי צה"ל ראה זרם זה "חומה ומגן ששמרה על ריבונות ישראל". הקִרְבה של זרם זה לטריטוריה הייתה אמוציונלית ופיזית, והמלחמה חיזקה בתוכם את תחושת ה"ישראליות": אחד הסקרים הראה ש"להשתתפות בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה השפעה חיובית על הרגשת הישראליות. 80.3% דווחו על הזדהות חזקה".

רטוריקה של גבורה וניצחון

האיכויות הפיזית והרוחנית של לוחמי דור 1973 תוארו על ידי כמה מהפרשנים מתומכי מיתוס צה"ל כך: "כמו לבה רותחת הפורצת מתוך לועו של הר געש, הסתערו לוחמי צה"ל חשופים בצריח". שר הביטחון, משה דיין אמר עליהם, "דור לוחמי  1973 גבר על דור לוחמי 67', שגבר על דור לוחמי 56', שגבר על דור לוחמי 48'" (שבתי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, 1973, עמ' 18). הדימוי של "מעטים מול רבים" נשזר אף הוא בדברי ההלל, למשל בכתבה של אפרים קישון: "מול המיליונים והמיליונרים עמדה אומה בגודל זרת" (אפרים קישון, מעריב, 12.10.1973, עמ'  5).

לעתים בלטה ברטוריקה של זרם זה גם נימה מתלבטת ביחס למהות המלחמה, אך את גבורתם של הלוחמים המשיכו להלל, כפי שמשתמע מדבריו של יהושע שגיא, קצין מודיעין בשריון. הוא סיפר שמספר הנפגעים הגבוה בטנקים במלחמה הרתיע את הצעירים העומדים בפני גיוס, אך למרות זאת לא פחתה רוח ההתנדבות של הנוער, ה"מחפש סיפורי גבורה, תהילה וסמלים להיתלות בהם" (מתוך "מונולוג של קצין שריון", הארץ, 3.10.1975, עמ' 17). הלקח המרכזי של מיתוס צה"ל התמקד בראש ובראשונה באירועי המלחמה, ובמיוחד במעבר מבלימה לתקיפת האויב וביכולתו העילאית של הצבא "להפוך את הקערה על פיה" מנקודת הפתיחה הגרועה של מלחמת יום הכיפורים. צה"ל נשא בתואר "חומה ומגן" בכל התנאים.

גולדה מאיר ומשה דיין 5 נובצבר 1973
גולדה מאיר לוחצת את ידו של משה דיין ב- 5 בנובמבר, 1973. מקור: ויקיפדיה

 מיתוס הניצחון מתבסס בתודעה

רוב יוצרי מיתוס צה"ל לחמו במלחמות ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך חלקם חווה ביום הכיפורים את המלחמה הראשונה בחייו. אבל כאמור, הבולטים שביוצרי המיתוס היו אנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל וראשי מפלגת העבודה. את "כישלון" הצבא בהדיפת האויב מעבר לגבולות ישראל הם הציגו כתוצאה של גורם ה"הפתעה" ולא כתולדה של היערכות ביטחונית לקויה או ירידה באיכות צה"ל. לדברי יעקב חסדאי (בעט ברזל, 1983, ע'  24), תומכי מיתוס צה"ל טענו כי אין קשר בין הכישלון לאיכות צה"ל וכישוריו. לטענתם, אילו היו הכוחות ערוכים כראוי, לא היה קורה מה שקרה בפרוץ המלחמה.

גם במהלך הזמן שחלף מאז מלחמת יום הכיפורים המשיך זרם תומכי מיתוס צה"ל להחזיק בתפישה זו, והתמיכה במיתוס אף התרחבה. נוספו לזרם תומכים מקרב המשפחות השכולות, פרשנים, עורכי עיתונים ואנשי ציבור ואקדמיה כמו חיים הרצוג. לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שכלל ביקורת על צה"ל ושהיה בו כדי לערער על ערכי המיתוס, המשיכו תומכיו לדבוק בלקח המרכזי שלו. עמדתם כלפי יכולותיו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים וגבורת לוחמיו התעלתה מעל לאפקט של מסקנות הוועדה היבשות. הרטוריקה האופיינית להם נשמעה כך, "חשופים בחצר המוות – אגדה הרואית שנרקמה מאחורי צליחתו של צה"ל אל הגדה המערבית של תעלת סואץ", "טנק הקצינים", "ראיון עם מפקד המזח – לאחר שנה", "הגיבורים רקמו אגדה לדורות".

