תגית: מרטין גילברט

בַּמקום שבו שורפים ספרים…

ב-1821 אמר המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה, "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם". היינה במחזה האלגורי, "אלמנסור" ("המנצחים"), התייחס לשריפת ספרי הקוראן על ידי הנוצרים בספרד במאה ה-16. וכך זה נשמע בגרמנית:

Das war ein Vorspiel nur, dort wo man Bücher Verbrennt, verbrennt man auch am Ende Menschen

הדברים הללו התגלו כנבואיים כאשר שנים ספורות לאחר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית ובאוסטריה בשלהי שנות ה- 30 של המאה העשרים החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.

"ליל הבדולח" (9-10 בנובמבר 1938) מציין יממה של אלימות כלפי יהודים בגרמניה ואוסטריה, וגרימת נזק בלתי הפיך לעסקים של יהודים, בתי כנסת, מוסדות לימוד, ובתים פרטיים.

על שריפת ספרים בגרמניה ב"ליל הבדולח" פרסמתי בעבר רשימה: "הלילה השחור ההוא: ליל הבדולח", ובה עדותו של ידיד משפחה שבגיל 15 חווה על בשרו את אירועי "ליל הבדולח" בעיר מיינץ, גרמניה. בעדותו הוא מספר על "הלילה והיום השחור", שבו נשרפו ברחבי גרמניה ספרי קודש, ספרי לימוד והיסטוריה שנלקחו ממוסדות לימוד, בתי כנסת וספריות פרטיות של יהודים ברחבי גרמניה.

לאחרונה עיינתי ב"ליל הבדולח: כרוניקה של חורבן", מאת מרטין גילברט. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: בן ציון הרמן. 2005. 222 עמ'.  

גילברט, מגדולי ההיסטוריונים בימינו, טוען ש"ליל הבדולח" היה "נקודת מפנה דרמטית בתפיסת העולם לגבי הנאציזם" ועוד הוא כותב, ש"ליל הבדולח שימש פתיחה לחורבנו של עם שלם ודוגמה למה שיכול לקרות כשחברה נופלת קורבן לאינסטינקטים השפלים ביותר שלה". מבחינתו, "הרוע לא נעצר, הוא רק הולך ומחריף". אחד הממצאים התומך בכך, ושגיבלט מציג בספרו, הוא קטעים מהנאום שנשא אדולף היטלר חודשיים וחצי לאחר "ליל הבדולח" ב- 30 בינואר 1939 בברלין. היטלר הכריז פומבית ש"אם תפרוץ מלחמה התוצאה לא תהיה בולשיביזציה של העולם, ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודים באירופה". אין מילים יותר ברורות מאלו להוכיח את הלקח שגילברט לומד מ"ליל הבדולח" ואת האמירה של היינה, שהפכה למשוואה פופולרית. (הנאום של היטלר פורסם בשפת המקור בארכיון Max Damarus, Hitler Reden und Proklamationen 1932-1945. התרגום הנאום לעברית מופיע בספר ערוך על ידי יצחק ארד, ישראל גוטמן ואברהם מרגליות, "השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברית המועצות", (עמ' 110.)

להגדלת התמונות יש ללחוץ עליהן עם העכבר

Max Damarus : Hitler Reden und Proklamationen 1932-1945, p 1056
מתוך נאומו של היטלר (30 בינואר 1939). ב"השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברה"מ", יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות, תשל"ח. עמ' 110.

היינריך היינה חווה שריפת ספרים בשנות ה- 1830, והתיעוד ההיסטורי מוכיח שליל הבדולח מצטרף לשורה של שריפות ספרים של יהודים, שהתרחשו מאז 1830 בגרמניה. הסימנים לחורבן היו שם עוד קודם לכן, ויש להדוף כל ביקורת הטוענת שאין קשר בין אירוע אפיזודי כמו ליל הבדולח לשואה – כפי שההיסטוריון ד"ר גדעון רייף טוען ומוסיף שהתכנית להשמדת עם פשוט "צצה" בלי קשר לאירוע האפיזודי של ליל הבדולח.

את "ליל הבדולח" יש לציין בהקשר של אירועי שנות ה-90 במיוחד, אך לא רק.

כך סבור היה גם חבר בית הנבחרים של קליפורניה, תומס לנטוס, כאשר נשא דברים (8.11.1999) לציון יום השנה ל"ליל הבדולח":

"ספרים שנשרפו בליל הבדולח, ובתוך זמן קצר גם בני האדם, זאת גם נקודת המוצא של מרגרט הופמן שחקרה את הרקע והמשמעות של "ליל הבדולח".

