לזכור ולהזכיר את המורשת הלאומית

יום הזיכרון חייב בכל שנה לעמוד בסימן החוסן הלאומי, הפטריוטיות והנכונות להקרבה למען הקולקטיב. טקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל חייבים למקד את תשומת לב הציבור בחוסן הלאומי, ולהתנהל בשפה של לכידות ולא פילוג.

(פורסם לראשונה באתר NEWS1 מחלקה ראשונה, 23.4.2023)

טקס יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל

בהתקרב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ג, על השיח הציבורי-תקשורתי השתלט ויכוח פוליטי ואינו מרפה. אנחנו, אזרחי ישראל, אחראים לכך. עלינו לכבד את 24,213 חללי מערכות ישראל, להקשיב, ולהזכיר מבוקר עד ערב את המורשת שעליה מושתתת המדינה. אל לנו להיתפס לשיח של איומים והפחדות העוסק בנושא אחד: למנוע מנציגי הציבור בכנסת את הגישה לבתי הקברות הצבאיים.  

מחקרם של אפרים יער ואפרת פלג "פטריוטיות וחוסן לאומי בישראל" (2006) מציג נתונים סטטיסטים. לפיהם, נכונות הפרטים בציבור הישראלי להקריב את חייהם למען הקולקטיב גבוהה ביותר: 92% נוטים להסכים להילחם למען המדינה. אלא שככל שהגיל יורד, יורד גם אחוז הנוטים להסכים להילחם למען המדינה:

"כאשר בוחנים את הנכונות המוחלטת להקרבה, בקבוצת הגיל המבוגרת ביותר (60+), 80% מסכימים בהחלט להילחם, שעה שבקרב קבוצת הגיל הצעירה ביותר (29-18), השיעור המקביל עומד על 55% ".[i]

יום הזיכרון חייב בכל שנה לעמוד בסימן החוסן הלאומי, הפטריוטיות והנכונות להקרבה למען הקולקטיב. טקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל חייבים למקד את תשומת לב הציבור בחוסן הלאומי, בשפה של לכידות ולא פילוג. בימים שלפני יום הזיכרון על השיח להתמקד במה שחשוב באמת למדינה, והמוטו "במותם ציוו" חייב להוביל אותנו.

אני רוצה להתייחס ל"שלישיית בית הכרם", מאת אביחי אורן, לוחם במלחמת יום הכיפורים (1973). במוקד הרומן מוצגת מצוקתם של הנותרים בחיים מאותה מלחמה מרובת חללים. צעירי אותו דור התגייסו כשהם חדורי אחריותם אישית לביטחונם של כלל אזרחי המדינה. הם נצרו בליבם רגשות פטריוטים שעליהם חונכו. אלא שנסיבות המלחמה הזאת – מתקפת הפתע בגבול הצפון ובגבול הדרום של ישראל, והחללים הרבים בשלושת ימי הקרבות הראשונים – הולידו בקרבם דילמות, ותסכולים. לא ארך זמן עד שהתגלעו מתחים והתפתח משבר אמון בינם לבין הדור הוותיק, דור מקימי המדינה. שכן, בעיצומם של קרבות אותה מלחמה נבטה בלב הלוחמים הטריים אכזבה. מפקדיהם ומדינאי הבכירים של ישראל התרשלו בתפקידם. ומי שספג את המהלומה הכואבת ביותר היו לוחמים בקו האש, שהייתה זאת התנסותם הראשונה בשדה הקרב.

מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת המים של אתוס ההקרבה. החוסן הלאומי נפגע. רבים מבני הדור הצעיר יצאו בהתרסה רבתית נגד דור הוריהם ומחנכיהם. על שסירסו את משמעות החוזה בין לוחמי צה"ל ושולחיהם, ועל שפגעו בעיקרי "העקדה" התנ"כית – קידוש ההקרבה לטובת הכלל. הדור ששלח אותם למלחמה כפה עליהם מוות מיותר. שולחיהם היו מדושני עונג ושכורי כוח מתוצאות מלחמת "ששת הימים", ,1967 והניצחון המובהק שהושג תוך ששה ימים.

"שלישיית בית הכרם" שופע אמירות ולקחים שמשמעותם אחת: מאבק. מאבק נגד אלו שפגעו באידיאלים, והוליכו שולל את הלוחמים, בני הדור הצעיר.

משבר הערכים, והשבר הבין-דורי, נמשכים עד היום. ומה נעשה לטובת איחוי השבר? מה ממלא את השיח הציבורי? במקום לרומם את ערכי המורשת ולמלא את השיח הציבורי בשיקום ערכים מאחדים, המגבירים את החוסן הלאומי, נתפסנו לבולמוס של האשמות הדדיות בוטות, וויכוח פוליטי.

חמישים שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ההתרסה, וריקון עיקרי ה"עקדה" מתוכנם, עדיין כאן. עיקרי ה"עקדה" כמעשה של הזדהות הפרט עם הכלל, התחלפו בזילות, ירידה בחוסן הלאומי וערך הפטריוטיות.  

החמצנו הזדמנות לתיקון המצב. הדיון במלחמות ישראל בבתי הספר יכול היה לשלב שיחות מעמיקות המגבירות את החוסן הלאומי. נתונים יבשים על קרבות וחללים, על מחדל וניצחון אינם תחליף לשיח ענייני על המורשת שלנו. תלמידים הניגשים לבגרות ונבחנים על ההיסטוריה של מלחמת ישראל אומרים לעצמם "ברוך שפטרנו". הם רוטנים ואינם מבינים מדוע נכפה עליהם לבלוע חומר נטול תוכן אמיתי, על אידיאלים ממלכתיים, ואחריות הדדית. אני שומעת אותם מתלוננים ומשמיעים מילים המשקפות מיאוס, "איזה באסה, אין ברירה, צריך לשנן עובדות: מי ניצח, באיזה קרב, מה היה בחווה הסינית. במלחמת יום הכיפורים".

בימים שלפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל החמצנו הזדמנות לתיקון המצב. אפשרנו לוויכוח הציבורי ולהתנצחויות חסרות טעם ותועלת למשול בכיפה, שלא לומר לתרום להרס מה שנותר מקדושת המורשת. פגענו בערכים מאחדים ובחוסן הלאומי. הצבת המורשת בראש האג'נדה הלאומית עולה עשרות מונים על התמכרות לוויכוח סרק פוליטי.

---

[i] בן דור ועמיתיו (2005) הגדירו ארבעה ממדים של חוסן חברתי: פטריוטיות,  אופטימיות, אינטגרציה חברתית ואמון. פטריוטיות מוגדרת כאהבת הארץ, כמחויבות וערבות מלאה לביטחונה ולהגנתה, כמו גם הנכונות להקריב למענה. פטריוטיות היא גורם פסיכולוגי חשוב המהווה מרכיב חיוני בחוסן החברתי המסייע לחברה להתגבר על איומים כמו מלחמה וטרור מתמשך.

"לא מחדל!"

קפליוק מדמה את מלחמת 1973 לנבואה המגשימה את עצמה ●  הסברה שמדיניות הסיפוח שישראל נקטה אחרי 1967 תוליד עוד סכסוך, לא הייתה רחוקה מהמציאות

העת הזאת מחייבת התייחסות מחודשת לתזה המרכזית של אמנון קפליוק ב"לא מחדל!" (1975). זאת לאור תרגום הספר לאנגלית (2022) וגם כלקח שעל השמאל להפנים.

Credit: Amazon

מלחמת ישראל-ערב 1973 נקראת מלחמת יום הכיפורים, מלחמת אוקטובר, מלחמת ישראל-ערב הרביעית או מלחמת הרמדאן. תלוי את מי שואלים. באוקטובר 1973 ישראל נלחמה נגד קואליציה של מדינות ערביות בהובלת מצרים וסוריה. מבלי לדון בהיבטים צבאיים של  המלחמה, שנדונו עד כה בהרחבה במספר עבודות. אמנון קפליוק מבקש להציע נקודת מבט אחרת של המלחמה והסכסוך הישראלי-ערבי בספרו – "לא מחדל!: המקרה של מלחמת ישראל-ערב ב-1973" (פורסם בעברית ב-1975 ותורגם לראשונה לאנגלית ב- 2022). קפליוק מגדיר את הסכסוך כ"פוליטי באופיו".

קפליוק מדמה את מלחמת 1973 לנבואה המגשימה את עצמה. לאחר התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים ב-1967, שהובילה לכיבוש ישראלי של רמת הגולן, הגדה המערבית – כולל מזרח ירושלים, חצי האי סיני ורצועת עזה – מנהיגי ישראל לא ראו כל צורך בניהול משא ומתן עם מדינות ערב, בטענה שהערבים אינם מוכנים לפתרון דיפלומטי. מנהיגי ישראל העדיפו לנקוט עמדה השוללת צעדים דיפלומטיים. הם שללו את האפשרות שבעקבות עמדתם זאת ישראל מגדילה בעליל את הסבירות שמדינות ערב, שהובסו ב-1967, יחליטו על פתרון צבאי להחזרת השטחים שנכבשו על ידי ישראל.

