תגית: מיתוס

יום השוויון

יום השוויון הסתווי מתייחס ל- 23-22 בספטמבר. המונח האסטרונומי נקרא EQUINOX. ומקורו בלטינית. פירושו המילולי הוא, "לילה שווה".

EQUINOX – WIKIPEDIA

ביום השוויון הסתווי, שהוא גם היום הרשמי הראשון של "מזל מאזניים", השמש עוברת ישירות מעל קו המשווה והימים מתחילים להתקצר. הם ממשיכים להתקצר עד ליום נקודת השוויון SOLSTICE שבה מתחיל החורף (21-22 בדצמבר). ביום השוויון הסתווי רבים נושאים עיניים למלתחת הסתיו, לביגוד הנעים שבקרוב מאוד יוכלו להנות ממנו. אין פלא שזה תאריך אהוב על רבים המבקשים פסק זמן מחום הקיץ. למרות זאת כדאי לבדוק היטב: האם העדפה עונתית זו מבוססת על מיתוס או על עובדות אמיתיות?

סביב יום השוויון הסתווי (22-23 בספטמבר) נרקמו מיתוסים, וכידוע מיתוסים הם בלתי נמנעים. מדוע שלא נאמין שמה שעבר אלינו מפה לאוזן, הן עובדות? יש מי שיטען  שמה ששמע הוא לגמרי אמין, אני בטוחה בזה. בדיוק לכך מכוון הביטוי "אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים". זו הסיבה שאני מתכוונת להציג שלושה מיתוסים המתייחסים ליום השוויון הסתווי (23-22 בספטמבר), שלגביו רבים טועים לחשוב שהשוויון הוא עובדה כלל עולמית. לכולנו מגיע הסבר מניח את הדעת לגבי מה שעומד להתרחש במעבר בין 23-22 בספטמבר, במיוחד באזור שנמצא צפונית לקו המשווה.

3 מיתוסים על Equinox

להלן שלושה מיתוסים על יום השוויון הסתווי – מיתוסים שמן הסתם נחשבים אמיתיים:

מיתוס הביצה שעומדת על חודה:

רבים מאמינים שבנקודת השוויון שבה מתחיל הסתיו ניתן לאזן ביצה כך שתתייצב על הקצה הצר שלה בלי תמיכה, הודות לכוח הכבידה. עם זאת, זהו מיתוס. שכן עם הרבה  סבלנות, וכמובן עם הביצה ה"מושלמת", ניתן לבצע זאת בכל עת במהלך השנה.

על פי מספר מקורות, פעולת "איזון הביצה" היא מנהג סיני מסורתי שעל-פי-רוב קשור לאביב. שכן, בעיני הסינים הביצה מסמלת חיים חדשים. מעניין, לא?

מיתוס השוויון בין היום והלילה

EQUINOX שכאמור, פירושו "לילה שווה", הוא מונח אסטרונומי. לפיו, בכל נקודה על פני כדור הארץ יהיו 12 שעות אור יום ו -12 שעות חושך. עם זאת, עד כמה שהרעיון נשמע מעניין, הוא אינו לגמרי נכון, ואסביר מדוע.

לפי מצפה חיל הים של ארה"ב, מקובל שזריחה ושקיעה מתייחסים לזמנים שבהם הקצה העליון של דיסק השמש נמצא באופק. כלומר הזמנים בהם השקיעה והזריחה מתרחשים, משתנים לפי המיקום. אז אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים. דבר אחד בטוח: החל מה -22 בספטמבר, הימים יתחילו להתקצר עד ליל ה- 22-21 במרץ, תאריך שבו מציינים את תחילת החורף.

מיתוס היעלמות הצל שלנו

מיתוס מעניין שלישי בנוגע לנקודת השוויון של הסתיו, הוא שהמיקום העונתי של השמש משנה באופן אוטומטי את אופן הטלת הצל של גופנו. למעשה, יש הסבורים כי צלו של האדם ייעלם לחלוטין ביום זה בעת שמחוגי השעון ייפגשו בספרה 12.

עליי לאכזב אתכם שוב. אבל גם זה מיתוס. כדי שזה יקרה, השמש תצטרך להיות בנקודה שבה היא בדיוק מעל מישהו שעומד על קו המשווה, בשעה 12 בדיוק, ב -23 בספטמבר.

