תגית: מעוזים

המלחמה בפרספקטיבה של למעלה מארבעים שנה

"טירוף", "נלחמים", "נהרגים" – אלו המילים שפרצו החוצה מפי לוחמים בני דור המדינה שאיישו את מעוז "פורקן" – יום שני למלחמה (7.10.1973)

כל כך הרבה מוות, ייאוש, שבר ערכי, תחושת הפקרה ופרספקטיבה של למעלה מ- 40 שנה ממלחמת יום הכיפורים, מאפשרים לשרטט שש תגובות התמודדות אופייניות של בני דור המדינה ביום שאחרי המלחמה. יש בהן תגובות קרובות יותר בזמן למלחמה, יש מאוחרות יותר, ויש שהגיבו ביותר מאופן אחד, אך כולן מופיעות בים החומרים שבני הדור הניחו לפתחנו. כמה מן הכותרות לתגובות הללו אינן מדוייקות ומזוקקות, ובכל זאת, שש התגובות היו:

משבר זהות, מחאה, "ירידה", כתיבה ספרותית, הלם, נישואים והורות

המעוזים של צה"ל באזור תעלת סואץ היו הראשונים לספוג את האש במלחמת יום הכיפורים. ששה עשר לוחמים יושבים במעוז "פורקן" על קו המים של תעלת סואץ, ומתצפתים לעבר העיר איסמעיליה, שנמצאת רק 100 מטרים מהם. דממת האלחוט שמלווה כל בית יהודי במדינת ישראל באותו יום, משתדלת ללוות גם אותם.

אבי יפה, לוחם במילואים בגדוד 68 של חטיבת החי"ר 'ירושלים', ומומחה לסאונד באזרחות, יודע שתמיד כדאי להקליט, רק ל"יתר ביטחון". השקט הקדוש של יום הכיפורים מופר לפתע על ידי קולות של מנועי טנקים. מכשיר ההקלטה של אבי ממשיך להקליט וקולות פיצוצים עזים ובלתי פוסקים ממשיכים לחנוק את שני המיקרופונים, שעדיין מוצבים מחוץ למעוז.

"זה עלינו! העניין מתחיל!", נשמע קולו של אבי שצועק במערכת הכריזה של המוצב.

השעה היא 13:55, יום שבת, אמצע יום הכיפורים, והמצרים החלו לתקוף.

תותחים כבדים, מרגמות, ומטוסי קרב פותחים בירי, כשבמקביל כוחות קומנדו, חי"ר ושריון עוברים את התעלה ומתקרבים לעבר המעוזים.

ההקלטות מאותה מלחמה הפכו לנכס היסטורי נדיר.

יום ראשון 7.10.1973 שעות הלילה – המצרים כבר כאן

אבי: "אינעל דינק כל המלחמה הזאת, מי המציא אותה?"

הדוקטור: "טירוף, נלחמים, נהרגים".

אבי: "אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה, תמיד היה מצב שהאויב היה קילומטר ממני, 200 מטר ממני, אפס ממני, אבל מכל הכיוונים?"

אתוס אנטי-מלחמתי

הרגעים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים חלחלו אט-אט ונצרבו בתודעת חיילי המעוזים הצעירים.

שנה אחרי המלחמה הם נצרבו גם על גבי אנדרטות. מה שסימן את תחילתו של אתוס אנטי-מלחמתי.

ההלם והטראומה עדיין מלווים רבים מהלוחמים, בני דור המדינה, אלו שהשתתפו בקרבות בגזרה הדרומית והן בגזרה הצפונית של ישראל. להלן אזכור קטע מתוך, "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" מאת ד"ר תרצה הכטר (2014), בתוך הספר, "ילדים בסדר גמור", מאת פרופ' חנה יבלונקה (2018). יבלונקה שילבה קטע מתוך עבודתה של הכטר בפרק שעוסק במלחמת יום הכיפורים, ובו תגובות לוחמים בני דור המדינה המתמודדים עם אירועי המלחמה. הלוחמים שראו את חבריהם נטבחים לעיניהם באין מושיע וזעקו קריאות לעזרה אל תוך מכשירי הקשר בלי שקיבלו סיוע מיידית.

את שלושת הימים הראשונים במלחמה הם לא ישכחו. וכך כותבת יבלונקה (עמ' 341-346):

"תרצה הכטר מצאה כי מאז 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, בוטאה מחאה אנטי-מלחמתית בתחומים שונים של האמנות, אך לא היה לכך ביטוי באנדרטאות. ההסבר שנתנה לכך הוא כי קריאת תיגר נגד מלחמה נתפסה כמנוגדת ליעדן החינוכי המקורי של האנדרטאות – טיפוחו של אתוס ההתגייסות והגבורה. מרבית האנדרטאות לנופלי יום הכיפורים צעדו אף הן בתלם הזה ודיבררו את הערכים הקולקטיביים הממלכתיים.

עם זאת, ממש בסמוך למלחמת יום הכיפורים, עוד בשנות ה- 70, קם דור צעיר יותר של אמנים שיצא חוצץ כנגד העקידה הנצחית והטיל ספק בצדקת הדרך. כמה וכמה אנדרטאות שצצו בעקבות המלחמה הכילו התרסה קשה ובוטה כנגדה.

אחת מהן הייתה זו של אריק אופיר, איש גדוד 68 של חטיבת ירושלים, שאינו בן הדור. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים מיהר אופיר לשוב מלונדון והצטרף לשארית הגדוד שהתארגן מחדש בתעלה. חיילי הגדוד החליטו לפעול להנצחת חבריהם הנופלים והטילו על אופיר האמן לעצב חפץ אישי שיוענק ללוחמים ולבני משפחות החללים, בהם מבני דור המדינה. אריק אופיר החל ללמוד את הנושא, נפגש עם הלוחמים ובהמשך גם עם פדויי השבי לשיחות אינטימיות שהוקלטו. אופיר גם האזין להקלטותיו של אבי יפה. השנה היתה 1974 ואופיר יצר הנצחה שהיתה שונה מכל מה שקדם לה. הוא בנה קובייה שעל ארבע פאותיה הועתקו ציטוטים נבחרים מתוך ההקלטות שלו ושל יפה. נלוו להם שרבוטים מאולתרים שצוירו במהלך השיחות. הקובייה התקבלה בהתרגשות גדולה על ידי הלוחמים ובני משפחה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את סיפור גדוד 68 למרחב הציבורי, וכיעד נבחר יער השלום בירושלים. בפאה העליונה נכתבה הקדשה: "לחיילי גדוד 68 אשר עמדו בגבורה בפרץ מול נחשולי ענק בתעלת סואץ, יום הכיפורים תשל"ד". הכתובות על האנדרטה, שכאילו נכתבו בכתב ידו, היו:

"ינעל דינאק כל המלחמה הזו מי המציא אותה", "טירוף", "נלחמים ונהרגים". כל הציטוטים אותנטיים.

ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, שעסק במחקריו בפולחן החייל המת בגרמניה, צוטט כמי שאמר שמעולם לא ראה כתובת כזו בארץ אחרת, והסיק ממנה כי אנדרטאות המלחמה בישראל משדרות הרבה יותר שלום מאשר בכל מקום אחר שהוא מכיר. שנים אחדות בלבד אחרי המלחמה, בסמוך למבצע אנטבה, אכן השתנתה מגמת ההנצחה ועל האנדרטאות בוטאה כמוטיב מרכזי הכמיהה לשלום.

ימים ספורים לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקף קיבל ארנון לפיד, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, חופשה בת 24 שעות. ארנון, שחזר למלחמה מארצות הברית בה הספיק לשהות רק זמן קצר ועמד להתחיל את לימודיו, חש כי נשמתו רותחת. התוצאה הייתה מאמר קצר שפרץ כאש לאווירה הקודרת של חורף 1973 וכותרתו: "הזמנה לבכי".