הטענה המרכזית של קפליוק היא שאחרי 1957 ישראל החמיצה הזדמנות מצוינת לשלום ישראלי-ערבב לטענתו, גם בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), יכלה ישראל לנצל את הרגע "להשיק עידן חדש ביחסיה עם העולם הערבי, ולהתקדם לקראת הסדרי שלום עם המדינות השכנות". בפועל מה שקרה הוא שקולות מעטים בישראל דגלו במתינות יחסית ואלו זכו להתעלמות. כך היה עם סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל. לפי קפליוק טל טען כי יש צורך להחזיר את רוב השטחים הכבושים לערבים כדי להימנע ממלחמה חדשה. אין זה מקרי שטל היה גם אחד הקצינים הבכירים הבודדים שהאמינו כי ישנה סבירות גבוהה למתקפה קרובה במהלך השבועות האחרונים של ספטמבר 1973. ממש באותה תקופה החל מצטבר מידע מודיעיני המצביע על התעוררות צבאית בגבול של ישראל עם מצרים וסוריה, אך לא נעשתה שום פעולה נחרצת בעניין זה. במקום זאת, ההנחה הכללית הייתה שלמצרים אין את העוצמה הצבאית הדרושה כדי לאתגר את ישראל, וסוריה של חאפז אל-אסד לא תנקוט פעולה ללא תיאום מוקדם עם אנוואר סאדאת.

הסברה שמדיניות הסיפוח ​​שישראל נקטה אחרי 1967 תוליד עוד סכסוך, לא הייתה רחוקה מהמציאות. עם זאת, וכפי שציין קפליוק, "מנהיגי ישראל, החל משר הביטחון משה דיין, הגיבו לאפשרות של פעולה צבאית ערבית משותפת בבוז גלוי, בהסתמך על דעות קדומות ומשאלות לב של רבים מהם לגבי סיכויי מלחמה".

קפליוק מוסיף וטוען שהסיבה העיקרית והבסיסית לשאננות של ישראל נובעת מ"אשליה של סטטוס קוו נצחי". אמונה שבמהלך הזמן מדינות ערב השכנות ישלימו עם אבדן השטחים של 1967 ולא יעזו לצאת למלחמה יזומה נגד ישראל. ובמקרה הבלתי-סביר של תקיפת ישראל על ידי צבאות ערב, מנהיגי ישראל היו משוכנעים שאלו יספגו תבוסה מרה. בפועל, הציבור בישראל חווה זעזוע עמוק במלחמת 1973. ולדברי הסוציולוג הפוליטי צ'ארלס ס. ליבמן, מלחמה זו "פרצה לפתע, ותפסה את ישראל וצבאה לא מוכנים לה". מסמכים שנחשפו ב-2010 מכילים דווח על ביקורו של שר הביטחון דאז, משה דיין, אצל ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, זמן קצר לאחר המתקפה הערבית. בין היתר דיין הודה בפני מאיר ש"החיילים הערבים הרבה יותר טובים משהיו בעבר".

מלחמת יום הכיפורים, 1973, נמשכה כ- 23 יום. היא הותירה פי שלושה הרוגים ישראלים ממלחמת ששת הימים, והטילה מעמסה כלכלית כבדה על מדינת ישראל. המצב הטריטוריאלי של ישראל בסיום המלחמה נותר ברובו ללא שינוי, אך ניכרו תחושות עמוקות של אי-נחת בחברה הישראלית.

קפליוק מנתח את המצב מתוך ראיית הנולד

ב-1975 קפליוק הבין שהזעזוע שנגרם לציבור במלחמת 1973 כלל לא יוביל לחשיבה מחודשת, והכיוון הכללי שאליו מועדות פניה של ישראל ימשיך להיות לוט בערפל. ב"לא מחדל!" מובאת דוגמה מייצגת למצב זה. בתגובה למספר ההולך וגדל של בני נוער שפקפקו בצדקת הציונות לאחר המלחמה, משרד החינוך הכין תכנית חינוכית שתחזק את 'תודעת המולדת' בבתי הספר. דוגמה נוספת המציגה את האווירה הכללית בישראל לאחר 1973 הן תנועות המחאה השונות שצמחו בישראל לאחר המלחמה. דרישותיהן העיקריות היו לקיחת אחריות על הכשלים שהובילו להפתעה במתקפה הערבית, דמוקרטיזציה פנימית של המפלגות הפוליטיות, וריענון השורות. אבל קפליוק הבליט כשל מרכזי של תנועות אלו והתייחס אליו בהרחבה. וכאן כדאי לצטט את שורותיו של קפליוק,

"אף אחת מתנועות המחאה לא התמודדה עם הבעיה המרכזית שגרמה לסערה. הבעיה הפוליטית העיקרית בישראל: מדיניות הממשלה בסכסוך הישראלי-ערבי. כמעט אף אחד מדוברי תנועת המחאה לא ציין שמדיניות ישראלית חלופית יכולה הייתה למנוע את המלחמה האחרונה [בשנת 1973] [הדגשה שלי, ת.ה.]".

בדצמבר 1973 ישראלים הלכו להצביע בקלפיות במערכת בחירות שנדחתה בחודשיים בגלל המלחמה. הבחירות החזירו כנסת עם שינויים מוגבלים, ובמקביל, צמיחה מסוימת של הליכוד הימני-הלאומני, בראשות מנחם בגין. לאחר הישגיו המוגבלים בבחירות 1973, בבחירות 1977 הליכוד של בגין זכה בשליש מהקולות ואילץ את המפלגת העבודה לצאת מהממשלה בפעם הראשונה בתולדות המדינה.

בחירתו של בגין כמנהיג מייצגת בעיני קפליוק אישור לחששות שהביע ב"לא מחדל": שישראל לא תצליח לבחון באופן ביקורתי את אחריותה לפרוץ מלחמת 1973, ובמקום זאת תקבל החלטה לחזק פי שניים את העימות בין ישראל לעולם הערבי. זמן קצר לפני שנבחר, שאלו עיתונאים את בגין על כוונותיו ביחס לשטחים הכבושים, והוא השיב: "איננו משתמשים במילה סיפוח; אתה מספח ארץ זרה, לא ארצך". זו הייתה הצהרת כוונות. ואכן בשש שנותיו כראש ממשלה, עמד בגין בראש הקמת 62 התנחלויות בגדה המערבית, לעומת 10 התנחלויות בעשור הקודם.

קפליוק מסיים את "לא מחדל!" בהפניית תשומת הלב לחשיבותה של "רגישות מוסרית" כלפי העם הערבי הפלסטיני. ככלל, ספרו חדור במינונים שווים של רגישות מוסרית, שלדעתו מאוד הכרחית, וניתוח פוליטי של המצב. התזה שלו ב- 1975 היא שרק "גבול שקט הוא גבול בטוח". החזקת השטחים הכבושים לא הועילה לביסוס יחסיה שלום בין ישראל למדינות ערב אחרי 1967, וגם היום היא לא תועיל.

"לא מחדל!" של אמנון קפליוק מדגים באופן משכנע שמלחמת 1973 לא הייתה חייבת להתרחש. פסילה מראש של האפשרות להגיע להסכם שלום עם מצרים, לא הותירה כל ברירה לנשיא מצרים אנוואר סאדאת מלבד פתיחה במלחמה. זאת בתקווה להשיב למצרים את חצי האי סיני שנכבש על ידי ישראל ב-1967. ביטחון היתר והתנשאות ההנהגה הצבאית של ישראל, והאמירה שלה שצבאות ערב לא יעזו לתקוף את ישראל זמן כה קצר לאחר תבוסתם הכואבת ב- 1967, הותירו את ישראל לא מוכנה למלחמה. "לא מחדל!" מבוסס על מיסמוך נרחב הזמין לציבור – דיווחי עיתונות ו-42 עמודים (מתוך 1,500) מתוך דו"ח ועדת החקירה הממלכתית של ישראל על כשלי הצבא (ועדת אגרנט). לפיכך גם קהל קוראיו של הספר בעברית  יכלו לעיין במסמכים שהוא מפנה אליהם, ולהסיק מסקנות דומות לאלו שקפליוק הסיק, וזאת בזמן אמת. השאלה היא מדוע הם לא עשו זאת?"

קפליוק, שהלך לעולמו ב-2009, היה עיתונאי ישראלי-צרפתי בעל ניסיון רב שנצמד תמיד לעקרונותיו כעיתונאי. קפליוק סיקר את מלחמת לבנון ועבד ככתב חוץ בברית המועצות בסוף שנות ה-80. הוא היה אחד ממייסדי ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם ב-1989.

Not by Omission: The case of the 1973 Arab Israeli War. By Amnon Kapeliouk, London: Verso, 2022, 321 pp. Introduction by Noam Chomsky & Irene Gendzier. Translated by Mark Marshall

המלחמה בפרספקטיבה של למעלה מארבעים שנה

"טירוף", "נלחמים", "נהרגים" – אלו המילים שפרצו החוצה מפי לוחמים בני דור המדינה שאיישו את מעוז "פורקן" – יום שני למלחמה (7.10.1973)

כל כך הרבה מוות, ייאוש, שבר ערכי, תחושת הפקרה ופרספקטיבה של למעלה מ- 40 שנה ממלחמת יום הכיפורים, מאפשרים לשרטט שש תגובות התמודדות אופייניות של בני דור המדינה ביום שאחרי המלחמה. יש בהן תגובות קרובות יותר בזמן למלחמה, יש מאוחרות יותר, ויש שהגיבו ביותר מאופן אחד, אך כולן מופיעות בים החומרים שבני הדור הניחו לפתחנו. כמה מן הכותרות לתגובות הללו אינן מדוייקות ומזוקקות, ובכל זאת, שש התגובות היו:

משבר זהות, מחאה, "ירידה", כתיבה ספרותית, הלם, נישואים והורות

המעוזים של צה"ל באזור תעלת סואץ היו הראשונים לספוג את האש במלחמת יום הכיפורים. ששה עשר לוחמים יושבים במעוז "פורקן" על קו המים של תעלת סואץ, ומתצפתים לעבר העיר איסמעיליה, שנמצאת רק 100 מטרים מהם. דממת האלחוט שמלווה כל בית יהודי במדינת ישראל באותו יום, משתדלת ללוות גם אותם.

• 

אבי יפה, לוחם במילואים בגדוד 68 של חטיבת החי"ר 'ירושלים', ומומחה לסאונד באזרחות, יודע שתמיד כדאי להקליט, רק ל"יתר ביטחון". השקט הקדוש של יום הכיפורים מופר לפתע על ידי קולות של מנועי טנקים. מכשיר ההקלטה של אבי ממשיך להקליט וקולות פיצוצים עזים ובלתי פוסקים ממשיכים לחנוק את שני המיקרופונים, שעדיין מוצבים מחוץ למעוז.

"זה עלינו! העניין מתחיל!", נשמע קולו של אבי שצועק במערכת הכריזה של המוצב.

השעה היא 13:55, יום שבת, אמצע יום הכיפורים, והמצרים החלו לתקוף.

תותחים כבדים, מרגמות, ומטוסי קרב פותחים בירי, כשבמקביל כוחות קומנדו, חי"ר ושריון עוברים את התעלה ומתקרבים לעבר המעוזים.

ההקלטות מאותה מלחמה הפכו לנכס היסטורי נדיר.

יום ראשון 7.10.1973 שעות הלילה – המצרים כבר כאן

אבי: "אינעל דינק כל המלחמה הזאת, מי המציא אותה?"

הדוקטור: "טירוף, נלחמים, נהרגים".

אבי: "אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה, תמיד היה מצב שהאויב היה קילומטר ממני, 200 מטר ממני, אפס ממני, אבל מכל הכיוונים?"

אתוס אנטי-מלחמתי

הרגעים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים חלחלו אט-אט ונצרבו בתודעת חיילי המעוזים הצעירים.

שנה אחרי המלחמה הם נצרבו גם על גבי אנדרטות. מה שסימן את תחילתו של אתוס אנטי-מלחמתי.

ההלם והטראומה עדיין מלווים רבים מהלוחמים, בני דור המדינה, אלו שהשתתפו בקרבות בגזרה הדרומית והן בגזרה הצפונית של ישראל. להלן אזכור קטע מתוך, "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" מאת ד"ר תרצה הכטר (2014), בתוך הספר, "ילדים בסדר גמור", מאת פרופ' חנה יבלונקה (2018). יבלונקה שילבה קטע מתוך עבודתה של הכטר בפרק שעוסק במלחמת יום הכיפורים, ובו תגובות לוחמים בני דור המדינה המתמודדים עם אירועי המלחמה. הלוחמים שראו את חבריהם נטבחים לעיניהם באין מושיע וזעקו קריאות לעזרה אל תוך מכשירי הקשר בלי שקיבלו סיוע מיידית.

את שלושת הימים הראשונים במלחמה הם לא ישכחו. וכך כותבת יבלונקה (עמ' 341-346):

"תרצה הכטר מצאה כי מאז 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, בוטאה מחאה אנטי-מלחמתית בתחומים שונים של האמנות, אך לא היה לכך ביטוי באנדרטאות. ההסבר שנתנה לכך הוא כי קריאת תיגר נגד מלחמה נתפסה כמנוגדת ליעדן החינוכי המקורי של האנדרטאות – טיפוחו של אתוס ההתגייסות והגבורה. מרבית האנדרטאות לנופלי יום הכיפורים צעדו אף הן בתלם הזה ודיבררו את הערכים הקולקטיביים הממלכתיים.

עם זאת, ממש בסמוך למלחמת יום הכיפורים, עוד בשנות ה- 70, קם דור צעיר יותר של אמנים שיצא חוצץ כנגד העקידה הנצחית והטיל ספק בצדקת הדרך. כמה וכמה אנדרטאות שצצו בעקבות המלחמה הכילו התרסה קשה ובוטה כנגדה.

אחת מהן הייתה זו של אריק אופיר, איש גדוד 68 של חטיבת ירושלים, שאינו בן הדור. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים מיהר אופיר לשוב מלונדון והצטרף לשארית הגדוד שהתארגן מחדש בתעלה. חיילי הגדוד החליטו לפעול להנצחת חבריהם הנופלים והטילו על אופיר האמן לעצב חפץ אישי שיוענק ללוחמים ולבני משפחות החללים, בהם מבני דור המדינה. אריק אופיר החל ללמוד את הנושא, נפגש עם הלוחמים ובהמשך גם עם פדויי השבי לשיחות אינטימיות שהוקלטו. אופיר גם האזין להקלטותיו של אבי יפה. השנה היתה 1974 ואופיר יצר הנצחה שהיתה שונה מכל מה שקדם לה. הוא בנה קובייה שעל ארבע פאותיה הועתקו ציטוטים נבחרים מתוך ההקלטות שלו ושל יפה. נלוו להם שרבוטים מאולתרים שצוירו במהלך השיחות. הקובייה התקבלה בהתרגשות גדולה על ידי הלוחמים ובני משפחה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את סיפור גדוד 68 למרחב הציבורי, וכיעד נבחר יער השלום בירושלים. בפאה העליונה נכתבה הקדשה: "לחיילי גדוד 68 אשר עמדו בגבורה בפרץ מול נחשולי ענק בתעלת סואץ, יום הכיפורים תשל"ד". הכתובות על האנדרטה, שכאילו נכתבו בכתב ידו, היו:

"ינעל דינאק כל המלחמה הזו מי המציא אותה", "טירוף", "נלחמים ונהרגים". כל הציטוטים אותנטיים.

ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, שעסק במחקריו בפולחן החייל המת בגרמניה, צוטט כמי שאמר שמעולם לא ראה כתובת כזו בארץ אחרת, והסיק ממנה כי אנדרטאות המלחמה בישראל משדרות הרבה יותר שלום מאשר בכל מקום אחר שהוא מכיר. שנים אחדות בלבד אחרי המלחמה, בסמוך למבצע אנטבה, אכן השתנתה מגמת ההנצחה ועל האנדרטאות בוטאה כמוטיב מרכזי הכמיהה לשלום.

ימים ספורים לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקף קיבל ארנון לפיד, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, חופשה בת 24 שעות. ארנון, שחזר למלחמה מארצות הברית בה הספיק לשהות רק זמן קצר ועמד להתחיל את לימודיו, חש כי נשמתו רותחת. התוצאה הייתה מאמר קצר שפרץ כאש לאווירה הקודרת של חורף 1973 וכותרתו: "הזמנה לבכי".

השורות המשמעותיות ביותר במאמרו מבכות את בני הדור החיים ב"ארץ אוכלת יושביה",

"נבכה על השכולים החדשים.. ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו  ראויים לרחמים, דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. אך כמה שנבכה, בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב. בכי גדול. בכי פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיאנוס."

זה המניפסט האולטימטיבי לתחושת בני הדור – דורו של לפיד – דור ילדי המדינה, שכל סביבתם התרוקנה. שמדינתם, ביתם, זהותם – רוסקו. במידה מסוימת היה זה בכי של ייאוש עם מידה של חוסר אונים. מרבית החיילים שהגיבו לרשימה חשו, זה לראשונה מאז השישה באוקטובר, שמישהו כתב דברי אמת. "רק מי שהיה כאן, אז, יודע כמה הייתה הרגשת הבכי דומיננטית" כתב לארנון חייל מג'בל עתקה. רוביק רוזנטל שהגיב ל"הזמנה לבכי" ניסח זאת כך – "עת לבכות: גם אני בעד ארצנו – אבל לא טוב למות".

