ארכיון תג: משה דיין

שיגעון שררה

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ"

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים מתי לפרוש?

על השאלה הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה ומחלחלת למעלה ולעתים, ההיפך – הכל קורה למעלה, בצמרת ומחלחל משם למטה. כך זה בתיאוריה. ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים מההיסטוריה הקצרה שלנו.

חלק א'

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מלחמת 1973: בהידום התותחים

איך הגיבה על כך ראש הממשלה מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

הטלת האחריות על הדרג המבצעי בלבד על ידי ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה. מאיר הודיעה על התפטרותה מתפקידה ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת מערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב במחנה הימין. מנחם בגין הוא יוצא דופן במובן זה. הוא היה אדם משכמו ומעלה שעמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מהממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, בגין הופיע בפני חברי ממשלתו, במצב בריאות לקוי ביותר, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות לגבי הסיבה לכך הייתה שבגין פרש עקב ההסתבכות בלבנון, מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן.

דבר מזה לא דבק בראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו התפטרותם של האחראים לכשלים במלחמת לבנון, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הוא ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מכך שנתניהו עושה רבות למען המדינה. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה. עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי יוגש נגדו כתב אישום פלילי. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראש מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

 

מלחמת יוה"כ – תיאוריית קונספירציה על הכוונת

קראתי את הכתבה שפרסם ד"ר אורי מילשטיין במעריב (20.9.2017), "חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבליבה עומד הבכיר האמריקאי", ושוב עולות בי תהיות לגבי האינטגריטי של הכותב, ואסביר למה הכוונה.

______________

בבסיס תיאורית הקונספירציה שמציג מילשטיין, בדבר הסכם שנוצר ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) בין שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, לבין שר הביטחון של ישראל דאז, משה דיין, עומדת משוואה כזאת: ישראל תוותר למצרים. המלחמה תפרוץ, סוריה ומצרים "יפתיעו" את ישראל, ישראל תספוג כישלון, תחזיר את חצי האי סיני למצרים ובתמורה יסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל.

משה דיין. צילום: ויקיפדיה

תמוה בעיני מאין מביא מילשטיין את התיאוריה שלו באין לו עובדות מאומתות כלשהן כדי לפתח תיאוריה שכזו! גרוע מכך, מילשטיין עוד מנסה "לחזק" את התיאוריה כשהוא ממשיך וטוען טענה הנסמכת על דברים שנאמרו, לכאורה, בשיחה שקיימו הנשיא החדש ג'רלד פורד ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר!

ציטוט מדבריו של מילשטיין במעריב,

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?"

מאין לנו לדעת שחילופי דברים אלו נאמרו? איזו אסמכתא הוא מביא לכך?

לפני מספר שנים, כשהחל מילשטיין (שהיה קולגה שלי) להפיץ את תיאוריית הקונספירציה בין דיין, קיסינג'ר וסאדאת, שאלתי אותו: "מניין לך כל הדברים הללו? הרי כאיש אקדמיה עליך להציג אסמכתאות ועליהן לבסס את טענתך." והוא השיב לי: "מי שרוצה להפריך את התיאוריה שלי, שילך וימצא עובדות הסותרות אותה".

מאז מילשטיין ממשיך לטפס על עץ גבוה, לא מוותר, ובעקשנות רבה ממשיך לשכנע את עצמו ואחרים בדבר הקונספירציה שרקמו ביניהם דיין והנרי קיסינג'ר.

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (Photo credit: REUTERS)

הטענה שלי היא "לא דובים ולא יער".

עוד בטרם ראה אור ספרו של אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים (הוצאת כינרת, 2017), שבו הוא מפריך את התיאוריה של מילשטיין בדבר קיומה של קונספירציה זאת, טענתי שהתיאוריה פגומה בהתחשב בחוסר רציפות בממשל האמריקאי:

ההסכם הקונספירטיבי, לכאורה, נסגר בתקופת נשיאותו של מי שקדם לג'רלד פורד, דהיינו ריצ'רד ניקסון. והנה, מילשטיין בא ואומר שלא בכדי נטש דיין את המערך, ועבר לצד השני (ב- 1977), דהיינו קיבל מינוי של שר חוץ בממשלתו של מנחם בגין. הטענה הקונספירטיבית היא שכל הסידור הזה נועד כדי לקיים את ההסכם האמור עד סופו: חתימה על הסכם שלום בין ישראל ומצרים והחזרת כל חצי האי סיני למצרים עד הגרגר האחרון, כולל שארם אל שייך שהוא עצמו, דיין, כינה בתום מלחמת ששת הימים "מלכות ישראל השלישית".

