ארכיון תג: מצרים

במקום עימות טלוויזיוני

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום

  • * * *

במקום עימות בחירות טלוויזיוני נתניהו הגיע באופן מפתיע לאולפן חדשות 13 והתבקש על ידי קרן מרציאנו ועמית סגל למסור פרטים על המניות שרכש בעת שהיה יו"ר האופוזיציה ומכר כשכבר היה ראש ממשלה. כך יצא שנתניהו, שהתנגד לעימות טלוויזיוני מול גנץ, הגיע לאולפן החדשות בלי הכנה מוקדמת, נכנס לפרטי עסקת הצוללות (תיק 3000) ויצא מופסד:

"לא החזקתי במניות של צוללות ולא של פלדה ולא של אלקטרודות שמייצרות את הפלדה כשהייתי חבר בממשלה", נתניהו לא הסתפק בכך. הוא המשיך והסביר מדוע לא שיתף את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל דאז בשיקולי מכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, "מדובר בסוד מדינה ומכיוון שכך שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות [ואישור מכירתן למצרים] … במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים."

נתניהו המוקפד והמקפיד על כל מילה שיוצאת מפיו, נפל הפעם באותו פח שטמן לבכירי כחול לבן כשהמשיך ותקף בחזרה את בכירי כחול לבן: "מה שקורה כאן זה דבר נורא, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי רוצים להכריח אותי לחשוף סודות מדינה ולסכן את ביטחון המדינה. הם עושים דבר שלא ייעשה. אני לא יכול לחשוף את הדברים האלה. מי שצריך לדעת יודע".

"כחול לבן הצליחה לקבוע את סדר היום, בפעם הראשונה במערכת הבחירות הנוכחית",  כך הודיע הפרשן, עמית סגל, לאחר הופעתו הפתאומית של נתניהו באולפן חדשות 12.

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום. מחיר הפזיזות ברור: העובדה שהרמטכ"ל דאז, בני גנץ, ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון מודרו מסוד העניינים תהפוך לפרשה שתככב בראש סדר היום מעתה ועד מועד הבחירות. זאת בניצוחם של ראשי מפלגת כחול-לבן.

כידוע, מי שקובע את סדר היום של הבחירות לכנסת, משול למי שבועט ראשון בכדור, זה שמוביל את המשחק. תזכורת: בעימות הטלוויזיוני ערב בחירות שנת 96', נתניהו קבע את סדר היום כאשר הציג שתי טענות קצרות וברורות : "פרס יחלק את ירושלים"; "הציבור פוחד לעלות על אוטובוסים מתפוצצים" – אלו היו שתי כותרות שהובילו לנצחונו של נתניהו ולכהונתו כראש ממשלת ישראל.

מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי. הבה נודה בדבר אחד: עד עתה מסע התעמולה של כחול לבן היה די צונן ופַּרְוֶה (ביידיש: פאַרעווע). אבל בסוף השבוע האחרון התהפכה הקערה על פיה. בכירי כחול לבן העלו לסדר היום את סוגיית הצוללות הגרמניות שנמכרו למצרים בהסכמת נתניהו, והבליטו את העובדה שההחלטה התקבלה על ידי נתניהו בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל מודרו ממהלך מדיני-ביטחוני חשוב זה. ובמוצאי שבת, באולפן חדשות 12 נתניהו נאלץ להגיב לטענות שהוצגו לתקשורת יום קודם לכן, על ידי ראשי כחול לבן.  תגובתו של נתניהו הייתה הכרחית, אך בוודאי לא סיפקה לו את הסחורה ולא איפשרה לו לאחוז שוב במושכות של השיח הציבורי ולתזמר את סדר היום בזמן שעוד נותר עד מועד הבחירות הכלליות.

פתגם אנגלי נושן אומר: "פזיזות היא בזבוז" (Haste makes waste) ויש לו מקבילה בעברית: "החיפזון מהשטן". במקרה דנן, נתניהו שילם בעד הפזיזות בהגעתו במפתיע ובלי הכנה לאולפן חדשות 12. הוא הפסיד את הדבר החשוב ביותר במסע בחירות לכנסת: "קביעת סדר היום."

עימות טלוויזיוני כנראה לא יתקיים בין נתניהו לבין גנץ. אבל במקום עימות, הליכוד בעיקר ייגרר מעתה, בעל כורחו, לשיח שבו מנהיגם יידרש לסוגיית הצוללות ולהסברים משכנעים בדבר פרטיה. הוא יהיה חייב בכך מול הציבור, הן מן הימין והן מהשמאל. הציבור ירצה להשתכנע בנחיצות ההדרה של גורמים בכירים במערכת הביטחון מתהליך קבלת ההחלטות באשר למכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, בעת שנתניהו היה ראש הממשלה.

מקורות:

וואלה; מעריב אונליין

"ציוץ בכיכר המקוונת" והתקוממות עממית

אומרים שכשההמון משתף פעולה אין מי שיוכל לו ובמיוחד בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות, הטוויטר ווהצ'ט.

