ארכיון תג: מנחם בגין

פרובוקציה שחצתה קו אדום

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

האם הפרובוקציה שגדעון לוי מעורר בכתבתו "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11) תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

אני טוענת שהפרובוקציה של גדעון לוי בכתבתו, "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11), חצתה קו אדום. הוא מתחיל בכך שהוא מייחס לשמאל הציוני נָרָטיב (סִפֵּר): "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". וטוען שבעצם אין הדבר כך. עוד הוא מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין וטיפוח שנאה כלפי מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו. הקטע המטריד בטיעון זה היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידו במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה רוצה גדעון לוי להשיג כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני, וקורא לו  "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הנו למעשה תיאור מצב כפי שלוי עצמו רואה אותו. וכך היה עליו להציג זאת מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול.

לא זו בלבד שהוא מבקר את השמאל ו"תסביכיו",  מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי בכתבה זאת הינה להציג בפני הקורא פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמא לשני מחנות פוליטיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא נלך רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו בעבר הקרוב ובמחנה הפוליטי שאותו הם הובילו ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" תקף את הבדרן דודו טופז שקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה הוא האמין ומה היה הנרטיב שטיפח? הוא האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, כפי שאין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לבניית הזהויות הכל-כך מובחנות של הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבוריות המאמינה בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים עקביים.

 

 

שיגעון שררה

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ"

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים מתי לפרוש?

על השאלה הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה ומחלחלת למעלה ולעתים, ההיפך – הכל קורה למעלה, בצמרת ומחלחל משם למטה. כך זה בתיאוריה. ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים מההיסטוריה הקצרה שלנו.

חלק א'

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מלחמת 1973: בהידום התותחים

איך הגיבה על כך ראש הממשלה מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

הטלת האחריות על הדרג המבצעי בלבד על ידי ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה. מאיר הודיעה על התפטרותה מתפקידה ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת מערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב במחנה הימין. מנחם בגין הוא יוצא דופן במובן זה. הוא היה אדם משכמו ומעלה שעמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מהממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, בגין הופיע בפני חברי ממשלתו, במצב בריאות לקוי ביותר, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות לגבי הסיבה לכך הייתה שבגין פרש עקב ההסתבכות בלבנון, מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן.

דבר מזה לא דבק בראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו התפטרותם של האחראים לכשלים במלחמת לבנון, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הוא ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מכך שנתניהו עושה רבות למען המדינה. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה. עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי יוגש נגדו כתב אישום פלילי. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראש מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

 

והכור האטומי קרס נפל, איננו!

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול נגד הכור בעירק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור"

ב-27.2.12 ציינו עשרים שנה למותו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל – מנחם בגין. שמו קשור לאירועים היסטוריים כמו הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור האטומי אוסיראק בעירק ומלחמת לבנון (1982). הדאגה מפני פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן והשאלה האם לתקוף מטרות אסטרטגיות באיראן, הדהדה בתכנית מיוחדת ברשת ב' שהוקדשה לזכרו של בגין. דהיינו, מה היה אופי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל ערב הפצצת הכור הגרעיני אוסיראק ביולי 1981.

מגיש התכנית ברשת ב', יצחק נוי, התמקד בסוגיית קבלת ההחלטות של בגין וממשלתו, כשהוא מפנה שאלות למשתתפים בתוכנית, כולל: אמציה ברעם, שלמה נקדימון, יורם ארידור, עזריאל נבו ובר סימן טוב. כולם מומחים בתחומי יידע כמו קבלת החלטות, מערכת הביטחון, אמ"ן, וגם יודעי דבר מיד ראשונה, שהכירו את מנחם בגין ואף היה להם קשר ישיר עימו במהלך כהונתו כראש ממשלה (יוני 1977 עד ספטמבר 1983).

קבלת החלטות רציונלית: הפצצת הכור האטומי אוסיראק 1981

תהליך קבלת החלטות על הפצצת הכור הגרעיני באוסיראק נמשך מאז  שלהי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974) עד ביצוע ההפצצה האווירית על ידי צה"ל ביולי 1981. במובן מסויים, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 חששה ישראל מפני שיתוף הפעולה בין הסובייטים לעירקים שבסופו נחנך הכור האטומי בבגדד ב- 1968 (מתוך נקדימון, שלמה, תמוז בלהבות, ע' 49). תהליך קבלת ההחלטות התקדם בקצב מזורז בשנה שלאחר עלייתו של בגין לשלטון כראש ממשלה (1978). זרועות הביטחון ואמ"ן וגם שרי ממשלה וגורמי חוץ בדקו ושבו ובדקו את אפשרויות התקיפה לאורכן ולרחבן. בעיקרו היה זה תהליך קבלת החלטות רציונלי. בגין מינה ועדה חיצונית בראשותו של אהרון יריב, שכללה כמה מדעני גרעין שנקראה קבוצת "העידן החדש" שהתנגדה, אגב, להפצצה. אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתכנית והפציצו ביולי 1981, עם הסכמתה העקיפה של ארה"ב ובלי להיות תלויה בהסכמה זו – מזכיר המדינה הייג שלח שליח אישי והממשלה ניסחה נייר הסכמה עמו. כפי שאמר אחד המעורבים בה, היא צריכה להילמד בכל מוסד אקדמי.

ב- 1979 ביקש בגין לדעת מהי עמדת עירק כלפי ישראל. כך הובאו לידיעתו דברים מתוך נאומו של שליט עירק דאז, סדאם חוסיין:

"מטרתנו היא לכבוש את ירושלים, לאסור את היהודים בנחושתיים (ביטוי מעניין…) ולהוביל אותם חזרה לבבל…" – בגין נדהם.

המשתתפים בדיון בתכניתו של נוי, ציינו פעם אחר פעם שמנחם בגין קיבל החלטה "אחרי התלבטויות". יחד עם זאת אחד המומחים לקבלת החלטות ופתרון סכסוכים, בר סימן טוב ציין שהיה בקבלת החלטות זאת אלמנט חזק של אי רציונליות – ראש הממשלה, בגין, ראה את העולם מבעד לעדשת זוועות השואה. הוא כאב במיוחד את מותם של כמיליון הילדים היהודים שנרצחו בשואה הנאצית ונשבע שדבר כזה לעולם לא יישנה.

אי רציונליות בקבלת ההחלטות

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול בעיראק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור", שלפי פרופ' דניאל בר-טל זהו מצב נפשי של קבוצה בדרך כלל, הנעשית רדופת חרדות מפני אויבים האורבים לה בכל פינה ומחפשים הזדמנות לחסלה ולמחוק את זכרה מעל פני האדמה (דניאל בר-טל חקר את "מנטליות המצור הישראלית").

ליתר דיוק, דאגתו העיקרית של מנחם בגין – וזו ייחודיותו בהשוואה לפוליטיקאים אחרים המשדרים את "מנטליות המצור" – הייתה נתונה תמיד לילדים.

למנחם בגין היה כושר רטורי ידוע באיכותו ויחד עם זאת הייתה לו גם נטייה לתבל את דבריו בדמגוגיה מעוררת רחמים על עתידם של "ילדינו". חוקרי רטוריקה ודמגוגיה טוענים שבגין היה ללא ספק מומחה ברזי הדמגוגיה וייזכר בשל כך לאורך זמן (פי כמה וכמה יותר מכישוריו הדמגוגיים של בנימין נתניהו).

בנאום הבחירות שנשא בגין ב"כיכר מלכי ישראל" שנת 1981, כשהוא מתמודד מול שמעון פרס, הוקדשו כמה פסקאות לאזכור ההפצצה בעירק. דבריו מזכירים לכמה מאיתנו נשכחות וממחישים מדוע הוכתר בגין כ"אלוף הדמגוגיה":

"ימים נוראים ולילות קשים עברו עלינו מאז נודע לנו שבאוסיראק מכינים נגדנו פצצות אטומיות. היתה לנו דילמה נוראה. נניח שאנחנו לא עושים שום פעולה. מה יהיה עלינו, וקודם כל על ילדינו?… הפעם, עם פצצות אטומיות בידי עירק, אויב דמים אכזרי, כאשר היינו יוצאים לרחובות ורואים קבוצת ילדים שלנו משחקת, היינו מתבוננים בהם והיינו שואלים את עצמנו: היום הם בני חמש, בעוד שנתיים, שלוש שנים, יהיו בני שבע או שמונה, מה יהיה עליהם כאשר בידי סדאם חוסיין יהיו אפילו רק שתיים או שלוש פצצות נוסח הירושימה ונגסאקי?… ולכן שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך נסלח לנו לעצמנו אם חלילה לא נפעל?

וכך תיאר בגין בדרכו הדמגוגית-תיאטרלית את הפצצת הכור בעירק:

"והכור האטומי קרס נפל, איננו! לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! ויקימו בתים להם! ועם ישראל יחיה בארץ-ישראל, לדורי דורות, ולא יהיה מחריד. זאת היתה פעולת הישע, למען עמנו, ובעיקר, למען ילדינו".

סופו של דבר, ההחלטות התקבלו, הכור האטומי קרס ומנחם בגין נבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלת ישראל. ממשלה מרובת הגנרלים. שכן לא הייתה עוד ממשלה בישראל שהיו מעורבים בהחלטותיה כל כך הרבה גנרלים: משה דיין, עזר וייצמן, רפול, אריאל שרון, עזריאל נבו.