תגית: מלחמת לבנון השניה

שיגעון שררה

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ".

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים מתי לפרוש?

על השאלה הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה ומחלחלת מעלה, ולעתים קורה ההיפך – הכל קורה למעלה, בצמרת ומחלחל משם למטה. כך זה בתיאוריה.

ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים מההיסטוריה הקצרה שלנו.

חלק א'

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מלחמת 1973: בהידום התותחים

איך הגיבה על כך ראש הממשלה מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה את הדברים הבאים:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

הטלת האחריות על הדרג המבצעי בלבד על ידי ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה. מאיר הודיעה על התפטרותה מתפקידה ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים, 1973. ב-1 באפריל 1974 הוועדה פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים, והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת המערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב במחנה הימין. מנחם בגין הוא היוצא דופן במובן זה. בגין היה אדם משכמו ומעלה. הוא עמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מהממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, בגין הופיע בפני חברי ממשלתו, במצב בריאות לקוי ביותר, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות לגבי הסיבה לכך הייתה שבגין פרש עקב ההסתבכות בלבנון, מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן 1982 (בעניין סברה ושתילה. הוועדה הפלילה את אריק שרון שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר ביטחון).

דבר מכל זה לא דבק בראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד. "ועדת וינוגרד", שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו את התפטרות האחראים לכשלים במלחמת לבנון השנייה, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הדוח ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

הטל-פוליטקאים.

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מנתניהו על עשייתו ופועלו למען המדינה. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה. עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר, קרוב לוודאי שיוגש נגדו כתב אישום פלילי. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראש מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

הפוסט נכתב ב- 2018. שנתיים מאז כתיבת הפוסט ניכרת הידרדרות בהתנהלות המדינה בראשותו של נתניהו.

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

הנואם האולטימטיבי

בנאומו של נתניהו (יו"ר האופוזיציה בממשלת אולמרט), היו כל הרכיבים הבלתי צפויים – עובדה שבוודאי הפתיעה את הנוכחים באולם המליאה של הכנסת והצופים בבית או המאזינים לרדיו. והעיקר – ביקורת מובלגת ביותר הייתה כאן. היה זה נאום מרתק, ענייני אינטליגנטי שפנה אל השכל והגאווה הלאומית. היה זה נאום מאוזן מבחינת מינון האתוס, הפאתוס והלוגוס. כל מה שמבדיל בין נאום משכנע, שקול ומידתי לבין נאום סתמי, שבלוני, מרדים ומשעמם.

 

אנדרטה לאלדד רגב ואהוד גולסווסר בפארק אדמית
אנדרטה לאלדד רגב ואהוד גולסווסר בפארק אדמית. קרדיט: ויקיפדיה

חכמת בניית הנאום מתחילה ומסתיימת בסדר העלאת הטיעונים – על פיו איזה סדר יש להגיש את הטיעונים?

הנואם בונה את הסיטואציה בכוון הרצוי לו, ולאחר שהוא משוכנע שהקהל הבין את אופי המעמד לאשורו, את כוונותיו של הדובר ולאלו מקומות מיועדות מילותיו, רק אז הוא ממלא בתוכן את המסגרת שיצר.

ממליצים על שלושה סדרים, שיסודם בעוצם הטיעונים: סדר של "עוצם גדל והולך", סדר של "עוצם פוחת והולך", וסדר "נסטורי",ְבו פותחים ומסיימים בטיעונים רבי העוצם, ואת שאר הטיעונים משבצים ביניהם. וזה מה שעשה נתניהו הפעם. שכן, כנואם מבריק הוא יודע שאין זה יעיל לאמץ סדר אחד ויחיד. תכליתו של נאום אינו לשכנע. תכליתו העיקרית היא לשאת חן, לרכך, לאפשר לקהל להסכים עימו ביתר קלות, בזכות קסם הדיבור. נאום הוא יצירת אומנות. סדר הנאום מבוסס למעשה על אסתטיקה הנענית לדרישות של מעשה יצירה. הנואם מנסה להתקרב לסדר רטורי המתאים ביותר לקהל מאזינים נתון.

ראשית חוכמה – אי-אפשר להתחיל לנאום בחלל ריק. המעמד שאליו שייכים הדברים חייב להיות ברור. הקהל רוצה לדעת אם הדובר איתו או נגדו; האם הוא בא חמוש לקרב [נגד הליקויים והכשלים, במקרה שלנו] או שיש לדובר עניין במהות המצב?
בעוד הברזל חם מפתה מאוד להכות בו בפטיש, ולהציג עמדה של –  "אמרתי לכם". אריסטו כבר ציין, שלא זו בלבד שאין להתדיין עם כל אדם, אלא שיש להימנע מדיון בשאלות מסוימות. והשאלות המסוימות, דהיינו, הכשלים והליקויים של מלחמת יולי 2006 (מלחמת לבנון השניה), אינם מעניינים אותו ברגע זה.