אבל איך מסבירים שעל-אף שהנשיא ניקסון, שהיה אחד הצדדים להסכם, סיים את כהונתו כאשר ג'רלד פורד היה לנשיא החדש של ארה"ב (1974-1977) ואחריו כיהן ג'ימי קרטר (1977-1981) כנשיא, שעל-אף זאת ההסכם האמור כובד?!?!

מילשטין מוצא פיתרון: הוא שם בפיהם של קיסינג'ר ופורד חילופי דברים מבלי שיש לו אסמכתא שאכן התקיימו. ולא רק זזה, אלא שאת התיזה ההזויה בדבר הסכם קונספירטיבי מילשטיין מתעתד לפרסם באמצעות הוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שאינה אלא שלוחה של מילשטיין בכבודו ובעצמו.

מילשטיין מסיים את כתבתו במעריב כך: "המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי…" (מילשטיין צריך היה לכתוב – "לדעתי" הם מלמדים על אופיו הקונספירטיבי).

מי מקוראי מעריב מסוגל להבין את "האופי הקונספירטיבי" של דיין (וגם של רבין, לפי ספרו של מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, 1995 בהוצאת ירון גולן – הוצאת שרידות, קרי, אורי מילשטיין). כמובן, אלו שאינם בקיאים במהלכיו של דיין, "הקונספירטור הגדול בהיסטוריה של ישראל" לפי מילשטיין, רק הם יאמינו לשטויות הללו.

הרטוריקה של מילשטיין עושה רושם וקוראים רבים עלולים עוד לייחס למילשטיין מה שאין לו, לפחות במקרה הזה: אינטגריטי (יושרה). לצערי ולצערם של רבים מהקולגות שלנו באקדמיה, מה שיזכור הקורא מהכתבה הזאת במעריב, הוא שנרקמה  קונספירציה בין מנהיגים והייתה הולכת שולל של לוחמים ושל ציבור שלם, ששילם את מחיר "הקונספירציה של דיין". הם יצדיעו למילשטיין עד שתתפרסם כתבה נגדית שתשמוט את הבסיס לתיאוריה שלו.

אין ספק שמילשטיין הוא אדם אנרגטי, בעל זיכרון פנומנלי, ובעל חשיבה יוצרת ופרודוקטיבית בכל הנוגע להפקת לקחים על ידי צה"ל. יש ספק אם יש איזשהו בסיס מוצק לדברים מסויימים שהוא מפרסם (ופרסם בעבר). הרי הוא אינו מסוגל להביא את המקורות מהם נלקחו הציטוטים של קטעי השיח בין מנהיגים בדרגים הגבוהים. וזה פגם גדול במחקר אקדמי.

במחשבה שנייה

אינני מטילה ספק בכך שמלחמת ששת הימים, וה"ניצחון" הצבאי תוך ששה ימים בלבד, הם אלו שהצמיחו תחושת אופוריה בקרב הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית. זאת למרות מחקרים המראים שהאופוריה במערכת הפוליטית הייתה קצרת ימים.

צנחנים בכותל המערבי

צנחנים בכותל המערבי

ובכל זאת, חוקרים כבר ציינו שבמערכת הפוליטית בישראל רווחה תחושה, גם לאחר מלחמת ששת הימים, כי עדיין קיימת אפשרות של הפסד צבאי במלחמה עתידית. ומשמעותו הכמעט ודאית היא השמדה.

האם הרושם שכלל בית ישראל שרוי באופוריה הוא פרי יצירתה של התקשורת?

סריקת העיתונים של אותה תקופה מראה בברור שהעיתונות הייתה זאת שקשרה כתרים למדינה ולצבא. הכותרות מיד לאחר המלחמה מדברות בעד עצמן: "רגע היסטורי גדול", "צה"ל הוא הטוב שבחילות", "רק מעשה הבריאה יכול להשתוות למלחמה זו שהיא מסוג החזיונות האפוקליפטיים שהעמידה את השמש דום". העיתונות היא זו שיצרה תמונת עולם שבה "הכובש היהודי הוא כובש טוב, שונה מהגוי, שייך לזמן על-היסטורי ועומד מחוץ למשפט העמים".

