תגית: מצרים

גם במצרים הצעירים מתרחקים ממורשת מלחמת אוקטובר 73'- בהבדל קטן אחד

בעליו של ערוץ יוטיוב מצרי יצא לאחרונה לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם מה ידוע להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם בקושי ידעו פרט כלשהו, מלבד השנאה היוקדת שמצרים רחשה כלפי שכניה היהודים. גם בישראל, אלמלא מבחני הבגרות והחובה להבחן בכל הקשור למלחמות ישראל, הדור הצעיר היה מעדיף להתרחק ממורשת מלחמת 73' ומהאיבה ההיסטורית בין שני העמים.

באדיבות אתר סימניה

במצרים ובישראל, הדור הצעיר הוא גורם מפתח בשימור ו/או דחיקת מורשת מלחמת אוקטובר 73'. אולם בינתיים, הדור הצעיר במצרים הוא מחנה מזערי באפיזודה של התרחקות ממורשת מלחמת אוקטובר, ושאיפה לנורמליזציה כלל אזורית. ואילו בישראל השתנה ההרכב הדמוגרפי בעשורים האחרונים עד כדי כך שרבים ממילא אינם מכירים את מלחמת יום הכיפורים, ואינם מתעניינים במורשתה.

עוד בימי שלטונו של מובארק היה נהוג להאדיר את חודש אוקטובר, להזכיר ולהנציח את "הניצחון" במלחמת הרמדאן, כפי שכינו את מלחמת  73 במצרים. המדיה נהגה לציין בחודש זה את הניצחון ההיסטורי נגד ישראל ולנצל את האירוע כאמצעי להפצת דעות לאומניות בקרב הציבור. גם סרטי הקולנוע בתקופתו הבליטו את הניצחון בזיכרון הקולקטיבי המצרי. במצרים לא מכחישים שהלגיטימציה של מובארק במהלך שלושה עשורי שלטונו נשענה על הניצחון, מעצם העובדה שבמלחמת 73 מובארק שירת כמפקד חיל האוויר.

נימה זו נתונה בתהליך של שינוי מאז שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון (2018). בנאום השנתי שנשא ביום השנה למלחמה, ה -6 באוקטובר 2020, הנשיא סיסי אמנם לא הזכיר מפורשות את ישראל, אבל הדגיש את המשמעות ההיסטורית של המלחמה: היא השיבה לצבא מצרים את כבודו ועודדה את הציבור המצרי להביט קדימה בתקווה. גם כלי התקשורת שבבעלות המדינה נמנעו מלכנות את ישראל כ"אויב". הם הסתפקו בכך שהדגישו את חשיבות הניצחון במלחמה נגד "היריב הישראלי". לדוגמה, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי המצרי הרשמי עודד את הציבור להפיק לקחים מהמלחמה ולהיאבק בטרור. קולות שונים מאלו היו גם היו. לדוגמה, דובר הצבא המצרי, הקולונל טאמר אל-ריפאי פרסם סרט תיעודי שהציג את ישראל כאויב שהותקף על ידי הצי המצרי. אמצעי תקשורת פרטיים התנהלו באופן דומה והציגו את ישראל כ"אוייב". לדוגמה, אחמד מוסה מתחנת הטלוויזיה סאדה אל-בלד אירח באולפן חייל קרב מצרי ותיק. השיחה עסקה במלחמת אוקטובר והבליטה את העובדה שהחייל הרג חיילים ישראלים. בנוסף, במהלך השידור פנה מגיש התוכנית לראש הממשלה נתניהו, הציג בפניו מכנסיים מוכתמים בדם של הרוג ישראלי, והציע לו אותם כמזכרת. גם אוניברסיטת אל-אזהר הצטרפה למגמה זו. היא ארגנה תערוכה לחוג של סטודנטים להנדסה, שנועדה לייצר מומנטום בהעברת המורשת של מלחמת אוקטובר 73' מדור לדור. השתתפו בה עשרות סטודנטים ופרופסורים, והוצגו בה פרטים רלבנטיים ממלחמת אוקטובר. נשיא האוניברסיטה, ד"ר מוחמד אל-מרסאווי, שיבח יוזמה זו ותיאר אותה כ"אמצעי להשראה" לסטודנטים שלא חוו את המלחמה, ו/או אלו שעדיין לא נולדו אז.

