תגית: מנחם בגין

שיגעון שררה – המקרה של ב. נתניהו

הפוסט נכתב ב- 2018. אתמול, 30 מאי 2021, לנתניהו ירד האסימון. הוא נואש, איבד את הדרך, הוא כבר לא אותו אדם יהיר. הוא לא יודע מה ילד יום. מצבו היה הרבה יותר טוב אילו הלך בדרכם של קודמיו, שהעדיפו לפרוש מהפוליטיקה בעוד מועד. נתניהו איחר את הרכבת.

הפוסט המקורי (מ- 2018)

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, יצחק רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב- 7 באפריל 1977 בשעה 23:40. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ".

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים שעליהם לפרוש?

על השאלות הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה, ברובד של העם, ומחלחלת כלפי מעלה, ולעתים התהליך מתנהל אחרת – דפוסי התנהגות מתגבשים בראש ההיררכיה, בצמרת ומחלחלים משם כלפי מטה. כך זה בתיאוריה.

ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים בהיסטוריה הפוליטית הקצרה שלנו.

חלק א'

קרדיט: ויקיפדיה.

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס, כינון שלום בין ישראל למצרים וירדן. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מה הייתה תגובתה של ראש הממשלה, מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה את הדברים הבאים:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

מלחמת 1973: בהידום התותחים

ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, הטילה את האחריות ל"מחדל" על הדרג הצבאי/מבצעי אך קביעה זאת לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה מהחיים הפוליטיים. מאיר יצאה בהודעה לציבור שבה דיווחה על החלטתה להתפטר מתפקידה, ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים, 1973. ב-1 באפריל 1974 הוועדה פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים, והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת המערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב בממשלות הימין. מנחם בגין הוא היוצא דופן במובן זה. בגין היה אדם משכמו ומעלה. הוא עמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מראשות הממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, התייצב בגין בפני חברי ממשלתו, כשמצבו הבריאות לקוי, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות המסבירות את החלטתו זאת טוענת שבגין פרש עקב ההסתבכות במלחמת לבנון שהחלה כמבצע צבאי, "מבצע של"ג", מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן 1982 (בעניין מחנות הפליטים, סברה ושתילה. הוועדה הפלילה את שר הביטחון דאז, אריק שרון, שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר ביטחון).

דבר מכל זה לא תועד בהתנהלותו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד. "ועדת וינוגרד", שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו את התפטרות האחראים לכשלים במלחמת לבנון השנייה, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הדוח ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

הטל-פוליטקאים.

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מנתניהו על עשייתו ופועלו למען מדינת ישראל. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה (תקופת כהונתו של המפכ"ל רוני אלשייך). עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי שיוגש כתב אישום פלילי נגד נתניהו. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראשות מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

הפוסט נכתב ב- 2018. שלוש שנים מאז כתיבת הפוסט חלה הידרדרות בהתנהלות המדינה בראשותו של נתניהו.

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

והכור האטומי קרס נפל, איננו!

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול נגד אוסירק, הכור בעירק. אך הממד האי-רציונלי, כמו תחושות בטן ואמוציונליות-יתר, כלל לא נעדר מהתהליך, שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור"

מנחם בגין
מנחם בגין. מקור: ויקיפדיה

ב-27.2.12 ציינו בארץ עשרים שנה למותו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל – מנחם בגין. שמו קשור לאירועים היסטוריים, כמו הסכם השלום בין ישראל למצרים, תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק בעירק ומלחמת לבנון (1982). הדאגה מפני פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן והשאלה האם לתקוף מטרות אסטרטגיות באיראן, הדהדה בתכנית מיוחדת ברשת ב' שהוקדשה לזכרו של בגין. דהיינו, מה היה אופי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל ערב הפצצת הכור הגרעיני אוסיראק ביולי 1981.

מגיש התכנית ברשת ב', יצחק נוי, התמקד בסוגיית קבלת ההחלטות של בגין וממשלתו, כשהוא מפנה שאלות למשתתפים בתוכנית, כולל: פרופ' אמציה ברעם, שלמה נקדימון, יורם ארידור, עזריאל נבו ובר-סימן-טוב. כולם מומחים בתחומי יידע כגון, קבלת החלטות, מערכת הביטחון, אמ"ן, וגם יודעי דבר מיד-ראשונה, שהכירו את מנחם בגין ואף היה להם קשר ישיר עימו במהלך כהונתו כראש ממשלה (יוני 1977 עד ספטמבר 1983).

קבלת החלטות רציונלית: תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק 1981

תהליך קבלת החלטות על תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק נמשך מאז שלהי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974) עד ביצוע התקיפה האווירית על ידי צה"ל ביולי 1981. במובן מסויים, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 חששה ישראל מפני שיתוף הפעולה בין הסובייטים לעירקים שבסופו נחנך הכור הגרעיני בבגדד ב- 1968 (מתוך: תמוז בלהבות, מאת שלמה נקדימון, 1986, ע' 49). תהליך קבלת ההחלטות התקדם בקצב מזורז בשנה שלאחר עלייתו של בגין לשלטון כראש ממשלה (1978). זרועות הביטחון ואמ"ן וגם שרי ממשלה וגורמי חוץ בדקו ושבו ובדקו את אפשרויות התקיפה לאורכן ולרחבן. בעיקרו היה זה תהליך קבלת החלטות רציונלי. בגין מינה ועדה חיצונית בראשותו של אהרון יריב, שכללה כמה מדעני גרעין שנקראה קבוצת "העידן החדש" שהתנגדה, אגב, להפצצה. אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתכנית והפציצו ביולי 1981, עם הסכמתה העקיפה של ארה"ב, ובלי להיות תלויה בהסכמה זו. מזכיר המדינה הייג שלח שליח אישי והממשלה ניסחה נייר הסכמה עמו. כפי שאמר אחד המעורבים בה, ההסכמה צריכה להילמד בכל מוסד אקדמי.

ב- 1979 ביקש בגין לדעת מהי עמדת עירק כלפי ישראל. כך הובאו לידיעתו דברים מתוך נאומו של שליט עירק דאז, סדאם חוסיין:

"מטרתנו היא לכבוש את ירושלים, לאסור את היהודים בנחושתיים (ביטוי מעניין…) ולהוביל אותם חזרה לבבל…" – בגין נדהם.

המשתתפים בדיון בתכניתו של נוי, ציינו פעם אחר פעם שמנחם בגין קיבל החלטה "אחרי התלבטויות". יחד עם זאת אחד המומחים לקבלת החלטות ופתרון סכסוכים, בר-סימן-טוב, ציין שהיה בקבלת החלטות זאת אלמנט חזק של אי-רציונליותראש הממשלה, בגין, ראה את העולם מבעד לעדשת זוועות השואה. הוא כאב במיוחד את מותם של כמיליון הילדים היהודים שנרצחו בשואה הנאצית ונשבע שדבר כזה לעולם לא יישנה.

אי רציונליות בקבלת ההחלטות

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול בעירק. אך הממד האי-רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך, שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני, היה חדור ב"מנטליות מצור". לפי פרופ' דניאל בר-טל "מנטליות מצור" היא בדרך-כלל מצב נפשי של קבוצה, הנעשית רדופת חרדות מפני אויבים האורבים לה בכל פינה ומחפשים הזדמנות לחסלה ולמחוק את זכרה מעל פני האדמה (דניאל בר-טל חקר את "מנטליות המצור הישראלית").

ליתר דיוק, דאגתו העיקרית של מנחם בגין – וזו ייחודיותו בהשוואה לפוליטיקאים אחרים המשדרים את "מנטליות המצור" – הייתה נתונה תמיד לילדים.

מנחם בגין היה ידוע כבעל כושר רטורי איכותי. יחד עם זאת הייתה לו גם נטייה לתבל את דבריו בדמגוגיה מעוררת רחמים על עתידם של "ילדינו". חוקרי רטוריקה ודמגוגיה טוענים שבגין היה ללא ספק מומחה ברזי הדמגוגיה וייזכר בשל כך לאורך זמן (פי כמה וכמה יותר מכישוריו הדמגוגיים של בנימין נתניהו).

בנאום הבחירות שנשא בגין ב"כיכר מלכי ישראל" שנת 1981, כשהוא מתמודד מול שמעון פרס, הוקדשו כמה פסקאות לאזכור התקיפה בעירק. דבריו מזכירים לכמה מאיתנו נשכחות וממחישים מדוע הוכתר בגין כ"אלוף הדמגוגיה":

"ימים נוראים ולילות קשים עברו עלינו מאז נודע לנו שבאוסיראק מכינים נגדנו פצצות אטומיות. היתה לנו דילמה נוראה. נניח שאנחנו לא עושים שום פעולה. מה יהיה עלינו, וקודם כל על ילדינו?… הפעם, עם פצצות אטומיות בידי עירק, אויב דמים אכזרי, כאשר היינו יוצאים לרחובות ורואים קבוצת ילדים שלנו משחקת, היינו מתבוננים בהם והיינו שואלים את עצמנו: היום הם בני חמש, בעוד שנתיים, שלוש שנים, יהיו בני שבע או שמונה, מה יהיה עליהם כאשר בידי סדאם חוסיין יהיו אפילו רק שתיים או שלוש פצצות נוסח הירושימה ונגסאקי?… ולכן שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך נסלח לנו לעצמנו אם חלילה לא נפעל?"

וכך תיאר בגין בדרכו הדמגוגית-תיאטרלית את הפצצת הכור בעירק:

"והכור האטומי קרס נפל, איננו! לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! ויקימו בתים להם! ועם ישראל יחיה בארץ-ישראל, לדורי דורות, ולא יהיה מחריד. זאת היתה פעולת הישע, למען עמנו, ובעיקר, למען ילדינו".

סופו של דבר, ההחלטות התקבלו, הכור הגרעיני קרס ומנחם בגין נבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלת ישראל. זו זכתה לכינוי ממשלה מרובת הגנרלים. שכן לא הייתה עוד ממשלה בישראל שהיו מעורבים בהחלטותיה כל כך הרבה גנרלים: משה דיין, עזר וייצמן, רפול, אריאל שרון, עזריאל נבו.

המחדל

קיים טעם לפגם, לדעתי, בשימוש הנעשה כיום כמעט ללא הבחנה במונח "מחדל". (השימוש האחרון – מחדל הקורונה]. הדבר עשוי לשנות לחלוטין את דימוייה הטראומטי של מלחמת יום כיפור (1973), כפי שחווה אותה הציבור בישראל באותה תקופה.

האם לאלו העושים כיום שימוש במונח מחדל יש מושג על משמעותו הסימבולית, להבדיל ממשמעותו הפרוזאית היומיומית?

לעניות דעתי, חשוב לעצור לרגע ולהבין מה משמעות המונח מחדל, כסמל-על של מלחמת יום כיפור. מלחמה שנחקקה בזיכרון של הציבור בישראל כטראומה היסטורית במלא מובן המילה.

מוטי אשכנזי
סרן מוטי אשכנזי. מקור: ויקיפדיה
בהידום התותחים
כנס לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. צילום מאוסף פרטי

מטבע הדברים, כל סמל עובר טרנספורמציות. אבל מחדל יום הכיפורים חדל להיות סמל ונרטיב-על בלעדי של מלחמת יום כיפור; במהלך השנים המחדל, במובן של אי-עשיית דבר מתוך רשלנות, נוכס לטובת סיטואציות שאין בינן לבין הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור ולא כלום.