העצה שלי אליכם היא: אל תלכו על המדרכה בצהרי היום, בתקווה לחזות בתופעה של היעלמות הצל שלכם. זה כן יקרה אם אתם מתכננים לעמוד ממש על קו המשווה, בדיוק בשעת הצהריים. אחרת, לא תוכלו להיפטר מהצל שלכם, הוא כנראה יעקוב אחריכם לכל מקום שתלכו.

בשלב זה, לאחר שהבהרתי מה מסתתר מאחורי שלושה מיתוסים (פופולריים) שנרקמו סביב יום השוויון הסתווי, אני בטוחה שתחשבו פעמיים לפני שתצאו מגדרכם כדי לאזן ביצה על הקצה החד שלה, או אולי במטרה לראות איך הצל שלכם נעלם.

תודה ל- eliteDaily

מיתוס הניצחון במלחמת יום הכיפורים (ב')

יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס "הניצחון הגדול ביותר שהיה לצה"ל'? מדוע כה רבים מאמינים בו עד כי אינם מבחינים שספק אם יש לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים; ולא יותר" – כפי שטוענים תומכי המיתוס?

*******************

לוחמי גדוד 52 בחטיבת השריון 401, במלחמת יום הכיפורים, נפגשו לאחרונה עם חבריהם לגדוד. בראיון לערוץ 7, סיפר סא"ל במיל. אבי גור, שהיה מפקד פלוגה בגדוד במהלך מלחמת יום הכיפורים, "לא אשכח לעולם את מלחמת יום הכיפורים בה התחלתי כסגן מפקד פלוגה בתעלת סואץ כשהמלחמה נפתחה, ומעלינו מטוסים מצריים. כעבור כמה שעות המפקד שלי נהרג והפכתי להיות מפקד פלוגה של 8 טנקים מול אלפי חיילים וכלים של המצרים". גור סבור כי "צה"ל היה מסוגל להכריע את המלחמה תוך ארבעה ימים, אלמלא הפקודה לסגת אחורה כדי לפנות לחיל האוויר את השטח". בסוכות הקרוב מארגן גור כינוס ומגדיר אותו "כנס ניצחון". המטרה עיונית, "להעביר בתודעה כי המלחמה הייתה ניצחון גדול". למרות הידיעה שהמלחמה התחילה אחרת. לדברי גור, "אלו היו קשיים ולא יותר" – עד כאן מתוך הכתבה של ישי קרוב ("לולא הפקודה לסגת, היינו מנצחים את מלחמת יום הכיפורים ב-4 ימים"  – 23.7.2013).

סרטון שהועלה לרשת על ידי נעם זיו (2018)

זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול (ראו גם רשימה קודמת)

יש בינינו הזוכרים, גם כיום, את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול", ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והתקבע כמיתוס הניצחון הגדול? מדוע כה רבים מאמינים בו אף כי אין לכך הוכחה אמפירית חד-משמעית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר"?, כדברי סא"ל אבי גור. אמנם האדרת צה"ל לא נולדה במלחמת יום הכיפורים; היא צמחה מתחושה של מצוקה קיומית ומתוך הוקרה לחיילי צה"ל, שערך ההגנה על המולדת מנהיג אותם בכל מלחמות ישראל. אלא שבמלחמת יום הכיפורים, הזרם שטיפח את מיתוס צה"ל חש שהיכולות ועוז הרוח שהפגין הצבא היו גבוהים בהרבה מאלה שהפגין במלחמות הקודמות. זרם ספציפי מתוך האוכלוסייה בישראל הִשְווה את לוחמי 1973 לדור הפלמ"ח, והדגיש את ערכה של הלחימה המשותפת, "אבות" לצד "בנים", שהשיגה הרבה מעבר למה שמושג באמצעות עוצמה צבאית גרידא. בחיילי צה"ל ראה זרם זה "חומה ומגן ששמרה על ריבונות ישראל". הקִרְבה של זרם זה לטריטוריה הייתה אמוציונלית ופיזית, והמלחמה חיזקה בתוכם את תחושת ה"ישראליות": אחד הסקרים הראה ש"להשתתפות בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה השפעה חיובית על הרגשת הישראליות. 80.3% דווחו על הזדהות חזקה".

רטוריקה של גבורה וניצחון

האיכויות הפיזית והרוחנית של לוחמי דור 1973 תוארו על ידי כמה מהפרשנים מתומכי מיתוס צה"ל כך: "כמו לבה רותחת הפורצת מתוך לועו של הר געש, הסתערו לוחמי צה"ל חשופים בצריח". שר הביטחון, משה דיין אמר עליהם, "דור לוחמי  1973 גבר על דור לוחמי 67', שגבר על דור לוחמי 56', שגבר על דור לוחמי 48'" (שבתי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, 1973, עמ' 18). הדימוי של "מעטים מול רבים" נשזר אף הוא בדברי ההלל, למשל בכתבה של אפרים קישון: "מול המיליונים והמיליונרים עמדה אומה בגודל זרת" (אפרים קישון, מעריב, 12.10.1973, עמ'  5).