דילמה לא פשוטה

מצד אחד ממצאי המחקר מצביעים חד משמעית על חששות ברמה מובהקת של המערכת הפוליטית מפני מלחמה עתידית, למרות ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים. ומצד שני, התקשורת חוגגת בסופרלטיבים שמהם אי-אפשר להבין אלא שהמציאות מוכיחה שהגענו ל"אתחלתא דגאולה".

התשובה היא, כי לנוכח המחלוקת בדבר השטחים הכבושים וכמות הפליטים לאחר מלחמת ששת הימים, שוב נזקקה ההנהגה למיתוס היתכנות "ההשמדה" בידי אויבי ישראל. זאת כמובן מן הפה אל החוץ (!!). במערכת הפוליטית הבינו היטב שמוטב יהיה להפגין דבקות מתמשכת בנרטיב כגון, "מעטים מול רבים" ו"העולם כולו נגדנו".

זה מסביר את ממצאי המחקר וגם, מדוע התרחש המחדל של יום הכיפורים.

מיתוס הניצחון במלחמת יום הכיפורים (ב')

יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס 'הניצחון הגדול ביותר שהיה לצה"ל'? מדוע כה רבים מאמינים בו עד כי אינם מבחינים שאין לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר" – כפי שטוענים תומכי המיתוס?

*******************

לוחמי גדוד 52 של חטיבת השריון 401 שלחמה במלחמת יום הכיפורים נפגשו לאחרונה עם לוחמי הגדוד בהווה… בראיון לערוץ 7 סיפר סא"ל במילואים ומי שהיה מפקד פלוגה בגדוד במהלך מלחמת יום הכיפורים, אבי גור, 'לא אשכח לעולם את מלחמת יום הכיפורים בה התחלתי כסגן מפקד פלוגה בתעלת סואץ כשהמלחמה נפתחה ומעלינו מטוסים מצריים. כעבור כמה שעות המפקד שלי נהרג והפכתי להיות מפקד הפלוגה של 8 טנקים מול אלפי חיילים וכלים של המצרים". גור סבור כי צה"ל היה צריך להכריע את המלחמה תוך ארבעה ימים לולי "הפקודה לסגת אחורה כדי לפנות לחיל האוויר את השטח". בסוכות הקרוב מארגן גור מה שהוא מגדיר "כנס ניצחון" במטרה "להעביר בתודעה כי המלחמה הייתה ניצחון גדול". אם כי המלחמה התחילה אחרת אך לדברי גור, "אלו היו קשיים ולא יותר" – עד כאן מתוך הכתבה של ישי קרוב ("לולא הפקודה לסגת, היינו מנצחים את מלחמת יום הכיפורים ב-4 ימים"  – 23.7.2013).

זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול

(ראו גם רשימה קודמת) יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס הניצחון הגדול? מדוע כה רבים מאמינים בו אף כי אין לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר"? אמנם האדרת צה"ל לא נולדה במלחמת יום הכיפורים; היא צמחה מתחושה של מצוקה קיומית ומתוך הוקרה לחיילי צה"ל, שערך ההגנה על המולדת מנהיג אותם בכל מלחמות ישראל. אלא שבמלחמת יום הכיפורים הזרם שטיפח את מיתוס צה"ל חש שהיכולות ועוז הרוח שהפגין הצבא היו גבוהות בהרבה מאלה שהפגין במלחמות הקודמות. זרם ספציפי מתוך האוכלוסייה בישראל הִשְווה את לוחמי 1973 לדור הפלמ"ח והדגיש את ערכה של הלחימה המשותפת "אבות" לצד "בנים", שהשיגה הרבה מעבר למה שמושג באמצעות עוצמה צבאית גרידא. בחיילי צה"ל ראה זרם זה "חומה ומגן" ששמרה על ריבונות ישראל. הקִרְבה של זרם זה לטריטוריה הייתה אמוציונלית ופיזית, והמלחמה חיזקה את תחושת ה"ישראליות" שלהם: "להשתתפות בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה השפעה חיובית על הרגשת הישראליות. 80.3% דווחו על הזדהות חזקה".