א. יצירת הסיטואציה:

תושבי הצפון, תושבי דרום הארץ, המגזר הפרטי, כוחות הים היבשה והאוויר, כוחות ההצלה, הילדים במקלטים, כוחות הרפואה, המגזר הציבורי בכללותו – אלו הם קהלי היעד ששמעו קודם כל תשבחות  – גישה חיובית קולעת למעמד שאותו רוצה נתניהו ליצור.

כל מה שנתניהו רוצה לספק לקהל שלו הוא עושה ברגע הראשון. הוא מעורר ומגביר את הסכמתו של קהל המאזינים לתזה שתבוא לאחר מכן. הכוונה שלו היא להעלות טיעונים כדי להשיג את הסכמת קהל המאזינים. לעורר רצון טוב ועניין בלב קהל המאזינים, להטות את ליבם אחרי הנואם.

בראש ובראשונה מספק נתניהו "טיעון חזק" שיעלה את רמת הגאווה העצמית של כל לוחם, אזרח, הורה, וילד שנחשף לנאום. הוא פונה לכל אחד ואחד מהקהל הפוטנציאלי שלו ובונה סיטואציה של "אתם הייתם נפלאים". את הדגש נתניהו מציב בתפיסה קולקטיבית של "כולנו". תוך פירוט ודוגמאות מתובלות בפאתוס במינון הנכון, כלומר, פאתוס מידתי, "כולנו עוברים ימים קשים, שכול, יגון, סבל, הקרבה, הרס וחורבן… כולנו כואבים את היגון…", הדגש עובר לנימה חיובית מחזקת ומאחדת. "אלו גם ימים של רוח גדולה שמפעמת בלב העם ומאחדת אותו. זהו רגע של אחדות".

ב. המעבר להצגת התזה המרכזית:

"זהו רגע של חשבון נפש… יש להבין דבר אחד יסודי" – נתניהו מציג משנה מדינית ברורה לקהל הקשוב שלו: "כל גוף חי (אורגניזם או קולקטיב חברתי) חייב שני דברים – לזהות סכנות ולטפח עוצמות כדי להדוף אותן".
חיזוק התזה נעשה באמצעות אנלוגיה מעניינת ביותר המניחה את הדגש על האתוס:
הרצל היה מנהיג ["שידע לזהות סכנות ואחר כך תכנן כיצד לשקם עוצמות העם היהודי בארץ ישראל"] – "היום אני אומר – אנו עומדים בפני סכנה המאיימת על קיומנו –

ג. הגדרת הסיכונים העומדים בפני מדינת ישראל.
אם לא ברור היה עד כה מהם הסיכונים ובמה צריכה מדינת ישראל להתמקד, הרי שבנאום יו"ר האופוזיציה מוגדרות הסכנות בצורה הברורה ביותר. יש לציין שלפני כשבוע התראיין נתניהו על-ידי סטפן סאקור מערוץ ה BBC, בתוכנית "שאלה נוקבת". שם הוא הגדיר את הסיכונים שבפניהם עומדת ישראל. באמצעות אותה אסטרטגיה של משיכת תשומת לב הקהל – ואת הקהל הבינלאומי יש לעורר דווקא על ידי תקיפת היריב, דהיינו, המראיין הבריטי, ופירוט כשלי הבריטים במלחמות העולם וכשלים של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן  – ואחר כך על ידי הגדרת המצב. והמצב אותו הגדיר נתניהו בראיון ההוא, וגם היום, הוצג על ידי טיעון חד-משמעי – האויב הוא אחמדי-נז'אד, איראן על שלוחותיה, דהיינו, החמאס הסוני והחיזבאללה השיעי. את שלוחותיה אלו מפעילה איראן כמו "תמנון המפעיל זרועותיו עד שהוא מבצע את זממו בקרבנו".
כך אחמדי-נג'אד פועל לעת עתה כדי להסוות ולהסיט את העולם מהיעד העיקרי של איראן – בניית נשק גרעיני להשמדה המונית שתאיים על כל העולם.

ד. הגדרת האויב – האויב היחיד של מדינת ישראל הוא האויב שבחוץ. דהיינו, איראן על שלוחותיה.
נתניהו, כיו"ר האופוזיציה, לא נזקק לביקורת נוקבת כנגד ביצועי הממשלה בחודש שחלף. למרות שמעצם היותו ראש האופוזיציה צפוי שינגח את הקואליציה. נתניהו הוא רטוריקן מאוד משומן. נתניהו מסרב לבנות קונטקסט שחוצה את העם לשניים, או את הכנסת לשניים. הוא בוחר ללכת בדרך בלתי צפויה, מפתיעה, מושכת תשומת לב פי כמה וכמה מביקורת צפויה. נתניהו מצביע על האויב היחיד הנראה באופק שלו כרגע, והוא איראן, ונשיאה אחמדי-נג'אד. אין אויב אחר. פעם היה זה היטלר. "מאז היטלר לא קם צורר כמו אחמדי-נג'אד, נשיא איראן… זו סכנה קיומית".
ההפתעה ניכרה בהבעות פניהם של רבים מבין חברי הבית. אי אפשר היה להתעלם מסימני בוז על פניהם של חלק מהנוכחים ואיזו ציפייה לכאסח; אבל נתניהו לא הרים כפפה זו. יפה עשה. בכך הוא הצליח לרתק את המאזינים עוד ועוד. קהליו של נתניהו האזינו בעניין רב למשנה המדינית ולפרטים שהובהרו באופן הפשוט והקולע ביותר לגבי תמונת המצב העכשווית.

ה. הקדמה להצגת הפתרון 
כהקדמה להצגת הפתרון שוב מעלה נניהו טיעון חזק המחמיא מאוד לקהלים רבים המאזינים לו: "כוחות גנוזים נתגלו בעמנו – קודם כל, העוצמה, הגבורה, אומץ הלב, האחווה, ההקרבה של החיילים בכל המישורים, גם אנשי ההצלה שנכנסו לאש התופת…". עוצמה שנייה שנתגלתה "עוצמת תושבי הצפון והדרום שעמדו בגבורה בסבל ואמרו 'תמשיכו, אנחנו מוכנים לעבור את הסבל, רק השלימו את המלאכה'". ביבי משבח את העוצמה הזו "שבאה מלמטה… זה דבר פנטסטי!" עוצמה שלישית שנתגלתה היא "עוצמת העם כולו, אנשים טובים מהמגזר העסקי, רופאים, מורים, אחיות ואנשי רוח – העם – פתח ליבו, כיסו וביתו" "זהו עם המסוגל לחולל נפלאות, זה העם שאני מאמין בו" "כל ישראל ערבים זה לזה" "עת צרה לישראל, אחים אנחנו" (פרפראזה על "עת צרה ליעקוב").

כל מי ששמע היום את נתניהו יכול היה להשתאות מעוצמת הביטחון העצמי שלו. הוא הוכיח היום שאינו צריך לנגח את יריביו הפוליטיים מבית כדי להעביר את משנתו. גם ללא ניגוח הוא בטוח שהקהל קונה וגומע כל מילה שלו. מה שהוא צריך לעשות הוא יודע טוב מאוד. 
 
ו. הפתרון:
סוד הנאום הרהוט הוא שיטתיות ועקביות במבנה הנאום וסעיפיו. בכל נאום מוצלח יש גם צורך לספק צרכים פוליטיים של יריבים ואוהדים כאחד.
לצורך סיפוק הצרכים של הקהל בהשמעת ביקורת מסוימת, וכדי לעורר שוב את תשומת ליבם של מאזיניו, מעיר נתניהו בתקיפות מה, ש"היו כשלים בהיערכות ובניהול המלחמה, ודאי נידרש בהמשך להפיק לקחים ולתקן.
בכך מסתפק נתניהו, כיוון שיש לו מסר חשוב יותר –
"ברגע זה נתרכז בנקודות חשובות בעיני, להבטחת ביטחוננו ועתידנו" – מקפיד על תחביר מכליל, "כולנו דואגים לביטחוננו ועתידנו".
הפתרון מתחיל בציון עובדות: קונצפציה של נסיגות חד צדדיות שקרסה, משום שהיא  ביטאה חולשה. היעד הוא אם כן, מדיניות של עוצמה והרתעה. ואז מגיע טיעון חזק נוסף – צריך להבין על מה הסכסוך. הסכסוך הוא על עצם הקיום שלנו – "האויבים רוצים לחסל אותנו", ולא רק אותנו אלא  את העולם המערבי כולו.
אין מנוס כיום אלא ליצור בריתות. עם כמו שלנו זקוק לבריתות והוכח במלחמה זו שאנו מסוגלים לייצר בריתות לא רק עם מדינות המערב אלא גם עם מדינות ערביות.
והרי הטיעון המכריע – ברית יוצרים עם שותף חזק. הדגש איננו על הטעות שבנסיגה חד צדדית אלא על הלקח החדש שיש ללמוד והוא שמדינות מעוניינות לכרות ברית עם חזקים. הדימוי של ישראל חייב להיות דימוי של מדינה בעלת עוצמות לא רק במישור הכלכלי אלא גם במישור הביטחוני והפוליטי. "אדם שואף להתחבר עם החזק".
כלומר, אליבא דנתניהו, אל תטעו – אין מחלוקת מבית. נתניהו עקבי. הפתרון הוא שצריך להתחזק בעיני העולם. זו הסיבה שאינו תוקף את הקואליציה. אם בניית העוצמה שלנו בכל המישורים היא צו השעה, אין השעה נוחה לויכוחים ותגרנות מבית. אדרבא, לפי נתניהו כולנו חייבים להפנים את העובדה שרק ישראל חזקה תזכה בידידים בעולם. גם הידידים חייבים להפנים שהאויב העיקרי הוא האויב של כולם – איראן. ציר הרשע. הטרור. ישראל על המפה של המדינות הנלחמות בטרור.