אמת, הנושא של המחאה בעידן האינטרנט והצלחתה בטוניס ובמצרים מעסיק לא רק את התקשורת. ההפיכה במצרים והסתלקותו/סילוקו של הנשיא מובראק מהשלטון עוררו את הסקרנים שבינינו, החוקרים את התופעה, לחשוב מה חלקו של האינטרנט בהתרחשויות אלו. אין פלא שבסדרת המפגשים שיתקיימו בימים אלו בחולון – "Print Screen – מפגשים של קולנוע ורשת", הקצו המארגנים דיון או רב-שיח שיעסוק בעוצמתו של ההמון בעידן השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית: "שלט בכיכר העיר או ציוץ בכיכר המקוונת: תפניות חברתיות ופוליטיות בעידן הווריטואלי".

 היום כולנו חכמים יותר ועדיין נחוץ ללבן וללמוד את הנושא ולחשוב מה בדיוק קרה במצרים ובטוניס ואיך ובאיזו מידה יכולה מחאה להצליח בעידן הדיגיטלי. מהו חלקה של הטכנולוגיה והאם הסמל המסורתי של "כיכר העיר" עבר לכיכר המקוונת.

בזמן שהמחאה במצרים הייתה עדיין באיבה רשמתי לעצמי מספר הערות וראשי פרקים כשאני מסתמכת גם על היידע שצברתי על קבוצות מחאה ועל ההיבטים החברתיים של השימוש בטכנולוגיה ובתקשורת וירטואלית. כך שלקראת הדיון ביום העיון המתקיים בחולון עלה בדעתי לשכתב את הדברים המשורבטים ולפרסם כאן. התזמון של הקמת קבוצה בפייסבוק הקוראת לאינתיפאדה שלישית גם הוא מחייב זאת.

 מחאה הינה תהליך. כדי שתתרחש תפנית כלשהי במישור החברתי או הפוליטי דרושים מספר מרכיבים ושלבים וזאת עוד לפני שלב הנפת השלט בכיכר העיר או שליחת ציוץ לכיכר המקוונת.

 דור סוציולוגי שונה

 סוציולוגים המתמחים בתנועות מחאה תולים לעתים את הצלחתה בקיומו של "דור סוציולוגי". ציבור או חלק ממנו, המגבש לעצמו "אני מאמין" שונה מזה של הדור הקודם לו. בדרך כלל מדובר בפלח משמעותי מתוך הציבור שעבר חוויה קולקטיבית בשלב יחסית מוקדם בחייו. בהקשר הישראלי היו לנו דורות סוציולוגיים שלאו דווקא חופפים גיל ביולוגי ספציפי. לדוגמה, דור החלוצים, דור תש"ח, דור מלחמת יום  כיפור. אילו היה אינטרנט בשנות ה-70 המחאה של אשכנזי הייתה מצליחה לגייס תומכים במהירות רבה יותר ואלו היו גובים את מחיר המחדל מהאשמים הרבה לפני  שוועדת אגרנט אמרה את שלה. אך לא תמיד זה כך. תנועת המחאה שקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה לא הצליחה לשנות במאומה את המציאות החברתית והפוליטית. כך שאני לא ממהרת לקבוע ששלט בכיכר העיר או ציוץ בכיכר המקוונת מסוגלים תמיד ליצור גלים בים שקט של אנשים שממהרים איש איש לדרכו ומשאירים לאחרים לגמור את החשבון עם השלטון.

לעומת זאת, במצרים צמח והתגבש דור של צעירים משכילים בני המעמד הבינוני שהשתמשו גם בטכנולוגיה הדיגיטלית אך גם ביידע ולימוד על מאבקים פוליטיים כדי להצליח להדיח את שלטונו של מובראק. מדובר במהנדס בן 30 בשם אחמד מאהר, שהקים תנועת מחאה בשם "תנועת ה- 6 באפריל", ועוד תנועה פוליטית בשם קפייה (מספיק) ב- 2005.

רק ב- 2008 הבינו תומכי התנועה את הפוטנציאל של האינטרנט והקימו את דף של התנועה בפייסבוק. אבל התשתית כבר הייתה קיימת – היו ססמאות והוחלט לנהל מאבק לא אלים, השקיעו הרבה מחשבה ותכנון. הייתה לבני הדור המשכיל הזה גישה לחומרים המתאימים ויכולת לעבד אותם.

 צעירים משכילים: בעד מאבק לא אלים

לא כל ציוץ בכיכר המקוונת משפיע. הדור הסוציולוגי שמנהיגו הוא אחמד מאהר עשו עבודה רחבת היקף של סיקור מאבקים אופוזיציוניים במדינות שונות' פיתחו מסגרת חשיבה מושכלת וקבעו מפורשות שיש לנהל מאבק לא אלים. מאבקים בלתי אלימים תוארו על ידי הוגה דעות ידוע, ג'ין שארפ, כדרך הטובה ביותר להגיע לנצחון. דווקא במדינות משטרה יש לאמץ את השיטה משום שכאשר המפגינים אינם עושים שימוש באלימות אין למשטרה מה לדכא.

