תגית: מלחמת לבנון הראשונה

שיגעון שררה – המקרה של ב. נתניהו

הפוסט נכתב ב- 2018. אתמול, 30 מאי 2021, לנתניהו ירד האסימון. הוא נואש, איבד את הדרך, הוא כבר לא אותו אדם יהיר. הוא לא יודע מה ילד יום. מצבו היה הרבה יותר טוב אילו הלך בדרכם של קודמיו, שהעדיפו לפרוש מהפוליטיקה בעוד מועד. נתניהו איחר את הרכבת.

הפוסט המקורי (מ- 2018)

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, יצחק רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב- 7 באפריל 1977 בשעה 23:40. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ".

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים שעליהם לפרוש?

על השאלות הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה, ברובד של העם, ומחלחלת כלפי מעלה, ולעתים התהליך מתנהל אחרת – דפוסי התנהגות מתגבשים בראש ההיררכיה, בצמרת ומחלחלים משם כלפי מטה. כך זה בתיאוריה.

ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים בהיסטוריה הפוליטית הקצרה שלנו.

חלק א'

קרדיט: ויקיפדיה.

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס, כינון שלום בין ישראל למצרים וירדן. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מה הייתה תגובתה של ראש הממשלה, מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה את הדברים הבאים:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

מלחמת 1973: בהידום התותחים

ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, הטילה את האחריות ל"מחדל" על הדרג הצבאי/מבצעי אך קביעה זאת לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה מהחיים הפוליטיים. מאיר יצאה בהודעה לציבור שבה דיווחה על החלטתה להתפטר מתפקידה, ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים, 1973. ב-1 באפריל 1974 הוועדה פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים, והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת המערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב בממשלות הימין. מנחם בגין הוא היוצא דופן במובן זה. בגין היה אדם משכמו ומעלה. הוא עמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מראשות הממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, התייצב בגין בפני חברי ממשלתו, כשמצבו הבריאות לקוי, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות המסבירות את החלטתו זאת טוענת שבגין פרש עקב ההסתבכות במלחמת לבנון שהחלה כמבצע צבאי, "מבצע של"ג", מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן 1982 (בעניין מחנות הפליטים, סברה ושתילה. הוועדה הפלילה את שר הביטחון דאז, אריק שרון, שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר ביטחון).

דבר מכל זה לא תועד בהתנהלותו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד. "ועדת וינוגרד", שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו את התפטרות האחראים לכשלים במלחמת לבנון השנייה, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הדוח ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

הטל-פוליטקאים.

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מנתניהו על עשייתו ופועלו למען מדינת ישראל. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה (תקופת כהונתו של המפכ"ל רוני אלשייך). עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי שיוגש כתב אישום פלילי נגד נתניהו. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראשות מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

הפוסט נכתב ב- 2018. שלוש שנים מאז כתיבת הפוסט חלה הידרדרות בהתנהלות המדינה בראשותו של נתניהו.

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

אתוס לאומי בעין הביקורת (2016-1948)

השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן שאותו הוא פרסם בעיתון דבר (דבר, הטור השביעי, 19.12.1947), העניק ביטוי פיוטי-סמלי וקולע מאין כמוהו להולדת המדינה, עוד טרם נולדה, ולמלחמת העצמאות, עוד בטרם התרחשה. אז כבר קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב העברי. ברבות הימים השיר "מגש הכסף" "הזמין"  יוצרי תרבות לכתוב בעקבותיו שתי פרודיות חתרניות המבטאות תהפוכות באתוס הלאומי.

********

מדינת ישראל מתייחדת היום עם זיכרם של 23,447 חללי מערכות ישראל ו- 2,576 נפגעי פעולות איבה. בשנה החולפת נפלו 68 חיילי צה"ל ו-31 איש ואישה נפגעי איבה. ביום זיכרון נורא זה נזכור את כולם. יהי זכרם ברוך!

יהי זכרם ברוך, יום הזיכרון 2016
יום הזיכרון 2016

שיר נולד
בתום עשרים יום בלבד מאז החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ואל מול מאורעות הפתיחה של מלחמת העצמאות, כתב אלתרמן בן השלושים ושבע את "מגש הכסף". השיר פורסם ביום שישי, ו' בטבת תש"ח, 19 בדצמבר 1947 בטור מס' 7 שבעמוד השני של העיתון, במסגרת המדור שכונן אלתרמן ב- 1943. מאז הצטרפותו לדבר ועד לפרסום "מגש הכסף", פרסם אלתרמן מעל דפי העיתון בסך הכול 216 טורים. "מגש הכסף" היה, אם כן, הטור ה- 217 במספר: הוא כולל 6 בתים, 27 שורות, 136 מילים. בראשו הוצבה הכותרת "מגש הכסף", ולצדה הציטטה הבאה, שהובאה בשמו של חיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". בתוקף מעמדו הציבורי המיוחד – הודות לשירים שפרסם בו, שבהם נהג להגיב על אירועי הזמן, קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב המאורגן – אלתרמן היה מחויב לכתוב את השיר. "מגש הכסף" השכיל להעניק ביטוי סמלי קולע להולדת המדינה שטרם נולדה ולמלחמת העצמאות עוד בטרם התרחשה.

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947
מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

למשך שנים רבות היה "מגש הכסף" לטקסט בעל תפוצה רחבה, שדרכו ביטאו רבים הן את חוויית התקומה ודבקותם במדינה והן את חוויית השכול והמוות הנגזרת מעובדת כינונה של המדינה. דן לאור* שחקר את מעמדו של "מגש הכסף" בזיכרון הציבורי כותב: "בכך נעשה 'מגש הכסף' לטקסט לאומי, קאנוני שכמעט אין לו אח ורע בתרבות הישראלית. מקום מיוחד ומרכזי תפס 'מגש הכסף' בטקסי יום הזיכרון, והוא היה למרכיב קבוע ובולט בתרבות ההנצחה של הנופלים."

השיר והמסר
שורות הפתיחה של השיר "מגש הכסף" נוסחו בלשון עתיד: "והארץ תשקוט… תעמעם לאטה". על רקע תפאורה לילית זו עומד להתרחש טקס שבו עתידה ה"אומה", הנושאת את אותות המלחמה תקבל לידיה את "נס" התקומה, בשני מובנים: במשמעות דגל המתנוסס על תורן, ובמשמעות של דבר שהנו למעלה מן הטבע.
במרכז הטקס עצמו ניצבים שניים – "הנערה והנער", מי שעתידים לשאת בעיקר את עול מלחמת העצמאות, שתגבה מן היישוב יותר מששת אלפי קורבנות, מצעירי הארץ בעיקר. השניים הם לוחמים והם מעורבים בפעילות מלחמתית בקו האש.
כשהם ספק חיים, ספק מתים, הם מתייצבים נוכח האם הגדולה, הלא היא "האומה". הדו-שיח שבשיר הוא שיאו של החיזיון הדרמטי:
אז תשאל האמה, שטופת דמע-וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים, שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש-הכסף
שעליו לך נתנה מדינת-היהודים.
המסר הגלוי הוא שמדינת ישראל היא פרי קורבנם של צעירי הארץ – "בהקריבנו את חיינו, אנחנו, צעירי הארץ, בני דור מלחמת העצמאות, היינו לאותו מגש של כסף שעליו, כביכול, נמסרה המדינה לרשותו של העם. מותם של הצעירים הופך לעובדה נחרצת בבית האחרון, החותם את השיר: "כך יאמרו. ונפלו לרגלה עוטפי-צל". בזה תם החיזיון.

מדוע פרודיה?
כעבור עשרים ושש שנה מאז פורסם "מגש הכסף" והפך לטקסט קנוני, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973). הייתה זו שנה של מפנה בתולדות מדינת ישראל במובנים רבים. היא סימנה את תחילת בחינתם מחדש של ערכי היסוד שהזינו את החברה הישראלית מאז ייסוד המדינה. כל זה השתקף היטב ביחס אל שירו של אלתרמן והמסר הטמון בו.
אמנם לטקסט היה עדיין תפקיד פעיל בייצוג המיתוס הציוני, וזה ניכר בטקסים של ימי הזיכרון לחללי צה"ל שהתקיימו במערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא, אבל חסינות המסר שבטקסט הקאנוני נפגמת על ידי קולות חתרניים, אנטי-ממסדיים. "אלו מבקשים לערער על מעמדו הקאנוני ובדרך זו לבטא ביקורת, הסתייגות ואף שלילה של המדינה וערכיה", טוען לאור במאמרו "המאבק על הזיכרון".

הפרודיה שחיבר דן אלמגור
דן אלמגור חיבר פרודיה ספרותית לוחמנית שביטאה ביקורת ציבורית על התנהלות הנהגת המדינה במלחמת יום הכיפורים.
כשנה וחצי לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, העניק שר הביטחון שמעון פרס את "אות מלחמת יום הכיפורים" לקודמו בתפקיד משה דיין. הטקס נערך בביתו של דיין בצהלה. בעקבות הידיעה כתב אלמגור טור מחורז המבוסס על שירו של אלתרמן – שהיה נערץ על פרס וגם על דיין. השיר  פורסם בהארץ. (הארץ, 26.3.1976, עמ' 14). את השיר ביקש אלמגור לפרסם במעריב ובידיעות אחרונות, אך שני העיתונים סירבו לכך. לבסוף השיר פורסם על ידי הורים שכולים כמודעה בתשלום במעריב (31.3.1976) ובידיעות אחרונות (6.4.1976).
באמצעות הפרודיה הספרותית על הטקסט של אלתרמן, שזכה עד אז להילה של קדושה, ביקש אלמגור להשמיע בו דברי ביקורת על משה דיין, ולהציגו כמי שאחראי בעיניו ל"מחדל" הנורא. "המהלך של אלמגור מסמן, בעצם היותו, את הבקיע שנתהווה בבסיס ההסכמה הכללית שעליה נסמכה החברה הישראלית עד אז, זו שנתגבשה בכור המצרף של מלחמת העצמאות", כותב לאור.
כזכור, בגרסה המקורית של השיר "מגש הכסף", אלתרמן כותב על מסירות הנפש של לוחמי צה"ל הצעירים ונחישותם לשמור על ישראל כמדינה עצמאית. אלמגור, שראה בדיין את אחד האחראים למחדל יום הכיפורים, הביע תדהמה מה"ציניות", ה"רשעות" ו"הטמטום" של הדרג השלטוני-מדיני במלחמה, וסיים את הפרודיה במשפט שייחס למנהיגים: "תקפצי לנו, מדינת היהודים".
הפרודיה נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נראה משה דיין כשהוא ממתין בביתו בשכונת צהלה "לקבל את הנס/ שעליו לא חלם". נס התקומה מוחלף בפרודיה בעיטור המחולל של מלחמת יום הכיפורים. גם ה"טקס" שבשיר של אלתרמן מוחלף בטקס אחר, מונמך, שבו מגש הכסף הוא כלי למסירת המדליה למי שאינו ראוי לה. לכל זה נלווית אמירתו של שמעון פרס כי "רק בזכות אנשים שכמוך/ הייתה מלחמה שכזאת אפשרית" – אמירה שלא רק מטילה על דיין את האחריות מלחמה, אלא אף ממירה את מלחמת התקומה המקודשת במלחמה שזכתה לכינוי 'מלחמת המחדל'." (מתוך מאמרו של לאור).
ויש חלק שני לפרודיה. במקום הצגת רגע הבריאה של מדינת ישראל כתוצר של דם לוחמיה האמיצים, מוצגת דימויה של מדינה מסואבת, המונהגת על ידי אנשים מושחתים ונהנתנים. יש להוסיף ולציין שאלמגור נזהר מלפגוע בשמם הטוב של צעירי הארץ, המוכנים גם עתה להקריב את חייהם על מזבח המולדת. אבל בניגוד לימי מלחמת העצמאות, אלמגור מציג את מותם של הצעירים במלחמת יום הכיפורים כתוצר של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר. בקיצור – גרסתו של אלמגור מבטאת את "קריסת האתוס הלאומי-ציוני", כותב לאור.

הפרודיה שחיבר עמוס עוז
שימוש ציני לא פחות בטקסט של אלתרמן לצורך הטחת ביקורת ועלבונות כלפי המנהיגות הלאומית נעשה על ידי הסופר עמוס עוז בתקופת מלחמת לבנון (1982).
שירו של עוז נדפס בעיתון הארץ סמוך לפרוץ המלחמה, והוא נכלל אחר כך באנתולוגיה של שירי מלחמת לבנון, שבה מוצגת השירה שנכתבה בתקופת המלחמה כשירת מחאה, המסמנת לא רק ביקורת והסתייגות מן המלחמה ומטרותיה, אלא שבר עמוק בהסכמה הלאומית ופגיעה בדימויה של מדינת ישראל.
עוז מעביר מסר חד-משמעי: מלחמת לבנון היא מלחמה שבה מדינת ישראל שולחת את בניה לגיא ההריגה כדי לשרת אינטרסים אמריקניים. ועל כך לאור כותב, "נקודת השיא של השיר היא הבית השישי, שבו מומרת דמותם הטהורה של צעירי הארץ. בדמותם של חיילים-כובשים היוצאים למלחמת הרג וחורבן בארץ לא להם". בכך, עמוס עוז מבקש להתריע על היפוך הערכים ועל חילול קודשי האומה. "מלחמת אין ברירה" הייתה ל"מלחמת ברירה, צבא הגנה לישראל היה לצבא כיבוש לכל דבר ועניין."