למרות שאנו נהנים כעת מעידן של שגשוג כלכלי ושלווה יחסית, עמים רבים מסביב לעולם עדיין לא למדו לחיות אחד עם השני בשלום. למעשה בעשור האחרון, הנוהג של טיהור אתני בבוסניה, קוסובו ואזורים אחרים של יוגוסלביה לשעבר משמש תזכורת כמה מעט התקדמנו בחצי המאה האחרונה.

בין שריפת הספרים לשריפת העם, הממשלה הנאצית בגרמניה הסיתה והציתה את ליל הבדולח הידוע לשמצה, ה"לילה של זכוכיות שבורות."  זה היה האירוע שהכין את הבמה למה שבא בהמשך, היטלר ומנהיגים נאצים אחרים ניסו "לבער" את היהודים מתוך גרמניה ומהעולם כולו.

ב-27 באוקטובר 1938 גירשה גרמניה 15,000 יהודים לא-גרמנים. למרות שרבים חיו בגרמניה עשרות שנים ואף הקימו שם משפחות, הגרמנים העלו אותם על רכבות והם נשלחו חזרה לפולין. המעשה בוצע בלי להודיע על כך מראש לממשלת פולין ובלי נקיטת צעדים כלשהם כדי שפולין תוכל להתמודד עם כמות האנשים שהגיעו. כשהוא רותח מזעם, הרשל גרינשפן, שהוריו גורשו מגרמניה בלי הודעה מוקדמת, נסע לשגרירות גרמניה בצרפת וירה בדיפלומט הגרמני, ארנסט פום ראט.

האירוע התאים להפליא למכונת התעמולה הנאצית. ההלוויה של פום ראט בעיר הולדתו, דיסלדורף, הייתה מלווה בהפקה גרנדיוזית. הממשלה הנאצית השתמשה ברצח של פום ראט כדי ליצור רושם מוטעה, שלפיו אזרחים גרמנים התקוממו באופן ספונטני נגד היהודים. בליל ההלוויה, ה- 9 בנובמבר 1938, הורתה הממשלה הנאצית לכל תחנות המשטרה המקומיות ברחבי גרמניה "לאפשר לעם הגרמני לקום ולהכות בחזרה" ביהודים. "העם" היה אנשי הארגון הנאצי "החולצות החומות" וחיילים גרמנים.

למשטרה נאמר לוודא שלא-יהודים לא יותקפו וניתנה הוראה להרוס רק מבנים יהודיים. בתי כנסת ברחבי גרמניה הועלו באש, בתי יהודים נבזזו, ויהודים רבים נהרגו. עד 1938 הייתה למכונת התעמולה הנאצית שליטה מלאה בעיתונות, והפוגרום של ליל ה- 9 וה- 10 בנובמבר 1938 הוצג כהתקוממות ספונטנית נגד היהודים.

מנקודה זו ואילך, המשטר הנאצי נישל את היהודים מזכויותיהם באופן מסיבי. נשללו מהם הזכות לשלוח ילדיהם לבתי הספר והזכות ללימודים גבוהים באוניברסיטאות, נאסר עליהם לעסוק בעריכת דין, רפואה ומקצועות אחרים. רבים גורשו מבתיהם ורכושם הוחרם. תוך זמן קצר יהודים נדרשו לענוד על בגדיהם טלאי ומגן דוד צהוב, כדי שאחרים יוכלו לזהות אותם כיהודים. רחובות רבים הוצאו מחוץ לתחום היהודים.

כעבור למעלה מחמש שנים של תעמולה אנטישמית, גרמנים רבים נטו לאמץ עמדות גזעניות, דעות קדומות, חוסר סובלנות ואפליה. השנאה הגזענית הזו, אשר קיבלה ביטוי מובהק ביממה האלימה בליל הבדולח, הובילה ישירות אל "הפתרון הסופי", הדחף הנאצי להשמדת הגזע היהודי."

את דבריו סיים תומס לנטוס במשפט: "לכל פיסת היסטוריה יש רגע מכונן. בגרמניה הנאצית, זה היה ליל הבדולח." ובכך אישר את הדברים שאמר היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם", וגם את סיכום המחקר של גילברט על ליל הבדולח, ולפיו שרשרת אירועים הובילה ל"פתרון הסופי".

היום השחור ההוא: "ליל הבדולח"

בהיותי שייכת במובן מסוים לקהילת יוצאי מרכז אירופה, הוזמנתי ליום עיון בבית התפוצות. ההתכנסות נועדה לציין 79 שנים לפוגרום "ליל הבדולח", היום השחור בחיי קהילות יהודיות בגרמניה ואוסטריה, שכמעט אינו מוזכר כבר בתקשורת בשנים האחרונות.