נימה שונה עלתה מערוץ יו טיוב פרטי. בעליו של הערוץ יצא לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם עובדות בסיסיות שידועות להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם התקשו לספר לו משהו על המלחמה, פרט לשנאה היוקדת שרחשה מצרים כלפי שכניה היהודים. אבל בכך לא די. במצרים, החשיבות המתמשכת של מלחמת אוקטובר בזיכרון המוסדי והתפקיד המרכזי שהיא עדיין ממלאת במרחב הציבורי, מצביעים על כך שבעתיד הקרוב מצרים אינה צפויה ללכת בעקבות מגמת הנורמליזציה החלוצית בין ישראל ומדינות המפרץ. מחנה האנטי-נורמליזציה במצרים – המתודלק על ידי פקידי הממשל המצרי ו/או אינטלקטואלים – נותר על כנו, לעומת מחנה קטן השואף לנורמליזציה. זאת על אף שמורשת מלחמת אוקטובר חדלה להיות רלבנטית בכל הקשור לנשיא סיסי שכן, הוא לא השתתף באף אחת ממלחמות מצרים.

מנגד – המסרים של ממשלת ישראל בהקשר למלחמת יום הכיפורים מתמקדים בכל שנה בסיפורי גבורה, קרבות, ותפקוד החילות במהלך המלחמה. מלבד המסרים הללו, שרובם מתפרסמים סביב יום הכיפורים, בולטת בישראל תופעה גורפת של התרחקות ממלחמה זו ולקחיה. כידוע, הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים שימשו זמן רב כעוגן פוליטי לעמדות בעד ונגד מדיניות זו או אחרת בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי. עם זאת, מאז שנות התשעים הם בתהליך של נסיגה טוטלית מהזיכרון הציבורי. אלו כבר אינם מהווים גורם מרכזי בפוליטיקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.  

קרוב לוודאי שהמניע הכלכלי הפך לגורם מרכזי בתודעה הציבורית בישראל, כחלק ממגמה כלל עולמית, והוא מתדלק תהליכי נורמליזציה עם מי שנחשבו בעבר כ"אויבי ישראל". היות וכך, או בזכות זאת, ישראל צועדת לכיוון של כינון יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם מדינות אלו.

להשלמת התמונה: סמדר פרי, "בין סאדאת לא-סיסי" וואינט 6 אוקטובר 2021

במקום עימות טלוויזיוני

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום

  • * * *

במקום עימות בחירות טלוויזיוני נתניהו הגיע באופן מפתיע לאולפן חדשות 13 והתבקש על ידי העיתונאים קרן מרציאנו ועמית סגל למסור פרטים על המניות שרכש בעת שהיה יו"ר האופוזיציה ומכר כשכבר היה ראש ממשלה. כך יצא שנתניהו, שהתנגד לעימות טלוויזיוני מול בני גנץ, הגיע לאולפן החדשות בלי הכנה מוקדמת, נכנס לפרטי עסקת הצוללות (תיק 3000) ויצא מופסד:

לא החזקתי במניות של צוללות ולא של פלדה ולא של אלקטרודות שמייצרות את הפלדה כשהייתי חבר בממשלה", נתניהו לא הסתפק בכך. הוא המשיך והסביר מדוע לא שיתף את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל דאז בשיקולי מכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, "מדובר בסוד מדינה ומכיוון שכך שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות [ואישור מכירתן למצרים] … במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים.

נתניהו המוקפד והמקפיד על כל מילה שיוצאת מפיו, נפל הפעם באותו פח שטמן לבכירי כחול לבן כשהמשיך ותקף בחזרה את בכירי כחול לבן: "מה שקורה כאן זה דבר נורא, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי רוצים להכריח אותי לחשוף סודות מדינה ולסכן את ביטחון המדינה. הם עושים דבר שלא ייעשה. אני לא יכול לחשוף את הדברים האלה. מי שצריך לדעת יודע".

"כחול לבן הצליחה לקבוע את סדר היום, בפעם הראשונה במערכת הבחירות הנוכחית",  כך הודיע הפרשן, עמית סגל, לאחר הופעתו הפתאומית של נתניהו באולפן חדשות 12.

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום. מחיר הפזיזות ברור: העובדה שהרמטכ"ל דאז, בני גנץ, ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון מודרו מסוד העניינים תהפוך לפרשה שתככב בראש סדר היום מעתה ועד מועד הבחירות. זאת בניצוחם של ראשי מפלגת כחול-לבן.