רטוריקה של גבורה וניצחון

האיכות הפיזית והרוחנית של לוחמי דור 1973 תוארה על ידי כמה מהפרשנים מתומכי מיתוס צה"ל כך: "כמו לבה רותחת הפורצת מתוך לועו של הר געש, הסתערו לוחמי צה"ל חשופים בצריח". שר הביטחון, משה דיין אמר עליהם, "דור לוחמי  1973 גבר על דור לוחמי 67', שגבר על דור לוחמי 56', שגבר על דור לוחמי 48'" (שבתי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, 1973, עמ' 18). הדימוי של "מעטים מול רבים" נשזר אף הוא בדברי ההלל, למשל בכתבה של אפרים קישון: "מול המיליונים והמיליונרים עמדה אומה בגודל זרת" (אפרים קישון, מעריב, 12.10.1973, עמ'  5).

לעתים בלטה ברטוריקה של זרם זה גם נימה מתלבטת ביחס למהות המלחמה, אך את גבורתם של הלוחמים המשיכו להלל, כפי שמשתמע מדבריו של יהושע שגיא, קצין מודיעין בשריון. הוא סיפר שמספר הנפגעים הגבוה בטנקים במלחמה הרתיע את הצעירים העומדים בפני גיוס, אך למרות זאת לא פחתה רוח ההתנדבות של הנוער, ה"מחפש סיפורי גבורה, תהילה וסמלים להיתלות בהם" (מתוך "מונולוג של קצין שריון", הארץ, 3.10.1975, עמ' 17). הלקח המרכזי של מיתוס צה"ל התמקד בראש ובראשונה באירועי המלחמה, במעבר מבלימה לתקיפת האויב וביכולתו העילאית של הצבא "להפוך את הקערה על פיה" מנקודת הפתיחה הגרועה של מלחמת יום הכיפורים. צה"ל נשא בתואר "חומה ומגן" בכל התנאים.

 מיתוס הניצחון מתבסס בתודעה

רוב יוצרי מיתוס צה"ל לחמו במלחמות ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך חלקם חווה ביום הכיפורים את המלחמה הראשונה בחייו. הבולטים שביוצרי המיתוס היו אנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל וראשי מפלגת העבודה. את "כשלון" הצבא בהדיפת האויב מעבר לגבולות ישראל הם הציגו כתוצאה של גורם ה"הפתעה" ולא כתולדה של היערכות ביטחונית לקויה או ירידה באיכות צה"ל. לדברי יעקב חסדאי (בעט ברזל, 1983, ע'  24), תומכי מיתוס צה"ל טענו כי אין קשר בין הכישלון לאיכות צה"ל וכישוריו. לטענתם, אילו היו הכוחות ערוכים כראוי, לא היה קורה מה שקרה בפרוץ המלחמה.

במהלך הזמן שחלף מאז מלחמת יום הכיפורים המשיך זרם תומכי מיתוס צה"ל להחזיק בתפישה זו, והתמיכה במיתוס אף התרחבה. נוספו לזרם תומכים מקרב המשפחות השכולות, פרשנים, עורכי עיתונים ואנשי ציבור ואקדמיה כמו חיים הרצוג. לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שכלל ביקורת על צה"ל ושהיה בה כדי לערער על ערכי המיתוס, המשיכו תומכיו לדבוק בלקח המרכזי שלו. עמדתם כלפי יכולותיו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים וגבורת לוחמיו התעלתה מעל לאפקט של מסקנות הוועדה היבשות. הרטוריקה האופיינית להם נשמעה כך, "חשופים בחצר המוות – אגדה הרואית שנרקמה מאחורי צליחתו של צה"ל אל הגדה המערבית של תעלת סואץ", "טנק הקצינים", "ראיון עם מפקד המזח – לאחר שנה", "הגיבורים רקמו אגדה לדורות".

איש האקדמיה והאלוף בצה"ל, מתי פלד, שהשמיע ביקורת על תפקודו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבהיר לצידה כמה פרטים על אופי הקרבות, תנאי הפתיחה של המלחמה ואיכות הלחימה של החיילים, ואלה האפילו על הביקורת: בימי הפתיחה כמעט שלא פעל מודיעין שדה, והייתה השתעבדות מחשבתית ל'מודלים': "[…] [היה זה] מבחנו הגדול של צה"ל, שעמד בו בצורה מזהירה, היה ביכולתו, בסופו של דבר, חרף תנאי הפתיחה הקשים, להחזיר את שווי המשקל" (מתי פלד, מעריב, 31.7.1974, עמ' 7).