לוגו, מותג וסיסמאות קליטות – גם בכיכר המקוונת

 מרכיב נוסף שהינו חיוני כדי שמחאה תצליח – גם בעידן הדיגיטלי – הוא לוגו. לתנועה הסרבית "אוטפור" שהפילה את מילושביץ', וקמה על בסיס ההגות של ג'ין שארפ היה לוגו. הצעירים במצרים המשתייכים לתנועת ה-6 באפריל עיצבו לוגו בדמות אגרוף לבן-אדום המזכיר את הלוגו הסובייטי. בכך הראו גם הזדהות עם מניעי ההתקוממות נגד מילושביץ'. המנהיגים שאפו להצלחה על בסיס הכנה מושכלת ולכן יצאו לסרביה שם נפגשו בעמיתים ודנו בהתקדמות המאבק במצרים.

המותג הוא מרכיב נוסף חיוני להצלחת מחאה ובמצרים קשור הדבר לאיש שיווק לשעבר בגוגל, וואל גונים, שייעץ למנהיגי תנועת המחאה המצרית ליצור מותג.

לשם כך יזם והקים קבוצת פייסבוק בשם "כולנו חאלד סאעיד", על שם צעיר מצרי  שהוכה למוות על ידי שוטרים ברחובות קהיר. כאיש שיווק וכפי שכל סוציולוג של מחאות יודע, מותג הוא מתכון בדוק לגיוס תומכים. שימוש במותג גורם להגברת ההזדהות עם אירוע שהופך להיות האירוע המכונן של התנועה. במצרים שימשה דמותו של חאלד סאעיד את מנהיגי התנועה ככלי מחנך המקנה ערכים דמוקרטיים. גונים מילא את האתר בקטעי וידיאו ומאמרי עיתונות – כולם עוסקים באלימות המשטרה. הוא גם הקפיד לצטט יום-יום בדף הפייסבוק של התנועה סיסמאות פשוטות וקליטות, לדוגמה: "זו המדינה שלנו", "אנשי הממשל עובדים עבורנו לא להיפך", "יש לנו זכויות".

מאמציו הופנו גם נגד המדיה הרשמיים  כדי  שיהיה להם ברור שהדווחים שם מעוותים. הוא קיווה שהתומכים יפנימו זאת ותוך כדי כך יתחזק אמונם בתנועת המחאה.

חברה אזרחית

 אחת התוצאות של הקמת דף הפייסבוק של תנועת המרי במצרים הייתה ללמד את התומכים בה פרק בהשתתפות אזרחית בענייני הציבור. הבעת דעה והתבטאות בכלל אינן בגדר דבר המובן מאליו במצרים ובטוניס וגם לא בירדן, סוריה, תימן או לוב. העם אינו גדל על ערכים כמו חופש הביטוי. התומכים בתנועת המחאה למדו באמצעות הכתיבה בפייסבוק איך מתנהגת חברה אזרחית.

 הדרך אל ליבם ותודעתם של ההמונים שאינם מחוברים לרשת

 גם שלב זה חייב להתרחש לפני שהמחאה פורצת ולבסוף מצליחה. גם כאשר מצייצים בכיכר המקוונת עדיין ישנם רבים שאינם מחוברים לרשת ולכן לא חונכו ולא היו נגישים לחומרי הגיבוש שהציעו המנהיגים בדף הפייסבוק. במצרים יש מסה של בני אדם שאפשר היה לגייס באמצעות פנייה אישית. וגייסו אותם. ביום שפרצה המחאה ברחובות קהיר ובכיכר תחריר, הצעירים המשכילים חלפו ברחובות העיר ופקדו כל מקום ובית שבו נמצא ריכוז של השכבות החלשות. הם פשוט התסיסו אותם במסרים כמו – "ראו מה אתם אוכלים (שעועית) ומה הם אוכלים (בשר)".

 לבסוף צעדו כולם יחד לכיכר תחריר וצעקו "העם מבקש להפיל את השלטון הקיים". כשזה קרה הבין אחמד מאהר שהמחאה תשיג את מטרותיה. כל זה התרחש, אגב, בשעה שההערכות בוושינגטון וגם בישראל מנבאות רק 20% הצלחה להתקוממות העממית!!

 "ציוץ בכיכר המקוונת" היא כותרת מאוד נכונה לעידן העכשווי אך אינה תנאי מספיק לקיום מחאה מוצלחת.

 אני מקווה שהדיון בסוגייה "הציוץ בכיכר המקוונת וסיכוייה של תפנית חברתית ופוליטית", יעמיק וירחיב את היריעה לגבי האלף-בית של מחאה מתוכננת . אין לוותר על מספר תנאים מוקדמים כמו חוויה קשה משותפת, הבנת המטרות, יצירת לוגו, מותג, בחירת הדרך הטובה והמתאימה ביותר, חינוך לחברה אזרחית סיסמאות קליטות, שלהוב הרחוב שאין לו חיבור לאינטרנט באמצעות מסרים העוברים מפה לאוזן ולא דרך ציוצים, וכל מה שמערך שיווקי נכון צריך לעשות כדי למכור את הסחורה.