במאמר שפרסם ב"הארץ" יום אחרי הפגישה של נפתלי בנט עם הנשיא ביידן, תחת הכותרת [הפרובוקטיבית]: "קצין תחזוקה ראשי חוזר מביקור ראשון בוושינגטון", מבהיר העיתונאי גדעון לוי שראש ממשלתנו נפתלי בנט הוא לכל היותר מנהל טוב.
ציטוט: "קצין תחזוקה ראשי של מדינת ישראל יחזור היום ארצה עם עוד הישג מוכח – הפגישה בבית הלבן עברה בשלום ואפילו הייתה מוצלחת". ובהמשך לוי מפרט, "בנט עמד יפה במשימתו. שום כישלון לא נרשם… הדקלומים הצפויים נישאו.. ההבטחות הגדולות הופרחו".
אנו זקוקים לפרובוקציות
ראשית, בלי פרובוקציות לא נעשה חושבים ולא נשאף ליותר. מדובר בפרובוקציות ברמת החברה והפרט, כאלו שמופיעות על גבי מסך הכסף, בתמונות צבעוניות כמובן, וגם פרובוקציות מילוליות ללא תמונות. אמני הפרובוקציה מושכים אש. זאת מטרתם. הם מוזמנים לראיונות בנישות אירוח טלוויזיוניות, ובשידורי רדיו פופולריים. הם מתייצבים מול המראיין, מגיבים בנונשלנטיות למאזינים לשידור: "מה, עשיתי משהו? אמרתי משהו חדש? מה זה העליהום הזה?". בסוף הם משיגים את המטרה ואנחנו נהנים מהאפטר אפקט של הפרובוקציה. אין מנגנוני הגנה יעילים מספיק שמסוגלים לדחוק הצידה את הפרובוקציה כך שלא נשים לב אליה. למרות שמדובר באותו מסר, בלבוש קצת שונה, למרות שמה שמסתתר מתחת לפרובוקציה דומה להפליא לסגנון ולחשיבה של יוצרה, ואפשר להוסיף עוד ועוד לרשימת ה"למרות", אנו נמשכים לפרובוקציה.
שנית, קריאת ההשכמה [הפרובוקטיבית] של לוי לנפתלי בנט מבהירה עד כמה ניהול הוא דבר טוב, בעיתוי הנכון. בעיתוי הנוכחי, מפגש ראשון בין בנט וביידן הקובע כיצד יתנהלו המפגשים הבאים, אנו נדרשים לחשוב על ההבדל בין מנהל ומנהיג. בין הפיגורה ששולטת במנגנון ביד רמה לבין הציפיות שאותה פיגורה תנהיג, תנווט, ותחשוב מחוץ לקופסא. הפרובוקציה גורמת לנו לחשוב.
פרובוקציה קטנה – גדולה
ניהול ראוי כולל אחריות להצלחת פרויקט תוך עמידה בלוח זמנים ותקציב; הוא מחייב רתימה של הצוות למטרה הנכספת. אפשר לראות בניהול עשייה לינארית, קו ישר העובר במבנה ארגוני ברור. גם בנט, לדעת לוי, ניחן ביכולות אלו, אך לא יותר מכך. המנהל הטוב בנט, מוודא שנקבל חיסון שלישי, שאחריו ישרור שקט בגזרת המגפה, לא יהיה סגר ושנת הלימודים אולי תיפתח כסדרה. בנט המנהל שואף לצמצום האלימות בחברה הערבית, ליחסי תן וקח בין שרי הממשלה, להעברת תקציב. אולי גם עזה תשתתק. ככל שהמשימות יבוצעו על הצד הטוב ביותר, ישרור שקט, ותגדל האהדה לבנט ולממשלה החדשה.
אז זה הדבר: פרובוקציה, קטנה ככל שתהיה, היא קריאת השכמה לכולנו. גירוי שידרוש מכולנו לשאול את עצמנו, הייתכן שהאשם טמון גם בנו, "היהודים הישראלים"? – כינוי [פרובוקטיבי נוסף] שלוי מדביק לכולנו. לוי אומר בעצם שנדמה לנו שההווה הוא בסך הכל מצוין. וזאת תחושה מוטעית ואף מזיקה, כיוון ש"אין כמו הסטטוס-קוו הזה כדי להנעים את זמנה של ישראל ולהמתיק את שנתה."
יש תקווה
המעבר מתפקיד של "קצין תחזוקה" לתפקיד של מנהיג שמתמסר לניווט צאן מרעיתו הוא תהליך לא פשוט. אבל הבשורה הטובה היא שרוב התכונות הנדרשות לשם כך הן כמו שרירים שניתן לפתח. עד כה בנט הוכיח כח עמידה ושליטה בביצה הפוליטית המסוכסכת שלנו. חזקה עליו שיידע להנהיג את המדינה, אם ירצה.
להנהיג פירושו, בתמצית, הרבה פחות שליטה והרבה יותר הנעה ויצירת מוטיבציה. זו רתימה ממריצה ומחזקת ששמה את האגו בצד. מנהיגות דורשת חשיבה מחוץ לקופסה כדרך חיים, ובמיוחד – הכרה בכך שהמציאות אינה הדבר הנכון והסופי בשום רגע.
האמירה של הנשיא ביידן, "נלך קודם כל בדרכים של דיפלומטיה" משולה לכפפה שנזרקה לכיוונו של בנט. הפרשנות אומרת שאמירה זו של ביידן נועדה לסדוק את הקונצפציה המקובלת הנשלפת מהכובע חדשות לבקרים, שלפיה "מה שלא הולך בכח, הולך בעוד יותר כח". גיבוי לכך הוא הסיפא של מאמר המערכת בהארץ (29.8): "ההצהרה (של בנט) כי ישראל לא תספח שטחים, אינה יכולה להחליף את הצורך הדחוף במהלכים אקטיביים, שיכללו מו"מ עם מחמוד עבאס, שיקום עזה, בלימת ההשתלטות על אדמות ומבנים של פלסטינים ויצירת אופק מדיני שבלעדיו אין תוחלת לביטחונה ולעתידה של ישראל". שר הביטחון נשלח כבר למשימה. האם יעלה בידו לשכנע את אבו מאזן שפנינו מועדות לטוב ושכוונותינו כנות? שאפשר לחיות בהרמוניה לפי התנאים שלנו? האם ממשלת השינוי מחליפה את הדיסקט השחוק ש"אין עם מי לדבר"? יש לבנט סיכוי להתקדם מ"איש תחזוקה ראשי" למנהיג. פרובוקציות רק יביאו לו תועלת.
הצלחה 