לעתים בלטה ברטוריקה של זרם זה גם נימה מתלבטת ביחס למהות המלחמה, אך את גבורתם של הלוחמים המשיכו להלל, כפי שמשתמע מדבריו של יהושע שגיא, קצין מודיעין בשריון. הוא סיפר שמספר הנפגעים הגבוה בטנקים במלחמה הרתיע את הצעירים העומדים בפני גיוס, אך למרות זאת לא פחתה רוח ההתנדבות של הנוער, ה"מחפש סיפורי גבורה, תהילה וסמלים להיתלות בהם" (מתוך "מונולוג של קצין שריון", הארץ, 3.10.1975, עמ' 17). הלקח המרכזי של מיתוס צה"ל התמקד בראש ובראשונה באירועי המלחמה, ובמיוחד במעבר מבלימה לתקיפת האויב וביכולתו העילאית של הצבא "להפוך את הקערה על פיה" מנקודת הפתיחה הגרועה של מלחמת יום הכיפורים. צה"ל נשא בתואר "חומה ומגן" בכל התנאים.

גולדה מאיר ומשה דיין 5 נובצבר 1973
גולדה מאיר לוחצת את ידו של משה דיין ב- 5 בנובמבר, 1973. מקור: ויקיפדיה

 מיתוס הניצחון מתבסס בתודעה

רוב יוצרי מיתוס צה"ל לחמו במלחמות ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך חלקם חווה ביום הכיפורים את המלחמה הראשונה בחייו. אבל כאמור, הבולטים שביוצרי המיתוס היו אנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל וראשי מפלגת העבודה. את "כישלון" הצבא בהדיפת האויב מעבר לגבולות ישראל הם הציגו כתוצאה של גורם ה"הפתעה" ולא כתולדה של היערכות ביטחונית לקויה או ירידה באיכות צה"ל. לדברי יעקב חסדאי (בעט ברזל, 1983, ע'  24), תומכי מיתוס צה"ל טענו כי אין קשר בין הכישלון לאיכות צה"ל וכישוריו. לטענתם, אילו היו הכוחות ערוכים כראוי, לא היה קורה מה שקרה בפרוץ המלחמה.

גם במהלך הזמן שחלף מאז מלחמת יום הכיפורים המשיך זרם תומכי מיתוס צה"ל להחזיק בתפישה זו, והתמיכה במיתוס אף התרחבה. נוספו לזרם תומכים מקרב המשפחות השכולות, פרשנים, עורכי עיתונים ואנשי ציבור ואקדמיה כמו חיים הרצוג. לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שכלל ביקורת על צה"ל ושהיה בו כדי לערער על ערכי המיתוס, המשיכו תומכיו לדבוק בלקח המרכזי שלו. עמדתם כלפי יכולותיו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים וגבורת לוחמיו התעלתה מעל לאפקט של מסקנות הוועדה היבשות. הרטוריקה האופיינית להם נשמעה כך, "חשופים בחצר המוות – אגדה הרואית שנרקמה מאחורי צליחתו של צה"ל אל הגדה המערבית של תעלת סואץ", "טנק הקצינים", "ראיון עם מפקד המזח – לאחר שנה", "הגיבורים רקמו אגדה לדורות".

איש האקדמיה והאלוף בצה"ל, מתי פלד, שהשמיע ביקורת על תפקודו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבהיר לצידה כמה פרטים על אופי הקרבות, תנאי הפתיחה של המלחמה ואיכות הלחימה של החיילים, ואלה האפילו על הביקורת: "בימי הפתיחה כמעט שלא פעל מודיעין שדה, והייתה השתעבדות מחשבתית ל'מודלים': […] [היה זה] מבחנו הגדול של צה"ל, שעמד בו בצורה מזהירה, היה ביכולתו, בסופו של דבר, חרף תנאי הפתיחה הקשים, להחזיר את שווי המשקל" (מתי פלד, מעריב, 31.7.1974, עמ' 7).