אחת התובנות המרכזיות של תומכי מיתוס צה"ל, זו של עמידת "מעטים מול רבים" למרות הקושי תוך שאיבת עוז מהקשר החזק בין "אבות" ל"בנים", נותרה על כנה ושיני הזמן לא יכלו לה.

לדוגמה, על רקע מתקפת הטרור על מלון סבוי בתל אביב. למרות ביקורת על איכות האבטחה הושווה הקרב נגד המפַגעים, חברי הזרוע הצבאית של אש"ף, להישגי חיל הים במלחמת יום הכיפורים "שאותם כולנו זוכרים". דרגת האמון בצה"ל נותרה כשהייתה, וגם מי שביקר את ה"פרצות ברשת השמירה ו[ב]איכות האבטחה" במלון, שהתגלו בעת חדירת המחבלים, לא ערער על לקחי המיתוס המרכזיים.  בהמשך, הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל היה פעיל גם בעיצוב מוטיבים מרכזיים בנרטיב ה"ניצחון" שנרקם סביב מבצע אנטבה. מבחינה זו הדהד הנרטיב של אנטבה את הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל, תוך האדרת ביצועי צה"ל במבצע אנטבה ובמלחמת יום הכיפורים: "[…] צה"ל קשר לראשו ביום אנטבה כתר חדש […] שזקף את קומתו של העם היהודי". עיצוב האירוע ברוח לקחי המיתוס ניכר גם בדברי ההספד של שר הביטחון, שמעון פרס, לסא"ל יהונתן נתניהו. פרס ציין כי ישראל והעם היהודי כולו זקפו קומה בשעה קצרה אחת, הודות לאיכות הלחימה, וראוי שהדבר ייזקף לזכותו של צה"ל, כפי שרשם לזכותו את הישגי מלחמת יום הכיפורים:

  […] מבצע אנטבה הוא מבצע מיוחד בהיסטוריה הצבאית […] הוא הוכיח שישראל מסוגלת לקיים לא רק גבולות בני הגנה, אלא גם זקיפות קומה בת הגנה, מול שיא של טרור […] במרחק של למעלה מארבעת אלפים ק"מ מהבית. בשעה קצרה אחת הזדקפה קומתו של העם היהודי כולו [הדגשות שלי].

 מוטיב ה"ניצחון" שעוצב ברוח לקחי מיתוס צה"ל השתלט על השיח הציבורי

חלוקת עיטורי הגבורה, העוז והמופת (מבלי להיכנס לקריטריונים להענקת עיטורים אלו) ללוחמי צה"ל על תפקודם במלחמה לוותה בדברים הבאים:

"[…] אלו יזכירו לעם כולו את ימי המבחן הקשים של מלחמת יום הכיפורים […] עתה נוספים לרשימה זו 78 גיבורים". שר הביטחון ציין: "הגיבורים רקמו אגדה לדורות", והרמטכ"ל הוסיף: "לא היה עוד צבא כצה"ל, שעבר כה מהר מהגנה להתקפה". גם במאמר מערכת במעריב חזר המוטיב: "במלחמת יום הכיפורים […] את המדינה הצילו הלוחמים. הם שספגו את מהלומות הפתע, הם שבלמו את הזעזוע, הם שהתייצבו מול המחץ, הם שהפכו את הגלגל […] היום הוא [העם] עומד, בפליאה ובהודיה מול הצעירים הנפלאים שיצאו מתוכו".

 כאז כן עתה

היוזמה של סא"ל (במיל.) אבי גור לקיים בחול המועד סוכות 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, "כנס ניצחון" כדי להחדיר לתודעה שצה"ל היה יכול לנצח במלחמת יום הכיפורים אלמלא הפקודה לסגת, מצטרפת למספר יוזמות ואמירות שכבר הופיעו בכתובים ומסתובבות בימים אלו ברשת. שכן, הדיאלוג בין אירועים הנתפסים כמשמעותיים, לבין האופן שבו זוכר חלק מהציבור את המלחמה ההיא והאידיאולוגיה המנחה אותו, ממשיך גם עתה וביתר שאת, לקראת ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים.