Tag Archives: מלחמת יום הכיפורים

(איך) להתמודד עם אנכרוניזם

במהלך השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט שאלות של תלמידי תיכון, העומדים לפני מבחני בגרות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). סוג השאלות משקף לצערי תמונת מצב עגומה: מלחמת יום הכיפורים נדמית בעיני רבים מהם כאירוע שהתרחש לפני בריאת העולם. גם המורים הצעירים לא היו כאן לפני ארבעים שנה ויותר, ויחסם למלחמה ההיא עובר הלאה. (להלן דוגמא של סיכום לקראת מבחן בגרות).

קראתי סיכומים רבים שתלמידים ו/או מורים מפיצים ברשת האינטרנט לקראת בגרויות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). 

מאגר מבחני בגרות [צילום: באדיבות משרד החינוך]

לא התפלאתי שמלחמת יום הכיפורים נתפסת בעיניהם כאנכרוניסטית, ושהחומר למבחן הבגרות הוא "עוד חומר שצריך לשנן" כדי לקבל ציון טוב. 

לעניות דעתי, חשוב לתקן זאת ואין צורך להפוך עולמות לשם כך.

הדור שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים, לרבות אוכלוסיית העולים שהגיעו לארץ אחרי שהתרחשה, מתייחסים למלחמה זאת בשוויון נפש יחסי. במקרה הטוב, הציבור שלא חווה את המלחמה מרותק לסיפורים אישיים ומתפעל ממעשי הגבורה, המופצים בכלי התקשורת בימי השנה למלחמת יום הכיפורים. אנו מחויבים לא רק למניעת ההשכָּחה של אירוע טראומטי זה אלא גם לצד מעשי יותר. באשר לדור הצעיר, על מערכת החינוך לעורר אצלם מחשבה ושיח על תכנון וארגון בצה"ל בשדה הקרב בעבר ובעתיד.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

על-פי-רוב, האוכלוסייה שלא חוותה את מלחמת יום הכיפורים ניזונה בעיקר ממידע ספורדי המסתובב ברשת ומגיע לאמצעי התקשורת בעיקר בימי השנה למלחמה.

קחו לדוגמא את סיפורו של סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים (הפרטים האישיים, באדיבות הארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" – פריט 100568).
לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ – והסיפור שלו תועד בארכיון חיל התותחנים והועלה באחרונה לרשת האינטרנט.
סיפורו האישי מרתק נקודתית. שכן, עדותו של לוי בפני היסטוריונים ממרכז המחקר של חיל התותחנים מתאפיינת במסירת עובדות ברצף כרונולוגי ובגוף ראשון, כשלעתים רחוקות הוא מצרף לדווח היבש נימה אישית. הסיפור הותיר אותי בפה פעור. מספר דקות לאחר שנחשפתי לפרטים עלו בי הרהורים בדבר ערכו לאורך זמן. החשיפה שלי לסיפור הייתה נדבך נוסף בידע שלי על מלחמת יום הכיפורים. אך מה מוסיף הסיפור למי שאינו בקיא בפרטים אחרים רלבנטיים להתרחשויות בגזרה הדרומית לפני צליחת התעלה?

וכך נראה הדווח של לוי (הדווח המלא כאן):

"יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר… ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. …" וכן הלאה. ובנימה אישית יותר לוי מוסיף:

"כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו… עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב… אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח."

כדי שיהיה לסיפור ערך מעשי לאורך זמן, וכדי שיופנם על ידי האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה ההיא, ובמיוחד בני ובנות הדור הצעיר, נחוץ עוד משהו. בין היתר, נחוצים פרטי רקע על תכנון וארגון בפיקוד דרום טרם ההתרחשויות בגזרת תעלת סואץ.

כלומר, מה שחסר כאן הוא הקונטקסט הרחב. הן האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה והן תלמידי תיכון מודעים להפתעה ולמחדל המודיעיני. חסרים להם פרטים הקשורים ישירות לאופי ורמת הארגון והתכנון בגזרה הדרומית לפני ולאחר צליחת תעלת סואץ.

בעשור האחרון נערכו מחקרים שמספקים מידע רלבנטי. כשמצרפים את ממצאיהם אל הסיפור האישי, כמו זה של לוי, מתקבלת תמונה יותר "מציאותית" ובעלת משמעות עכשווית בנוגע להיבטים של תכנון וארגון טרום המלחמה.
ממצאי רקע הנוגעים לסיפורו האישי של לוי, הלקוחים מתוך תחקירים, משלימים את התמונה ומספקים לאירוע מימד עכשווי ורלבנטיות. יתרה מכך התובנות העולות מהממצאים, שתמציתם מובאת להלן, עשויות לקדם את המלחמה בתודעת האוכלוסייה שלא חוותה אותה.

ממצאי הרקע:

לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ (במסגרת מבצע "אבירי לב") אבל היה מתוכנן במקור להילחם ברמת הגולן כחלק מאוגדה 210 של האלוף דן לנר. כשגדודו הגיע לימ"ח של האוגדה במחנה נפתלי מצאו אותו ריק. בהמשך הסתבר להם שאת הטנקים של החטיבה לקחו גדוד מילואים של חטיבה 188 וגדודים מחטיבה 179. גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון וצוותים מחטיבת "הראל" השתלטו על טנקים של בית הספר לשריון. וגדוד נוסף מחטיבת "הראל" נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם.

אוסיף ואציין שכיום ניתן להגיע למחקרים של היסטוריונים-צבאיים בקלות על ידי שליפתם מרשת האינטרנט. הבעיה מתמקדת אם כן במוטיבציה לעשות זאת. יש להתחיל בהנחלת מוטיבציה לפרטי רקע על מלחמת יום הכיפורים כבר במערכת החינוך. ליזום משימות לחיפוש מידע דוגמת זה שיוצג להלן:

מחקרו של ד"ר עמיקם צור (היסטוריון צבאי וסא"ל במיל. ששירת כקצין קרבי).

בתחקיריו התמקד צור במוכנותו של פיקוד דרום לקרב, ערב מלחמת יום הכיפורים. יש לציין שצור מסכם את ממצאיו בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה על תכנון לקוי של כוחותינו בפיקוד דרום ערב המלחמה. מסקנותיו במשפט אחד הן אישום חמור ולמידת לקח לעתיד לבוא על מנת שלא יתרחש מה שהתרחש אז: שיבוש וקריסה של תוכניות והכרח להתארגן מחדש לאלתר.

להלן ציטוט מתוך מסקנות המחקר של צור:

"מה שהתרחש שם היה ממש דרמה ענקית: ברגע שפרצה המלחמה. צה"ל נאלץ לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם."

כאמור, תחקירים מסוג זה שופכים אור על הסיפור האישי ומספקים לו רקע. הם חשובים לאין ערוך במיוחד כשמדובר במלחמה "רחוקה" (למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה לא חווה אותה) שכמעט נשכחה.

לסיכום, אוכלוסיית היעד העיקרית לשינוי זווית הראייה על האירוע ההיסטורי המדובר – קרי, מלחמת יום הכיפורים (1973), שנתפסת כיום כאנכרוניסטית וחסרת רלבנטיות – הם בעיקר תלמידים העומדים לפני מבחני הבגרות. אל לנו לשכוח כי זהו דור העתיד! לא די לקבל ציון גבוה בבגרות. הדור הצעיר חייב להיות מצויד בכלים שימנעו תכנון וארגון לקוי של כוחותינו בעתיד. כל עוד ממשיך המחקר להתפתח יש סיכוי שחיבור בין ממצאי המחקר לסיפור האישי, המרתק כשלעצמו, יעשה את העבודה.

גילוי נאות: הזיקה שלי לנאמר כאן כרוכה במחקר לדוקטורט, שעל בסיסו כתבתי ופרסמתי ב-2014 את "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014-1973)".

צליחת תעלת סואץ (1973) – סיפורו של לוחם מחטיבת "הראל"

ב- 2016 מאבקם של ותיקי הפלמ"ח/חטיבת "הראל" נכנס להילוך גבוה. הם התנגדו להחלטת הממשלה להנציח את שמו של ח"כ לשעבר רחבעם זאבי ז"ל בחאן שער הגיא. חתמתי על העצומה שתומכת במאבקם של בני דור ההמשך. הצטרפתי לסוכת המחאה שהקימו בחאן שער הגיא ולקרב המאסף על מורשת הפלמ"ח. הם נהגו להתכנס שם מדי יום שישי. התביעה להנצחת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים מהפלמ"ח/חטיבת "הראל", עלתה לכותרות. בתוך כתשעה חודשים הצליחה להשיג את יעדה. דף הפייסבוק של חטיבת "הראל" לדורותיה, פעיל מאז תחילת המאבק ביוזמתו של יוני אמיר.

חטיבת "הראל"/פלמ"ח הייתה פעילה לא רק בפריצת הדרך ולווי השיירות לירושלים במלחמת תש"ח. פעילותה נמשכה תקופה ארוכה. החטיבה מילאה משימות רבות גם במלחמת יום הכיפורים (1973).

עדותו של סגן אריה לוי – קצין השיתוף הארטילרי של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים – הועלתה היום (11.7.2017) לדף הפייסבוק של חטיבת הראל. לוי מספר על השתתפותו, במסגרת גדוד התותחנים 106, בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (1973). עדותו מציגה זווית ראייה נוספת על קורות חטיבת "הראל". העדות תועדה ונגנזה בארכיון של חיל התותחנים. 

הסיפור מובא להלן. הוא נשלף כלשונו מהארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" (פריט 100568) (הארכיון מנוהל ע"י עמותת בית יד התותחנים והמידענית שוש קוברסקי):

סיפור הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 במלחמת יום הכיפורים
שם, דרגה ושיוך צבאי: סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, גדוד שהוקם כשנה ושלושה חודשים לפני המלחמה.

"הגדוד היה חלק מן האגד הארטילי של אוגדת שרון. מפקד הגדוד, במינוי חרום, היה סא"ל שמעון בן דוד, מפקד מתקן האימונים בעובדת והסמג"ד – עמוס תור ז"ל.

"ירדנו למלחמה על זחלים ממתקן עבדת עם תותחים מתנעים M – 50 . היו אלה תותחי האימונים של המתקן. יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר, נסענו על שרשראות, חלפנו על פני שבטה, ניצנה, חלפנו על פני הכניסה לביר גפגפה. ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. בבוקר, עשרה לחודש צוותו שלושת מפקדי הסוללה ומג"ד התותחנים כמפקדת סיוע לחטיבה 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף. החטיבה הפגועה התארגנה מחדש בשטחי כינוס באזור טסה. גדוד 9 של החטיבה כבר לא היה קיים. במקומו התקבל גדוד 106 , גדוד טנקי שוט שהגיע על זחלים מאילת. במקור שייך היה הגדוד לחטיבה צפונית חטיבה 164 ("הראל") בפיקודו של אלוף משנה אברהם ברעם (הדגשה שלי, תה.). ביום בו הגעתי לגדוד פיקד עליו חיים זלוצר (זיו) הסמג"ד אשר רק יום קודם קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר פציעתו של המג"ד משה גל. משה גל נפצע בהתקפה על "כישוף". חיים קיבל אותי והקצה לי את אחד מ 26 הטנקים. מפקד הטנק היה סרן אהוד רונן מקיבוץ חצור שאסף טנקים בדרך וצורף לגדוד השוטים.

"מה אעשה אתך קש"א?" שאל חיים זלוצר המג"ד. נראה היה לי שהוא מתקשה לעכל את הרעיון שעליו לוותר על עוד טנק מתוך המצבה החסרה לטובת קש"א. בלילה שבין ה 10 ל 11 שהינו בחניון. השכימו אותנו סביב 02:00 – 03:00 ופקדו עלינו לנוע לג'ידי ולחבור לחטיבה המקורית שהמתינה עם המח"ט ברעם.
לפנות בוקר הגענו לצומת הגידי וצוות הפיקוד של הגדוד חבר למחט המיתולוגי בירו מח"ט 875 ("הזקן"). עמדנו להחליפו בקו. שם פגשתי את אהוד אבירן (אברמסון) המס"ח של בירו ומג"ד מכמ"ת 120 (342), שלחם על ציר "עכביש". "בישרתי" לו שהגדוד שלו כבר חטף פגיעות והרוגים.
קיבלנו מן המח"ט בירו הסבר "חי" על הגזרה כאשר הנהג שלו עסוק בהכנת חביתת הבוקר עם נקניק.

לפנות ערב נכנסנו לקו והחלפנו את השרמנים. הגדוד שלנו פרס דרומית לציר גידי – תעלה, דרום מזרחית לתעוז "מצווה". כשבוע ימים ניהלנו שם קרב בלימה כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו. המס"ח באזור היה מגד מכמ"ת 436 משה רוזן (שמו בקשר היה "זלות") וממנו ירשתי את הכינוי ברשת "זלות 32" . בסביבות 15 בחודש כאשר הסתער עלינו כוח שריון ואחריו כוח רגלים, הפעלתי "אש על כוחותינו", אש מגדוד מכמ"ת 160 (857 "סעיף") שהיה סמוך אלינו ומוקצה לטובתנו.

"במהלך שבוע קרבות הבלימה היו לי מספר חילוקי דעות עם מפקד טנק הקש"א, סרן אהוד רונן. באחד המקרים סרב לעלות לעמדת תצפית ולאפשר לי טיווח. זאת מתוך חשש לחשוף את הטנק לטילי ה"סאגר". בצר לי פניתי בקשר למג"ד והוא פקד על סרן רונן למלא אחר בקשותי תוך שהוא מדגיש בקשר כי הטנק נועד לשרת את הקש"א.
הנושא סודר אבל באחת הפעמים בהן עלינו לעמדת תצפית השתהיתי יתר על המידה. שוגר לעברנו טיל "סאגר" שחלף במלוא הדרו מעל ראשי, התפוצץ מאחורי טנק הקש"א וחוט הניווט נשאר תלוי על כתפי. מאותו רגע הפסקתי להתווכח עם סרן אהוד רונן. במחשבה שנייה אני ואנשי הצוות חבים לו את חיינו. הייתי קש"א צעיר, חדור רצון לבצע משימות מאידך לא מנוסה בלחימה בטנק.

בערבו של 17 בחודש קיבלנו פקודה לנוע צפונה לאורך האגם המר ולקראת בוקר 18 בחודש חצינו את התעלה בעקבות חטיבה 500 שהייתה בדרכה לעיר סואץ עם אוגדה 162.
מפקד החטיבה החדש של הכוח המיוחד שלנו היה תת אלוף ברוך הראל ("פינקו") (סגן מפקד האוגדה הסדירה בסיני). "פינקו" החליף את המח"ט ברעם שנאלץ לפקד על חטיבה 875 שתפסה מחדש את הקו במקומנו. בירו, מח"ט 875 נפצע בהנחתה הארטילרית בה נהרג באזור גם מפקד האוגדה האלוף מנדלר.
מפקד הסיוע של הכח המיוחד בפיקודו של פינקו היה לא אחר מאשר אל"מ יעקוב ארז מפקד אגד 209.

עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב.

מבחינת הפעלת ארטילריה זכור לי יום קרב בו מדרום לנו התמקם קת"ק מצרי עם ציוותו. הוא ישב ברכס קדמי והוריד עלינו אש מרגמות. לאחר שזיהיתי אותו בבירור ביקשתי ממפקד האגד יעקב ארז הקצאה. מפקד האגד הקצה לי יחידת אש לטובת העניין ותוך טיווח קלאסי טיווחתי את הבחור ואת ציוותו והעסקתי אותו בתחמושת רסיק אוויר. הבחור וציותו הושתקו. מפקד האגד שצפה בנעשה ממרומי תצפית לא רחוקה חלק לנו שבחים.

בתאריך 22 בחודש לפנות ערב מצאנו עצמנו על ציר "עשור", ציר אחד צפונית לציר "סרג'" , ציר סואץ קהיר, השארנו במקום מ"פ עם שישה טנקים במטרה לחסום את הציר בפני כוחות מצריים שעשויים להגיע ממערב. דהרנו דרומה לחסום את ציר סואץ קהיר, ציר "סרג' "
הפסקת האש שאמורה היית להיכנס לתוקף ב 22 בחודש בשעה 19:00 לא כובדה על ידינו (הדגשה שלי, תה.). התיישבנו במעבר הצר של הרכס שחלש על הציר סואץ קהיר וירינו בכל רכב שעבר במקום ממערב למזרח. עם שחר בסביבות השעה 05:00 יצאנו מן המעבר וגלשנו לעבר ציר "סרג'" – כביש סואץ קהיר. בצענו סריקה בין הרכבים בהם פגענו במהלך הלילה.
בהרימי משקפת מערבה, ראיתי במרחק כ 1800 2000 מ' מערבית לנו שיירת מובילים מצרית עם טנקים שנעה ממערב למזרח. הסבתי את תשומת ליבו של המג"ד.
המג"ד הורה להתפרס ופתחנו באש. המובילים המצריים עצרו והחלו מורידים טנקים שהחלו משיבים באש. התפתח קרב שריון בשריון ואנחנו נסוגונו לתוך המייצר, העמדות היו עמדות בוגי לא נוחות. טנק או שניים שלנו, נשארו חשופים על הציר. במהלך חילופי האש הבחנתי לפתע שפגז שנורה לכיוון טנק המג"ד – פגע ברכס מאחורי גבו של המג"ד. פניתי אליו בקשר בקריאה שירד כי יורים עליו. חיים הפנה ראשו אלי ותוך שהוא מסמן בידו בכעס מלמעלה למטה, סימן לי לחדול (מלבלבל לו את המוח). כעבור כמה דקות כאשר הבטתי שוב לעברו, גופו כבר היה שמוט לאחור.
לפי הידוע לי חיים זלוצר (זיו) נפגע מרסיס פגז שהתפוצץ על דפנות הטנק ופגע בראשו. הצוות ירד לאחור ואחד הנגמשים קרב לטנק .

סרן אהוד רונן ששימש מפקד טנק קש"א התייצב ברשת למול תת אלוף "פינקו" והזדהה כמפקד ברמת מ"פ שמפקד על טנק הקש"א. הוא הציע ליטול את הפיקוד. המ"פ האורגני שנכח בכוח ושנודע בכינויו "כויל" (שמו היה וכטל), מיהר לעלות למול פינקו תוך שהוא מציין שהוא מ"פ מתפקד, וקיבל עליו את הפיקוד. בהמשך היום חבר הגדוד השני של החטיבה בפיקודו של המג"ד חגי אלינו.

לקראת ערב הונחת גדוד צנחנים מילואים מחטיבה 9100 שהתארגן בזמן המלחמה. המדובר היה בחיילי מילואים, חברה לא מוצבים ואנשים שחזרו מחו"ל. בתחילה יועד הגדוד לגבול הירדני ובהמשך כאשר ברור היה שירדן לא במשחק, הם הגיעו לביר תמדה וביום המכריע הוטסו לפאיד בהרקולסים ומשם הונחתו ביסעורים באזור בסיס המזון שליד הק"מ ה 101. חלקם הגיע רכוב על זחלמים. מפקד הגדוד היה סא"ל בקבע בשם ירון. על כן קראו לגדוד על שמו: "גדוד ירון". הם תפסו את הרכסים המקבילים לציר סרג'. אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח. גיורא ואנוכי למדנו באותו מחזור בבית ספר תיכון באשקלון וזיהינו זה את זה ברשת הקשר.
לקנים היה שעמ"מ גבוה והפגזים הראשונים נפלו קצר ב כ – 2000 מטר הישר לפני הטנקים.

בחלוף 35 שנה נדרשתי להפריך את הסיפור אותו סיפר תת אלוף פינקו בכנס בלטרון של האגד הארטילרי הסדיר 209. הוא סיפר שקש"א של חיים זלוצר רצה לקחת את הפיקוד לאחר שהמג"ד נהרג. לא נכחתי אישית בכנס האגד כי פשוט לא זומנתי אליו, אבל לאחריו צלצל אלי זילי הקמב"ץ. הבהרתי את הדברים גם בשיחת טלפון שיזמתי בעצמי לתת אלוף (מיל') פינקו.

ב 24 בחודש נכנסה הפסקת האש לתוקף. גדוד 106 נדרש לכנוס לנקודת כינוס חטיבתית ואני התבקשתי על ידי יעקוב ארז, מפקד אגד ארטילרי 209, לרדת מן הטנק ולהישאר במקום כקש"א של גדוד הצנחנים שהגיע ללא קש"א. בהמשך חבר אלינו גדוד השריון 195 של עוזי לב צור (לנצנר) מחטיבה 401 עם הקש"א מוטי הוד שסיפורו הופיע כבר בגיליון הקודם, גיליון היסטורי מספר 54 .

כעבור כשבועיים משוך הקרבות הגיע עמוס תור הסמג"ד שלי, עבר דרך יעקוב ארז ובא לקחת אותי חזרה לחטיבה 14. הפעם כבר הוצבתי כקש"א בגדוד 9 לצדו של המג"ד יום טוב תמיר שאיבד את מרבית גדודו ועסק בשיקום ובניית הגדוד מחדש. ביליתי איתם קרוב ל 5 חודשים כולל קרבות התשה עד לשחרורנו לאחר כ 6 חודשים מפרוץ המלחמה.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, "השואה והנכבה" (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה ועדיין טוענת שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר "השואה והנכבה" בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה בהווה?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה: אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

אתוס לאומי בעין הביקורת (2016-1948)

השיר "מגש הכסף" שכתב נתן אלתרמן ופרסם בעיתון "דבר", העניק ביטוי פיוטי סמלי קולע מאין כמוהו להולדת המדינה, עוד טרם נולדה, ולמלחמת העצמאות, עוד בטרם התרחשה. אז כבר קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב העברי. השיר "מגש הכסף" הזמין ברבות הימים שני יוצרי תרבות לכתוב בעקבותיו שתי פרודיות חתרניות המבטאות תהפוכות באתוס הלאומי.

********

מדינת ישראל מתייחדת היום עם זיכרם של 23,447 חללי מערכות ישראל ו- 2,576 נפגעי פעולות איבה. בשנה החולפת נפלו 68 חיילי צה"ל ו-31 איש ואישה נפגעי איבה. ביום זיכרון נורא זה נזכור את כולם. יהי זכרם ברוך!

יהי זכרם ברוך, יום הזיכרון 2016

יום הזיכרון 2016

שיר נולד
בתום עשרים יום בלבד מאז החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ואל מול מאורעות הפתיחה של מלחמת העצמאות, כתב אלתרמן בן השלושים ושבע את "מגש הכסף". השיר פורסם ביום שישי, ו' בטבת תש"ח, 19 בדצמבר 1947 בטור מס' 7 שבעמוד השני של העיתון, במסגרת המדור שכונן אלתרמן ב- 1943. מאז הצטרפותו לדבר ועד לפרסום "מגש הכסף" פרסם אלתרמן מעל דפי העיתון בסך הכול 216 טורים. "מגש הכסף" היה, אם כן, הטור ה- 217 במספר: הוא כלל 6 בתים, 27 שורות, 136 מילים. בראשו הוצבה הכותרת "מגש הכסף", ולצדה הציטטה הבאה, שהובאה בשמו של חיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". בתוקף מעמדו הציבורי המיוחד – הודות לשירים שפרסם בו, שבהם נהג להגיב על אירועי הזמן, קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב המאורגן – אלתרמן היה מחויב לכתוב את השיר. "מגש הכסף" השכיל להעניק ביטוי סמלי קולע להולדת המדינה שטרם נולדה ולמלחמת העצמאות עוד בטרם התרחשה.

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

תפוצה
למשך שנים רבות היה "מגש הכסף" לטקסט בעל תפוצה רחבה, שדרכו ביטאו רבים הן את חוויית התקומה ודבקותם במדינה והן את חוויית השכול והמוות הנגזרת מעובדת כינונה של המדינה. דן לאור* שחקר את מעמדו של "מגש הכסף" בזיכרון הציבורי כותב: "בכך נעשה 'מגש הכסף' לטקסט לאומי, קאנוני שכמעט אין לו אח ורע בתרבות הישראלית. מקום מיוחד ומרכזי תפס 'מגש הכסף' בטקסי יום הזיכרון, והוא היה למרכיב קבוע ובולט בתרבות ההנצחה של הנופלים."

השיר והמסר
שורות הפתיחה של השיר "מגש הכסף" נוסחו בלשון עתיד: "והארץ תשקוט… תעמעם לאטה". על רקע תפאורה לילית זו עומד להתרחש טקס שבו עתידה ה"אומה", הנושאת את אותות המלחמה לקבל לידיה את "נס" התקומה בשני מובנים: במשמעות דגל המתנוסס על תורן, ובמשמעות שנייה של דבר שלמעלה מן הטבע.
במרכז הטקס עצמו ניצבים שניים – "הנערה והנער", מי שעתידים לשאת בעיקר את עול מלחמת העצמאות, שתגבה מן היישוב יותר מששת אלפי קורבנות, מצעירי הארץ בעיקר. השניים הם לוחמים והם מעורבים בפעילות מלחמתית בקו האש.
כשהם ספק חיים, ספק מתים, הם מתייצבים נוכח האם הגדולה, הלא היא "האומה". הדו-שיח שבשיר הוא שיאו של החיזיון הדרמטי:
אז תשאל האמה, שטופת דמע-וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים, שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש-הכסף
שעליו לך נתנה מדינת-היהודים.
המסר הגלוי הוא שמדינת ישראל היא פרי קורבנם של צעירי הארץ – "בהקריבנו את חיינו, אנחנו, צעירי הארץ, בני דור מלחמת העצמאות, היינו לאותו מגש של כסף שעליו, כביכול, נמסרה המדינה לרשותו של העם. מותם של הצעירים הופך לעובדה נחרצת בבית האחרון, החותם את השיר: "כך יאמרו. ונפלו לרגלה עוטפי-צל". בזה תם החיזיון.

מדוע פרודיה?
כעבור עשרים ושש שנה מאז פורסם "מגש הכסף" והפך לטקסט קנוני, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973). הייתה זו שנה של מפנה בתולדות מדינת ישראל במובנים רבים. היא סימנה את תחילת בחינתם מחדש של ערכי היסוד שהזינו את החברה הישראלית מאז ייסוד המדינה. כל זה השתקף היטב ביחס אל שירו של אלתרמן והמסר הטמון בו.
אמנם לטקסט היה עדיין תפקיד פעיל בייצוג המיתוס הציוני, וזה ניכר בטקסים של ימי הזיכרון לחללי צה"ל שהתקיימו במערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא, אבל חסינות המסר שבטקסט הקאנוני נפגמת על ידי קולות חתרניים, אנטי-ממסדיים. "אלו מבקשים לערער על מעמדו הקאנוני ובדרך זו לבטא ביקורת, הסתייגות ואף שלילה של המדינה וערכיה", טוען לאור במאמרו "המאבק על הזיכרון (הדגשה שלי, ת.ה.)".

הפרודיה שחיבר דן אלמגור
דן אלמגור חיבר פרודיה ספרותית לוחמנית שביטאה ביקורת ציבורית על התנהלות הנהגת המדינה במלחמת יום הכיפורים.
כשנה וחצי לאחר תום מלחמת יום הכיפורים העניק שר הביטחון שמעון פרס את "אות מלחמת יום הכיפורים" לקודמו בתפקיד משה דיין. הטקס נערך בביתו של דיין בצהלה. בעקבות הידיעה כתב אלמגור טור מחורז המבוסס על שירו של אלתרמן – משורר שהיה נערץ על פרס וגם על דיין – והוא פורסם בעיתון הארץ. הארץ, 26.3.1976, עמ' 14. את השיר ביקש אלמגור לפרסם במעריב ובידיעות אחרונות, אך שני העיתונים סירבו לעשות זאת. הוא פורסם על ידי הורים שכולים כמודעה בתשלום במעריב (31.3.1976) ובידיעות אחרונות (6.4.1976).
באמצעות הפרודיה הספרותית על הטקסט של אלתרמן, שזכה עד אז להילה של קדושה, ביקש אלמגור להשמיע בו דברי ביקורת על משה דיין, ולהציגו כמי שאחראי בעיניו ל"מחדל" הנורא. "המהלך של אלמגור מסמן, בעצם היותו, את הבקיע שנתהווה בבסיס ההסכמה הכללית שעליה נסמכה החברה הישראלית עד אז, זו שנתגבשה בכור המצרף של מלחמת העצמאות", כותב לאור.
כזכור, בגרסה המקורית כתב אלתרמן על מסירות הנפש של לוחמי צה"ל הצעירים ונחישותם לשמור על ישראל כמדינה עצמאית. אלמגור, שראה בדיין את אחד האחראים למחדל יום הכיפורים, הביע תדהמה מה"ציניות", ה"רשעות" ו"הטמטום" של הדרג השלטוני במלחמה, וסיים את הפרודיה במשפט שייחס למנהיגים: "תקפצי לנו, מדינת היהודים".
הפרודיה נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נראה משה דיין כשהוא ממתין בביתו בשכונת צהלה "לקבל את הנס/שעליו לא חלם". נס התקומה מוחלף בפרודיה בעיטור המחולל של מלחמת יום הכיפורים. גם ה"טקס" שבשיר של אלתרמן מוחלף בטקס אחר, מונמך, שבו מגש הכסף הוא כלי למסירת המדליה למי שאינו ראוי לה. לכל זה נלווית אמירתו של שמעון פרס כי "רק בזכות אנשים שכמוך/ הייתה מלחמה שכזאת אפשרית – אמירה שלא רק מטילה על דיין את האחריות מלחמה, אלא אף ממירה את מלחמת התקומה המקודשת במלחמה שזכתה לכינוי 'מלחמת המחדל'." (מתוך מאמרו של לאור).
ויש חלק שני לפרודיה. במקום הצגת רגע הבריאה של מדינת ישראל כתוצר של דם לוחמיה האמיצים, מוצגת דימויה של מדינה מסואבת, המונהגת על ידי אנשים מושחתים ונהנתנים. יש להוסיף ולציין שאלמגור נזהר מלפגוע בשמם הטוב של צעירי הארץ, המוכנים גם עתה להקריב את חייהם על מזבח המולדת. אבל בניגוד לימי מלחמת העצמאות, אלמגור מציג את מותם של הצעירים במלחמת יום הכיפורים בתוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר. בקיצור – גרסתו של אלמגור מבטאת את קריסת האתוס הלאומי-ציוני, כפי שכותב לאור.

הפרודיה שחיבר עמוס עוז
שימוש ציני לא פחות בטקסט של אלתרמן לצורך הטחת ביקורת ועלבונות כלפי המנהיגות הלאומית נעשה על ידי עמוס עוז בתקופת מלחמת לבנון.
שירו של עוז נדפס בעיתון הארץ סמוך לפרוץ המלחמה, והוא נכלל אחר כך באנתולוגיה של שירי מלחמת לבנון שבה מוצגת השירה שנכתבה בתקופת המלחמה בשירת מחאה, המסמנת לו רק ביקורת והסתייגות מן המלחמה ומטרותיה, אלא שבר עמוק בהסכמה הלאומית ופגעה בדימויה של מדינת ישראל.
עוז מעביר מסר חד-משמעי: מלחמת לבנון היא מלחמה שבה מדינת ישראל שולחת את בניה לגיא ההריגה כדי לשרת אינטרסים אמריקניים. "נקודת השיא של השיר היא הבית השישי, שבו מומרת דמותם הטהורה של צעירי הארץ. בדמותם של חיילים-כובשים היוצאים למלחמת הרג וחורבן בארץ לא להם. " (לטענתו של לאור).

עמוס עוז ביקש להתריע על היפוך הערכים ועל חילול קודשי האומה. "מלחמת אין ברירה" הייתה ל"מלחמת ברירה, צבא הגנה לישראל היה לצבא כיבוש לכל דבר ועניין."
ממצא מהזמן האחרון מראה ש"מגש הכסף" של נתן אלתרמן, חלק בלתי נפרד מכל טקס זיכרון בעבור דור ההורים, מופיע עתה בטקסי יום הזיכרון רק ב- 20 אחוז מבתי הספר. את מקומו תופסים לרוב טקסטים "אותנטיים" שכותבים התלמידים או המשפחות.

*פרופ' דן לאור – המאבק על הזיכרון (The struggle for memory) מסות על ספרות, חברה ותרבות. תל אביב: עם עובד, תשס"ט – 2009.

The war that refuses to go away – התראיינתי ל-i24 News

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)

Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two intifadas, several bloody operations in Gaza, thousands of missiles and countless suicide bombings later – the Yom Kippur War is very much present in the life and the psyche of Israelis, whether they know it or not.

It’s not just the momentous political upset that followed the war and put an end to what seemed to be an eternal rule of the Labor party and the coming to power of the Likud and the right , after the 1977 elections. It’s the loss of naivety and trust in the establishment, any establishment, the erosion of the consensus that had accompanied all wars and military acts in Israel till then; it’s the men with post-traumatic disorders and the widows and orphans damaged for life by the war that could have been avoided.

“That war is present in every major decision made by politicians and often by individuals who have lived through it,” says Dr. Tirza Hechter, author of the book “The Yom Kippur War – Trauma, Memory and Myth.” The war was the subject of her PhD thesis published in 1993 and became a book 20 years later. “Comparing the first 20 years after the war to those after 1993, I can safely say every significant event since 1973 is in dialogue with the myths and memories of that traumatic historic event.”

What would you say is the most striking consequence of that war?

I believe it’s the rift between the generation of 73 – those who fought in that war or took part in it – and their parents generation. It destroyed the myth of the “binding of Isaac”, as taught to all Israelis, implying that Isaac went voluntarily to his slaughter and cooperated with his father’s willingness to sacrifice him. Those who fought in those bitter battles refused to cooperate with the “Abrahams” who sent them to war, sensing that something was basically wrong. Since the, Israelis refuse to cooperate in the binding.

What strikes me as strange is the fact there are so many sites and streets named after the 1967 Six Day War, and not a single one named after the Yom Kippur War. Not even after its biggest success – the Israeli crossing of the Suez Canal that changed the course of the war.

In fact, it’s not surprising, at all. If the people recall that war as a national trauma, why would they want to wander the streets and be reminded of that? Plus, so many battles and events that occurred during that war are still subject to bitter controversy.

The Hebrew word “mechdal” – meaning dereliction of duty, mistake, shortcoming – is the one most closely associated with war. Do you accept that term? It’s rather evasive, like saying: “Oops, we blew it.”

Here I have to quote my professor, Charles Liebman, who wrote a lot about the myth of defeat but also claimed that it’s a rather non-functional term. A myth must leave room for hope, and defeat would mean that Israel is not really a safe haven for Jews. He therefore associated the term “mechdal” not with defeat or incompetence – but with negligence. Negligence can be rectified and it leaves room for hope.

But what surfaced was anger and disappointment.

Rightfully so. In early 1976 Dan Almagor, one of the most likeable icons of Israeli popular culture, wrote a parody on the sacred theme of young Israelis sacrificing their lives for the state. The trigger was the ceremony awarding a medal to Gen. Moshe Dayan, one of the architects of that war. The poem ended with the words: ”F..ck you, Jewish State”. Newspapers refused to publish it. Almagor published it as an ad in a popular daily, paid for by a group of bereaved parents.

So there was anger translated into a change in political orientation and a sobering effect. These are the foundations of the generation of ‘73?

Not really. They’ve become a generation of defiance, not offering any structured alternative, nor ideological agenda. As some describe it – it’s a generation of cynical people distancing themselves from values. It doesn’t apply, of course, to a whole generation- but to many.Over half of Israelis were not here in 1973: they were either born after the war of immigrated to Israel later. Still, that war is very much alive in the Israeli discourse.

The war that refuses to go away – Lily Galili (22.09.2015)

Interviewer – Lily Galili,  a feature writer, analyst of Israeli society and expert on immigration from the former Soviet Union. She is the co-author of "The Million that Changed the Middle East."

 

עקדה נצחית (ו')

זכר המלחמה הנוראה ההיא שימש ומשמש אותי כשדה מחקר, מזה כעשרים שנה. הממצאים מראים שחילוקי הדעות בישראל בנושא השלום העמיקו מאז מלחמת יום הכיפורים והקונפליקט האידיאולוגי בנושא זה השתקף לעתים קרובות בשיח הציבורי והפוליטי. את הרשימה הזאת אני מקדישה לדור מלחמת יום הכיפורים 1973, הדור שדימה את עצמו ל"עקודים בעל כורחם", את המלחמה דימה מאז ועד היום לעקדה נצחית, ואת המציאות מאז 1973 דימה ל"הווה שאין בו גם קרן אחת של אור".

**********************

הערת המחברת: ראו רשימות קודמות בנושא הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים התקבעה בזיכרון של הלוחמים בני דור 1973 כמלחמה מיותרת, שבה נלחמים, מתים והופכים לשורה נוספת ברשימת הקרבנות המיותרים. במקביל, האדירו הלוחמים את מעשי הגבורה שהיו עדים להם בשדה הקרב. טענתם המרכזית הייתה כי מלחמה באשר היא אינה דרך המלך לפתרון סכסוכים בין עמים, וכי מצב המלחמה המתמדת בישראל הפך אותה לארץ של "עקודים בעל כורחם" ושל "עקדה נצחית". את הטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים הם תלו ברשלנותה של מנהיגות זחוחה שלא השכילה למנוע את המלחמה. היו ביניהם שדימו את המלחמה בכלל ואת מלחמת יום הכיפורים בפרט לשדה קטל חסר תוחלת. הם, שנולדו במדינה הנתונה בסכסוך ממושך עם המדינות השכנות, הצביעו על מלחמת יום הכיפורים כסמל לאיוולת שבכל המלחמות – בעיקר בשל כשלים הנובעים מאי המוכנות למלחמה וניהולה הלקוי אך גם בשל המיותרות שבה. בצל המלחמה התעוררה בהם נחישות לשכנע את קברניטי המדינה להפנות משאבים לדיפלומטיה ולפתור בדרך זו את הסכסוך הישראלי-ערבי.

הסכם אוסלו (1993) היה קו פרשת מים רב-משמעות בעיני דור 1973, שכן הוא טמן בחובו תקווה לפתיחת משא ומתן מדיני עם ישות פוליטית "עוינת" והכרזה עקיפה על עייפות ממלחמות. ההסכם העניק זיק של תקווה שהמלחמה כאופציה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך תרד מסדר היום, מה שיאפשר לישראל להיות ככל העמים. הסכם אוסלו ציין גם מפנה ברמת האזכור של מלחמת יום הכיפורים בעיתונות ובשיח הציבורי. נכונותה של ממשלת ישראל להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים דחקה לשוליים את זכר המלחמה, וזו הוזכרה רק לעתים נדירות, וגם זה בהקשר של סיכויי ישראל ושכנותיה להגיע ומתן לשלום. בלב השיח הציבורי עמד תהליך ההקמה של הרשות הפלסטינית, וסביבו התפתח פולמוס בין תומכיו למתנגדיו.

פרט למלחמת לבנון השנייה ולסוגיית "האיום האיראני", התנהל סדר היום הציבורי במישור היחסים בין ישראל ושכנותיה במנותק מזיכרון המלחמה כ"עקדה נצחית". יחד עם זאת, לקחיה הוזכרו כאמור באופן קבוע באמצעי התקשורת בימי השנה למלחמה, בהתקרב יום כיפור, ובספרות שיוזמיה הם מלוחמי 1973.

אתוס מובחן אנטי מלחמתי של דור 1973

הספרות שראתה אור ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים, למשל הספר מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), שכתב מיכאל אחי-עמוס [הרשקוביץ], ועדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), שכתב מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שני הספרים מתמקדים בשעות הגורליות של הקרב בחווה הסינית, ושניהם מציגים עמדה "אנטי מלחמתית". גם בני הדור הצעיר, שלא גויס אך נחשף לטראומה של מלחמת יום הכיפורים, טענו שהספרים הללו הם "אנטי מלחמתיים", שכן מי שקורא בהם "…לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד" (ידיעות אחרונות, 21.9.2007). משוב לספרים אלה, שנכתב בהשראת זיכרונות אישיים ממלחמת לבנון השנייה, מצביע אף הוא על נטייה "אנטי-מלחמתית" בהם, ומוצא דמיון בין "מראות הזוועה ואבדן האמון" ב-1973, המצויים בשניהם, לבין חווית המלחמה בלבנון ב-2006: "מי ששומע היום את עדויות החיילים שהיו שם, בחווה המקוללת, בחורף 1973, יכול לחשוב שמדובר בעדויות ממלחמת לבנון השנייה". בשני המקרים המסר ברור: "מלחמות הן עקדה נצחית", מהלך לא-מוסרי ולא-אתי.

תומכי נרטיב העקדה-הנצחית דיברו גם על ה"אבסורד" שבמלחמה. ספציפית, מי שלחם בחזית הדרום סיפר שחווה מפנה ביחס לחיילי צבאות ערב, ובתוך כך גם מפנה ביחס למלחמה. לדברי הכותב, יוסי יונה, הייתה לו ולחבריו לגדוד עד לסיום המלחמה כמיהה להביס ולהרוג את האויב המצרי "האבסטרקטי". זה היה סוג של אינדוקטרינציה מבחינתו. כל זה הופרך אחרי הפסקת האש, כשנפגש עם חיילים מצריים והתוודע אליהם כאל בני אדם רגילים. יונה מודע עד היום לאותו מפגש, שממנו והלאה השתנו תפיסותיו על המלחמה מהקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותו ואת חבריו שמלחמה אינה האופציה הנכונה לטפל בסכסוך מדיני (25.5.2012).

מלבד ספרות המחקר "נטולת הפניות" של העשור האחרון, ספרות ההנצחה והכתבות שפורסמו בתקשורת, נשאלת השאלה איזה תפקיד מילא התיאטרון להתחזקות מיתוס העקדה-הנצחית או להיחלשותו בזיכרון הציבורי ארבעים שנה אחרי המלחמה. כדי להתרשם האם התיאטרון בן ימינו הזין את הזיכרון הציבורי בלקחי המיתוס, נבחן שלוש דוגמאות: המחזות "בצהרי היום", "איסמעיליה" ו"עיר הנפט". ביחס לעצם הלחימה ניכר בשלושתם כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה […] גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום כיפור הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות" (24.9.2004). שנית, המחזות מעוררים את ההכרה המכאיבה "שלא התקדמנו מאז אותה מלחמה נוראה ושום דבר לא באמת השתנה", כפי שטוענת העיתונאית שרי מקובר-בליקוב. המחזאי הלל מיטלפונקט, שכתב את "איסמעליה", מבהיר כי מאומה לא השתנה במונחים של עשייה לקירוב ה"שלום" והתרחקות ממלחמות:

כל מה שקורה היום כרוך במלחמת יום כיפור […] סביב המלחמה ההיא הוסקו כל מיני מסקנות, חוץ מאחת ויחידה, שהסיכוי היחידי שלנו לחיות באופן נורמלי זה להרים את דגל השלום […] גם היום כל פוליטיקאי שעושה מעשים שמרחיקים את השלום יוצא וידיו נקיות וכסאו איתן מתמיד […] כשכולם מנקים את הידיים זה על גבו של זה, מי משלם את המחיר? כרגיל, האזרח והחייל.

שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך. בכך גם תרומתם.

האתוס עולה מהשירה הישראלית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. ספר שפורסם 30 שנה לאחר המלחמה קובע שהשירה היא תגובה של הלם. בשיר "עקדת יצחק" של אבות ישורון, מתוך מחזור השירים "השבר הסורי-אפריקני" שנכתב בעקבות המלחמה, בולטת עמדה אנטי-מלחמתית של המשורר:

הלכו שני המילואימניקים אל השבר/ הסורי אפריקני: באת אלינו לברוח מן הלבן,/ אבל שאתה תהיה הנבל? מאוס לי המוות/ כי אפקירי בידך/ יש לנו בעיה של עקדת יצחק/ ולכם כסבור, עקדת יצחק./ לנו זה יוצא כרַחם אב על בנים./ לכם זה יוצא כרַחם בן על עצמו (12 אוקטובר 1973 – 19 ינואר 1974) .

המטפורה הגיאולוגית של השבר הסורי-אפריקני משקפת את השבר הגדול של מלחמת אוקטובר 1973, ומחאת דור הבנים הישראלי כלפי דור ההורים החוזר ועוקד אותם במלחמות, משולה בעיני ישורון לשבר. הנה נולד דור שהכריז כי אינו מוכן למות "בעד ארצנו" או לשלוח את ילדיו לעקידה; דור שאיננו מוכן לקחת חלק בפולחן העקידה, לא מצד אברהם ולא מצד יצחק; דור שהפנה עורף לאתוס הציוני של ההקרבה והוא מעדיף פתרון סכסוכים בדרכי שלום.

האתוס עולה גם מדברים שכתבו ופרסמו אמהות שכולות. בעוד שאמהות שכולות במלחמות ישראל ראו באבדן הבנים גזרת גורל ומצאו נחמה בהקרבה למען המולדת, אמהות שכולות מיום הכיפורים הביעו ספקות בנוגע לצידוק הדין. חלקן אף ביטא טרוניה נגד המלחמה המיותרת, שאין למצוא בה קמצוץ של נחמה על מות בניהן. כתב אישום חריף לא רק נגד מלחמת יום הכיפורים אלא נגד מלחמה בכלל יש בדבריה של אם מקיבוץ שריד, ששכלה את בנה במלחמה זו. בערב יום כיפור תשע"ג היא פרסמה באתר אינטרנט תוכחה על האיוולת והרשעות של מפקדים ששלחו את הבנים "חשופים בצריח" אל מותם. השנים לא הקהו את תחושתה שדמם היה הפקר "לרהב של מפקדים חולי כבוד". מבחינתה "אין משמעות למוות" של בנה ולא תהיה משמעות למותם של צעירים בכל מלחמה עתידית, כל עוד המפקדים הבכירים ינהלו את המלחמה בשלט רחוק ומתוך שיקול דעת שגוי. המסר שלה ברור: מוות של הלוחמים במקרים אלו הוא חסר משמעות – זו "עקדה" לא-מוסרית שכן היא "עקדה נצחית" הממעיטה מחשיבות הדיפלומטיה (24.9.2012).

מסר דומה אך בוטה יותר עולה מהקלטות של לוחמים במעוזי קו בר-לב בפרוץ המלחמה. הן בוצעו באופן פרטי על ידי איש המילואים אבי יפה, ששירת במעוז "פורקן" והביא עימו מכשירי הקלטה ושמע מקצועיים, באמצעותם ביקש להנעים את השירות לא ולחבריו. עם פרוץ המלחמה הוא עשה בהם שימוש לא-שגרתי, כשהקליט את החיילים במעוזים – זעקות, קריאות לעזרה ופניות אל המפקדים ש"רימו אותם". בין היתר הוקלטו גם דבריו שלו, כשהבין את גודל האסון וצער: "אינעל דינק המלחמה; מי המציא אותה." הרופא הפלוגתי, ששהה אף הוא במעוז, הוסיף: "טירוף, נלחמים ונהרגים". ככל שהמילים הללו עשויות להצביע על דחף אינסטינקטיבי להתגבר על פחד, פרסומם כעבור שנים במדיה המקוונת והכתובה קיבל תהודה עצומה, ורבים הצביעו על כך שבאותם רגעי תופת קלטו הלוחמים שמוות במלחמה הוא מיותר; זאת "עקדה" מתמשכת, נצחית ובלתי נסבלת.

בחלוף השנים, אזכור העקדה הנצחית מופיע בתדירות נמוכה

למרות שאזכור העקדה-הנצחית בהקשר ספציפי של אירוע אקטואלי, הלך ודעך עם השנים, האתוס של דור 1973 עדיין איתנו. אחת הסוגיות שעל סדר היום, שעוררה לקחים אלה והתדיינה איתם בשיח הציבורי, היא ה"איום האיראני". בימים שקדמו ליום כיפור תשע"ג הייתה התקשורת כמרקחה סביב תכניתם של ראש הממשלה, נתניהו, ושל שר הביטחון, ברק, לתקוף יעדים באיראן כדי להשמיד את מתקני פיתוח הגרעין. השיח הציבורי התנהל בערוץ המסורתי – תקשורת כתובה ומשודרת – וגם בערוץ הווירטואלי. בלוגרים שהשתתפו בו העלו הגיגים שונים, ואחד מהם סקר שירים שנכתבו בעקבות מלחמת יום הכיפורים והראה שרובם כוללים תפילה לשקט שטרם הגיע. "אנחנו כבר 39 שנה אחרי המלחמה, ועצוב לחשוב עד כמה השירים האלו עדיין רלוונטיים" כתב. "אנחנו עדיין מבטיחים לילדים שזו תהיה המלחמה האחרונה, כמו ששר גאון […] המתסכל הוא שמדיניות ביבי ברק, לא חותרת לשלום בכל מאודה […] איוולת הדומה לאיוולת של ממשלת גולדה." (26.9.2012).

דור 1973 כבר לא מאמין בכלום

המחאה הייתה לאפין בולט בזהותו של דור 1973, שעוצבה במלחמת יום הכיפורים, אך כלל לא ברור האם גיבש דור זה השקפת עולם קונסטרוקטיבית שתנחה אותו. אי אפשר לסיים את הדיון במיתוס העקדה-הנצחית, המעביר מסר מהפכני, בלי לתת את הדעת לשאלה זאת ובלי להתחקות אחר ה"אני מאמין" של דור בעל תודעה סוציולוגית מובחנת, שהעז לומר "לא" למנהיגים ששלחו אותו למלחמה.

נדמה שפרט לגוון האנטי-מלחמתי שבזהותם, לא הניב ה"אני מאמין" של דור 1973 דרך מגובשת ומסודרת. המסרים העולים מדברי נציגיהם באזכרות ובטקסי יום-שנה למלחמה ממשיכים את הקו האנטי-מלחמתי, עד שנדמה כי רשימת הלקחים שלהם מאותו שדה קרב באה במקום גיבוש משנה סדורה. הסגנון הציני והאופי הביקורתי והספקני אפיינו אותם מאז המלחמה, והם ממשיכים להוכיח את אלה ששלחו אותם ל"תופת המלחמה הארורה ההיא". הם מערערים על סמכותם של בני הדור הקודם – בעיקר דור תש"ח – ומזלזלים באתוס הציוני ובזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל השלמה. הם דור סוציולוגי המשקף את האיפכא מסתברא של כל מה שקדם להם, אך ספק אם יש להם אתוס חלופי להציע. לשון אחר – לפי כל קנה מידה אובייקטיבי פיתח דור 1973 גישה ביקורתית וידע לעלות על בריקדות, אך בלי להציע חזון מגובש והשקפת עולם אלטרנטיבית. השלב בחיי בני הדור, שבו אמורים היו לעצב השקפת עולם קונסטרוקטיבית, נדמה כלא היה.

אפשר להמחיש זאת באמצעות דוגמאות רבות, למשל כתבות שפרסמו בני הדור  וצעירים מהם ביום השנה ה-37 למלחמת יום הכיפורים. באחת מהן נכתב:

מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של 'הדור שלי', שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם […] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות השבעים מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים […] המפקדים והלוחמים […] ניצבו מול שוקת שבורה של פיקוד שאנן, מודיעין לקוי ותכניות מגננה מופרכות" (17.9.2010).

כותב נוסף, מבני דור 1973, מנה רשימת לקחים טכנית שהפיק ממלחמת יום הכיפורים והמלצות להתנהלות בתחום הביטחון, בלי לספק אמירה קונסטרוקטיבית שתייצג את ה"אני מאמין" שלו ושל בני דורו: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים […] הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט 'אל תדאגו, יהיה בסדר […]'. יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו".

בהיעדר דרך מדינית ואתוס חלופיים לאלה של דור תש"ח או דור 1967, לא ברור לאן חותרים הגאי דור 1973 ולאן הם מוליכים את עצמם ואותנו. נוצר קושי לתמוך בהם או להסכים עם גישה המתנערת מ"כבלי העבר". אין להם פריצת דרך בתחומים משמעותיים כמו ביטחון וחינוך לערכים, ולמעשה הם "תקועים" בתחילתו של תהליך סוציולוגי לקראת גיבושם כ"יחידה דורית", על כל המשתמע מכך. הטקסים הממלכתיים בהר הרצל ביום השנה למלחמת יום הכיפורים הם "מראה" – הסמל בה"א הידיעה לדלות הרוח של הדור. ואם לא די בכך, חוזרת על עצמה בטקסים ה"מנטרה" של יו"ר הכנסת: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאוויי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהיא הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

העיתונאי ואיש התקשורת ג'קי לוי מסכם את חוסר הבשלות של דור 1973, שקרא תגר על אתוס מוסכם וניסה להניא את מדינאי ישראל ממדיניות של מלחמה. בעיניו, גיבושו של הדור כשכבה סוציולוגית מובחנת מתעכב, ונבצר ממנו להציע חלופה משמעותית להשקפת העולם ההגמונית:

נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות […] [ו]דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה […] הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך 'אל תהיה פראייר'. אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול מכבי תל אביב וכדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעיקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטלטלה את המפרקת של היישוב העברי […] מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אותו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על-פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם […] לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום (ישראל היום, 17.9.2010).

מלחמת יום הכיפורים בתמהיל התקשורת המסחרית (ה')

יש האומרים שהספרים והתחקירים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים מספקים מידע מדויק.  למרות זאת, כ-90% מהציבור אינו מתעניין במה שכתוב בספר. במידה ומתעוררת סקרנותו וניתן להשיג "ארבעה במאה", הספר מגיע אחר כבוד לארון הספרים שבבית ונח לו שם עד שמגיע הזמן לנער ממנו את האבק ולהחזירו למקומו. התופעה ידועה היטב לתקשורת המסחרית שמושכת את תשומת הלב אל תכניה באמצעות כותרות צעקניות בטלוויזיה המסחרית ובאינטרנט, שמבטיחות מידע שווה לכל נפש. יחד עם זאת יש להבחין בתמהיל שבכתבות וכותביהן. רובן נכתבו על ידי עיתונאים מהדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואילו משנה לשנה פוחת מספרם של הכתבים מדור 1973 שחוויית הטראומה חקוקה על ליבם. ההבדל משמעותי והוא ניכר היטב בתמהיל התקשורת המסחרית המתפרסם ערב יום הכיפורים.

*********************

לאחרונה פרסמתי מספר רשימות שהתמקדו בזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים. התייחסתי באחת מהן לתחושת הטראומה ותפישת המלחמה כמחדל. ברשימה אחרת התייחסתי לתפישה שלפיה צה"ל התאושש מהר מאוד מתנאי הפתיחה הגרועים והמלחמה הסתיימה בניצחון גדול. ברשימה זו אני מבקשת להתמקד בתמהיל הכתבות בתקשורת המסחרית, שכבר החל להופיע, ובהן בולטת נימה מרוחקת ומנותקת של כתבים ועיתונאים שלא היו שם – בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים (כתבים שעדיין לא נולדו או לא חיו בישראל באותה תקופה).

להלן ציטוטים מתוך כתבות ומאמרים של עיתונאים שחוו את המלחמה וציטוטים מפרי עטם של עיתונאים שלא חוו אותה אישית. אני מבקשת לטעון שצינור המידע המשפיע ביותר על השיח הציבורי ועל תדמית המלחמה ההיא הוא התקשורת המסחרית. היא ממלאת פונקציה מרכזית בשינויים שחלו בתפישת המלחמה במהלך ארבעים שנה.

הסקירה הבא מראה שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים נושף בעורפנו בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי, כשהעובדות מתערבבות עם נרטיבים ומיתוסים שהציבור הישראלי ממשיך לייצר  סביב אירועים משמעותיים בני תקופתנו, באמצעות התקשורת המסחרית. לא יהיה זה יומרני לטעון בהקשר זה שבעוד עשרות שנים, כשיפחת הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים ימשיכו לדבר על ה"מחדל" בעונה זו של השנה כדי לצאת ידי חובה, ואילו הספרים היוצאים לאור חדשות לבקרים ינוחו על המדפים ויילמדו במקרה הטוב בשיעורי היסטוריה.

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים משדרים בעיקר כאב

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים בחזית או בעורף אינם מוכנים לסלוח להנהגה הצבאית והמדינית הבכירה על "כישלון המלחמה", ואלפי ההרוגים שמותם נתפש בעיני חלקם כמיותר. תחושותיהם אלה עולות בכל שנה בכתבות לעיתונות, בתאריך המציין את יום השנה למלחמת יום הכיפורים. דוגמאות לכך אינן חסרות. העיתונאי נחום ברנע, ששירת בחטיבת הצנחנים במלחמה כינה את "2,569 החללים המיותרים של המלחמה ההיא […] מתֵי [ה]מחדל" (ידיעות אחרונות, 24.9.1993). העיתונאי והסופר אמנון דנקנר נמנה אף הוא עם אלו שהיו שם, וגם הוא ביטא אי-יכולת לסלוח לאחראים ל"מחדל", ש"…לעולם לא יישכח ולא ייסלח". את הצער והכאב על אלפי החללים, האלמנות והיתומים הוא הגדיר כתוצאות "מצעד האיוולת של גולדה מאיר" (מעריב, 29.9.1998). גם ירמי עמיר, עיתונאי ושחקן ששירת בשריון בסיני ושתיאר את מה שהתרחש ב"קרב על חמוטל" בקו בר לב, תיאר אותו כ"עוד מחדל שחיילים מתו עליו לשווא". אי אפשר שלא לחוש את ייסורי הנפש המתמשכים של עמיר על כל מה שהוא כולל במונח "מחדל":

קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון […] כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור, המלחמה שבה הפקירו פצועים וסתם חיילים, מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ושל פשלות ומחדלים, המלחמה שהתקשורת ידעה עליה יותר מהלוחמים, שעיתונאים היו שבויים של מפקדים, המלחמה שבה יצחק מרדכי ואריאל שרון עשו קריירה, שהיינו עפר לרגליה […] עכשיו אני בסדר, עבור, זיכרונות, קלישאות, חוויות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולנו גיבורים, הכל דימויים (ידיעות אחרונות, מגזין יום כיפור, 27.9.2009).

יובל נריה, שהיה סגן מפקד פלוגת טנקים במלחמת יום הכיפורים ולחם באזור החווה הסינית, הוסיף להתבטאויות של קודמיו ולתחושת הכאב הנורא של בני אותו הדור. הזיכרון הצורב ביותר שלו הוא הקרב בחווה הסינית, אותו תיאר במונחים אפוקליפטיים: "הכל אז נראה הזוי כל כך. סופי כל כך". האכזבה התנקזה לתובנה קולקטיבית שאסור להניח להנהגה לנהל לבדה את העניינים: "אז הבנתי שאסור יותר לתת 'להם' להמשיך לנהל עבורנו את העניינים. הם הרי מסוגלים לגמור לנו את המדינה." (ידיעות אחרונות, 27.9.1998).

החיבור בין "מחדל" ההנהגה למותם של לוחמים עולה גם בדבריו של העיתונאי רוביק רוזנטל, ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים: "3000 חיילים נהרגו בשל מחדלי המדינאים וזחיחות המפקדים" (28.5.2008, אתר NRG).

הנימה השלטת בכתבות של עיתונאים שחוו אישית את המלחמה אינה אחידה. למרות שרובם ככולם מתמקדים בכאב חלקם מתייחס במיוחד למה שהתרחש ערב המלחמה.

העיתונאי גדעון לוי שירת בגלי צה"ל ב-1973 ושמע על הקרבות ברדיו. גם הוא מתמקד בכאב, אך בשונה מקודמיו הוא עוסק במיוחד במה שהתרחש ערב המלחמה, ובמיוחד בשאננות של מנהיגי המדינה, כשהבטיחו כי לא נשקפת סכנה לישראל: "[…] על שפת הסואץ שורר השקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, ביהודה שומרון ובגולן הקווים בטוחים, הגשרים פתוחים, ירושלים מאוחדת" (הארץ, 27.9.2009). שיא השחצנות והשאננות טמון, לדעתו, באמירתו של דיין בטרם פרצה המלחמה: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח", בנבואתו של דיין "שעשר שנים לא תפרוץ מלחמה וישראל תישאר בגבולותיה", ובתגובתה השאננה של גולדה: "הם לא מסוגלים אפילו לחצות את התעלה". העיתונאי ישראל הראל יצא נגד תחושת האשמה של מפקדים מדור הפלמ"ח שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים. אחד מהם היה לדעתו יצחק רבין, שכתוצאה משפלות הרוח הכללית "עלה על נתיב הוויתורים שהסתיים באוסלו – אחד האסונות הכבדים ביותר." (הארץ, 25.10.2012).

בכתבות של עיתונאים שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים שולטת נימה מרוחקת ומנותקת

אחרי 40 שנה המלחמה מצטיירת בטקסטים פרי עטם של כתבים ועיתונאים שלא חוו אותה ישירות כאירוע מרוחק ומנותק שניתן לעסוק בו ביישוב הדעת ובאורח רציונלי. כאילו מדובר בהיסטוריה רחוקה. דיווחיהם של קבוצה זו הולכים ותופסים את מקומם של דיווחי העיתונאים מהדור הקודם, שחווה את המלחמה על בשרו. בעשרים השנים האחרונות עיתונאי הדור הנוכחי עסוקים באיסוף חומרים ודיווח על מלחמת יום הכיפורים במיוחד לקראת ערב יום כיפור, יום השנה למלחמה. כאמור, בהשוואה לכאבם של כתבים ועיתונאים מהדור הקודם להם, נימתם משדרת ריחוק יחסי, והיא פחות רגשנית ויותר רציונלית.

רמי רוזן כתב, לדוגמה, על החיים הטובים בתקופה שקדמה למלחמה, ועל האווירה ששררה אז ב"אימפריה המזרח- תיכונית" ישראל, כשהסיפור מוגש בנימה רציונלית ומתובל בפואטיקה:

מבעד לעיתוני חמשת השבועות האחרונים שלפני ה-6 באוקטובר  1973 משתקפת חברה זחוחה, מרוצה מעצמה, ששרה פזמונים מתוקים על יפי הארץ ואנשיה. חודש לפני מלחמה התנהלו החיים בנעימות, והרושם הכללי היה שהשמש אינה שוקעת מעל האימפריה המזרח-תיכונית החדשה המשתרעת ממורדות החרמון ועד לחופי שארם א-שייח. (הארץ, מוסף יום כיפור, 10.10.1997).

העיתונאי חמי שלו טען גם הוא בנימה רציונלית כי "חטא היוהרה והקונספציה השגויה שהביאו למלחמת יום כיפור, חיים וקיימים גם היום" (מעריב, מוסף יום כיפור, 29.9.1998), ללא כל ביטוי של כאב על קרבנות המלחמה. ככלל, במאמריהם של הכתבים מהדור הנוכחי שכיח למצוא התייחסות ל"פשלה" ול"מודיעין המפוברק" (ניר כץ, "יומנו של מילואימניק", בלייזר, 29.5.2012) כקביעה עובדתית יבשה. כך, לדוגמה, הפרסום "יומנו של מילואימניק" של ניר כץ, שהחל את שירותו הצבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים. הנימה הרציונלית בולטת גם בדבריו של השחקן שמעון כהן, הקובל על "גנרלים" שמתאמצים להסיר מעליהם את האחריות על הכשל בתפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. כיוון המחשבה שלו אנליטי מאוד, והוא מתמקד בצורת הלחימה של צה"ל בלי לבטא סממנים של טראומה או כאב: "הבעיה האמיתית היא שנים קודם, כשצה"ל הפקיר לחלוטין את צורת הקרב המכונה 'הגנה' ומיקד את עיקר מאמציו להגן על חייליו בצורה המטומטמת של בניית קו בר-לב, 180 מטרים מהתעלה כשחיילינו טרף לירי נק"ל" (כהן, אתר ערוץ 7, 23.9.2012). נימה מרוחקת מאפיינת גם את דבריו של העיתונאי והסופר יאיר שלג, שלא חווה את הטראומה של יום כיפור על בשרו. הוא קובל על תופעת ההלקאה העצמית ועל הביקורתית כלפי "חברה קלוקלת" ושאננה. ביום השנה ה-25 למלחמת יום הכיפורים הוא בחר להפנות את מבטו  ולהצביע בנימה רציונלית גרידא על השיפור שחל מאז ימי המלחמה במישורים רבים, ובז לנהי ולקינות על הזהות הישראלית, במיוחד זו של בכירי ההנהגה דאז:

[…] מאז [מלחמת יום הכיפורים] ועד היום פרח בתקשורת, ובאליטות הישראליות בכלל, גל של קינה על תכונותיה הקלוקלות של הזהות הישראלית: השחצנות, הכוחניות, חוסר הנימוס, הקרתנות, מה לא […] אבל יש גם הרבה יופי בחיים הישראליים […] זה אפוס שראוי להתגאות בו (י' שלג, "מאופוריה לייאוש", הארץ 29.9.1998).

ערב יום הכיפורים תשע"ד – מספר הכתבים שחוו את המלחמה הולך ופוחת

כאשר ניחשף השנה לשלל הכתבות שימלאו את דפי העיתונות הכתובה, העיתונות האלקטרונית והדיגיטלית בערב יום כיפור תשע"ד, יבלטו האפיונים הללו לאין ערוך. מספר הכתבים והעיתונאים שחוו אישית את המלחמה הולך ופוחת ולכתבים מהדור הנוכחי יש תפקיד מרכזי בהעברת מידע ובעריכת תחקירים וראיונות על מלחמת יום הכיפורים. יש לצפות ל"פסטיבל" יובל הארבעים למלחמה ההיא בתקשורת לסוגיה השונים, שהחל כבר לפני מספר חודשים. עיתונאים נערכים לפרסם בכתבות ומאמרים "פרטים שעדיין לא סופרו", ול"חשוף עובדות חדשות" מתוך ארכיונים שזה עתה סווגו כנגישים לציבור הרחב. פרט לראיונות עם מי שהיו שם, בתופת המלחמה – שניתן להאזין להם בגלי צה"ל  בימים אלו – נראה שאת הכאב שרק מי שהיה שם מיטיב לתאר, לא נחוש בכתבותיהם של העיתונאים והכתבים מהדור הנוכחי.

השאלה הגדולה והחשובה היא, מהן ההשלכות?

הטענה הבסיסית שלי היא שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה וגובר על דיווח עובדותי ותחקירים למיניהם, מהסיבות שציינתי ברשימה קודמת. יחד עם זאת, אין ספק שהדרמה וחילוקי הדעות המתוקשרים סביב מלחמת יום הכיפורים, ימשיכו להידחק לשולי התודעה הציבורית בחסות הכתבות שיפורסמו בתקשורת המסחרית על ידי עיתונאים שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים. מה שייחרת בתודעה הציבורית הוא אסוציאציה בין המלחמה ההיא ו"פסטיבל" של טקסטים תקשורתיים, לרבות סרטים, ונאומי הספד רשמיים וישיבות כנסת לציון יוום השנה למלחמה, שיהוו מוקד התעניינות זמני בלבד, אם בכלל.

מלחמת יום-כיפור כמיתוס

דוח מחקר:

עבודת הדיסרטציה שלי לקראת תואר ד"ר עסקה במלחמת יום-כיפור (1973), והאופן בו נחקקה בזיכרון הציבורי בישראל. סביב מלחמת יום הכיפורים נרקמו נרטיבים ששימשו לאחר מכן כמיתוסים פוליטיים. העבודה זיכתה אותי בתואר ד"ר ב- 1997, ועל כך אני מודה לפרופ' ישעיהו ליבמן (ז"ל) חתן פרס ישראל לסוציולוגיה פוליטית (2003) שהנחה אותי בעבודתי זאת.

המחקר התחקה אחר התבטאויות של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי בפרסומים רשמיים, דיונים במליאת הכנסת, ספרות מקור על המלחמה, פרוזה, שירה, חוברות הנצחה לחללי מלחמת יום הכיפורים, ידיעות ופרשנויות בתקשורת הכתובה של הזרם המרכזי (מעריב, ידיעות, הארץ) במהלך מלחמת יום הכיפורים ואחריה, עד מועד החתימה על הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993).

המחקר יצא מתוך הנחה שחוויה משותפת הנתפסת כטרגדיה וכטראומה עשויה להיחקק בזיכרון הציבורי כמיתוס. יתרה מכך, אירוע כזה עשוי להתפרש בתנאים מסוימים באופנים שונים ולשמש חומר גלם לנרטיבים שונים ואף מנוגדים זה לזה. במקרה כזה, אידיאולוגיות שהיו רדומות עד אז שוב יקבלו ביטוי בשיח הציבורי כשהדוברים נאחזים בנרטיב שיצרו סביב מלחמת יום הכיפורים כדי לתת להן תמיכה מוצקה.

הממצא המרכזי העולה מן המחקר מראה שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים, התפתחה בישראל תבנית מורכבת של גרסאות מיתיות למלחמה זו. יתרה מכך, במשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים העמיקו והחריפו קונפליקטים אידיאולוגיים פנים-חברתיים בישראל. כולם היו פעילים בזיכרון הציבורי ומילאו תפקיד בעיצוב עמדות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי במשך עשרות שנים.

מלחמת יום כיפור

הנרטיב הפופולרי ביותר שעיצב את הזיכרון הציבורי של מרבית האוכלוסייה בישראל קיבל את הכינוי נרטיב "המחדל". עם הסיום הרשמי של מלחמת יום הכיפורים הלכה והתחזקה התמיכה בדברי הביקורת שהטיח מנחם בגין בממשלת העבודה על תפקודה הלקוי ומחדליה. יתרה מזו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל הוקמה ועדה ממלכתית (ועדת אגרנט) לצורך בחינת מדיניות הממשלה ותהליכי קבלת ההחלטות המדיניים-ביטחוניים לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה.

התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת ברטוריקה הציבורית והופצו באמצעי התקשורת הכתובים מצביעות על גוונים שונים בעיצוב הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בישראל, הזיכרון הציבורי עוצב בהתאם לתפיסות אידיאולוגיות, פוליטיות וחברתיות של זרמים בישראל. הבולטים מבין הקונפליקטים האידיאולוגיים באותה תקופה הצביעו על קו שבר בין דורות סוציולוגיים וכן בין חוגי הימין הפוליטי וחוגי השמאל הפוליטי. מלחמת יום הכיפורים נחקקה בזיכרון של כלל הציבור כ"מחדל" אך גם בזיכרון הציבורי של זרמים מובחנים בישראל, שביניהם יריבות על בסיס אידיאולוגי.

ראש הממשלה גולדה מאיר

מיתוס "המחדל"

על המחדל' של מלחמת יום הכיפורים נכתבו מחקרים בתחומי יידע רבים וקיימת ספרות ענפה המתייחסת לעיצוב הזיכרון הציבורי על פי ערכיו ולקחיו. באמצעות נרטיב ה"מחדל" ביטא הציבור בישראל את אכזבתו מתפקוד הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה. חסידי מיתוס ה"מחדל" ראו בו חזות הכל של מלחמת יום הכיפורים. רשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני שהובילה ל"מחדל" ול"רעידת אדמה", גרמה לסדקים חמורים ביחסי האמון בין הציבור ומערכת השלטון בישראל. הקונצנזוס הציבורי סביב ה"מחדל" חיזק את הנטייה של הציבור להשמיע בפומבי דברי ביקורת חריפים נגד מדיניות הביטחון של הממשלה לאחר שהסתיימה המלחמה.

משה דיין

 עיצוב הזיכרון הציבורי של קבוצות מובחנות בישראל

נרטיבים של זרמים מובחנים בישראל התפתחו במקביל לנרטיב ה"מחדל". הנרטיבים עיצבו את הזיכרון הציבורי של זרמים מובחנים ולקחיהם בלטו ברטוריקה הציבורית סביב אירועים הקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי. נרטיבים מובחנים אלו יצרו דרמטיזציה סביב אספקטים שונים הקשורים במלחמת יום הכיפורים. לדוגמה, נרטיב ה"מחדל" בשיח הציבורי העניק ממד דרמתי לתפקוד הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, מעל ומעבר לכל אספקט אחר הקשור במלחמת יום הכיפורים. הפונקציות שמילאו הנרטיבים המובחנים בשיח הציבורי סביב אירועים בולטים במהלך הזמן היוו בסיס לחיזוק עמדות אידיאולוגיות מובחנות בישראל.

נרטיב ה"נס" מזוהה עם לוחמים מדור 1973 ועם חוגים מהימין הפוליטי. אלו זיהו את הטראומה שחוו בשדה הקרב במלחמת יום הכיפורים כחוליה ברצף היסטורי של "הגורל היהודי" ושל "העם הנרדף" שסופו להינצל הודות ל"נס" מכוח עליון.

זרם מתחרה זיהה את עוצמתו של צה"ל ותושיית מפקדיו במלחמת יום הכיפורים כעוגן שעליה נשען בניסיון להציג את מלחמת יום הכיפורים כניצחון הודות לתפקוד לוחמי צה"ל. הנרטיב של מפקדי צה"ל והדרג הצבאי בישראל שימש כמיתוס "צה"ל המופלא" (כפי שהוא קרוי במחקר). איכות הלחימה של צה"ל והניצחון של ישראל למרות תנאי הפתיחה הגרועים קיבלו ממדים דרמתיים בנרטיב זה.

דוד אלעזר

שני דורות מובחנים על בסיס סוציולוגי ייצגו תפיסות מתחרות שעניינן המרכזי איכות הלחימה, שמירה על ביטחון ישראל ומשמעות המלחמה בכלל. דור תש"ח שיקף אכזבה מרוח הלחימה הירוד של לוחמים מבני דור 1973 – ה"בנים". הנרטיב של דור תש"ח, נרטיב "מלחמת הבנים" (כפי שהוא קרוי במחקר) הציג חשש מפני אבדן "מפעל תש"ח" שעליו עמל מאז מלחמת תש"ח (1948) וטען שדור 1973 איבד את הקשר עם החזון הציוני וערכיו. הלוחמים שהשתתפו לראשונה בחייהם בקרב במלחמת יום הכיפורים, הלינו על כך שדור הלוחמים הוותיק – דור תש"ח – אימץ את מדיניות המלחמה והפעלת כוח צבאי כפתרון עיקרי לסכסוך הישראלי-ערבי. נרטיב "העקדה הנצחית" (כפי שהוא קרוי במחקר) שיקף את הכמיהה של דור זה לשים קץ למלחמות ולקרבנות-שווא ואת נחישותו להיאבק על מנת להשיג שלום. "העקדה הנצחית" הוא מיתוס של מחאה נגד הדרישה המתמדת להיערך למלחמה כדי לשמור על "הקוממיות" ונגד ה"מחיר" הלא מוצדק שגובה המלחמה.

הזרם המובחן של אנשי חינוך ואינטלקטואלים ראו את מלחמת יום הכיפורים כאירוע מכונן של "התפכחות מאשליות". בראש סולם העדיפות שלהם היה מימוש החזון הציוני ובניית חברה מתוקנת. נרטיב "ההתפכחות" (כפי שהוא קרוי במחקר) מבליט את ערך החיפוש-העצמי שנוצר לאחר "רעידת המלחמה" במלחמת יום הכיפורים. לפי תפיסה זאת, המלחמה יצרה מומנטום חיובי בסגנון של "מעז יצא מתוק". "רעידת האדמה" יצרה זעזוע "מפכח" ופוקח עיניים שעשוי להחיות מחדש את הרפורמה החברתית שנעצרה לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967.

תבנית הנרטיב סביב מלחמת יום הכיפורים נותרה בעינה לאחר סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים. תומכי הנרטיבים המובחנים העלו טיעונים לשיח הציבורי, כשהם משלבים ברטוריקה דימויים ייחודיים התואמים את תפיסתם המובחנת לגבי אספקטים ספציפיים הקשורים למלחמת יום הכיפורים.

במלחמת יום הכיפורים הוכיח הציבור בישראל את בשלותו. יחד עם זאת, לפיצול על בסיס אידיאולוגי ולתהליך המיתיזציה של מלחמה זאת היו השלכות קריטיות  על עיצוב מדיניות שמטבע הדברים דורשת קונצנזוס ואחדות לאומית.

למעלה משלושה עשורים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים והדינאמיקה במיתיזציה של המלחמה עדיין נמשכת. העיתונות היומית מספטמבר 2004, יום השנה השלושים למלחמה, משקפת את לקחי נרטיב ה"מחדל". יתר על כן, התחושה השלטת ביום השנה למלחמה היא אכזבה וכעס על השלטון דאז. הזיכרון הציבורי בישראל עוצב ב-1973 בעקבות הטראומה של המלחמה כך שהיא נתפסת עד היום כאסון הלאומי הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בהיסטוריה המודרנית של ישראל.

מבט תיאורטי על הפונקציה של המיתיזציה

קיימת ספרות ענפה העוסקת בפונצקיונליות ובהשלכות של תהליכי מיתיזציה. מיתוסים מודרניים נחשבים ככלי פונקציונאלי במספר מישורים. מיתיזציה עשויה לעצב פרספקטיבות על ההיסטוריה של קבוצות חברתיות, אך גם על ההווה והעתיד שלהן, מכאן שמיתיזציה הינה תהליך פונקציונאלי בזמן שמתעורר הצורך בהכוונה עצמית, במיוחד בתקופות של אסון לאומי. הפונקציה שממלא תהליך המיתיזציה בסביבה של אידיאולוגיות קונפליקטואליות, היא אחד הנושאים המרכזיים במחקר זה. לפיכך, חשיבותו של המחקר ותרומתו לחוקרי מיתוסים מודרניים טמונות בהבנה ובהבהרת תהליך המיתיזציה והשלכותיו על גיבוש הזיכרון הציבורי על רקע אירוע הנתפס כטראומטי.

הערות

הנתונים האמפיריים למחקר נאספו ממקורות ראשוניים בתקשורת הכתובה בעברית כגון, דברי הכנסת ודיווחים ממסיבות עיתונאים. חומר מודפס נוסף נאסף גם ממקורות משניים כגון, חוברות ועלונים של יחידות צה"ל, עלוני בתי ספר; שלושה היומונים הנפוצים בישראל – הארץ, מעריב וידיעות אחרונות; מבחר כתבי עת בעברית וחוברות הנצחה לנופלים במלחמת יום-כיפור. בכל המאמרים, בדברי הפרשנות, ובדברי העורך, הנוגעים למלחמת יום-כיפור, שהתפרסמו במקורות אלו במהלך של כשנה לאחר מלחמת יום-כיפור, נבדקו דימויים ומצגים של מלחמה זו. הדימויים והמצגים שנמצאו סווגו על פי מקורותיהם – דהיינו, פוליטיקאים, אזרחים או אנשי צבא; בעלי אורינטציה ימנית או שמאלנית; סוג המאמר – מאמר פרשנות, כתבה ראשית, מכתבים למערכת העיתון או ראיון; השתייכות לדור סוציולוגי. אלו שימשו גם כאינדיקאציה לעמדות ולאוריינטציה הערכית של המחברים או של הדוברים שמטעמם הופצו.