אחת התובנות המרכזיות של תומכי מיתוס צה"ל, זו של עמידת "מעטים מול רבים" למרות הקושי, תוך שאיבת עוז מהקשר החזק בין "אבות" ל"בנים", נותרה על כנה ושיני הזמן לא יכלו לה.

התפיסה הזו באה לידי ביטוי בחלוף הזמן. לדוגמה, על רקע מתקפת הטרור על מלון סבוי בתל אביב. למרות ביקורת על איכות האבטחה הושווה הקרב נגד המפַגעים, חברי הזרוע הצבאית של אש"ף, להישגי חיל הים במלחמת יום הכיפורים, "שאותם כולנו זוכרים". דרגת האמון בצה"ל נותרה כשהייתה, וגם מי שביקר את ה"פרצות ברשת השמירה ו[ב]איכות האבטחה" במלון, שהתגלו בעת חדירת המחבלים, לא ערער על לקחי המיתוס המרכזיים.  בהמשך, הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל היה פעיל גם בעיצוב מוטיבים מרכזיים בנרטיב ה"ניצחון" שנרקם סביב מבצע אנטבה. מבחינה זו הדהד הנרטיב של אנטבה את הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל, תוך האדרת ביצועי צה"ל במבצע אנטבה ובמלחמת יום הכיפורים: "[…] צה"ל קשר לראשו ביום אנטבה כתר חדש […] שזקף את קומתו של העם היהודי". עיצוב האירוע ברוח לקחי המיתוס ניכר גם בדברי ההספד של שר הביטחון, שמעון פרס, לסא"ל יהונתן נתניהו. פרס ציין כי ישראל והעם היהודי כולו זקפו קומה בשעה קצרה אחת, הודות לאיכות הלחימה, וראוי שהדבר ייזקף לזכותו של צה"ל, כפי שרשם לזכותו את הישגי מלחמת יום הכיפורים:

"מבצע אנטבה הוא מבצע מיוחד בהיסטוריה הצבאית. הוא הוכיח שישראל מסוגלת לקיים לא רק גבולות בני הגנה, אלא גם זקיפות קומה בת הגנה, מול שיא של טרור […] במרחק של למעלה מארבעת אלפים ק"מ מהבית. בשעה קצרה אחת הזדקפה קומתו של העם היהודי כולו [הדגשות שלי].

מוטיב ה"ניצחון" שעוצב ברוח לקחי מיתוס צה"ל השתלט על השיח הציבורי

חלוקת עיטורי הגבורה, העוז והמופת (מבלי להיכנס לקריטריונים להענקת עיטורים אלו) ללוחמי צה"ל על תפקודם במלחמה לוותה בדברים הבאים:

[…] אלו יזכירו לעם כולו את ימי המבחן הקשים של מלחמת יום הכיפורים […] עתה נוספים לרשימה זו 78 גיבורים". שר הביטחון ציין: "הגיבורים רקמו אגדה לדורות", והרמטכ"ל הוסיף: "לא היה עוד צבא כצה"ל, שעבר כה מהר מהגנה להתקפה". גם במאמר מערכת במעריב חזר המוטיב: "במלחמת יום הכיפורים […] את המדינה הצילו הלוחמים. הם שספגו את מהלומות הפתע, הם שבלמו את הזעזוע, הם שהתייצבו מול המחץ, הם שהפכו את הגלגל […] היום הוא [העם] עומד, בפליאה ובהודיה מול הצעירים הנפלאים שיצאו מתוכו.

 כאז כן עתה

היוזמה של סא"ל (במיל.) אבי גור לקיים "כנס ניצחון" בחול המועד סוכות 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, במטרה להחדיר לתודעה שצה"ל היה יכול לנצח במלחמת יום הכיפורים אלמלא הפקודה לסגת, מצטרפת למספר יוזמות ואמירות שכבר הופיעו בכתובים ומסתובבות בימים אלו ברשת. שכן, ניכרת המשכיות בדיאלוג בין אירועים הנתפסים כמשמעותיים, לבין האופן שבו זוכר חלק מהציבור את המלחמה ההיא. בזכות האידיאולוגיה המנחה חלק מהציבור, הדיאלוג בין אירוע משמעותי זה והזיכרון ממשיך גם עתה, וביתר שאת, לקראת ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים.

ירושלים של זהב הוא לא רק שיר

הוא נטוע עמוק בזיכרון העממי ואין כוח בעולם שיוכל לערער עליו –  הוא חזק כמו סלע איתן. השיר, ירושלים של זהב...