כידוע, מי שקובע את סדר היום של הבחירות לכנסת, משול למי שבועט ראשון בכדור, זה שמוביל את המשחק. תזכורת: בעימות הטלוויזיוני ערב בחירות שנת 96', נתניהו קבע את סדר היום כאשר הציג שתי טענות קצרות וברורות : "פרס יחלק את ירושלים"; "הציבור פוחד לעלות על אוטובוסים מתפוצצים" – אלו היו שתי כותרות שהובילו לנצחונו של נתניהו ולכהונתו כראש ממשלת ישראל.

מסתבר שלעולם לא מאוחר מדי. הבה נודה בדבר אחד: עד עתה מסע התעמולה של כחול לבן היה די צונן ופַּרְוֶה (ביידיש: פאַרעווע). אבל בסוף השבוע האחרון התהפכה הקערה על פיה. בכירי כחול לבן העלו לסדר היום את סוגיית הצוללות הגרמניות שנמכרו למצרים בהסכמת נתניהו, והבליטו את העובדה שההחלטה התקבלה על ידי נתניהו בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל מודרו ממהלך מדיני-ביטחוני חשוב זה. ובמוצאי שבת, באולפן חדשות 12 נתניהו נאלץ להגיב לטענות שהוצגו לתקשורת יום קודם לכן, על ידי ראשי כחול לבן.  תגובתו של נתניהו הייתה הכרחית, אך בוודאי לא סיפקה לו את הסחורה ולא איפשרה לו לאחוז שוב במושכות של השיח הציבורי ולתזמר את סדר היום בזמן שעוד נותר עד מועד הבחירות הכלליות.

פתגם אנגלי עתיק אומר: "פזיזות היא בזבוז" (Haste makes waste) ויש לו מקבילה בעברית: "החיפזון מהשטן". במקרה דנן, נתניהו שילם בעד הפזיזות בהגעתו במפתיע ובלי הכנה לאולפן חדשות 12. הוא הפסיד את הדבר החשוב ביותר במסע בחירות לכנסת: "קביעת סדר היום."

עימות טלוויזיוני כנראה לא יתקיים בין נתניהו לבין גנץ. אבל במקום עימות, הליכוד בעיקר ייגרר מעתה, בעל כורחו, לשיח שבו מנהיגם יידרש לסוגיית הצוללות ולהסברים משכנעים בדבר פרטיה. הוא יהיה חייב בכך מול הציבור, הן מן הימין והן מהשמאל. הציבור ירצה להשתכנע בנחיצות ההדרה של גורמים בכירים במערכת הביטחון מתהליך קבלת ההחלטות באשר למכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, בעת שנתניהו היה ראש הממשלה.

מקורות:

וואלה; מעריב אונליין

"ציוץ בכיכר המקוונת" והתקוממות עממית

אומרים שכאשר ההמון משתף פעולה, אין מי שיוכל לו ובמיוחד בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות, הטוויטר ווהצ'ט.

אמת. המחאה בעידן האינטרנט והצלחתה בטוניס ובמצרים הם סוגייה שמעסיקה לא רק את התקשורת. ההפיכה במצרים והסתלקותו/סילוקו של הנשיא חוסני מובארכ מהשלטון עוררו את הסקרנים שבינינו – החוקרים את התופעה – והם שאלו עצמם מה חלקו של האינטרנט בהתרחשויות אלו. אין פלא שבסדרת המפגשים שיתקיימו בימים אלו בחולון – "Print Screen – מפגשים של קולנוע ורשת", המארגנים הקצו פאנל דיון או רב-שיח שיעסוק בעוצמתו של ההמון בעידן השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית: "שלט בכיכר העיר או ציוץ בכיכר המקוונת: תפניות חברתיות ופוליטיות בעידן הווריטואלי".

היום כולנו חכמים יותר ועדיין נחוץ ללבן וללמוד את הנושא, ולחשוב מה בדיוק קרה במצרים ובטוניס ואיך ובאיזו מידה יכולה מחאה להצליח בעידן הדיגיטלי. מהו חלקה של הטכנולוגיה והאם הסמל המסורתי של "כיכר העיר" עבר לכיכר המקוונת.

בזמן שהמחאה במצרים הייתה עדיין באיבה, רשמתי לעצמי מספר הערות וראשי פרקים כשאני מסתמכת גם על היידע שצברתי על קבוצות מחאה ועל ההיבטים החברתיים של השימוש בטכנולוגיה ובתקשורת וירטואלית. כך שלקראת הדיון ביום העיון המתקיים בחולון עלה בדעתי לשכתב את הדברים המשורבטים ולפרסם כאן. התזמון של הקמת קבוצה בפייסבוק הקוראת לאינתיפאדה שלישית גם הוא מחייב זאת.

