תגית: מלחמת העולם הראשונה

עיטורי כבוד ותמונות מלחמה

מלחמת העולם הראשונה (28.7.1914-11.11.1918) עומדת במוקד הספר "מלחמה וטרפנטין", נובלה ביוגרפית מאת הסופר הפלמי הנודע, סטפן הרטמנס (הוצאת מודן, מפלמית: אירית באומן, 2020, 383 עמ'). המפגש עם ההרג ההמוני קיבל ממד חדש במלחמה זו. מרכז הכובד של הספר הוא תהליך זכירתו והנצחתו של הקרב. תהליך הפיכתה של חוויית הדמים הנוראה למיתוס משלהב ורב עוצמה. מלחמת העולם הראשונה תועדה באמצעות מסמכים ומעט מאוד צילומים משדה הקרב. במקום צילומים צורפו ליומני המלחמה איורים וציורים של חיילים בעלי כישרון ציור. כאשר סוקרים את התיעוד שנותר ממלחמה עקובת דם זאת, חשוב לדבר גם על כך.

****

קראתי בעניין רב את "מלחמה טטרפנטין", נובלה ביוגרפית, מאת סטפן הרטמנס, המבוססת על יומן רחב יריעה שהותיר סבו של הרטמנס, אורבה מרטינס, ובכך סיפק חומר גלם לכתיבת הנובלה. הנובלה מתעכבת פעמים רבות על מהות היחסים החמים והקרובים בין הרטמנס הנכד ומרטינס הסב. מה שמסביר את המניע של הרטמנס לכתיבת הנובלה. הרטמנס, הנכד, שהכיר רק את שגרת הזקנה של הסב, את אהבתו לציור ואת נישואיו הממושכים לסבתו, נחשף לצדדים הכאובים יותר, והמעונבים פחות שלו, וברא דמות עמוקה ומורכבת, שנושאת על גבה את היצירה בהצלחה גדולה. שלושת החלקים של "מלחמה וטרפנטין" יוצרים תמונה מורכבת של חוויות הילדות של מרטינס, טראומות הבחרות שלו והשגרה שהוא ניהל בחייו הבוגרים, אחרי המלחמה. נמסרים לנו פרטים על תקופת הילדות והנערות של מרטינס, שהתאפיינה בעוני מרוד והתנהלה בצל חוליו חסר התקנה של אביו. הפרק הראשון מכניס את הקורא לאווירה של חיי טרום המלחמה בכפר בבלגיה. התיעוד הוא דמוי תסריט-חי, המתאר חיים מהיד אל הפה, אהבות, דאגה למשפחה, ובראש ובראשונה, דאגה לפרנסה. מרטינס, הילד, מבין שאביו גוסס מזה שנים. הוא ער לאהבה ולמסירות השוררת בין אביו לאמו. מעל לכל זאת הייתה משפחה פלמית טיפוסית. הילדים השתתפו בפרנסת המשפחה, כדבר מובן מאליו.

קרדיט: אתר סימניה

מרבית אוכלוסיית הכפר היו קתולים אדוקים. הקשר שלהם לכנסייה היה כזה שכל חולי, מחסור, מוות, ואפילו בחירת מקצוע לילדים היו כרוכים בהיוועצות עם אב הכנסייה. ההשפעה שלו הייתה כל כך חזקה עד שניתן להשוותה עם מעמד הרבי בקהילה היהודית האולטרה-אורתודוכסית (חרדים).

מקום מרכזי בספר יועד לאמנות הציור. ספציפית, במשפחתו של מרטינס כישרון הציור היה נחלתם של הסב והאב, כישרון שהציל אותם לא פעם מחרפת רעב. הכנסייה סיפקה עבודה לאנשים אלו, כשהיה צורך לשפץ ולרענן את ציורי הקיר והפרסקו של הדמויות הקדושות שקישטו את קירות הכנסייה. וכל זה תמורת תשלום זעום. גם מרטינס, ניחן בכישרון ציור. זה הועיל לו לצלוח את החיים, במיוחד בשנים בהן היה מגויס לקרב במלחמת העולם הראשונה,  ולחם יחד עם חיילים פלמים וולנים נגד הגרמנים באירופה, בתעלות ובשוחות, בזחילה בבוץ, ברעב ובחולי. המלחמה התנהלה בעיקר באירופה בחמש חזיתות עיקריות. "מלחמה וטרפנטין" עוסק בחזית המערבית שכללה את בלגיה וצפון מזרח צרפת. המלחמה הייתה מלחמה כוללת ראשונה בעולם, שנמשכה מאז 1914 עד 1918. ניהול המלחמה נעשה בעיקר באמצעות פקודות וקללות וללא הכשרה הולמת לתנאי הלחימה הבלתי-צפויים שבהם נתקלו הלוחמים. אל מול התופת ומראות הזוועה נהג מרטינס לשלוף את שפופרות הצבעים והנייר מתרמילו, כל עוד אלו שרדו, ולצייר במהירות הבזק את המראות שהיה עד להן. שכן, ייעודו היה אמנות. לא נותר זכר מהציורים והאיורים של מרטינס משדה הקרב. חסרונם בספר הוא עובדה מצערת.

כאן המקום להרחיב את היריעה אל מעבר לכתוב בספר. שתי סוגיות בהקשר זה ראויות להבלטה:

א. תיעוד רגעים במלחמה. הרטמנס אינו מתייחס לסוגיית הצילום באותן שנים. לא כל שכן היכולת הטכנולוגית לנייד מצלמות במלחמה המתנהלת בעיקר בדילוג בין שוחות. שתי תגליות טכניות הן הבסיס לצילום המודרני – היכולת לראות תמונה על גבי משטח שאליו היא מוקרנת והיכולת ללכוד את התמונה ולשמר אותה. רק בשנת 1888 הומצא הפילם (!). המצלמות הדיגטליות התפתחו בשנות ה-80 של המאה ה-20. עד אז המצלמות שקלו כ 3.5 ק"ג ואיכות התמונה בשחור לבן הייתה 0.01 פיקסל. כך שבתקופה בה אנו עוסקים, המצלמות לא היו ניידות, היו יקרות מאוד ורובן היו בלתי ניתנות לניוד בתנאים רגילים, לא כל שכן, בתנאי שדה בצל ההפגזות והירי. זה מסביר חלקית את ריבוי האיורים שמרטינס טרח עליהם בכל רגע אפשרי במהלך הקרבות, באין בידו מצלמה ניידת. מה גם שמומחיותו הייתה אומנות. כדי לסבר את האוזן, בארכיון מדינת ישראל נמצא יומן מלחמת העולם הראשונה, שערך ליאו לסמן, שהשתתף בה כחייל גרמני. ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית, הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לשירות צבאי ושירת בגדוד ארטילריית שדה . לאחר המלחמה, שב להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה ושילב בו תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים, והתירה להציג צילומים מהיומן בבלוג הארכיון. בנספח ליומן, לסמן פרסם תמונות שלדעתו ראויות להיזכר.

קרדיט: אתר סימניה

ב. תמורות בתפיסת המלחמה בעקבות ההתרחשויות וההרג ההמוני במלחמת העולם הראשונה. רוח ההתנדבות היא דבר אחד שהתרחש שם. כולם נתנו כתף, החל מהלוחמים והמפקדים, וכלה באחרוני הרופאים והאחיות. כולם ללא יוצא מהכלל, גם המשפחה בבית, עזרו. מעבר לכך, מלחמת העולם הראשונה נחשבת לפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם המודרני שהאדם השתמש בנרטיב "למות למען המולדת". זה אינו מובן מאליו. יסודות הנרטיב של חוויית המלחמה הונחו זמן רב לפני מלחמת העולם הראשונה, הנרטיב רב העצמה צמח מלמטה, מהעם, תחילה כ"פולחן הנופלים בקרב", תוך עידוד מטעם הממסד שיצר תחושה של האלהת הנופלים וטשטוש הפחד והחרדה באמצעות חפצים דמויי פגזים שנרכשו בחנויות כלבו לשם קישוט הבית. היה צורך לתת משמעות למוות בסדר גודל שלא נודע עד אז. ספר שעשוי להעניק הבנה כוללת ורחבה על "האלהת המלחמה" ו"קידוש המוות וההרג ההמוני" במלחמה זו, תחילה, ואחר-כך במלחמה המודרנית, הוא "הנופלים בקרב", מאת ג'ורג' מוסה, (הוצאת עם עובד ספריית אופקים, 1990, מאנגלית: עמי שמיר, 264 עמ'). מוסה מסביר כיצד התגברו על הזיכרון הנורא של מלחמת העולם הראשונה, "שהפך באירופה במיוחד לעבר מהולל ורב השראה".  מוסה סבור ובצדק שצריך להבין עד כמה היה חשוב להחדיר את "פולחן הנופלים בקרב", ובכך לתת משמעות למוות ולאלו שנותרו נכים לכל חייהם. בתיה גור (בהארץ 1993) כותבת בביקורת על ספרו של מוסה על "הרומנטיזציה של המוות בקרב", לנוכח העובדות: מספרם של חללי מלחמת העולם הראשונה עלה פי שניים ויותר ממניינם של הרוגי כל המלחמות הגדולות שניטשו בין השנים 1790-1914. כשלושה-עשר מיליוני בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה, וכיצד, יחד עם זאת, נהפכה מציאות המלחמה למיתוס אצילי ומרומם נפש.

*****

ובשולי הדברים, הנה מבחר ציטוטים מ"מלחמה וטרפנטין", שראוי לאזכר ברשימה זאת:

עמ' 220: "אני קורע את המעטפה שעליה מוטבע כתר קטן: שמי מופיע ברשימת אנשי הצבא שיקבלו תואר אביר מסדר הכתר." (דבריו של מרטינס)

עמ' 231: "אני מוציא מכיסי את קופסת המתכת עם עיטורי הכבוד שלי" (דבריו של  מרטינס), וכך אומר לו מפקדו: "רב סמל… זכית בעיטורים מרשימים".

עמ' 233: "בסתיו אני מקבל חופשה ונוסע הביתה… אימי רואה את עיטורי הכבוד שלי ופורצת בבכי", (דבריו של מרטינס).

עמ' 300: "… פרדוקס זה היה מרכיב קבוע בחייו: מיטלטל הלוך ושוב בין החייל שנעשה בעל כורחו והאמן שרצה להיות. מלחמה וטרפנטין."

לוסיטניה – מחדל יום הכיפורים של מלחמת העולם הראשונה?

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה.

הבריטים כשלו מספר פעמים במהלך מלחמת העולם הראשונה. אלו היו שגיאות איומות. אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים. ההצלחה היחידה בסאגה עגומה זאת היא של קברניט הלוסיטניה, ששרד באומץ רב ובתושייה את תלאות הימים האחרונים של לוסיטניה ובערוב ימיו זכה לראות איך הצדק נעשה ולא רק נראה.

שובל המוות כריכה
שובל המוות מאת אריק לארסון. קרדיט: ויקיפדיה

השאלה המרחפת מעל פרשת הטבעתה של ספינת הפאר לוסיטניה היא – איך הותר דמם של  1,198 נוסעים שהפליגו על סיפונה מארה"ב לבריטניה?

בספרו, שובל המוות, אריק לארסון פורש את קורותיה של ספינת דגל בריטית ושמה לוסיטניה. הספינה שעשתה את דרכה האחרונה מהחוף המזרחי של ארה"ב אל חופי בריטניה ונמל ליברפול. לוסיטניה נחשבה לספינה משודרגת, אמינה ומהירה. אלא שחברת הספנות, קונרד, דרשה לקצץ בכמות הפחם כדי לחסוך כסף, ובכך האטו את מהירות הפלגתה במאי 1915, עד סופה המר. זאת הייתה ההפלגה האחרונה של הספינה ותקופה מכרעת במלחמת העולם הראשונה.

שובל המוות, שמתמקד בהפלגה של הלוסיטניה בחודש מאי 1915 מארה"ב אל בריטניה, מהווה מסמך היסטורי מרתק אך מעיק מאוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה [1914-1918], מפליגה ספינת פאר מאובזרת, בעלת נתונים טכניים שאין כדוגמתם באותם ימים, מחופי ארה"ב אל חופי בריטניה כשהיעד הסופי הוא נמל ליברפול. במהלך המלחמה הבריטים ביצעו מספר שגיאות איומות, אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים.

מעשה או מחדל

בעת התרחשות האסון, בנות הברית, שנקראו "מדינות ההסכמה", כללו את האימפריה הבריטית והמושבות שלה, הרפובליקה הצרפתית והמושבות שלה, האימפריה הרוסית, וממלכת איטליה. ארה"ב הייתה נייטרלית בעת ההפלגה האחרונה של לוסיטניה (1915). המודיעין הבריטי – הידוע בשם חדר 40 – פעל במלוא המרץ כדי ליירט מברקים שהועברו מבסיס האם בגרמניה אל צוללת משוכללת גרמנית בשם צוללת U. המודיעין המיומן פיצח את הקוד הסודי של הגרמנים וכך הצליח לעקוב במדויק אחר שילוח הצוללות הגרמניות אל תחום המים הטריטוריאליים של בריטניה. בספרו, לרסון מספק פרטים אישיים על הנשיא האמריקאי ווילסון. ווילסון היה שקוע בדיכאון לאחר מות אשתו האהובה וחיזוריו אחר אישה צעירה לא נשאו פרי במשך ימים רבים. ענייניו האישיים הסיחו את דעתו מהמתרחש מעבר לאוקיינוס.

במונחים של מידע מודיעיני, היה זה האדמירל ווינסטון צ'רצ'יל (לפני שנבחר לראשות הממשלה), שקבע את הנהלים. והנהלים הברורים היו ליירט כל ידיעה שגרמניה משגרת, לפצח את הקוד, לשמור פרטים. ומה לגבי מסירת מידע והגנה על ספינות במים הטריטוריאלים של בריטניה? כאן נעשתה איפה ואיפה. צ'רצ'יל החליט לא להעניק ליווי ללוסיטניה כאשר הספינה התקרבה אל החוף ואל נמל ליברפול. מדוע? כדי שהגרמנים לא יעלו על היכולת המודיעינית של בריטניה ויחשפו את חדר 40 ואף יפוצצו אותו. אז מה הרוויחה מכך בריטניה.

או!! השאלה הזאת שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה.

אין איש מבין ואין אחד שיודע להשיב על השאלה באופן חד משמעי. יש הטוענים שהיה כאן אינטרס מצד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, לגרום לארה"ב להתחבר אליהן ולשדרג את יכולותיה של הברית נגד גרמניה. עצם העובדה שעל סיפונה של לוסיטניה הפליגו כ- 125 אזרחים אמריקאים, שחלקם ניספו כאשר הספינה הוטבעה על ידי הצוללת U, הייתה יכולה לשמש כטריגר להצטרפות מיידית של ארה"ב לברית נגד גרמניה. ההצטרפות אמנם התרחשה. אלא שזה קרה שנתיים אחרי טביעת לוסיטניה ובעקבות חליפת ידיעות בין גרמניה ומקסיקו. הגרמנים האיצו במקסיקו להתחבר אליהם כנגד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, והבטיחו להם הרים וגבעות. את המידע הדליפו בכוונה לנשיא ווילסון. הוא נחרד מכך והסכים לצרף את ארה"ב לצד מדינות ההסכמה במאבק נגד גרמניה. לפי טיעון אחר הבריטים ניסו להסתיר מהגרמנים את העובדה שהם פיצחו את הקוד של גרמניה, ושבידם כל המידע המוזרם אל הצוללות הגרמניות שבמים הטריטוריאליים שלהם.

איך שלא יהיה, באם מדובר בכשל מודיעיני או בכשל מכוון, הסוף היה מר. מעטים מבין אלו ששהו על הספינה ניצלו. רק כ- 20% ממאות הנוסעים שהצליחו להימלט שרדו.

חוסר תשומת לב

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה. גם את צ'רצ'יל לא האשימו. (זה מזכיר את מה שקבעה וועדת אגרנט לגבי הדרג המדיני, שאותו היא ניקתה מכל אשמה על המחדל של מלחמת יום הכיפורים (1973)). דווקא הקברניט (בדומה לדדו שלנו) דווקא הוא הואשם במותם של מאות בני אדם. ובמקרה של הקברניט, הרי דווקא בידיו לא היה מידע רלוונטי. אדרבא, הגיעו לידיו הוראות סותרות לגבי מה שעליו לעשות. וזאת בזמן שהיה ידוע לכולם, כולל הציבור קורא העיתונים בבריטניה ובארה"ב, כי הצוללת U נמצאת בנקודה קריטית ועלולה להטביע את הלוסיטניה.

רק כעבור שנים, כאשר נחשפו מסמכים מתוך ארכיון חדר 40, התבררו כל הכשלים המודיעיניים ולפיכך פטרו את הקברניט הבריטי של הלוסיטניה מכל אשמה. יש להוסיף ולציין שהנשיא ווילסון ידע היטב על הכשל בהעברת מידע רלוונטי אל הקברניט וגם על מותם של אזרחים אמריקאים רבים, אבל בשל ענייניו הפרטיים לקח לארה"ב שנתיים נוספות עד שהצהירה כי היא מצטרפת לברית נגד גרמניה!

להלן קטע מתוך הספר:

חדר 40 והבכירים שהיו בסוד ה"תעלומה" ידעו הרבה יותר: הם ידעו שתחנת האלחוט הגרמנית בנורדייך משדרת את לוח הזמנים של לוסיטניה… בחדר 40 ידעו גם שאחת הצוללות הללו היא 20-U, הידועה כקוטלת ספינות ואנשים, ושהיא עושה את דרכה לעבר אזור סיור שבו עוברות כל אוניית משא וכל ספינת נוסעים של קיונארד בדרכן לליברפול, ושבקרוב תעבור שם גם לוסיטניה עצמה.

ואולם אלו לא דווחו לקברניט טרנר. יתרה מזאת, האדמירלות לא עשתה כל ניסיון ללוות את לוסיטניה או להסיטה ממסלולה [עמ' 125]

אנשי אדמירלות ידעו היטב שלוסיטניה תעבור בקרוב בדיוק באזור הזה, אך לא עשו כל מאמץ לספק פרטים על אירועי הערב ישירות לקברניט טרנר. … לוסיטניה, שזה היה לה היום החמישי בים, עשתה את דרכה לעבר בריטניה לבדה. שום ליווי לא הוצע לה ולא תוכנן בעבורה, וחרף העובדה שנשאה מטען רב-ערך של מחסניות רובה ופגזי רסיסים שהחזית שיוועה להם, היא לא הונחתה לעבור בנתיב החדש והבטוח יותר, דרך התעלה הצפונית.

ייתכן שאי נקיטת אמצעי ההגנה נבע בפשטות מחוסר תשומת לב; צ'רצ'יל היה אז בצרפת ופישר היה שקוע בעניינים אחרים, ועמד לכאורה על סף שגעון. אך לא מן הנמנע שהיו גם מניעים זדוניים יותר. במכתב ששלח צ'רצ'יל בראשית 2015 לראש לשכת המסחר של אנגליה, וולטר ראנסימן, הוא כתב: "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארה"ב עם גרמניה". [עמ' 210].

שובל המוות: ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה, מאת אריק לרסון. תרגום: גאי הרלינג, 2019 (450 עמ').