בכך לא תמה שרשרת הפרודיות על מגש הכסף המקורי, של אלתרמן (1947). יתרה מכך, ממצא מהזמן האחרון מראה ש"מגש הכסף" של נתן אלתרמן, המהווה חלק בלתי נפרד מכל טקס זיכרון בעבור דור ההורים, משולב כיום בטקסי יום הזיכרון ב- 20 אחוז מבתי הספר. את מקומו תופסים לרוב טקסטים "אותנטיים" שתלמידים כותבים, או טקסטים שהמשפחות יצרו.

*פרופ' דן לאור – המאבק על הזיכרון (The struggle for memory) מסות על ספרות, חברה ותרבות. תל אביב: עם עובד, תשס"ט – 2009.

מלחמת יום הכיפורים: הזיכרון הציבורי מושל בכיפה (ד')

מיתוס ה"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית בישראל בשלביה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה (1982), וגם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה, במהלך שתי מלחמות לבנון אלו, היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של  צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים. דוגמא נוספת לכך שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה במיוחד כאשר העובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת היא ההתפתחויות בנוגע לגרעין האיראני.

****************************

דוגמאות רבות לדיאלוג בין מיתוס המחדל למצב הביטחוני מאז מלחמת יום הכיפורים מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי הוא המושל בכיפה, ובאורח פרדוכסלי, העובדות שנויות במחלוקת. הדוגמאות שלהלן (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים לבין אירועים הקשורים לסכסוך הישראל ערבי, הנמשך מזה ארבעים שנה, שנתפשו כמשמעותיים. (ראו גם רשימה קודמת).

שתי דוגמאות לדיאלוג בין מיתוס המחדל ואירועים מרכזיים בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז מלחמת יום הכיפורים (1973) עד ימינו, לקוחות מתוך השיח הציבורי סביב שתי מלחמות:  מלחמת לבנון הראשונה (1982) ומלחמת לבנון השנייה(2006). דוגמא נוספת לקוחה מהשיח הציבורי של הזמן האחרון – השיח סביב נושא "האיום האיראני".

מיתוס המחדל בשיח הציבורי סביב מלחמת לבנון הראשונה (1982)

תוך כדי קרבות מלחמת לבנון הראשונה פרצה מחלוקת ציבורית סביב מדיניות המלחמה. הביקורת התמקדה במדיניות ממשלת בגין ובחדירת צה"ל לעומק לבנון, הרבה מעבר למה שהוכרז עליו על ידי שר הביטחון דאז, אריאל שרון. בנסיבות אלה כונתה ממשלת בגין, "ממשלת המחדל". בדברי הביקורת נכללה הדרישה לחשוף את מלא דו"ח ועדת אגרנט, זאת מתוך תקווה שהסרת החיסיון מהדו"ח המלא תעורר שיח סביב פן צה"לי אתי ("טוהר הנשק") הקשור להתנהלות בשדה הקרב, ותאפשר השוואה עם דרך התנהלות צה"ל במלחמה בלבנון.

בעקבות הביקורת הנמרצת סביב "טוהר הנשק" ואי ציות לו במלחמת לבנון הראשונה, עלתה סוגייה זו לשיח הציבורי עם תום הקרבות. טוהר הנשק כאתוס לאומי הוצג כאבן בוחן למתרחש בשדה הקרב מאז מלחמת תש"ח ובכלל זה, מלחמת יום הכיפורים. יתרה מכך ההתייחסות למלחמת יום הכיפורים כמדד להשוואה הועלתה בנאומים שנישאו בטקסי הזיכרון של חיל האוויר לציון יום השנה למלחמת לבנון הראשונה. מפקדיו הבכירים של החיל, שספג מכות קשות במלחמת יום הכיפורים, זוכרים היטב את נרטיב "הטיל כופף את כנף המטוס", שצמח בעקבות התבטאותו של עזר ויצמן אחרי 1973. מפקדים בחיל האוויר זוכרים כיצד יכולתו של החיל לממש מכה מקדימה נכשלה, וכיצד נכשל החיל בהשמדת טילי הקרקע-אוויר של האויב וספג אבדות קשות. מאז, חיל האוויר היה נחוש להוכיח כי הופקו הלקחים המתאימים. בעת כהונתו של דוד עברי כמפקד חיל האוויר, השתתף חיל האוויר בהצלחה במבצע ליטני (1978), בתקיפת הכור  הגרעיני בעיראק (1981) ובמלחמת לבנון הראשונה. התדמית ההרתעתית של החיל הוכחה במלחמת לבנון הראשונה, כשהצליח להשמיד את כל מערך טילי הקרקע-אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון, במבצע "ערצב 19". מבצע זה צוין גם ביום השנה השלושים למלחמת לבנון הראשונה, כשהנאומים בטקס האדירו את חיל האויר בהשוואה ל"מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים: "במבצע ערצב 19 שינה חיל האוויר את עולם קרבות האוויר והחזיר לחיל את יוקרתו, שדעכה במלחמת יום הכיפורים" (י' לבנת, "לא ידענו שאנחנו עושים היסטוריה", אתר צה"ל, 8.6.2012).