יש לי קשר הדוק עם ידיד המשפחה, מר צבי כהן מכפר פינס, יהודי דתי שחווה את 'ליל הבדולח' על בשרו והוא מכנה אותו "היום השחור ההוא". כהן תעד את זיכרונותיו מאותו יום שחור במאמר שפרסם ב-2014 בכתב העת "ירושתנו". זהו מסמך חשוב, מדויק ובהיר העוסק ב"העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)" (עמ' שמ"ג-ש"פ). כהן מתבסס על מסמכים ועל זיכרונותיו מחיי הקהילה היהודית במיינץ. חלק מהמאמר עוסק בפרעות 'ליל הבדולח' שהתחוללו בעירו מיינץ, שבגרמניה.

אני מתנצלת בפני מר כהן על שלא אוכל להאריך בדברים ברשימה זאת. אתמקד כאן במבחר קטעים מתוך מאמרו, הנוגעים לשתי סוגיות: ראשית, האם הכינוי 'ליל הבדולח' הולם את האירוע ועדותו של כהן על אותו יום שחור. שנית, מה עלה בגורלם של ספרי הקהילה היהודית בגרמניה בעקבות היום השחור ההוא?

'ליל הבדולח' הוא הכינוי שיוחד לאירועי ליל ט"ז בחשוון תרצ"ט, אך יש החולקים על כך:

באחת מהערות השוליים הרבות שבמאמרו של כהן מצאתי ציטוט מדברי הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת 'קול התורה', ומי שהיה אב-בית-דין דרמרשטט. הרב מתיחס לכינוי "ליל הבדולח" בביקורתיות:

אצל יהדות גרמניה נתקיים בה 'שרפו כל מועדי א-ל בארץ'. זה התרחש בלילה אחד, אור ליום ט"ז מרחשון תרצ"ח. מצטער אני שבחוגים דתיים שונים מקובל כאילו היה זה בתאריך של ט"ו מרחשון – ולא הוא. אמנם לפי התאריך הלא-יהודי הוא התשיעי בנובמבר 1938. אבל לנו, המחשבים את הלילה ליום הבא אחריו ממילא יוצא כי 'ליל הבדולח' (ביטוי שנוא עלי, כי הם קראוהו כך: על שם "שברי הזכוכית", אך אצלנו היה ליל זה ליל שרפת כל קדשי ישראל בארץ זו) הוא הליל השייך ליום ט"ז במרחשון (10 בנובמבר). … אבקש להשתדל ולתקן את הטעות הזאת שנשתרשה.

הרב מרצבך מדגיש בדבריו אלו את חשיבותם היתרה של הספרים ותשמישי הקדושה ("כל קודשי ישראל בארץ זו"). על כן הוא מסתייג בבוטות מהכינוי המקובל, 'ליל הבדולח', מכיוון שהכינוי מתייחס בעיקר לזכוכיות שנופצו בבתים ובתי העסק שנבזזו. לי נדמה שכל יהודי באשר הוא מכיר בחשיבותם של ספרי קודש וספרים מעל ומעבר לנזקים חומריים. עוד אחזור לסוגיית הספרים בהמשך.

להלן קטעים מתוך עדותו של כהן על היום השחור ההוא, שהתרחש בהיותו נער בן 15:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב.' היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם.

העמוד הראשי של הניו יורק טיימס מתאריך 11.9.1938

מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

האב שהיה חבר בהנהלת בית החולים, שוחח טלפונית עם מנהל בית החולים. ממנו שמע שמגיעים פצועים ושאין בסביבה רופא שיוכל לעזור להם. מרגע זה והלאה הידרדרו העניינים בקצב מהיר. האב יצא לבית החולים. אספסוף פרץ לבית וכששמעו שהאב נמצא בבית החולים, הודיעו לו טלפונית שהם מגיעים לעצור אותו. את הילדים והאם הובילו אל מטה המשטרה, שתוך זמן קצר שחררה אותם. כאשר חזרו הביתה הם גילו שחלק מתכולת הדירה הושלך לרחוב דרך החלונות, שהחדרים הפוכים ומלאים שברי רהיטים וחפצים. האב שוחח טלפונית עם בני המשפחה ולאחר שהבין מה מתרחש נסע הביתה במונית. אבל בשל ההמונים שהצטופפו ברחוב, המונית לא יכלה להגיע עד פתח הבית. האב ניסה להמשיך ברגל אבל עוברת אורח זרה הזהירה אותו שאם יתקדם הוא ייהרג. לא הייתה לו ברירה והוא חזר לבית החולים. כאשר הכל נרגע האב חזר הביתה וגילה שכולם בריאים, שנגרם נזק רב לתכולת הבית ושחסרו הרבה דברי ערך. האב הצליח לטלפן לכל קרובי המשפחה בערים השונות ושמע מהם שרוב הגברים נלקחו למחנות ריכוז. שכנה שנכנסה להציע עזרה רמזה שהיא ידעה מראש שדבר כזה עתיד להתרחש.

ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן מרטין גילברט (צומת ספרים)

עדויות נוספת להתרחשויות באותו יום שחור, לוקטו על ידי עיריית מיינץ ופורסמו ב- 1991 בספר בשם "כשהתקוות האחרונות נמוגו". הספר מכיל כתבות רבות של יהודים שהיגרו ממינץ ובהן הם מתארים את קורותיהם ב'ליל הבדולח'. מהעדויות שבספר עולה שב'ליל הבדולח' לא היו הרוגים במיינץ ובית הקברות החדש וגם בית הקברות העתיק של היהודים לא ניזוקו. גם בית החולים היהודי ובית הזקנים הצמוד לו לא נפגעו, אך נקלעו לקשיים. (על ליל הבדולח, יד ושם). ספרו של ההיסטוריון והסופר מרטין גילברט על ליל הבדולח, הוא אוסף של עדויות שהוא ליקט.

מה עלה בגורלם של ספרי הקודש ואוספי הספרים של יהדות מיינץ?

למר כהן נודע על הצלתם של ספרי הקודש ואוסף ספרי יהודי מיינץ והוא מתאר זאת בהתרגשות:

בשנת 2010 נודע לי על ספר שראה אור במיינץ ובו פרטים אודות הספרים הללו, שהתגלו לאחר המלחמה. פניתי למחבר הספר – פרופ' אנדריאס לנהרדט, ראש הפקולטה לאוונגליזם (כת נוצרית הנפוצה בגרמניה) באוניברסיטה על שם גוטנברג במיינץ. לאהנהרדט מסר לי עותק של הספר ומאוד התרשמתי מהבנתו של לאהנהרדט בכל תחומי היהדות ומהעבודה הרבה שהשקיע.

בעקבות הקריאה בספר כהן מסר ללנהרדט "הערות והסברים שלא יכול היה למצוא במקום אחר." מאז הם שומרים על קשר ונפגשים לעתים כאשר לאהנהרדט מגיע לישראל. בשנת 2012 אף יצא להם להיפגש במיינץ. (יש לציין שמר צבי כהן הוא אדם נמרץ וערני למרות גילו המופלג).

מספרו של לאהנהרדט עולה שבמרתף, שהיה קרוב לספרייה העירונית במיינץ, נמצאו אחרי המלחמה כ-5,500 ספרים שנאספו על ידי הנאצים ועמדו להישלח למקום ריכוז, אך לבסוף לא נשלחו. חלקם הם ספרים מהבניינים הצמודים לבית הכנסת. חלק נכבד נוסף הם ספרים מספריותיהם של הרב מאיר להמן ופרופסור סאלפלד ומספריית בית הספר של הקהילה הכללית. ספרים נוספים הגיעו מבית המדרש של יוצאי מזרח אירופה, וגם מבית הכנסת 'קהל עדת ישורון' – ספרים של הקהילה ושל אנשים פרטיים.

האוסף כולו נמסר לקהילה היהודית החדשה הקטנה. אבל מכיוון שלא הייתה מסוגלת לטפל באוצר הספרים ההיסטורי הם הופקדו לשמירה בפקולטה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית. שם הם נשמרו בארגזים כמעט ללא טיפול עד שנת 2005 לערך. אז מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והחל במיון הספרים וסידורם. כיום הם נגישים במדפים. בזמנו התעורר כעס רב בין יוצאי העיר מיינץ על מסירת הספרים לידיים לא-יהודיות. למרות זאת כהן מברך על כך, כי אחרת הם בוודאי היו כבר קבורים היום באדמה.

לשמחתנו, כתבי היד שבאוסף קהילת מיינץ צולמו בינתיים והועברו למיקרופילם. העתקים שמורים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים. הספרים שהובאו לישראל מאירופה אחרי המלחמה נקלטו רק בחלקם על ידי ספריות גדולות שגם עוסקות בשימור ספרים.

לקריאה נוספת:

כך צוין השנה ליל הבדולח בחוגים חרדים בגרמניה (ט"ו חשוון, 4.11.2017)