מחאה הינה תהליך. כדי שתתרחש תפנית כלשהי במישור החברתי או הפוליטי דרושים מספר מרכיבים ושלבים מקדמיים, וזאת עוד לפני שלב הנפת השלט בכיכר העיר או שליחת ציוץ לכיכר המקוונת.

 דור סוציולוגי שונה

סוציולוגים המתמחים בתנועות מחאה תולים לעתים את הצלחתה בפועלו של "דור סוציולוגי".

ציבור או חלק ממנו, המגבש לעצמו "אני מאמין" שונה מזה של הדור הקודם לו.

בדרך כלל המונח "דור סוציולוגי" מצביע על קיומו של פלח משמעותי מתוך ציבור שעבר חוויה קולקטיבית בשלב יחסית מוקדם בחייו. גם בהקשר הישראלי התגבשו דורות סוציולוגיים שלאו דווקא חופפים גיל ביולוגי ספציפי. לדוגמה, דור החלוצים, דור תש"ח, דור מלחמת יום-כיפור.

אילו היה האינטרנט פעיל בשנות ה-70, המחאה של אשכנזי הייתה מצליחה לגייס תומכים במהירות רבה יותר, ואלו היו גובים את מחיר המחדל מהאשמים הרבה לפני  שוועדת אגרנט אמרה את שלה.

אך לא תמיד זה כך. תנועת המחאה שקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה לא הצליחה לשנות במאומה את המציאות החברתית והפוליטית. לפיכך אינני ממהרת לקבוע ש"שלט בכיכר העיר" או "ציוץ בכיכר המקוונת" מסוגלים תמיד ליצור גלים בים שקט של אנשים שממהרים איש איש לדרכו ומשאירים לאחרים לגמור את החשבון עם השלטון.

לעומת זאת, במצרים צמח והתגבש דור של צעירים משכילים בני המעמד הבינוני שהשתמשו גם בטכנולוגיה הדיגיטלית, אך גם ביידע ולימוד על מאבקים פוליטיים כדי להצליח להדיח את שלטונו של מובארכ. אחד מהם, מהנדס בן 30 בשם אחמד מאהר, הקים תנועת מחאה בשם "תנועת ה- 6 באפריל", ותנועה פוליטית בשם קפייה (מספיק) ב- 2005.

רק ב- 2008 הבינו תומכי התנועה את הפוטנציאל של האינטרנט והקימו את דף של התנועה בפייסבוק. אבל התשתית כבר הייתה קיימת – היו ססמאות והוחלט לנהל מאבק לא אלים. הם השקיעו הרבה מחשבה ותכנון. לבני הדור הצעיר והמשכיל הזה הייתה גישה לחומרים המתאימים ויכולת לעבד אותם.

 צעירים משכילים: בעד מאבק לא אלים

לא כל ציוץ בכיכר המקוונת משפיע. הדור הסוציולוגי שמנהיגו הוא אחמד מאהר עשו עבודה רחבת היקף של סיקור מאבקים אופוזיציוניים במדינות שונות, הם גם פיתחו מסגרת חשיבה מושכלת וקבעו מפורשות שיש לנהל מאבק לא אלים. מאבקים לא-אלימים תוארו על ידי הוגה דעות ידוע, ג'ין שארפ, כדרך הטובה ביותר להגיע לנצחון. דווקא במדינות משטרה יש לאמץ את השיטה משום שכאשר המפגינים אינם עושים שימוש באלימות אין למשטרה מה לדכא.

לוגו, מותג וסיסמאות קליטות – גם בכיכר המקוונת

מרכיב נוסף שהינו חיוני כדי שמחאה תצליח – גם בעידן הדיגיטלי – הוא לוגו. לתנועה הסרבית "אוטפור" שהפילה את מילושביץ', וקמה על בסיס ההגות של ג'ין שארפ היה לוגו. הצעירים במצרים המשתייכים לתנועת ה-6 באפריל, עיצבו לוגו בדמות אגרוף לבן-אדום המזכיר את הלוגו הסובייטי. בכך הראו גם הזדהות עם מניעי ההתקוממות נגד מילושביץ'. המנהיגים שאפו להצלחה על בסיס הכנה מושכלת ולכן יצאו לסרביה שם נפגשו בעמיתים ודנו בהתקדמות המאבק במצרים.