זכר המחדל עולה מדבריהם של מפקדי חיל האוויר לשעבר, גם בספרות המאוחרת

תחילה אתייחס לאלוף עמוס ידלין, טייס סקייהוק במלחמת יום הכיפורים, מפקד מכללות צה"ל ובעל תואר שני במינהל ציבורי. הדברים שאמר במלאת 30 למלחמת יום הכיפורים צוטטו בספר ערוך על ידי האוניברסיטה המשודרת, מלחמת יום הכיפורים ולקחיה, (2005):

[…] וברמה הלאומית, חשתי תחושת הישג, שעל אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 קילומטרים מקהיר […] (ע' 8) האם באמת ניצחנו במלחמה הקשה ההיא? בעולם הדימויים הישראלי, התשובות לשאלה הזו הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו בכדי להסביר את עמדתו […] (ע' 9) נוכח הנאמר לעיל, חיוני שנראה במלחמת יום הכיפורים כישלון אסטרטגי. אסור לנו להסתתר מאחורי הגדרות מקלות שימנעו מאתנו להתרכז בכישלונות, לתחקרם עד תום, וליישם את לקחיהם (ע' 14).

באותו ספר ערוך על-ידי האוניברסיטה המשודרת (2005), התבטא אלוף משנה במיל. יעקב חסדאי שהיה מפקד גדוד 202 של הצנחנים במלחמת יום הכיפורים. דבריו מדברים בעד עצמם:

"[… ] השמונה באוקטובר, החווה הסינית וסואץ צרבו כאש את זיכרונות הלוחמים. המילה "מחדל" נישאה בפי כל ככינוי למלחמה […]" (ע' 66-57).

שלושים שעות באוקטובר: החלטות הרות גורל על הפעלת חיל האוויר בתחילת מלחמת יום הכיפורים (2008), מאת שמואל גורדון, מתייחס אף הוא למחדל. גורדון, טייס קרב לשעבר ומפקד לשעבר של טייסת 105 בחיל האוויר אומר:

"הסיפור של טייסת 201, אחת הטראומות הקשות שמקורן בצומת החלטה הרסני, אינו סגור, וכנראה לא ייסגר לעולם." (ע' 432).

השיח בחיל האוויר סביב הכשלים במלחמת יום הכיפורים, והטחת האשמה במפקדים מסוימים, משקף פקפוקים לא מעטים לגבי העובדות לאשורן. ברם ניכר כי הזיכרון הציבורי של "מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים הוא המושל בכיפה.

מיתוס המחדל בשיח סביב מלחמת לבנון השנייה

מיתוס ה"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה הזאת היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של  צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים.

השיח התקשורתי סביב מלחמת לבנון השנייה יצר משוואה בין איכות הארגון והביצוע של צה"ל ב-1973 וב-2006. דוגמה לכך הוא מאמרו של צדוק יחזקאלי, שראיין את האלוף במילואים בנימין תלם, מפקד חיל הים במלחמת יום הכיפורים. בראיון המליץ תלם למפקד החיל במלחמת לבנון השנייה "ללכת הביתה", לאחר שחיל הים ספג מכה אנושה במלחמה, שכן אם במלחמת יום הכיפורים, מלחמת "המחדל המודיעיני" אפשר היה לפעול באחריות, חובה עליו להפיק לקחים מאז:

"כמה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים. בזמן שצה"ל כולו נרדם בעזרת גלולות השינה של אמ"ן הכושל, קיבל תלם החלטה מנוגדת לחלוטין לזו של הצבא. רק קצין המודיעין החילי שלו חזה שחורות ותלם החליט להיערך לאיום אף שאיש לא הכריז עליו […] תחת פיקודו של תלם, רשם חיל הים את הפרק המפואר בתולדותיו דווקא במלחמה שזכורה כאסון נוראי […] מפקד חיל הים הנוכחי […] לא יכול להתחבא מאחורי מודיעין רופף. גם אם היה כזה […] גם לי לא היה מודיעין, אבל חשבתי על הגרוע ביותר (צ' יחזקאלי, "תפקיד חיל הים במלחמת לבנון השנייה בהשוואה למלחמת יום הכיפורים", ידיעות אחרונות, המוסף לחג, 1.10.2006).

בין הדוגמאות לאזכור "מחדל" יום הכיפורים בשיח על מלחמת לבנון השנייה, מעניין הראיון שערך הכתב הצבאי עמיר רפופורט לצביקה גרינגולד והתנהלותו במלחמת יום הכיפורים. בריאיון עימו, גרינגולד מגולל את מהלך הלחימה שלו כשריונר בגולן במלחמת יום הכיפורים, במסגרת חטיבה 188. אחד הלקחים שהפיק גרינגולד מהמלחמה הוא האיכות הירודה של הכשרת המפקדים בצה"ל ב-1973 כמו גם ב-2006. ב-2006, כפי שנוכח גרינגולד, "נתנו לאיש חיל האוויר ולאנשי חי"ר לנהל את העניינים והם לא הבינו את מה שכל שריונר יודע – שמלחמה חייבת להיות מבוססת על מסת אש ותנועה […] לצה"ל יש בעיה קשה בהכשרת מפקדים" (שנה מפרסום הראיון במעריב, ראה אור הספר כוח צביקה, מאת גרינגולד ודור-און (2008).

פרשנות מזווית הראייה של הכתב הצבאי עמוס הראל, מונה את לקחי מלחמת לבנון השנייה תוך ציטוט "מחדל" יום הכיפורים. גם ספרם של הראל ויששכרוף על מלחמת לבנון השנייה (2008)  משקף תובנה כי המאפיין המשותף לשתי המלחמות, אמנם במינון שונה, "הוא הזלזול ביריב […] ובולטות לעין [גם] […] תכניות מבצעיות לא רלוונטיות, פקודות סותרות, אפילו ביקורת על הקצינים הבכירים שנשארו מאחור." (ע' הראל, "שתי מלחמות אותה זחיחות", הארץ, 8.10.2008).

אכן קשה להתעלם מהעובדה שהדי המחדל מלווים את השיח הציבורי 33 שנים מאז מלחמת יום הכיפורים. תמונת מצב זאת בולטת במיוחד על רקע העובדה שכמחצית מאוכלוסיית ישראל כיום לא חוותה את מלחמת יום הכיפורים (כולל אלו שעדיין לא נולדו ואלו שלא חיו בישראל) ורבים אינם מודעים לפרטיה.

מיתוס המחדל בשיח  סביב סוגיית הגרעין האיראני

דוגמא נוספת לזיכרון הציבורי ובמיוחד למחדל יום הכיפורים כפריזמה שמושלת בכיפה כשהעובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת, היא השיח בסוגיית הגרעין האיראני. אינספור ידיעות ומאמרי פרשנות משנות התשעים ואילך הוקדשו לסוגייה זאת. ההיבט העיקרי הוא, מידת הסבירות שלישראל נשקפת סכנה קיומית לאור הסיוע שאיראן מקבלת מרוסיה ומסין בפיתוח פרויקט הגרעין. בכירים במערכת הביטחון, שנשאלו לדעתם בסוגיה זאת, הזרימו לתקשורת עד כה תחזיות והשערות בלבד על תוכניות הגרעין של איראן ועל השאלה כיצד הן תשפענה על מערך היחסים בינה לבין מדינות במזרח התיכון, לרבות ישראל.

