תגית: מלחמה כבדת דמים: טראומה מיתוס וזיכרון

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

"מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של העם שחווה אותה ישירות. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה ומספקים חומר גלם להסברים מניחים את הדעת לכל מה שאירע. לבסוף נוצר/ים נרטיב/ים המופצים ישירות או בעקיפין (מדיה) לקהלי יעד המזוהים עם אידיאולוגיה מובחנת. קל מאוד להבין מדוע נרטיבים מספקים בבוא העת חומר דלק למאבקים פוליטיים לאומיים. שכן, נרטיב קבוצתי עשוי לשרת אינטרס פוליטי. זאת ברגע שהוא משרת עמדה סביב סוגייה אקטואלית. כאשר זה קורה הוא נקרא מיתוס פוליטי על ידי מי שאינם נמנים על תומכי הנרטיב. מיתוס כזה מועבר בדרך כלל הלאה, אל הדורות הבאים, כמו לדוגמה, מיתוס המחדל. האם היה מחדל במלחמת יום הכיפורים? הויכוח עדיין ניטש בין אלו שסבורים שלא, והם מעטים מאוד, לבין אלו שבטוחים שהיה מחדל צבאי, מודיעיני או מדיני או שלושתם כאחד.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

העובדה שאינה שנויה במחלוקת היא שמלחמת יום הכיפורים (1973) נתפסה, ועדיין נתפסת על ידי הציבור החילוני בישראל כאירוע הסטורי טראומתי.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר ש"מלחמה כבדת דמים" מבוסס עליו, בוחן את ההשפעות של טראומה לאומית על הזיכרון הציבורי. המחקר מסתמך על מקורות שנכתבו בזמן אמת. זהו מחקר חלוצי המראה שמיתיזציה של אירוע טארומטי בקרב חברה שסועה אידיאולוגית-חברתית- פוליטית, מאחדת וגם מחדדת שסעים אלובתום מלחמת יום הכיפורים החלה מיתיזציה של המלחמה בקרב הציבור היהודי-חילוני בישראל ביחס למה שקדם למלחמה, למהלכי המלחמה, ותוצאותיה. הציבור חיפש תשובות למה שהתחולל בימים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה. ככל שהשאלות התרבו כך גם גדל מספר הנרטיבים שנרקמו סביב המלחמה. אחד הנרטיבים הוא נרטיב הנס. ב- 6 באוקטובר 1973, לוחמים בקווי האש הצפוני והדרומי של ישראל, חוו בו-זמנית מתקפת פתע של צבא מצרים מדרום וצבא סוריה מצפון. בחלוף שעה-שעתיים באמצע יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הופרה לפתע השלווה והחלה מתקפה מסיבית על המוצבים בצפון והמעוזים בדרום. התחושה הכללית השוררת עד היום היא שצה"ל הופתע על ידי מתקפה צבאית סורית-מצרית ב- 6 באוקטובר 1973. ישראל חוותה אבדן של מאות חיילים במהלך שלושה ימי הקרבות הראשונים, ואיבדה מטוסים, נשק ותחמושת. לאחר שהתבררה התמונה האמיתית בחזית, שגם העורף נחשף אליה, והמתקפה נבלמה, ההנהגה המדינית הבכירה יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון והיותו בלתי נתפס. חלק מהלוחמים ששרדו את התופת בשתי החזיתות – בדרום ובצפון – האמינו שלא צה"ל בלבד הושיע. המילה "נס" החלה לככב בשיח של לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים. מבחינתם, אירע להם נס. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

נרטיב הנס סיפק לתומכיו הסבר מספק למעבר ממתקפת האויב ולהסגתו, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם סיפרו לעצמם ש"הכל בידי שמיים" והאמינו שאין סיבה אחרת לעובדה שהם נותרו בחיים. הסתכלות אובייקטיבית על ההסבר תטען שעמדתם הייתה רגעית, סובייקטיבית ורגשית. אבל בחלוף הזמן הגרסה שאירע "נס" התפשטה וחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות דומים בדבר הנס שסייע להיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים.

ממצאים ממקורות כתובים רבים מצביעים על היקף החדירה של נרטיב הנס. אחד מתומכי הנרטיב היה חיים הרצוג, ששימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי.

האפקט של נרטיב הנס היו ניצנים של חזרה בתשובה שהתגלו בקרב לוחמים. תחילה במהלך הקרבות, בעת שהסתיימה המלחמה ובעקבותיה. עוד בשדה הקרב תועדו לוחמים שביטאו תחושה בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמה: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…".

אותה טראומה לאומית שהכתה בציבור כולו הבשילה כמקבץ של נרטיבים. חוגים מובחנים על בסיס אידיאולוגי, המזוהים עם לוחמים ואוכלוסייה יהודית-חילונית, חיפשו הסברים לשאלות, מדוע הופתעה ישראל; היכן הייתה ההנהגה לפני מתקפת הפתע; איך קרה שבכירי צה"ל הפקירו לוחמים בשדות הקטל. דעת הקהל היתה מפולגת. חילוקי הדעות, בגיבוי של נרטיב מובחן, הקשו על מקבלי ההחלטות בעיקר בסוגיות הקשורות לסכסוך הישראלי-ערבי.

בחלוף 48 שנים למלחמת יום הכיפורים, הגיעה העת לבחון לאלו ממדים הגיעה החזרה בתשובה, שמקורותיה הן הלקח שהפיקו לוחמים (כולל טייסי קרב) שהשתתפו בקרבות, תומכי נרטיב הנס. לקח שלפיו העוגן של עם ישראל היה ויהיה אמונה באלוהי ישראל ושאין בכח הזרוע והנשק בלבד להושיע.

בימים אלו אני עוקבת אחר היקף תופעת החזרה בתשובה בעקבות אותה טראומה הסטורית. טראומה שהיכתה בלוחמים צעירים, שהאמינו שישראל ניצלה בנס במלחמת יום הכיפורים. מלחמה שבאה בהפתעה גמורה, במיוחד לאור תחושת האופוריה ששררה בישראל לאחר "הניצחון המזהיר" של מלחמת ששת הימים (1967).

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל אינם עוסקים בשאלות ספציפיות של חזרה בתשובה של לוחמים, ובמיוחד לוחמים שחוו על בשרם את שדה הקרב ב- 1973. שאלות כמו, האם האמונה של החוזרים בתשובה ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות והיא תחלוף? או שמא היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים ערכיים? האם החוזרים בתשובה השתלבו בזרם האורתודוכסי, הקונסרבטיבי או הרפורמי?

הערות:

להלן 2 מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל: מחקרו המעמיק של שלומי דורון שהתפרסם ב"המהלכים בין העולמות". בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, טען דורון ש"אין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים". המחקר הנוסף הוא מחקרו של משה גרנות.

עדויות מהשטח:

הרב (פופיק) מרדכי ארנון

מפקד טייסת לשעבר, ישי שלח

הטייס נח הרץ – כתבה + סרטון

הרב שלום ארוש (חובש קרבי מוטס)

הרב רענן נאמן (טייס קרב) – סרטון

אריה רוקר, רענן נאמן וישי שלח – שיחה. סרטון

אפי אחינעם אהרון  -טייס קרב  סרטון

אפי איתם, נח הרץ יוסי ביילין

יוסף עוזר

The war that refuses to go away – ריאיון שלי ל-i24 News

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation: My interview on the i24 news site
Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)
Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two Intifadas, several bloody operations in Gaza, thousands of missiles and countless suicide bombings later – the Yom Kippur War is very much present in the life and the psyche of Israelis, whether they know it or not.

It’s not just the momentous political upset that followed the war and put an end to what seemed to be an eternal rule of the Labor party and the coming to power of the Likud and the right, after the 1977 elections. It’s the loss of naivety and trust in the establishment, any establishment, the erosion of the consensus that had accompanied all wars and military acts in Israel till then; it’s the men with post-traumatic disorders and the widows and orphans damaged for life by the war that could have been avoided.

" That war is present in every major decision made by politicians and often by individuals who have lived through it,” says Dr. Tirza Hechter, author of the book “The Yom Kippur War – Trauma, Memory and Myth.” The war was the subject of her PhD thesis published in 1993 and became a book 20 years later. “Comparing the first 20 years after the war to those after 1993, I can safely say every significant event since 1973 is in dialogue with the myths and memories of that traumatic historic event.”

What would you say is the most striking consequence of that war?

I believe it’s the rift between the generation of 73 – those who fought in that war or took part in it – and their parents generation. It destroyed the myth of the “binding of Isaac”, as taught to all Israelis, implying that Isaac went voluntarily to his slaughter and cooperated with his father’s willingness to sacrifice him. Those who fought in those bitter battles refused to cooperate with the “Abrahams” who sent them to war, sensing that something was basically wrong. Since the, Israelis refuse to cooperate in the binding.

What strikes me as strange is the fact there are so many sites and streets named after the 1967 Six Day War, and not a single one named after the Yom Kippur War. Not even after its biggest success – the Israeli crossing of the Suez Canal that changed the course of the war.

In fact, it’s not surprising, at all. If the people recall that war as a national trauma, why would they want to wander the streets and be reminded of that? Plus, so many battles and events that occurred during that war are still subject to bitter controversy.

The Hebrew word “mechdal” – meaning dereliction of duty, mistake, shortcoming – is the one most closely associated with war. Do you accept that term? It’s rather evasive, like saying: “Oops, we blew it.”

Here I have to quote my professor, Charles Liebman, who wrote a lot about the myth of defeat but also claimed that it’s a rather non-functional term. A myth must leave room for hope, and defeat would mean that Israel is not really a safe haven for Jews. He therefore associated the term “mechdal” not with defeat or incompetence – but with negligence. Negligence can be rectified and it leaves room for hope.

But what surfaced was anger and disappointment.

Rightfully so. In early 1976 Dan Almagor, one of the most likeable icons of Israeli popular culture, wrote a parody on the sacred theme of young Israelis sacrificing their lives for the state. The trigger was the ceremony awarding a medal to Gen. Moshe Dayan, one of the architects of that war. The poem ended with the words: ”F..ck you, Jewish State”. Newspapers refused to publish it. Almagor published it as an ad in a popular daily, paid for by a group of bereaved parents.

So there was anger translated into a change in political orientation and a sobering effect. These are the foundations of the generation of ‘73?

Not really. They’ve become a generation of defiance, not offering any structured alternative, nor ideological agenda. As some describe it – it’s a generation of cynical people distancing themselves from values. It doesn’t apply, of course, to a whole generation- but to many. Over half of Israelis were not here in 1973: they were either born after the war of immigrated to Israel later. Still, that war is very much alive in the Israeli discourse.

The war that refuses to go away – by Lily Galili , 22.09.2015

Interviewer – Lily Galili,  a feature writer, analyst of Israeli society and expert on immigration from the former Soviet Union. She is the co-author of "The Million that Changed the Middle East."