השורות המשמעותיות ביותר במאמרו מבכות את בני הדור החיים ב"ארץ אוכלת יושביה",

"נבכה על השכולים החדשים.. ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו  ראויים לרחמים, דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. אך כמה שנבכה, בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב. בכי גדול. בכי פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיאנוס."

זה המניפסט האולטימטיבי לתחושת בני הדור – דורו של לפיד – דור ילדי המדינה, שכל סביבתם התרוקנה. שמדינתם, ביתם, זהותם – רוסקו. במידה מסוימת היה זה בכי של ייאוש עם מידה של חוסר אונים. מרבית החיילים שהגיבו לרשימה חשו, זה לראשונה מאז השישה באוקטובר, שמישהו כתב דברי אמת. "רק מי שהיה כאן, אז, יודע כמה הייתה הרגשת הבכי דומיננטית" כתב לארנון חייל מג'בל עתקה. רוביק רוזנטל שהגיב ל"הזמנה לבכי" ניסח זאת כך – "עת לבכות: גם אני בעד ארצנו – אבל לא טוב למות".

ההד של הרשימה היה כה גדול עד שחנה זמר, העורכת המיתולוגית של "דבר", החליטה לפרסמה בשלישית בעיתונה, שהיה למעשה הביטאון של מפלגת השלטון. בראש הגיליון כתבה זמר, בעצמה ניצולת שואה מסלובקיה, רשימה משלה בנושא. בין שאר דבריה היא כתבה את המשפט הבא: "דבריך נראים לי לא כהזמנה לבכי אלא כהזמנה ליללה. אולי באמת אסור לי לבוא בטענות אליך, שהגורל חסך ממך את החישול שנפל בחלקי."

ספרות שראתה אור בשנות האלפיים ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים. לדוגמה הספר, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), מאת מיכאל אחי-עמוס (הרשקוביץ), עדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), מאת מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שניהם מציגים עמדה אנטי-מלחמתית. גם בני הדור שלא גויס אז, אבל נחשף לטראומה של המלחמה טענו שהספרים הללו הם אנטי-מלחמתיים. שכן מי שקורא בהם "לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד".

גם התיאטרון מהדהד נימה זאת בדיוק. בין הדוגמאות לכך אפשר לציין את "בצהרי היום", "איסמעיליה", ו"עיר הנפט". בשלושתם ניכר כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה. גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום הכיפורים הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות". שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך.

תובנותיו של בני דור המדינה, ובמיוחד הלוחמים שביניהם, תרמו להתגבשותם כדור סוציולוגי מובחן. באמצעותן הם בידלו עצמם מהדור שלחם במלחמת תש"ח – דור תש"ח, מקימי המדינה. דברים אלו מומחשים היטב בפרודיה שחיבר דן אלמגור על שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף".

מחשבות מעמיקות שיבלונקה אינה מצליחה לתת להן תשובה.

בסיום פרק זה בספרה, יבלונקה מציינת שהמילים האותנטיות שנצרבו על גבי אנדרטאות, ואלו שקיבלו ביטוי בכתיבה ספרותית וב"הזמנה לבכי", ואחר-כך גם בתיאטרון ובספרות שפרסמו הלוחמים ביחס לקרב זה או אחר במלחמת יוה"כ, נגעו בליבת השאלה, שהייתה אף גדולה מן השאלה על "צדקת הדרך". יבלונקה מודה שקשה לנסח את הדברים באופן שיתעכלו בקלות, אך מבינה שצריך לעשות זאת. וכך היא כותבת (ע' 347): "האם כל העניין הזה של הציונות ומדינת ישראל היה שווה? האם הציונות אכן נועדה לפתור את בעיית היהודים, אותם אלו שלא היו רצויים בשום מקום אחר וביקשו טריטוריה שתאפשר להם לחיות עליה?"