חובה עלינו לחזור לסיטואציה של המלחמה ההיא, מלחמת יום-כיפור, ולהבין מניין צצה התחושה בקרב מרבית הציבור בישראל דאז, שההנהגה המדינית/צבאית של מלחמת יום כיפור חטאה במחדל גדול.
רק לאחר הבהרת המקורות להפיכתו של המונח המילוני והפרוזאי, "מחדל", לסמל של מלחמת יום כיפור, דהיינו, לסמל של רשלנות ההנהגה הצבאית והמדינית במה שקדם למלחמת יום כיפור ובמהלכה, נשכיל להבין עד כמה שילוב המונח באמירות ביקורתיות על מהלכיה המדיניים של ההנהגה שלנו ביולי 2006, אך לא רק, צורם את האוזן.

מלחמת לבנון  "השנייה" (2006), נמשכה שלושים ושלושה יום. מלחמת יום כיפור נמשכה שמונה עשר יום. המידע במלחמת לבנון השנייה זרם אל הציבור דרך כל סוגי המדיה החדשים, ללא כל אפשרות של צנזורה. המידע שהובא לידיעת הציבור במלחמת יום כיפור זרם דרך תקשורת ממלכתית ועיתונות מגויסת.

הסיקור העיתונאי של אירועי ה-6 באוקטובר 1973 עד 23 באוקטובר 1973, הן בחזית והן בעורף, היה המקור העיקרי שממנו הציבור יכול היה לשאוב מידע רשמי.
התיאורים שסיפקה העיתונות היומית בכותרות הראשיות, עם פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור, כללו מסר ברור –
הקרבות המתנהלים בשתי החזיתות, המצרית והסורית, החלו אמנם ב"מתקפת אויב קשה", שאותה היה על צה"ל לבלום, אבל ביום השני למלחמה כבר הריעו רוב כותרות העיתונים לצה"ל, "שעבר למערך של מתקפה" ושליטה במהלכי הקרבות בשתי הגזרות.

העיתונות הכתובה שידרה באופן עקבי תמונת מצב, מלווה בדימויים על הצלחת צה"ל בחזית, ועל התמודדותו של צה"ל עם מתקפת ה"אויב", לפי הציפיות.

הציבור קלט מסר ברור: מתנהלת "מתקפת נגד" של צה"ל בשתי חזיתות; חיל האוויר הישראלי מפגין "עליונות אווירית בגולן ובתעלה"; "חיסול עשרות סוללות טילים" של האוייב; נמשך "חיסול" כוחות האויב בגזרה הצפונית, "טנקים סורים חרוכים מקשטים את הכביש לרמה", גם בגזרה הדרומית מתחיל ה"מפנה הגדול".

לעומת התמונה המלהיבה אודות הישגי כוחותינו, כוחות האויב תוארו על-ידי אותה עיתונות כשרויים בבהלה – "המצרים והסורים הזעיקו תגבורת" שדה התעופה של דמשק הופגז עד כי "חרדה תופסת את בירת סוריה".

במהלך המלחמה פרשנים ישראלים מדדו את הישגי ישראל במערכה לא במונחים של מספר ימים, אלא במונחים של מספר שעות: "הישגים יפים לצה"ל כבר לאחר 80 שעות", כתב יואל מרקוס ב-10 באוקטובר בעיתון הארץ.

גם המנהיגות המדינית הבכירה פיזרה מסרים בעלי משמעות אופטימית, בנוסף לסקירה הרשמית שמסרה לציבור על המצב בחזיתות. "אנו לא הופתענו" אמרה גולדה מאיר, ראש הממשלה. שר הביטחון, משה דיין שידר מסר של ביטחון ב"ניצחון מוחץ" של ישראל נגד האוייב, בנאומו הראשון מאז פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור, והשתמש באנלוגיה תנכית "נוכל להכות את האויב שוק על ירך".