דוגמא מוזרה קצת למתח שבין מיתוס והיסטוריה עובדתית הוא מה שידוע לנו על מקורם של לחנים.
בדרך כלל ויכוחים ניטשים על אירועים, פרטים מאירוע, היה או לא היה וכדומה.

בכל מקרה, כשרוצים לא לדעת אמת אחרת (הרי הכל יחסי), והתחושות באות מלמטה, מהעם, אין כוח בעולם שיכול לפגוע באמונה הרווחת שתומכת בגרסה ספציפית כאילו זאת האמת. המיתוס זהה לעובדה היסטורית. את אף אחד זה גם לא מעניין אם ישנה גרסה מתחרה.

ירושלים של זהב
ירושלים של זהב. סינגל בביצוע שולי נתן. קרדיט: ויקיפדיה

שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב, שאותו הלחינה וכתבה במיוחד לכבוד הניצחון של מלחמת ששת הימים ב-1967, הפך לאחרונה לעוד סקופ שיישכח עד להופעתו של הסקופ התורן הבא; ובכל זאת הוא משאיר טעם רע בפיהם של רבים ממוקירי זיכרה.

הדרך שעבר הלחן, ידועה. אך הדרך בה פורסמה הידיעה היא הדבר המעניין. אם בשנת 2000 היה מישהו שעלה במקרה על הדמיון שבין הלחן הישראלי לבין הלחן הבסקי ושתק (או שהשתיקו אותו), הרי שב-2005 יצא השד מהבקבוק בסיועו של תחקירן מעיתון הארץ. זהו שד סקופי, ובין אם תרצה או לא תרצה, הוא מושך תשומת לב ומפר את שלוות הנפש בעיתוי כל כך סמבולי, ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, כולל אלו שלחמו על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. (אני אפילו לא רוצה לחשוב במונחים של תיאוריית הקונספירציה).

ובכן, יש לחוקרי המיתוס חדשות עבור כל מי שחושב שההשוואות וההוכחות למיניהן תתרומנה במשהו לעמעום זכרה של נעמי שמר בקרב העם. זה בכלל לא יעזור. לא סקופ, ובודאי לא הוכחות מדעיות של חדי שמיעה ואנשי מקצוע למיניהם. לא יעזרו שמות של פרופסורים למוזיקולוגיה וגם לא לינקים ללחן של השיר הבסקי.

נחמד שיש על מה לדבר במשך היום. נחמד עוד יותר כשהידיעה מופיעה, בעקבות החשיפה בהארץ, גם בעיתון האלקטרוני ואפשר לשלוח תגובה, טוקבק. אבל התגובות מדברות בעד עצמן. אין אפילו קומץ של מגיבים שמוכנים להקשיב בכלל לדברי המלומדים והידענים למיניהם. זה בכלל לא רלבנטי. אדרבא, מי שמצוטט כיום כתורם לדיון על "חטאה" של נעמי שמר, פוסל במומו, בעיניהם של מעריציה של נעמי שמר. הוא מסתכן בשמו הטוב לא משום שהוא עשוי להיחשב כאנטי ציוני. הוא מסתכן משום שהוא פוגע במה שנחשב כיום כנכס היסטורי.

נעמי שמר היא נכס היסטורי. כמו שביאליק הוא נכס היסטורי בעיני חלק מהעם גם בימינו. את הדבר הזה אי אפשר לשנות באמצעות עובדות חדשות או במורא או במופתים. (יש שיר כזה, "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי…" של להקת כוורת).

אלו הם הכללים הבלתי כתובים של המיתוס המודרני. כשהוא נוצר, מומצא או מגיח ממוחם הקודח של זרם, שמצליח למסדו ולהקנות לו צביון היסטורי, מאותו רגע הוא חלק מזהות. אין לו חיים משלו. הוא איננו בר-מיקוח והשוואות. (אני מעזה אפילו לומר שגם ה"וידוי" של שמר לגיל אלדמע לא מזיז למוקירי זיכרה).

זהותנו קשורה לרפרטואר השירים של נעמי שמר. נקודה. בחגים במועדים ובעונות השנה, בימי הולדת בטיולים ובחשיבה שלנו יש הרבה מהתכנים והלחנים שלה.

הרגשות חזקים יותר מכל הגיון; החסינות של המיתוס המודרני חזקה לאין ערוך בהשוואה לכל "עובדה" היסטורית. על עובדות מתווכחים; על מיתוס לא.

לכן, אין אפילו טעם לנסות לגרור לויכוח את מוקיריה של נעמי שמר ויצירתה, חבל על הזמן והאנרגיה.