איש האקדמיה והאלוף בצה"ל, מתי פלד, שהשמיע ביקורת על תפקודו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבהיר לצידה כמה פרטים על אופי הקרבות, תנאי הפתיחה של המלחמה ואיכות הלחימה של החיילים, ואלה האפילו על הביקורת: "בימי הפתיחה כמעט שלא פעל מודיעין שדה, והייתה השתעבדות מחשבתית ל'מודלים': […] [היה זה] מבחנו הגדול של צה"ל, שעמד בו בצורה מזהירה, היה ביכולתו, בסופו של דבר, חרף תנאי הפתיחה הקשים, להחזיר את שווי המשקל" (מתי פלד, מעריב, 31.7.1974, עמ' 7).

אחת התובנות המרכזיות של תומכי מיתוס צה"ל, זו של עמידת "מעטים מול רבים" למרות הקושי, תוך שאיבת עוז מהקשר החזק בין "אבות" ל"בנים", נותרה על כנה ושיני הזמן לא יכלו לה.

התפיסה הזו באה לידי ביטוי בחלוף הזמן. לדוגמה, על רקע מתקפת הטרור על מלון סבוי בתל אביב. למרות ביקורת על איכות האבטחה הושווה הקרב נגד המפַגעים, חברי הזרוע הצבאית של אש"ף, להישגי חיל הים במלחמת יום הכיפורים, "שאותם כולנו זוכרים". דרגת האמון בצה"ל נותרה כשהייתה, וגם מי שביקר את ה"פרצות ברשת השמירה ו[ב]איכות האבטחה" במלון, שהתגלו בעת חדירת המחבלים, לא ערער על לקחי המיתוס המרכזיים.  בהמשך, הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל היה פעיל גם בעיצוב מוטיבים מרכזיים בנרטיב ה"ניצחון" שנרקם סביב מבצע אנטבה. מבחינה זו הדהד הנרטיב של אנטבה את הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל, תוך האדרת ביצועי צה"ל במבצע אנטבה ובמלחמת יום הכיפורים: "[…] צה"ל קשר לראשו ביום אנטבה כתר חדש […] שזקף את קומתו של העם היהודי". עיצוב האירוע ברוח לקחי המיתוס ניכר גם בדברי ההספד של שר הביטחון, שמעון פרס, לסא"ל יהונתן נתניהו. פרס ציין כי ישראל והעם היהודי כולו זקפו קומה בשעה קצרה אחת, הודות לאיכות הלחימה, וראוי שהדבר ייזקף לזכותו של צה"ל, כפי שרשם לזכותו את הישגי מלחמת יום הכיפורים:

"מבצע אנטבה הוא מבצע מיוחד בהיסטוריה הצבאית. הוא הוכיח שישראל מסוגלת לקיים לא רק גבולות בני הגנה, אלא גם זקיפות קומה בת הגנה, מול שיא של טרור […] במרחק של למעלה מארבעת אלפים ק"מ מהבית. בשעה קצרה אחת הזדקפה קומתו של העם היהודי כולו [הדגשות שלי].

מוטיב ה"ניצחון" שעוצב ברוח לקחי מיתוס צה"ל השתלט על השיח הציבורי

חלוקת עיטורי הגבורה, העוז והמופת (מבלי להיכנס לקריטריונים להענקת עיטורים אלו) ללוחמי צה"ל על תפקודם במלחמה לוותה בדברים הבאים:

[…] אלו יזכירו לעם כולו את ימי המבחן הקשים של מלחמת יום הכיפורים […] עתה נוספים לרשימה זו 78 גיבורים". שר הביטחון ציין: "הגיבורים רקמו אגדה לדורות", והרמטכ"ל הוסיף: "לא היה עוד צבא כצה"ל, שעבר כה מהר מהגנה להתקפה". גם במאמר מערכת במעריב חזר המוטיב: "במלחמת יום הכיפורים […] את המדינה הצילו הלוחמים. הם שספגו את מהלומות הפתע, הם שבלמו את הזעזוע, הם שהתייצבו מול המחץ, הם שהפכו את הגלגל […] היום הוא [העם] עומד, בפליאה ובהודיה מול הצעירים הנפלאים שיצאו מתוכו.

 כאז כן עתה

היוזמה של סא"ל (במיל.) אבי גור לקיים "כנס ניצחון" בחול המועד סוכות 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, במטרה להחדיר לתודעה שצה"ל היה יכול לנצח במלחמת יום הכיפורים אלמלא הפקודה לסגת, מצטרפת למספר יוזמות ואמירות שכבר הופיעו בכתובים ומסתובבות בימים אלו ברשת. שכן, ניכרת המשכיות בדיאלוג בין אירועים הנתפסים כמשמעותיים, לבין האופן שבו זוכר חלק מהציבור את המלחמה ההיא. בזכות האידיאולוגיה המנחה חלק מהציבור, הדיאלוג בין אירוע משמעותי זה והזיכרון ממשיך גם עתה, וביתר שאת, לקראת ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים.