תגית: מלחמה כבדת דמים: טראומה מיתוס וזיכרון

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

המחקר שעליו מתבסס הספר, "מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של עם החווה אותה. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה לנרטיב/ים ומקבלים גוון מיתי המועבר הלאה אל הדורות הבאים. מלחמת יום הכיפורים (1973) הייתה אירוע הסיטורי טראומתי. בימים אלו אני עוסקת בכתיבת פרק נוסף שעניינו, חזרה בתשובה של לוחמים במהלך הקרבות ובעקבות המלחמה, שנתפסה כטראומה לאומית על ידי הציבור החילוני בישראל.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן את האפקט המיתי של טראומה לאומית בקרב הציבור שחווה אותה. כיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב ומתגבש כמיתוס קולקטיביממצאי המחקר מראים שחל פיצול בזיכרון של הציבור בישראל ולפיכך, נרקמו מספר נרטיבים סביב המלחמה. המאפיין אותם הוא שכל אחד מהם משקף אידיאולוגיה או מורשת של קבוצה בציבור הישראלי. אחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני של ישראל. המתקפה תואמה על ידי מצרים וסוריה. עם פרוץ הקרבות שדה הקרב נתפס על-ידם כמלכודת. הדעה הכללית  בקרב העם הייתה שצה"ל הופתע על ידי המתקפה המשולבת. התוצאה המיידית הייתה אבדרות כבדות לחיילי צה"ל. כעבור שלושה ימי לחימה עקובים מדם, כאשר התבררה התמונה האמיתית בחזית, וגם בעורף נודע הדבר, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בשתי החזיתות – הדרום והצפון – האמינו שארעה להם ולמדינה "הצלה נסית". לוחמים, שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים, הצהירו שיש לשים את מבטחם באלוהים. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

כעלה נידף

נרטיב הנס שימש בעיניהם כסמל של המלחמה. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים נסיים, כשהם מאמינים ש"הכל בידי שמיים" ושאין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. עם תום הקרבות לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש המצרי והסורי משטחי ישראל, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם גם לא חיפשו הגיון. עמדתם הייתה סובייקטיבית ורגשית. מה שהגביר את התבססות נרטיב הנס, היתה התחושה הזהה שחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות בדבר הנס שסייע ליציאה מהתופת ולהיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים. נרטיב הנס חלחל אל תוך השיח הציבורי ואחד מתומכיו היה חיים הרצוג שבאותה עת שימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי. יתרה מכך , תוך כדי הלחימה ניכרו ניצנים של חזרה בתשובה. נשמעו הצהרות של לוחמים בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמא: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית הייתה ברקע ההתגבשות מקבץ של נרטיבים קבוצתיים וכן, שהתגבשותם כנרטיבים שחלקם תואמים וחלקם סותרים ניכרה גם בדעת הקהל המפולגת סביב אירועי המלחמה. בתחילתה, היה נדמה שנרטיב אחד מאחד את העם. זאת לאור הקולות שגרסו שההנהגה הבכירה הצבאית והמדינית לקתה במחדל, לפני המלחמה ובמהלכה. במקביל הופיעו קולות בעלי ניואנסים שהעידו על פיצול הזיכרון הכללי. הניואנסים רווחו בקרב קבוצות דור – של אבות ובנים –  ושל ותיקי הקרבות והנהגת המדינה וצה"ל. כל קבוצה סיפרה נרטיב משלה על-פי האידיאולגיה האופיינית לה. פיצול זה ונוכחותו בשיח הציבורי, ניכר גם בדיוני הכנסת והקשה על  קבלת החלטות, במיוחד בנקודות זמן קריטיות בסכסוך הישראלי-ערבי. בביניהן, הסכמי קמפ דיויד (1978-9), האיתנדפאדה הראשונה והסכם אוסלו.

אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון 

בהמשך להתגבשות נרטיב הנס, ובעקבות תופעות ברורות של חזרה בתשובה בישראל באותן שנים, התחקיתי אחר לוחמים שחזרו בתשובה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ואחריה. בעזרת מידע זמין ברשת האינטרנט, קיבלתי תמונה כללית באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. חלק מהעדויות ברשת, שנמסרו על ידי לוחמים דאז אחרי תום המלחמה, מביעות חוסר אמון בכוחו של צה"ל כנגד צבאות האויב והבנה שהניצחון לא הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

התופעה הופיעה לראשונה כאמירה נחרצת שנשמעה בחזית ובעורף כאשר הציבור התבשר על תחילתה הסגת כוחות האוייב ביום השלישי למלחמה, "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות נוספות לאמירה הזאת מוצגות בספר. ביניהן הצהרות של טייסי קרב. לדוגמא: אפי איתם שהפך לדתי-לאומי בגיל 27, הרב מרדכי (פופיק) ארנון שהפך ליהודי חרדי אחרי המלחמה, הרב רענן נאמן טייס קרב שהפך ליהודי חרדי, והרב אפי אחינועם אהרון.

המחקר על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i]

במחקר על תופעת החזרה בתשובה בישראל חסרה התייחסות ספציפית ומפורטת על החזרה בתשובה בעקבות מלחמות בכלל ומלחמת יום הכיפורים בפרט. לפיכך, לא ידוע האם לוחמים שסברו שאירע להם נס במלחמת יום הכיפורים, באמת סברו שמעבר ומעל לקיום האנושי ישנה יד אלוהית מכוונת, או שמא זאת האמירה בדבר נס, והחזרה בתשובה נובאות מאינטרס של כדאיות? שאלה נוספת שנותרה ללא מענה היא, האם החוזרים בתשובה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בחרו לדבוק בזרמים האורתודוכסי ואף האותטרה-אורתודוכסי, וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" ומה למדתי ממנו בנוגע לחזרה בתשובה

טריגר ראשון לבירור כיוון ואופי חזרתם בתשובה של לוחמים בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בא בעקבות קריאת כעלה נידף, מאת מילטון שטיינברג (ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015.תרגום: יעל ענבר. המקור, באנגלית, פורסם ב-1939), שטיינברג מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית כבסיס לאמונה בכח עליון. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי. והוא מבוסס על דמויות היסטוריות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים". דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע. ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. נוכחתי שהניתוח הספרותי, מסייע גם לחקר החזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. זאת בעקבות השיח על ספרו של שטיינברג, שהתפתח בפורום האקטואליה של "בחדרי חרדים". הפורום של "בחדרי חרדים" מציג דיון סביב ספרו של שטיינברג. הדיון פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה. ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר המקורי. ראשית, בעקבות השיח בפורום של "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג, הבנתי שעליי להתייחס לקיומם של זרמים שונים ביהדות. השיח בפורום הביע עמדה כללית שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או האורתודוכסי ומעטים בלבד בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות תובנה זאת, ובהפוך על הפוך, הבנתי שיש משמעות לזרם הדתי של החוזרים בתשובה  (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). כמו כן, יש משמעות לפן הפסיכולוגי של החזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. גם הפן הרציונלי-פילוסופי עשוי להיות גורם משפיע בתהליך החזרה בתשובה. חיפוש אחר אמת וודאית. אפשרות נוספת להסביר חזרה בתשובה, כפי שעלה מהשיח בפורום, היא שמדובר באינטרס של כדאיות. כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה המאפינת זרמים קונסרבטיבים; והיא כנראה מקובלת יותר על שטיינברג.

עיבוד התהיות בעקבות השיח בפורום היווה בסיס לשאלות הבאות ששאלתי את עצמי: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים אין מענה לשאלה. ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב החילונית. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן ורוצה לקבל?

הרי לכם דילמה. ההמשך יבוא.

הערות:

[i] מחקרים על חזרה בתשובה בישראל, לדוגמה, המחקר המקיף של שלומי דורון, מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות). בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, דורון טען שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע בן-אבויה נחשף אליו מבהיר לו שקיימת סתירה בכל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בכל הנוגע לשתי מצוות, שעליהן הובטח גמול של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). כדי לפתור את הסתירה, אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

The war that refuses to go away – התראיינתי ל-i24 News

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation: My interview on the i24 news site

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)
Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two Intifadas, several bloody operations in Gaza, thousands of missiles and countless suicide bombings later – the Yom Kippur War is very much present in the life and the psyche of Israelis, whether they know it or not.

It’s not just the momentous political upset that followed the war and put an end to what seemed to be an eternal rule of the Labor party and the coming to power of the Likud and the right , after the 1977 elections. It’s the loss of naivety and trust in the establishment, any establishment, the erosion of the consensus that had accompanied all wars and military acts in Israel till then; it’s the men with post-traumatic disorders and the widows and orphans damaged for life by the war that could have been avoided.

“That war is present in every major decision made by politicians and often by individuals who have lived through it,” says Dr. Tirza Hechter, author of the book “The Yom Kippur War – Trauma, Memory and Myth.” The war was the subject of her PhD thesis published in 1993 and became a book 20 years later. “Comparing the first 20 years after the war to those after 1993, I can safely say every significant event since 1973 is in dialogue with the myths and memories of that traumatic historic event.”

What would you say is the most striking consequence of that war?

I believe it’s the rift between the generation of 73 – those who fought in that war or took part in it – and their parents generation. It destroyed the myth of the “binding of Isaac”, as taught to all Israelis, implying that Isaac went voluntarily to his slaughter and cooperated with his father’s willingness to sacrifice him. Those who fought in those bitter battles refused to cooperate with the “Abrahams” who sent them to war, sensing that something was basically wrong. Since the, Israelis refuse to cooperate in the binding.

What strikes me as strange is the fact there are so many sites and streets named after the 1967 Six Day War, and not a single one named after the Yom Kippur War. Not even after its biggest success – the Israeli crossing of the Suez Canal that changed the course of the war.

In fact, it’s not surprising, at all. If the people recall that war as a national trauma, why would they want to wander the streets and be reminded of that? Plus, so many battles and events that occurred during that war are still subject to bitter controversy.

The Hebrew word “mechdal” – meaning dereliction of duty, mistake, shortcoming – is the one most closely associated with war. Do you accept that term? It’s rather evasive, like saying: “Oops, we blew it.”

Here I have to quote my professor, Charles Liebman, who wrote a lot about the myth of defeat but also claimed that it’s a rather non-functional term. A myth must leave room for hope, and defeat would mean that Israel is not really a safe haven for Jews. He therefore associated the term “mechdal” not with defeat or incompetence – but with negligence. Negligence can be rectified and it leaves room for hope.

But what surfaced was anger and disappointment.

Rightfully so. In early 1976 Dan Almagor, one of the most likeable icons of Israeli popular culture, wrote a parody on the sacred theme of young Israelis sacrificing their lives for the state. The trigger was the ceremony awarding a medal to Gen. Moshe Dayan, one of the architects of that war. The poem ended with the words: ”F..ck you, Jewish State”. Newspapers refused to publish it. Almagor published it as an ad in a popular daily, paid for by a group of bereaved parents.

So there was anger translated into a change in political orientation and a sobering effect. These are the foundations of the generation of ‘73?

Not really. They’ve become a generation of defiance, not offering any structured alternative, nor ideological agenda. As some describe it – it’s a generation of cynical people distancing themselves from values. It doesn’t apply, of course, to a whole generation- but to many. Over half of Israelis were not here in 1973: they were either born after the war of immigrated to Israel later. Still, that war is very much alive in the Israeli discourse.

The war that refuses to go away – Lily Galili (22.09.2015)

Interviewer – Lily Galili,  a feature writer, analyst of Israeli society and expert on immigration from the former Soviet Union. She is the co-author of "The Million that Changed the Middle East."