יש לציין כי בתחילת ספטמבר 1995 לא הורגשה בישראל מתיחות סביב סוגיית פיתוח הגרעין האיראני. אפשר ללמוד על כך מדבריו של האלוף (מיל') איתן בן אליהו. שעה שהיה מועמד באותה עת לתפקיד מפקד חיל האוויר, בן אליהו התבקש לחוות דעה על חטיפת מטוס נוסעים איראני, שהוחכר מחיל האוויר האיראני והוביל נופשים לאי קיש שבדרום איראן. בראיון לידיעות אחרונות התייחס בן אליהו גם לידיעות שהופצו בלונדון על כך שלאיראנים יש מכון להעשרת אורניום שסין הקימה בעבורם: "הערכת המצב האחרונה שלנו לגבי איראן מדברת על אפשרות לרכישת כושר גרעיני צבאי בתוך חמש עד עשר שנים". כשנשאל על התייחסותו לאיום האיראני המושמע כלפי ישראל בגין פרשת המטוס החטוף, השיב: "האיום האיראני לפגוע במטוס הוא נקודתי. ולאיום נקודתי צריך לתת מענה נקודתי" (א' פישמן, ידיעות אחרונות, 3.10.1995). כך, בנימה בוטחת, הרגיע בן אליהו את הציבור ואישר באופן עקיף כי לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד איראן. זכר המחדל של מלחמת יום הכיפורים לא עלה בראיון.

ב-1996 התחלף השלטון בישראל והוקמה ממשלת ליכוד בראשות בנימין נתניהוהרטוריקה של ההנהגה באותה עת הציגה את איראן כמדינת המהפכה האסלאמית, שלעולם לא תשלים עם קיומה של מדינת ישראל. גם באופוזיציה היו כאלו שהביעו חשש. ראוי להזכיר שגם ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, חשש מהאיראנים ומהרגע שבו יצטיידו בנשק גרעיני.

הגדיל לעשות ראש הממשלה נתניהו. הוא ניצל כל ראיון עימו כדי לבטא חשש מהטיל הגרעיני שאיראן מפתחת. הרטוריקה של "האיום האיראני" יצרה כותרות מרכזיות בסדר היום המדיני. רבים מבכירי ההנהגה, וגם ראש אמ"ן האלוף משה (בוגי) יעלון, סיפקו לאמצעי התקשורת פרשנויות וכתבות רקע בנושא. כך נחשף הציבור, באופן סדרתי, למסר שלפיו ארץ האייתוללות מתחמשת בטילים ארוכי טווח, ומנסה לפתח נשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל (א' שפרינצק, "איום שמום", הארץ, 29.9.1998).

היה זה אך טבעי שהשיח התקשורתי יהיה רווי פרשנויות מדאיגות למצב. רוב הפרשנויות הזכירו את "מחדל" יום הכיפורים. הובע בהן החשש שקווי האופי של הנהגת ישראל לא השתנו מאז יום הכיפורים 1973. חלק מהפרשנים אף נקטו קו חד-משמעי המזהיר מ"מחדל או ביזיון",

"אין לשכוח ש-1,000 קילומטרים מכאן מכינה איראן את האיום הקיומי הממשי על ישראל. כדי להתייצב מול האיום הזה, נדרשת ישראל למצות את כל סגולותיה, שלא ניכרו באחרונה, בהתמודדות הזו, מחדל או ביזיון עלולים להיות קריטיים" (י' ארז, "24 שנים בין המחדל לביזיון", מעריב, 10.10.1997).

הרטוריקה של בכירי ההנהגה המדינית והצבאית, ויחד איתה הפרשנויות סביב ה"איום האיראני", לא נמוגו מאז 1996. גם האנלוגיה בין הצורך בתגובה לאיום לבין זכר המחדל המודיעיני והמדיני-ביטחוני של מלחמת יום הכיפורים הפכה לעניין שבשגרה. אין פלא שהיא דרבנה לגיבוש אסטרטגית הרתעה מעשית. אחת הדוגמאות לשיח תקשורתי זה היא כתבתו של אמיר אורן ביום השנה ה-32 למלחמת יום הכיפורים:

"ערב יום הכיפורים, כאשר ההפתעה שמפניה נדרכת ישראל שוב אינה של מתקפה אווירית ומשוריינת, מצרים וסורית, אלא של טילים איראניים וטרור איסלאמי […] ישראל צריכה להגיע למצב שיאפשר לה להודיע גם, כי היא 'לא תהיה האחרונה לספוג התקפה בנשק השמדה'. זה צד ההרתעה, אבל ההתרעה תלויה באמ"ן […] [ו]אין כל ודאות שלא ייכשל שוב בהתרעותיו, כמו ב- 1973" (א' אורן, "שוטף פלוס  30" הארץ, 12.10.2005).

דוגמה נוספת לדומיננטיות הזיכרון הציבורי ומיתוס מחדל יום הכיפורים בשיח הציבורי מאז 1995, עולה גם מהשיח הפוליטי. השר לעניינים אסטרטגיים בממשלת נתניהו השנייה והרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הציע שישראל תתקוף באיראן כמהלך אקטואלי. הח"כ והשר לשעבר עוזי ברעם השיב לו כי למיטב הבנתו, "2012 עלולה להיות מקבילתה של […]." ברעם גם תקף את הממשלה המזניחה את הטיפול באיום האיראני, והזכיר את המחיר ששילמה ישראל על ההזנחה שקדמה למלחמת יום הכיפורים:

"בישראל של 2012 אין מינימום של הכנה ציבורית למה שעלול לקרות במזרח התיכון, […] הממשלה עסוקה בגבעת האולפנה ובמגרון […] כולנו שילמנו את המחיר של 1973 ב-1974. לפיכך, במידה שישראל לא תיערך לסכנה, כפי שכבר קרה ערב מלחמת יום הכיפורים, גובר הסיכוי שנשלם את מחיר 2012 ב-2013" (ע' ברעם, "הלקח ההוא בזמן הזה", ישראל היום, 19.6.2012).

מסר בסגנון דומה שולב במאמר מערכת של החינמון ישראל היום. העורך הראשי, עמוס רגב, הביע אי-שביעות רצון מהעלאת סוגיית האיום האיראני ומהתגובה בשיח הציבורי בישראל. החשש העיקרי, לדעתו, שאלה יחבלו בתהליך קבלת ההחלטות בעניין התקיפה באיראן. המסר המרכזי שרגב ביקש להעביר התייחס למידת הדחיפות שבטיפול ולחשש שמא ההנהגה נגררת לשאננות "דוגמת מלחמת יום הכיפורים" (ע' רגב, "ההחלטה", ישראל היום, 3.8.2012).

יש להוסיף לכל הממצאים דלעיל גם את חילוקי הדעות בנוגע לעצם קיומו של שיח ציבורי סביב ה"איום האיראני" בשנים 2012-2011. במדינה המעודדת חופש ביטוי ובחברה קונפליקטואלית, שיח ציבורי מסוג זה הוא הכרח קיומי. העיתונאית והעורכת במעריב, יעל פז-מלמד, הטעימה את "חופש הביטוי" המחייב שיח ציבורי סביב תכנית לתקיפה ישראלית אפשרית באיראן, ותיארה את השיח שהתקיים באותה עת כאחד החשובים והמוצדקים שהתקיימו עד אז בישראל. יתרה מכך, לטענתה, מי שתמך בקיומו ידע לציין את יחסו של הציבור ערב מלחמת יום הכיפורים למהלכים המדיניים. כלומר, תומכי "חופש הביטוי" טענו שהפסיביות וחוסר הביקורת ששררו ערב המלחמה ההיא הובילו בסופו של דבר לאסון, וכי "חשוב שהציבור יעמוד על המשמר וישמור שראש הממשלה ושר הביטחון לא יחזרו על 'טעות הקונספציה' של מלחמת יום הכיפורים, שבסופו של דבר הובילה לאלפי הרוגים ישראליים" (י' פז-מלמד, "זכות הציבור להתנגד", אתר NRG, 16.8.2012). גם המתנגדים לתקיפה באיראן קישרו בין ההתנהלות המדינית ערב מלחמת יום הכיפורים להתנהלותה של ממשלת נתניהו בתגובה לאיום האיראני. לדוגמה, הפרשן המדיני של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ',  הביע התנגדות נחרצת לתקיפה באיראן והציג את גרסתו המחייבת את המדינאים להיכנס קודם כל למגעים מדיניים עימה ולפעול לפתרון הסוגיה בדרכים דיפלומטיות, בניגוד למה שעשתה ממשלת המחדל (א' אברמוביץ', "מחדל יום הכיפורים- אז והיום", אתר מאקו, 21.9.2012).

אלו הן מעט מהדוגמאות הבולטות ביותר לדומיננטיות של הזיכרון הציבורי ומחדל יום הכיפורים כשעולות לדיון שאלות הקשורות למצב הביטחוני.

לסיכום: הדוגמאות דלעיל (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג המתמשך מזה כ-40 שנה בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים ומיתוס המחדל מחד גיסא, והמצב הביטחוני מאידך גיסא. הדוגמאות מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי של מחדל יום הכיפורים הוא המושל בכיפה, בעוד שבאורח פרדוכסלי, העובדות המדויקות של מה שהתרחש לפני ובמהלך מלחמת יום הכיפורים עדיין שנויות במחלוקת.