בהופעתו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, בפני הציבור הישראלי הוא תיאר את הישגיו של צה"ל כשציין שעד לאותו מועד כבר עבר צה"ל את שלב ה"בלימה" למרות שלחם בצבאות היריבים ביחסי כוחות של "מעטים מול רבים". אלעזר השרה על הציבור בעורף אווירה מעודדת לגבי סיכוייה של ישראל לנצח במלחמת יום כיפור. הוא השתמש באנלוגיה, "הדור של 1973 עולה על הדור של 1967, שעלה על הדור של 1956, שעלה על הדור של 1948". את אמונתו בכוחו ועוצמתו הפיזית של צה"ל ביסס אלעזר על דימוי עממי מוכר, המסמל כוחניות קיצונית והבטיח שצה"ל ימשיך לתקוף ולהכות – "נשבור להם את העצמות".

מעטים ממנהיגי המדינה הבכירים שילבו בדבריהם דימויים של אבדן וסבל כגון "אבידות רציניות וכבדות". הנימה השלטת הייתה ללא ספק ש"המלחמה תיגמר בחתימה טובה".

רק ב-9 באוקטובר (ערב סוכות) יצא אהרון יריב לתקשורת, לאחר שראש הממשלה, גולדה מאיר סיימה דווח מפוכח על ארבעת ימי הלחימה הראשונים, שאותם תיארה כ"שעות קשות מאוד". יריב תיאר אז את המלחמה כ"מלחמה שונה", הנמשכת מעבר למצופה. "לא יהיו כיבושים, הקרבות ימשיכו, יהיו קשים, ורמת המתיחות והחרדה תעלה", והדגיש ש"אבידות ישראל כבדות ב-3 ימים יותר מכל ששת הימים".

השימוש במונח "מחדל"
כבר בימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום כיפור מילאו המלים מחדל ומישגה תפקיד בין מגוון ההתבטאויות ברחוב הישראלי. מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה פורסמו ממצאי "משאל בזק ברחוב הישראלי" שהראו שחלק מהציבור סבור כי היה "מחדל מודיעיני וצבאי".

חברי סיעת הליכוד בכנסת היו אלו שחידדו, לראשונה, את משקל "המחדל" בדיון בכנסת שבו דיווחה הממשלה על הסכמתה להפסקת אש, והכריזו בפה מלא – "הממשלה חטאה במחדל חמור ביותר" – זו הייתה הודעתו הרשמית של יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין, באותה ישיבת כנסת. חברי הכנסת מן האופוזיציה, בגין, לנדאו, שובל ואחרים הביעו מורת רוחם מ"שורה של מחדלים" לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה, והפנו אצבע מאשימה כלפי ממשלת המערך.

עם הטלת אשמת ה"מחדל" על בכירי המדינה, החלה האווירה הכללית האופטימית מתחלפת באווירת דכדוך ציבורי כוללני.

פרשנים תיארו כיצד לאחר מלחמת ששת הימים עם ישראל הרבה בהנצחת המלחמה באמצעות "פסטיבלים, ו"אלבומי ניצחון". ואילו, עם שוך קרבות מלחמת יום כיפור נאמר שהמלחמה הנציחה את עצמה, ולמעשה היא "אנדרטה של עצמה". "אנדרטה גדולה וכואבת". "לא עוד אלבומי ניצחון".

ואז, מוטי אשכנזי, קצין מילואים בדרגת סרו ששהה במעוז בודפשט במהלך המלחמה, יצא למחאה ציבורית שאליה הצטרפו רבים. הוקמה גם ועדת חקירה בעלת אופי משפטי, בראשותו של שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, שהחלה בתפקידה באופן רשמי ב-25 בנובמבר 1973. תפקיד ועדת אגרנט היה לחקור מידע מהתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור. הוועדה ביקשה לברר איזה מידע התקבל בישראל בנוגע למהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה, ולחקור את הערכות הגורמים הצבאיים והמדיניים בהקשר למידע זה.

תוצאות המחדל

עם תום מלחמת יום כיפור השתנה יחסו של הציבור – רובו איבד אמון בהנהגה הבכירה, נעשה יותר חשדני וביקורתי הן כלפי ההנהגה הפוליטית והן כלפי ההנהגה הצבאית. בעקבות הטראומה ההיסטורית הקשה של מלחמת יום כיפור, הציבור הביע מורת רוח כשהוא כורך תחושות של טראומה עם "מחדל" של ההנהגה. המטפורה "רעידת אדמה", ציינה את קו השבר בין הציבור להנהגה הבכירה ואבדן האמון בהנהגה.