מותג הוא מרכיב נוסף חיוני להצלחת מחאה. ובמצרים קשור הדבר לאיש שיווק לשעבר בגוגל, וואל גונים, שייעץ למנהיגי תנועת המחאה המצרית ליצור מותג. לשם כך הוא יזם והקים קבוצת פייסבוק בשם "כולנו חאלד סאעיד", על שם צעיר מצרי שהוכה למוות על ידי שוטרים ברחובות קהיר. כאיש שיווק וכפי שכל סוציולוג של מחאות יודע, מותג הוא מתכון בדוק לגיוס תומכים. שימוש במותג גורם להגברת ההזדהות עם אירוע שהופך להיות האירוע המכונן של התנועה. במצרים שימשה דמותו של חאלד סאעיד את מנהיגי התנועה ככלי מחנך המקנה ערכים דמוקרטיים. גונים מילא את האתר בקטעי וידיאו ומאמרי עיתונות – כולם עוסקים באלימות המשטרה. הוא גם הקפיד לצטט יום-יום בדף הפייסבוק של התנועה סיסמאות פשוטות וקליטות, לדוגמה: "זו המדינה שלנו", "אנשי הממשל עובדים עבורנו לא להיפך", "יש לנו זכויות".

מאמציו הופנו גם נגד המדיה הרשמיים  כדי  שיהיה להם ברור שהדווחים שם מעוותים. הוא קיווה שהתומכים יפנימו זאת ותוך כדי כך יתחזק אמונם בתנועת המחאה.

חברה אזרחית

אחת התוצאות של הקמת דף הפייסבוק של תנועת המרי במצרים הייתה ללמד את התומכים בה פרק בהשתתפות אזרחית בענייני הציבור. הבעת דעה והתבטאות בכלל אינן בגדר דבר המובן מאליו במצרים ובטוניס וגם לא בירדן, סוריה, תימן או לוב. העם אינו גדל על ערכים כמו חופש הביטוי. התומכים בתנועת המחאה למדו באמצעות הכתיבה בפייסבוק איך מתנהגת חברה אזרחית.

 הדרך אל ליבם ותודעתם של ההמונים שאינם מחוברים לרשת

גם שלב זה חייב להתרחש לפני שהמחאה פורצת ולבסוף מצליחה. גם כאשר מצייצים בכיכר המקוונת עדיין ישנם רבים שאינם מחוברים לרשת ולכן לא חונכו ולא היו נגישים לחומרי הגיבוש שהציעו המנהיגים בדף הפייסבוק. במצרים יש מסה של בני אדם שאפשר היה לגייס באמצעות פנייה אישית. וגייסו אותם. ביום שפרצה המחאה ברחובות קהיר ובכיכר תחריר, הצעירים המשכילים חלפו ברחובות העיר ופקדו כל מקום ובית שבו נמצא ריכוז של השכבות החלשות. הם פשוט התסיסו אותם במסרים כמו – "ראו מה אתם אוכלים (שעועית) ומה הם אוכלים (בשר)".

לבסוף צעדו כולם יחד לכיכר תחריר וצעקו "העם מבקש להפיל את השלטון הקיים". כשזה קרה הבין אחמד מאהר שהמחאה תשיג את מטרותיה. כל זה התרחש, אגב, בשעה שההערכות בוושינגטון וגם בישראל מנבאות רק 20% הצלחה להתקוממות העממית!!

"ציוץ בכיכר המקוונת" היא כותרת מאוד נכונה לעידן העכשווי אך אינה תנאי מספיק לקיום מחאה מוצלחת.

אני מקווה שהדיון בסוגייה "הציוץ בכיכר המקוונת וסיכוייה של תפנית חברתית ופוליטית", יעמיק וירחיב את היריעה לגבי האלף-בית של מחאה מתוכננת. אין לוותר על מספר תנאים מוקדמים כמו חוויה קשה משותפת, הבנת המטרות, יצירת לוגו, מותג, בחירת הדרך הטובה והמתאימה ביותר, חינוך לחברה אזרחית סיסמאות קליטות, שלהוב הרחוב שאין לו חיבור לאינטרנט באמצעות מסרים העוברים מפה לאוזן ולא דרך ציוצים, וכל מה שמערך שיווקי נכון צריך לעשות כדי למכור את הסחורה.