ההד של הרשימה היה כה גדול עד שחנה זמר, העורכת המיתולוגית של "דבר", החליטה לפרסמה בשלישית בעיתונה, שהיה למעשה הביטאון של מפלגת השלטון. בראש הגיליון כתבה זמר, בעצמה ניצולת שואה מסלובקיה, רשימה משלה בנושא. בין שאר דבריה היא כתבה את המשפט הבא: "דבריך נראים לי לא כהזמנה לבכי אלא כהזמנה ליללה. אולי באמת אסור לי לבוא בטענות אליך, שהגורל חסך ממך את החישול שנפל בחלקי."

ספרות שראתה אור בשנות האלפיים ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים. לדוגמה הספר, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), מאת מיכאל אחי-עמוס (הרשקוביץ), עדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), מאת מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שניהם מציגים עמדה אנטי-מלחמתית. גם בני הדור שלא גויס אז, אבל נחשף לטראומה של המלחמה טענו שהספרים הללו הם אנטי-מלחמתיים. שכן מי שקורא בהם "לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד".

גם התיאטרון מהדהד נימה זאת בדיוק. בין הדוגמאות לכך אפשר לציין את "בצהרי היום", "איסמעיליה", ו"עיר הנפט". בשלושתם ניכר כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה. גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום הכיפורים הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות". שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך.

תובנותיו של בני דור המדינה, ובמיוחד הלוחמים שביניהם, תרמו להתגבשותם כדור סוציולוגי מובחן. באמצעותן הם בידלו עצמם מהדור שלחם במלחמת תש"ח – דור תש"ח, מקימי המדינה. דברים אלו מומחשים היטב בפרודיה שחיבר דן אלמגור על שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף".

מחשבות מעמיקות שיבלונקה אינה מצליחה לתת להן תשובה.

בסיום פרק זה בספרה, יבלונקה מציינת שהמילים האותנטיות שנצרבו על גבי אנדרטאות, ואלו שקיבלו ביטוי בכתיבה ספרותית וב"הזמנה לבכי", ואחר-כך גם בתיאטרון ובספרות שפרסמו הלוחמים ביחס לקרב זה או אחר במלחמת יוה"כ, נגעו בליבת השאלה, שהייתה אף גדולה מן השאלה על "צדקת הדרך". יבלונקה מודה שקשה לנסח את הדברים באופן שיתעכלו בקלות, אך מבינה שצריך לעשות זאת. וכך היא כותבת (ע' 347): "האם כל העניין הזה של הציונות ומדינת ישראל היה שווה? האם הציונות אכן נועדה לפתור את בעיית היהודים, אותם אלו שלא היו רצויים בשום מקום אחר וביקשו טריטוריה שתאפשר להם לחיות עליה?"

"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם מוסכם על רבים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמה, האפשרות למצוא מידע ומשובים על תהיות מסוג זה, באופן מיידי. ספציפית, את תחושות הציבור ביחס לנושא המדובר ניתן לבדוק מיידית על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין העוסקים בכך. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את "הדופק הציבורי", לדוגמה, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת סטטיסטית בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאציין שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה", היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד, ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח בראשית דבריו שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר "קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמה לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

הרשימה נכתבה לפני שהחלה הקרנת הסדרה בטלוויזיה. אני מסיימת אותה בהבעת תקווה שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון שאלות שעדיין נותרו פתוחות.

מי רצח את ג'ו אלון – בעקבות הסרט מ- 2011

היום לפני 46 שנה נרצח טייס חיל האויר, אל"מ ג'ו אלון, הנספח האוירי של ישראל בוושינגטון. הרצח לא פוענח עד היום.

בתו, רחל, פרסמה בקבוצת פייסבוק מכתב שקיבלה מאת מפקד חי"א, נורקין, לציון יום השנה לרצח של אביה ג'ו אלון. למותר לציין שמגיע לבנותיו של ג'ו אלון יותר ממכתב מכבד. מגיע להן פתרון הרצח.

******

אני מעלה מחדש פוסט שפרסמתי ב- 2011, בעקבות הסרט "מי רצח את ג'ו אלון?" – בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר.

בתכנית "מבט שני" (6.3.2011), שודר הסרט "מי רצח את אבא?". הסרט תיאר בפרטי פרטים כמה מהדילמות הקשות הרודפת את בנותיו של ג'ו אלון, ובזמנו גם את אימן ז"ל, בהקשר לשאלת הרצחו של אבי המשפחה, ג'ו אלון. לא עברו מספר דקות מתחילת הסרט וחיש קל העלו לשידור כמה מרואיינים, אמריקאים וישראלים. הבולטים ביניהם, מפקד טייסת חי"א לשעבר, האלוף יעקב אגסי (שהיה לי הכבוד לשרת בטייסת בזמן שהיה מפקדה), וד"ר אורי מילשטיין (שתקופה מסויימת לימדנו באותו מוסד אקדמי, עמיתים למקצוע).

חקירת האירוע

ג'ו (יוסף) אלון נולד ב 1929 בקיבוץ עין חרוד. השתתף בקורס הטייס הראשון של המדינה, ב- 1948, והיה בין מייסדי חי"א הישראלי. בתחילת שנות ה-70 אלון התמנה לנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא נרצח על ידי אלמוני בפתח ביתו לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973). ה- FBI העלה כמה הסברים אפשריים לרצח – פלילי, רומנטי, פוליטי. כל הבדיקות לא העלו מאומה. היה ל- FBI יסוד סביר להניח שאלון נרצח על רקע פוליטי (קרבן של ארגון ספטמבר השחור). לבסוף מחבר אמריקאי פרסם ספר על הפרשה. הספר מחזק את ההשערה שאלון נרצח על רקע פוליטי – על ידי ארגון פלסטיני. הבעיה – למחבר הספר היו ראיות נסיבתיות בלבד!! וכך הוא כתב במקור:

As far as Black September was concerned, the choice of Alon as a target was a brilliant decision. From their standpoint he was a symbol and a target worthy of attack. He was an Israeli diplomat and a military attache.

אשתו של אלון חשדה שאולי הוא היה גם מרגל או איש המוסד. מוטה גור נשבע לה שלא. אחרי מותה, בנותיהם של הזוג אלון החלו בחקירה (2004) ועתרו לבג"ץ כדי שיחייב את המוסד והשב"כ למסור מידע. כולם נשבעו שרק ה FBI יודעים מה שיודעים.

הספר שערך מחבר אמריקאי בעקבות הפרשה, תורגם לעברית על ידי העיתונאי הוותיק אמיר אורן. על הכריכה נכתב כך: מעל הפרשה ריחפו במשך השנים חשדות וסימני שאלה רבים: האם ג´ו אלון, הטייס המהולל, גיבור מבצע קדש ומלחמת ששת הימים וממעצבי דמותו של חיל האוויר הישראלי, נרצח בידי ארגון הטרור הפסטיני "ספטמבר השחור"? האם היה זה חיסול חשבונות על רקע פלילי-אישי? ואולי אלון בכלל נלכד ברשת סבוכה של אינטרסים וריגול בינלאומי שהמוסד, הסי-איי-איי והקג"ב היו רק חלק משחקניה, ושילם על כך בחייו ?

מחקר על מלחמת יום הכיפורים

עבודת המחקר שלי לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה התמקדה במיתוסים פוליטיים. המחקר עצמו עקב אחר המיתוסים שרקמה החברה בישראל סביב מלחמת יום כיפור וכיצד הם שירתו קבוצות אידיאולוגיות/פוליטיות בחברה הישראלית. לאחר הצפייה בסרט שאלתי את עצמי האם כל מה שרואות עיני בסרט זה אינו אלא מיתוס פוליטי? ומי מעוניין בכך? האם המניע הוא "שחיטת פרות קדושות"? אבל למה לעשות זאת על גבן של בנות משפחה ששכלה את אביהן?

ספריהם של בראון ושל אלי זעירא

במחקר לדוקטורט לא עסקתי בהיבט הצבאי של מלחמת יום כיפור. הקרבות, המהלכים המדיניים שקדמו למלחמה, התזכירים ופרוטוקולים מדיניים למיניהם לא היו חלק מחומרי המחקר. כאמור, בדקתי טקסטים שונים כדי להבין איך פועל הנרטיב סביב אותה טראומה היסטורית. האם כולם מגובשים סביב נרטיב אחד? וכיצד נרטיבים של קבוצות אידיאולוגיות בולטות היו שונים אלו מאלו במהלך השנים שחלפו מאז המלחמה?

למרות שהמחקר שלי לא עסק בפן הצבאי של מלחמ יום הכיפורים, על מדף הספרים בביתי ישנם מספר ספרים שקשורים למלחמה. ביניהם, ספרו של אלי זעירא "מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות" (1993), המוקדש לרעייתו, אתיקה, "העומדת לימיני כסלע איתן מול כל נחשולי סערות החיים". וגם הספר שכתב מי שהיה שלישו ומזכירו של משה דיין, אריה בראון "משה דיין במלחמת יום הכיפורים", שפורסם ב-1992 ואף הוא מוקדש לבן משפחה – אביו המנוח של בר און, "מחלוצי העלייה השלישית ומראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל". אגב, שני הספרים יצאו לאור בהוצאות הקשורות למו"ל "ידיעות אחרונות".

יש לראות בשני ספרים אלו שני קצוות על גבי רצף של נקודות מבט – האחת, של זעירא, מציגה תמונת מצב מנקודת מבטו כראש  אמ"ן, על כל מה שהתרחש בין אמ"ן לבין הדרג המדיני. והשניה של אריה בראון, אשר מתארת כיצד התנהל משה דיין באותה תקופה. קשה לומר שהאחד אמין יותר מהשני. אולם כשיש ביד שני טקסטים מצויינים, ניתן להצליב ביניהם ולנסות לקבל תמונה חדה יותר.

מה המסר של "מי רצח את אבא?"

הפרויקט שהונצח ב"מי רצח את אבא?" מטלטל את הצופה כשלפתע מתגלים לו "סודות מדינה". כל זה במרכאות כפולות שמרמזות איך לתוך הואקום שנוצר בעקבות אי-היכולת לשים את האצבע על הרוצח, נשאבו כל רוקמי תיאוריות הקונספירציה למיניהם. אלו מנתבים את הצופה בסרט להבנה כי ייתכן שג'ו אלון "ידע משהו" והיה צריך לחסל אותו (דבר שבוצע בפועל בעצה אחת ישראלית-אמריקנית) כדי שה"סודות" לא יתגלו ברגע כל כך קריטי כמו ערב מלחמת יום כיפור.

מה ידע ג'ו אלון שגרם למדינה לדאוג לחיסולו?

בסרט (יוטיוב לעיל) מתראיינים מספר עיתונאים וחוקרים שהבולטים מביניהם הם אגסי ומילשטיין, שטוענים שאלון ידע משהו הקשור ליחסי ארה"ב-ישראל-מצרים והמזה"ת. מעל התרחיש מרחפת דמותו של מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, שהיה עסוק באותה תקופה בדילוגים בינינו לבין המדינות היריבות.

בנימה קצת אירונית אפשר לתאר זאת כך: מטרת הסרט הייתה להציג בפני קהל הצופים ה"שבוי" בביתו זוית ראייה שלא הכרנו עד היום. ליתר דיוק – מטרתו הייתה להבהיר לציבור שמדינת ישראל הסכימה לאפשר למצרים "ניצחון קטן" במסגרת הברית הבין-מדינתית הזאת. ארה"ב רצתה לשלוט באזור ולהוציא את מצרים מתחת שליטתם של הרוסים. דרושה הייתה יוזמה, כגון מלחמה, שבה נוכל "לרצות" את המצרים על ה"תבוסה" שלהם מול ישראל במלחמת 1967. אם זאת האמת, זה נשמע רע. למרות זאת, גם אלוף במילואים יעקב אגסי, שאותו אני מכבדת וזוכרת כמפקד טייסת מעולה, וגם אחרים ובעיקר ד"ר מילשטיין (שהישגיו ראויים לשבח אבל דא עקא, מסקנותיו תמיד מעוררות מחלוקת קשה) אמרו מפורשות דברים בסגנון זה.

אינני מקבלת את הטענה של אגסי-מילשטיין (ובפתחה של שנת 2017 יש סיכוי שנדע קצת עובדות ולא השערות ותיאוריות קונספירציה)

אדרבא, אני שולחת את בנות משפחת אלון  לספרו של אלי  זעירא – שלפי מה שנאמר במסגרת הסרט-הפרויקט "מי רצח את אבא", זעירא אינו מוכן להשיב לשאלותיהן בראיון פנים-אל-פנים. ממליצה לבנותיו לקרא מספר פרקים מספרו ולהרהר בסוגייה במבט מחודש.

להלן מבחר קטעים רלבנטים מתוך ספרו של אלי זעירא "מיתוס מול מציאות":

בראש ובראשונה (אלי זעירא, פרק 8) – שר הבטחון צופה מלחמה במחצית השנייה של קיץ 1973.  החל מעמוד 104: "השאלות שאני מציג הן: מדוע לא נהג כך בין 21.5.1973, המועד שבו ניבא (משה דיין) מלחמה במחצית השנייה של הקיץ, ועד סוף ספטמבר? מדוע לא קבע תאריכים שבהם תוצגנה לו תוכניות המלחמה של צה"ל?.., מדוע לא נקט בכל הצעדים שהוא קבע שהם הכרחיים לשלב ההכנה למלחמה?…" עמ' 106 "מאומה מכל זאת לא נעשה!… לעובדות הללו קיימים שני הסברים אלטרנטיביים. הראשון הוא שתוך זמן קצר אחרי שדיין אמר מה שאמר ב- 21 במאי, הוא "ירד מהעץ"… אילו התייחס דיין לתחזיתו שלו עצמו ברצינות, האם היה מאשר החלפתו של אריק שרון בשמואל גונן, קצין צעיר שמעודו לא היה אלוף פיקוד?.. צריך לזכור שמדובר כאן במינוי מן החשובים ביותר שהיו אז בצה"ל. ההסבר השני הוא בתחום הרשלנות…" עמ' 108 "בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים,  שאלתי את עצמי מדוע שר הבטחון לא עשה את המוטל עליו ולא פיקח על הכנות צה"ל למלחמה. ההסבר של התרשלות והזנחה אינו מתקבל על דעתי… הוא אינו עולה בקנה אחד עם התעמקותו בנושאים שונים באותם חודשים של קיץ 1973… " עמ' 110 "דיין היה תלמידו של בן גוריון. ממנו למד ששר הבטחון הוא מפקדו של צבא ההגנה לישראל. ממנו גם למד שהערכות מצב מדיניות-בטחוניות עושה שר הבטחון באופן אישי ואינו נשען על הערכות קציני הצבא…. מידת הצדק והיושר דרשה שהוועדה תטיל אחריות אישית לא רק על הרמטכ"ל, אלא גם על שר הבטחון ועל ראש הממשלה…. (גם ההמשך מעניין מאוד וכדאי לקרא מה שהוא אומר). עמ' 231 "הסיבות שבגללן לא ציווה שר הבטחון על גיוס יחידות המילואים, כפי שהציגן בפני  ועדת אגרנט, היו שתיים, הראשונה מדינית והשנייה צבאית. הנימוק המדיני להימנעות מגיוס מילואים, היה החשש שישראל תואשם על ידי ארצות הברית וברית המועצות בגרימת מלחמה, אותה יציגו מדינות ערב כהתקפה מקדימה על ישראל כתגובה על גיוס המילואים של צה"ל."

לאור דבריו אלו של זעירא, תמוה בעיניי איך יכלו המרואיינים בסרט לקרא כל-כך לא נכון את דבריו של משה דיין המופיעים בפרוטוקול של ועדת אגרנט (ומצוטטים בספרו של זעירא)??? אילו סימוכין מביאים המרואיינים לדבריהם כאילו זאת תגלית מוצקה הנחשפת "לראשונה כאן, בסרט" (!)? מה הסימוכין להבנה שקיימת הייתה איזו שהיא הסכמה של מדינת ישראל לתת למצרים "ניצחון קטן"…… הסרט (והמרואיינים מילשטיין ואגסי) לא סיפק לנו תימוכין מוצקים למסקנה שכזאת. לא מיניה ולא מקצתי.

גם אריה בראון כותב בספרו, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, בעמ'  60 : "ב- 5 באוקטובר 1973 הציע שר הביטחון לבקש מן האמריקנים לשאול את הרוסים למה הם נוסעים הביתה (יוצאים ממצרים) והסביר "בקונטקסט של השאלה הפוליטית – זה טוב לנו, שהאמריקנים ישאלו את הרוסים.. שהם יגידו בביטחון של מאה אחוז שישראל לא עומדת לתקוף", ובהמשך: "אני בעד זה… צריך כעת לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה ולומר לאמריקנים שני דברים: מצידנו אין שום ריכוזי ארטילריה וקידום כוחות וידיעות אחרות שמחשידות. ביחסים שיש לנו עם קיסינג'ר, אפשר לבקשו לפנות לדוברינין ולומר לו שישראל לא עושה כלום…."

סיכומו של דבר, הרושם שלי בעת כתיבת הרשימה הוא שהסרט, מי רצח את ג'ו אלון, הוא לכל היותר תסריט בלשי, דוגמת אותם סיפורים ידועים שבראשם עומד שרלוק הולמס. רק חבל שבמקום להקל על סבלן של הבנות לבית אלון, המסקנות הללו רק מחריפות את סבלן ללא צורך. גם מדינת ישראל יוצאת רע מאוד בסרט, ובשורה התחתונה, לא מספקים לקהל הצופים אפילו נימוק אחד משכנע שאכן כך היו פני הדברים (גרסת אגסי מילשטיין).

חווה אלברשטיין – חוד החנית

חווה אלברשטיין – מקור: ויקיפדיה

ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות בדבר הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי, קובעת אלברשטיין.

******

ואיך כל זה קשור, מן הסתם גם לטראומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)[1] הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות?

חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים,  מתראיינת לוויינט בעקבות הסינגל החדש שלה "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה:

התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [ הדגשה שלי ת.ה.]".

באופן טבעי מסקרן, אם כן, לשמוע מאלברשטיין מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר, שנולד לפני שנים, עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על ידי תרצה אתר והלחן, על-ידי אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב- 1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב- 1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.

כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב יחודי. מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה – יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".

אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. בראיון שלה לוויינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי") ישנה אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראליים. וכך היא אמרה – "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה- 70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים, היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".

כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.

בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.

ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט – מלחמת יום הכיפורים סיפקה חומר לנרטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומטית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטן, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוסיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר, שנולד ממש לפני המלחמה, למצב של "הולְד" (עצירה), עד היום. בכל מקרה, על השיר "יש לי אויקיינוס" עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. המלחמה הטראומטית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירתיות המוזסיקלית של רבים, ואת זו של הנשים במיוחד.

 

[1] עד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב- 31 במאי, 1974.

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

"מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של העם שחווה אותה ישירות. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה ומספקים חומר גלם להסברים מניחים את הדעת לכל מה שאירע. לבסוף נוצר/ים נרטיב/ים המופצים ישירות או בעקיפין (מדיה) לקהלי יעד המזוהים עם אידיאולוגיה מובחנת. קל מאוד להבין מדוע נרטיבים מספקים בבוא העת חומר דלק למאבקים פוליטיים לאומיים. שכן, נרטיב קבוצתי עשוי לשרת אינטרס פוליטי. זאת ברגע שהוא משרת עמדה סביב סוגייה אקטואלית. כאשר זה קורה הוא נקרא מיתוס פוליטי על ידי מי שאינם נמנים על תומכי הנרטיב. מיתוס כזה מועבר בדרך כלל הלאה, אל הדורות הבאים, כמו לדוגמה, מיתוס המחדל. האם היה מחדל במלחמת יום הכיפורים? הויכוח עדיין ניטש בין אלו שסבורים שלא, והם מעטים מאוד, לבין אלו שבטוחים שהיה מחדל צבאי, מודיעיני או מדיני או שלושתם כאחד.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

העובדה שאינה שנויה במחלוקת היא שמלחמת יום הכיפורים (1973) נתפסה, ועדיין נתפסת על ידי הציבור החילוני בישראל כאירוע הסטורי טראומתי.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר ש"מלחמה כבדת דמים" מבוסס עליו, בוחן את ההשפעות של טראומה לאומית על הזיכרון הציבורי. המחקר מסתמך על מקורות שנכתבו בזמן אמת. זהו מחקר חלוצי המראה שמיתיזציה של אירוע טארומטי בקרב חברה שסועה אידיאולוגית-חברתית- פוליטית, מאחדת וגם מחדדת שסעים אלו. בתום מלחמת יום הכיפורים החלה מיתיזציה של המלחמה בקרב הציבור היהודי-חילוני בישראל ביחס למה שקדם למלחמה, למהלכי המלחמה, ותוצאותיה. הציבור חיפש תשובות למה שהתחולל בימים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה. ככל שהשאלות התרבו כך גם גדל מספר הנרטיבים שנרקמו סביב המלחמה. אחד הנרטיבים הוא נרטיב הנס. ב- 6 באוקטובר 1973, לוחמים בקווי האש הצפוני והדרומי של ישראל, חוו בו-זמנית מתקפת פתע של צבא מצרים מדרום וצבא סוריה מצפון. בחלוף שעה-שעתיים באמצע יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הופרה לפתע השלווה והחלה מתקפה מסיבית על המוצבים בצפון והמעוזים בדרום. התחושה הכללית השוררת עד היום היא שצה"ל הופתע על ידי מתקפה צבאית סורית-מצרית ב- 6 באוקטובר 1973. ישראל חוותה אבדן של מאות חיילים במהלך שלושה ימי הקרבות הראשונים, ואיבדה מטוסים, נשק ותחמושת. לאחר שהתבררה התמונה האמיתית בחזית, שגם העורף נחשף אליה, והמתקפה נבלמה, ההנהגה המדינית הבכירה יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון והיותו בלתי נתפס. חלק מהלוחמים ששרדו את התופת בשתי החזיתות – בדרום ובצפון – האמינו שלא צה"ל בלבד הושיע. המילה "נס" החלה לככב בשיח של לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים. מבחינתם, אירע להם נס. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

נרטיב הנס סיפק לתומכיו הסבר מספק למעבר ממתקפת האויב ולהסגתו, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם סיפרו לעצמם ש"הכל בידי שמיים" והאמינו שאין סיבה אחרת לעובדה שהם נותרו בחיים. הסתכלות אובייקטיבית על ההסבר תטען שעמדתם הייתה רגעית, סובייקטיבית ורגשית. אבל בחלוף הזמן הגרסה שאירע "נס" התפשטה וחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות דומים בדבר הנס שסייע להיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים.

ממצאים ממקורות כתובים רבים מצביעים על היקף החדירה של נרטיב הנס. אחד מתומכי הנרטיב היה חיים הרצוג, ששימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי.

האפקט של נרטיב הנס היו ניצנים של חזרה בתשובה שהתגלו בקרב לוחמים. תחילה במהלך הקרבות, בעת שהסתיימה המלחמה ובעקבותיה. עוד בשדה הקרב תועדו לוחמים שביטאו תחושה בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמה: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…".

אותה טראומה לאומית שהכתה בציבור כולו הבשילה כמקבץ של נרטיבים. חוגים מובחנים על בסיס אידיאולוגי, המזוהים עם לוחמים ואוכלוסייה יהודית-חילונית, חיפשו הסברים לשאלות, מדוע הופתעה ישראל; היכן הייתה ההנהגה לפני מתקפת הפתע; איך קרה שבכירי צה"ל הפקירו לוחמים בשדות הקטל. דעת הקהל היתה מפולגת. חילוקי הדעות, בגיבוי של נרטיב מובחן, הקשו על מקבלי ההחלטות בעיקר בסוגיות הקשורות לסכסוך הישראלי-ערבי.

בחלוף 48 שנים למלחמת יום הכיפורים, הגיעה העת לבחון לאלו ממדים הגיעה החזרה בתשובה, שמקורותיה הן הלקח שהפיקו לוחמים (כולל טייסי קרב) שהשתתפו בקרבות, תומכי נרטיב הנס. לקח שלפיו העוגן של עם ישראל היה ויהיה אמונה באלוהי ישראל ושאין בכח הזרוע והנשק בלבד להושיע.

בימים אלו אני עוקבת אחר היקף תופעת החזרה בתשובה בעקבות אותה טראומה הסטורית. טראומה שהיכתה בלוחמים צעירים, שהאמינו שישראל ניצלה בנס במלחמת יום הכיפורים. מלחמה שבאה בהפתעה גמורה, במיוחד לאור תחושת האופוריה ששררה בישראל לאחר "הניצחון המזהיר" של מלחמת ששת הימים (1967).

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל אינם עוסקים בשאלות ספציפיות של חזרה בתשובה של לוחמים, ובמיוחד לוחמים שחוו על בשרם את שדה הקרב ב- 1973. שאלות כמו, האם האמונה של החוזרים בתשובה ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות והיא תחלוף? או שמא היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים ערכיים? האם החוזרים בתשובה השתלבו בזרם האורתודוכסי, הקונסרבטיבי או הרפורמי?

הערות:

להלן 2 מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל: מחקרו המעמיק של שלומי דורון שהתפרסם ב"המהלכים בין העולמות". בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, טען דורון ש"אין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים". המחקר הנוסף הוא מחקרו של משה גרנות.

עדויות מהשטח:

הרב (פופיק) מרדכי ארנון

מפקד טייסת לשעבר, ישי שלח

הטייס נח הרץ – כתבה + סרטון

הרב שלום ארוש (חובש קרבי מוטס)

הרב רענן נאמן (טייס קרב) – סרטון

אריה רוקר, רענן נאמן וישי שלח – שיחה. סרטון

אפי אחינעם אהרון  -טייס קרב  סרטון

אפי איתם, נח הרץ יוסי ביילין

יוסף עוזר

שיגעון שררה – המקרה של ב. נתניהו

הפוסט נכתב ב- 2018. אתמול, 30 מאי 2021, לנתניהו ירד האסימון. הוא נואש, איבד את הדרך, הוא כבר לא אותו אדם יהיר. הוא לא יודע מה ילד יום. מצבו היה הרבה יותר טוב אילו הלך בדרכם של קודמיו, שהעדיפו לפרוש מהפוליטיקה בעוד מועד. נתניהו איחר את הרכבת.

הפוסט המקורי (מ- 2018)

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, יצחק רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב- 7 באפריל 1977 בשעה 23:40. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ".

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים שעליהם לפרוש?

על השאלות הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה, ברובד של העם, ומחלחלת כלפי מעלה, ולעתים התהליך מתנהל אחרת – דפוסי התנהגות מתגבשים בראש ההיררכיה, בצמרת ומחלחלים משם כלפי מטה. כך זה בתיאוריה.

ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים בהיסטוריה הפוליטית הקצרה שלנו.

חלק א'

קרדיט: ויקיפדיה.

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס, כינון שלום בין ישראל למצרים וירדן. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מה הייתה תגובתה של ראש הממשלה, מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה את הדברים הבאים:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

מלחמת 1973: בהידום התותחים

ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, הטילה את האחריות ל"מחדל" על הדרג הצבאי/מבצעי אך קביעה זאת לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה מהחיים הפוליטיים. מאיר יצאה בהודעה לציבור שבה דיווחה על החלטתה להתפטר מתפקידה, ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים, 1973. ב-1 באפריל 1974 הוועדה פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים, והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת המערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב בממשלות הימין. מנחם בגין הוא היוצא דופן במובן זה. בגין היה אדם משכמו ומעלה. הוא עמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מראשות הממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, התייצב בגין בפני חברי ממשלתו, כשמצבו הבריאות לקוי, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות המסבירות את החלטתו זאת טוענת שבגין פרש עקב ההסתבכות במלחמת לבנון שהחלה כמבצע צבאי, "מבצע של"ג", מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן 1982 (בעניין מחנות הפליטים, סברה ושתילה. הוועדה הפלילה את שר הביטחון דאז, אריק שרון, שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר ביטחון).

דבר מכל זה לא תועד בהתנהלותו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד. "ועדת וינוגרד", שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו את התפטרות האחראים לכשלים במלחמת לבנון השנייה, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הדוח ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

הטל-פוליטקאים.

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מנתניהו על עשייתו ופועלו למען מדינת ישראל. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה (תקופת כהונתו של המפכ"ל רוני אלשייך). עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי שיוגש כתב אישום פלילי נגד נתניהו. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראשות מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

הפוסט נכתב ב- 2018. שלוש שנים מאז כתיבת הפוסט חלה הידרדרות בהתנהלות המדינה בראשותו של נתניהו.

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

מלחמת יוה"כ – תיאוריית קונספירציה על הכוונת

קראתי את הכתבה שפרסם ד"ר אורי מילשטיין במעריב (20.9.2017), "חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבליבה עומד הבכיר האמריקאי", ושוב עולות בי תהיות לגבי האינטגריטי של הכותב, ואסביר למה הכוונה.

______________

בבסיס תיאורית הקונספירציה שמציג מילשטיין, בדבר הסכם שנוצר ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) בין שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, לבין שר הביטחון של ישראל דאז, משה דיין, עומדת משוואה כזאת: ישראל תוותר למצרים. המלחמה תפרוץ, סוריה ומצרים "יפתיעו" את ישראל, ישראל תספוג כישלון, תחזיר את חצי האי סיני למצרים ובתמורה יסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל.

משה דיין. צילום: ויקיפדיה

תמוה בעיני מאין מביא מילשטיין את התיאוריה שלו באין לו עובדות מאומתות כלשהן כדי לפתח תיאוריה שכזו! גרוע מכך, מילשטיין עוד מנסה "לחזק" את התיאוריה כשהוא ממשיך וטוען טענה הנסמכת על דברים שנאמרו, לכאורה, בשיחה שקיימו הנשיא החדש ג'רלד פורד ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר!

ציטוט מדבריו של מילשטיין במעריב,

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?"

מאין לנו לדעת שחילופי דברים אלו נאמרו? איזו אסמכתא הוא מביא לכך?

לפני מספר שנים, כשהחל מילשטיין (שהיה קולגה שלי) להפיץ את תיאוריית הקונספירציה בין דיין, קיסינג'ר וסאדאת, שאלתי אותו: "מניין לך כל הדברים הללו? הרי כאיש אקדמיה עליך להציג אסמכתאות ועליהן לבסס את טענתך." והוא השיב לי: "מי שרוצה להפריך את התיאוריה שלי, שילך וימצא עובדות הסותרות אותה".

מאז מילשטיין ממשיך לטפס על עץ גבוה, לא מוותר, ובעקשנות רבה ממשיך לשכנע את עצמו ואחרים בדבר הקונספירציה שרקמו ביניהם דיין והנרי קיסינג'ר.

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (Photo credit: REUTERS)

הטענה שלי היא "לא דובים ולא יער".

עוד בטרם ראה אור ספרו של אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים (הוצאת כינרת, 2017), שבו הוא מפריך את התיאוריה של מילשטיין בדבר קיומה של קונספירציה זאת, טענתי שהתיאוריה פגומה בהתחשב בחוסר רציפות בממשל האמריקאי:

ההסכם הקונספירטיבי, לכאורה, נסגר בתקופת נשיאותו של מי שקדם לג'רלד פורד, דהיינו ריצ'רד ניקסון. והנה, מילשטיין בא ואומר שלא בכדי נטש דיין את המערך, ועבר לצד השני (ב- 1977), דהיינו קיבל מינוי של שר חוץ בממשלתו של מנחם בגין. הטענה הקונספירטיבית היא שכל הסידור הזה נועד כדי לקיים את ההסכם האמור עד סופו: חתימה על הסכם שלום בין ישראל ומצרים והחזרת כל חצי האי סיני למצרים עד הגרגר האחרון, כולל שארם אל שייך שהוא עצמו, דיין, כינה בתום מלחמת ששת הימים "מלכות ישראל השלישית".

אבל איך מסבירים שעל-אף שהנשיא ניקסון, שהיה אחד הצדדים להסכם, סיים את כהונתו כאשר ג'רלד פורד היה לנשיא החדש של ארה"ב (1974-1977) ואחריו כיהן ג'ימי קרטר (1977-1981) כנשיא, שעל-אף זאת ההסכם האמור כובד?!?!

מילשטין מוצא פיתרון: הוא שם בפיהם של קיסינג'ר ופורד חילופי דברים מבלי שיש לו אסמכתא שאכן התקיימו. ולא רק זזה, אלא שאת התיזה ההזויה בדבר הסכם קונספירטיבי מילשטיין מתעתד לפרסם באמצעות הוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שאינה אלא שלוחה של מילשטיין בכבודו ובעצמו.

מילשטיין מסיים את כתבתו במעריב כך: "המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי…" (מילשטיין צריך היה לכתוב – "לדעתי" הם מלמדים על אופיו הקונספירטיבי).

מי מקוראי מעריב מסוגל להבין את "האופי הקונספירטיבי" של דיין (וגם של רבין, לפי ספרו של מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, 1995 בהוצאת ירון גולן – הוצאת שרידות, קרי, אורי מילשטיין). כמובן, אלו שאינם בקיאים במהלכיו של דיין, "הקונספירטור הגדול בהיסטוריה של ישראל" לפי מילשטיין, רק הם יאמינו לשטויות הללו.

הרטוריקה של מילשטיין עושה רושם וקוראים רבים עלולים עוד לייחס למילשטיין מה שאין לו, לפחות במקרה הזה: אינטגריטי (יושרה). לצערי ולצערם של רבים מהקולגות שלנו באקדמיה, מה שיזכור הקורא מהכתבה הזאת במעריב, הוא שנרקמה  קונספירציה בין מנהיגים והייתה הולכת שולל של לוחמים ושל ציבור שלם, ששילם את מחיר "הקונספירציה של דיין". הם יצדיעו למילשטיין עד שתתפרסם כתבה נגדית שתשמוט את הבסיס לתיאוריה שלו.

אין ספק שמילשטיין הוא אדם אנרגטי, בעל זיכרון פנומנלי, ובעל חשיבה יוצרת ופרודוקטיבית בכל הנוגע להפקת לקחים על ידי צה"ל. יש ספק אם יש איזשהו בסיס מוצק לדברים מסויימים שהוא מפרסם (ופרסם בעבר). הרי הוא אינו מסוגל להביא את המקורות מהם נלקחו הציטוטים של קטעי השיח בין מנהיגים בדרגים הגבוהים. וזה פגם גדול במחקר אקדמי.

(איך) להתמודד עם אנכרוניזם

במהלך השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט שאלות של תלמידי תיכון העומדים לפני מבחני בגרות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). לצערי, סוג השאלות משקף תמונת מצב עגומה: מלחמת יום הכיפורים נדמית/נתפסת בעיני רבים מהם כאירוע שהתרחש לפני בריאת העולם. גם המורים הצעירים לא היו כאן לפני ארבעים שנה ויותר, ויחסם למלחמה זאת מועבר הלאה אל התלמידים באופן סמוי. (להלן דוגמא של סיכום לקראת מבחן בגרות).

אחרי שקראתי סיכומים רבים שתלמידים ו/או מורים מפיצים ברשת האינטרנט לקראת בגרויות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973), הבנתי מדוע מלחמת יום הכיפורים נתפסת בעיניהם כאנכרוניסטית. 

מאגר מבחני בגרות [צילום: באדיבות משרד החינוך]

למעשה לא התפלאתי שמלחמת יום הכיפורים נתפסת כאנכרוניסטית בעיני ציבור שחווית מלחמה זאת היא כמו כל סיפור היסטורי. בעיניהם החומר למבחן הבגרות הוא "עוד חומר שצריך לשנן כדי לקבל ציון טוב".

למיטב הבנתי, זיכרון קולקטיבי של טראומה היסטורית לא ניתן להשתקה

ממצאים מעידים על כך שהדור שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים (1973), ישירות או בעקיפין, לרבות אוכלוסיית העולים שהגיעו לישראל אחרי שהתרחשה, מתייחסים למלחמה הזאת בשוויון נפש יחסי. במקרה הטוב, אלו שלא חוו את המלחמה באופן ישיר מרותקים לסיפורי הגבורה, המופצים באמצעות ספרים שנכתבו על ידי יחידות ופרטים שהשתתפו במלחמה, ובאמצעות כלי התקשורת ש"חוגגים" את ציון יום השנה למלחמת יום הכיפורים. במקרה הגרוע, אין התעניינות במלחמת יום הכיפורים, ולכן שוררת בורות גמורה באשר לפרטיה, בעיקר בקרב הצעירים. אבל חשוב לדעת ולהדגיש שחובה להיאבק בהשכָּחה מכוונת של מלחמת יום הכיפורים. החובה מוטלת על מערכת החינוך הממלכתי ומחלקת החינוך של צה"ל.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

ההמלצה לאמצעי התקשורת המוסדיים להפיץ סיפורי גבורה ביום השנה למלחמת יום הכיפורים, היא המינימום שאנו מחויבים אליו. זאת כדי שהאוכלוסייה שלא חוותה את מלחמת יום הכיפורים באופן ישיר תקבל מידע מבוקר. המידע הספורדי שמסתובב ברשת  בימי השנה למלחמה אינו עובר ביקורת ראויה.

היוצא דופן הוא תיעוד כמו זה שמועלה לאתרי אינטרנט של גורמים ממסדיים. קחו לדוגמא את סיפורו של סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים (הפרטים האישיים, באדיבות הארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" – פריט 100568).
לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ – הסיפור שלו תועד בארכיון חיל התותחנים והועלה באחרונה לרשת האינטרנט.
סיפורו האישי מרתק נקודתית. שכן, עדותו של לוי בפני היסטוריונים ממרכז המחקר של חיל התותחנים מתאפיינת במסירת עובדות ברצף כרונולוגי ובגוף ראשון, כשלעתים רחוקות הוא מצרף לדווח היבש נימה אישית. הסיפור הותיר אותי פעורת פה במובן השלילי. לאחר שנחשפתי לפרטיו עלו בי הרהורים בדבר ערכו ההיסטורי למי שאינו בקיא בפרטי הרקע של ההתרחשויות בגזרה הדרומית לפני צליחת התעלה?

וכך נראה הדווח של לוי (הדווח המלא כאן):

יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר… ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. …" וכן הלאה. ובנימה אישית יותר לוי מוסיף:

"כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו… עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב… אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח.

כדי שיהיה לסיפור ערך היסטורי, וכדי שיופנם על ידי האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה ההיא, ובמיוחד תלמידי תיכון, נחוצים פרטי רקע נוספים, לדוגמה, פרטים על התכנון והארגון בפיקוד דרום טרום ההתרחשויות בגזרת תעלת סואץ. הן האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה והן תלמידי תיכון מודעים ל"הפתעה" ול"מחדל" המודיעיני. ואילו פרטים על טיב ורמת הארגון והתכנון בגזרה הדרומית לפני ולאחר צליחת תעלת סואץ חיוניים כדי להפנים את הסיפור.

מחקרים מהעשור האחרון מספקים מידע רלבנטי. כשמצרפים את המידע אל הסיפור האישי, כמו זה של לוי, מתקבלת תמונה יותר "מוחשית" בנוגע לטיב התכנון והארגון טרום המלחמה.
הצגת ממצאים מתוך תחקירים וצירופם לפרטים בסיפורו האישי של לוי, משלימים את התמונה. מספקים מימד עכשווי ורלבנטי לסיפור. יתרה מכך התובנות העולות מהממצאים, שתמציתם מובאת להלן, עשויות לקדם את הפנמת מלחמת יום הכיפורים בתודעת האוכלוסייה שלא חוותה אותה.

ממצאי הרקע:

לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ (מבצע "אבירי לב"), למרות שבמקור הוא היה מתוכנן להילחם ברמת הגולן, יחד עם אוגדה 210 של האלוף דן לנר. כשגדודו של לוי הגיע לימ"ח של האוגדה במחנה נפתלי הוא מצא אותו ריק. בהמשך הסתבר שאת הטנקים של החטיבה לקחו גדוד מילואים של חטיבה 188 וגדודים מחטיבה 179. גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון וצוותים מחטיבת "הראל" השתלטו על טנקים של בית הספר לשריון. וגדוד נוסף מחטיבת "הראל" נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם.

אוסיף ואציין שכיום יש גישה חופשית למחקרים של היסטוריונים-צבאיים והם ניתנים לשליפה מאתרי אינטרנט ממסדיים. הבעיה העיקרית היא המוטיבציה לעשות זאת. חינוך על יסודי חייב לעשות הכל כדי להגביר את המוטיבציה והסקרנות בנוגע לפרטי הרקע שקדמו למלחמת יום הכיפורים. לדוגמה, ניתן להגדיר משימות שדורשות חיפוש מחקרים רלבנטים. להלן דוגמה אחת מני רבות. מחקרו של ד"ר עמיקם צור (היסטוריון צבאי וסא"ל במיל. ששירת כקצין קרבי).

בתחקיריו התמקד צור ברמת מוכנותו של פיקוד דרום ערב מלחמת יום הכיפורים. בסיכום ממצאיו צור מפנה אצבע מאשימה כלפי התכנון הלקוי בפיקוד דרום ערב המלחמה. במשפט אחד, הוא מכוון אצבע מאשימה בגין התכנון הלקוי ומציע להפיק לקחים לעתיד לבוא על מנת למנוע הישנות מה שאירע שם בפרוץ מלחמת יוםו הכיפורים. הכוונה היא לשיבוש וקריסה של תוכניות קיימות והכרח להתארגן מחדש לאלתר.

להלן ציטוט מתוך מסקנות מחקרו של צור:

מה שהתרחש שם היה ממש דרמה ענקית: ברגע שפרצה המלחמה. צה"ל נאלץ לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם.

תחקיר מסוג זה עשוי לעורר עניין ומוטיבציה להעמיק בסיפור האישי של לוי וללמוד את לקחי המקרה. משימה כזו אם תוטל על תלמידי תיכון תשנה את חשיבתם על המלחמה שנתפסת שכיום היא נתפסת כאמור כאנכרוניסטית ו"רחוקה".

לסיכום, אלו מאיתנו שאחראים על הזיכרון הציבורי ומבינים את חשיבותה של מלחמת יום הכיפורים כחלק בלתי נפרד ממנו, ולא פחות חשוב מזיכרון השואה, ייטיבו לעשות אם יבינו את ערך מלחמת יום הכיפורים ולקחיה כמורשת לאומית. חובתנו לעשות כל שאפשר לשנות את זווית הראייה של ציבור שבעיניו המלחמה הזאת אינה רלבנטית. אל לנו לשכוח כי זהו דור העתיד! המחקר נמשך וממצאיו עשויים להעשיר את הסיפור האישי המופץ בתקשורת לקראת ציון יום השנה למלחמה.

גילוי נאות: הזיקה שלי לנאמר כאן כרוכה במחקר לדוקטורט, שעל בסיסו כתבתי ופרסמתי ב-2014 את "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014-1973)".