ז. התנסחות

מטפורות כגון "חיינו בתרדמת וקיבלנו צלצול השכמה" (תרדמת מזכירה את מצבו של אריק שרון…), "כל ישראל ערבים זה לזה", "עת צרה לישראל" "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" נמצאות ברשימת המצאי שלו. אצל כל רטוריקן נודעת חשיבות להתנסחות הנכונה, מחוות הגוף, ביטויים מקובלים, משום שהקישוטים הללו מיועדים לשבות את לב המאזין, עורר אהדה ולא אנטגוניזם. בקושי ניתן למצוא מילות שלילה בנאומו של נתניהו. הוא הרבה להשתמש בטיעונים המנוסחים על דרך החיוב. "הבה נחזור למציאות ולעצמנו, לערכים שיבטיחו בטחוננו וקיומנו". הוא גם לא השתמש בכינויים מעוררי חרדה, דמגוגיים, כגון "אויב אכזרי" "אויב רצחני ומסוכן ביותר". למרות הצפייה, זה לא קרה. הדמגוגיה הייתה היום מביבי והלאה. נתניהו לא נפל למלכודת הדמגוגיה הפעם, גם כאשר התייחס לאיראן, וזיהה בה את הסכנה המרחפת על ישראל. לא זו המטרה. המטרה של ביבי הייתה לשבות את לב הקהל כדי שיאזינו לפרטי משנתו המדינית.

ח. סיום הנאום במסר של "התעלות מעל למצב" – כפי שנהוג אצל מנהיגים מערביים דגולים
"אני מאמין שהמן הרשע המודרני (הכוונה לאחמדי-נג'אד/נסראללה) הזה יתחלף בכורש אחר. העם חזק! הצבא חזק! יהודה תשכון לבטח ועם ישראל ישכון בארצנו לעד – מסר שמאחד את כולנו!"

אכן, הנאום הוגדר כבר בתקשורת כ"נאום לא מתלהם". נקווה שנוכל ללמוד איך צריך לנהוג בשעת משבר, או לפחות בעת יריית הפתיחה לציון תחילת השיח הציבורי ביום שאחרי.

נקווה שמחיאות הכפיים שנתניהו זכה להם יהוו אות ותמרור לדפוסי שיח נכונים מעל בימת הכנסת. נקווה שיחד נוכל להרים את המשא הכבד של מה שמצפה לישראל בטווח הקרוב והרחוק.

אפשר לומר שהיה זה אחד הנאומים הטובים, המעניינים והמוצלחים ביותר שנשמעו כאן לאחרונה. נאום שקול, מידתי, מאוזן, מפורט ומתוכנן לעילא ולעילא.

התקשורת בנתה תסריט אחר, כנראה. התקשורת כבר חיכתה לכאסח במליאת הכנסת "ביום שאחרי" והכינה את הציבור לכך. הקהל שמע לאחרונה מהתקשורת על ועדות חקירה שיקומו, על ליקויים וכשלים שייחשפו לעיני כולנו, ועל מנהיגים שילכו הביתה לאחר שיתנו תשובה על החורבן וההרס. יתרה מכך, הקהל בוודאי העריך שמי שיתקוף בציניות הוא יו"ר האופוזיציה. אבל התבדינו. אנו מכירים היטב יו"ר אופוזיציה שעשו זאת בעבר, וזוכרים היטב נאומים שכל מטרתם הייתה לצבוט ולעקוץ באירוניה וציניות, ולהגזים בפרטים פתטיים של המצב.
הפעם – זכינו בנאום ובנקודת מבט מעוררת מחשבה. נתניהו לא טעה כשאמר שצריך לעשות חשבון נפש במובן של deliberation.

מאוחדים – ננצח!

לידיעת הגולשים – לאחרונה התפרסם מחקרי על הרטוריקה של יאסר ערפאת, בשנה הגורלית המתחילה עם שובו להתגורר בעזה ומינויו ליו"ר הרשות הפלשתינית (1994-5).