שני המונחים, "רעידת אדמה" ו"מחדל", היו כרוכים זה בזה. הישנותם בשיח הציבורי העניק להם ממד מיתי, שהיה כרוך בתחושת הטראומה שבאה בעקבות מלחמת יום כיפור. שני המונחים היו למעשה שני צידיה של אותה מטבע. יחד הם קבעו פאזה חדשה באופי היחסים בין השלטון לציבור. לקחי המחדל נצרבו בזיכרון הלאומי כפריזמה קבועה שדרכה התבונן הציבור הישראלי בהנהגה שלו.

השימוש במונח "מחדל", שעד אז היה מונח פרוזאי ונטול משמעות סימבולית כלשהי, תרם במידה לא מבוטלת לשימור מלחמת יום-כיפור בזיכרון הלאומי כחוויה טראומטית.
ברמה הסימבולית הוא מצביע עד היום על מערכת יחסים ציבור-הנהגה בסגנון של חוסר לגיטימציה. ואז גברה הביקורת הציבורית על הנעשה בספירה הפוליטית מדינית. דבר שהיה זר לגמרי לציבור הישראלי בטרם פרצה המלחמה הזו.

ה"מחדל" הוא בראש ובראשונה המונח השכיח ביותר שאותו מקשר הציבור בישראל עם מלחמת יום הכיפורים מאז נובמבר 1973. זאת למרות ההתרחקות בזמן ממלחמת יום כיפור. הציבור בישראל ממשיך לזכור את המלחמה הזאת קודם כל כאירוע הטרגי ביותר שחוותה ישראל מאז הרמתה בתש"ח. "מחדל ההנהגה" במלחמת יום כיפור, מסמל מאז תחושות ברורות בקרב הציבור, שבכירים בדרג הפוליטי וגם הצבאי הם שהתרשלו וגרמו לטראומה ולטרגדיה.

דבריו של הבלשן משה גושן-גוטשטיין, שפורסמו ב-1974, ביחס להתפתחויות במשמעותה של לשון "המחדל" מאז מלחמת יום כיפור, ראויים לציטוט כאן –

המחדל הגדול: מי שיחקור את תולדות לשוננו בעוד עשרות או מאות בשנים, יתפלא על שינוי מוזר שירד לפתע על מלה יומיומית אי-מתי בחורף תשל"ד… דומה כי כבר היום צריך להודות, כי המלה שונתה בכורח הנסיבות… שהרי מעתה לא יהיה אפשר להשתמש בלשון 'מחדל' במשמע המדויק שדבק במלה לפני שנה ושנתיים… בערך באותה תקופה [לפני עשרים שנה] ביקשו לעתים קרובות לבטא את הזוג הניגודי המבוטא באנגלית על ידי המשחק: Commission/Omission. לאמר: אדם מבצע, עושה, מוציא לפועל – אדם נמנע מעשות, חדל לעשות… מעש ומחדל… 'מחדל' – היינו: אי-עשייה… פגם שהוא עניין של שב ואל תעשה.
בשעה שנולד לפני חדשים אחדים לשון סגינהור של המליצה המדינית הרשמית, היה ללשון 'מחדל' משמע ברור – ולפי הנסיבות של ראשית תשל"ד זו הייתה הכוונה: היו חייבים לעשת – ולא עשו…. מה שקרה לאחר מכן…. כל עשייה בלתי נכונה, כל מחשבה שנתגלתה כמוטעית, כל צעד בלתי נכון נהפך ל'מחדל'. כאילו תפסה המלה את כל השלילי בדרך הנהגת המדינה… ואין צריך לומר שמעתה קשה על אדם יותר ויותר להשתמש בלשון 'מחדל' באותם גבולות צנועים של 'אי עשייה' שלהם הייתה מכוונת מתחילה.