Tag Archives: מחקר פסיכולוגי

"העוני החדש" קיים או לא קיים?

למושג "עוני" פנים רבות במאה ה-21. את זאת צריך להפנים לאור מחקרה החדש של עמיה ליבליך – פסיכולוגית בהכשרתה (ראו כאן). במחקרה היא "תוהה על קנקנו של המושג ששומעים עליו לאחרונה: 'העוני החדש'", ומציינת כי מדובר "בתופעה ישראלית עכשווית".

אין ספק שמדובר בנושא כאוב. אבל כדי להקיף אותו כראוי ראוי ורצוי להפעיל זוויות ראייה נוספות.

להלן אציע טעימה מהמחקר הסוציולוגי ומתובנותיהם של חוקרי השפה כמכלול של סמלים, הלוקחים בחשבון מה שהמחקר הפסיכולוגי אינו בוחן בדרך כלל – קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים.

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

************************
ההנחה הבסיסית של המחקר הפסיכולוגי אודות "העוני החדש" היא, כי מדובר ב"תופעה ישראלית עכשווית" ולפיכך מתבקש להבין אותה מהפן האישי של הטוענים לקיומה.

סקירה תמציתית של המחקר הפסיכולוגי (אודותיו כתבתי כאן):

על-פי-רוב מדובר בהרגשה אישית, מנת חלקם של "אנשים ונשים החיים, לדבריהם, בעוני אף שהם עובדים, ועל פי רוב הם בעלי תארים אקדמיים" (ראו: עלון הבוגרים, תשע"ה).

לצרכי המחקר נבחרו בעלי השכלה ומקצוע בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים. חלקם היו בעלי קריירה ואיבדו את רכושם; חלקם ניהלו מהלכי חיים שגרתיים שהובילו למצוקה כלכלית. הנבדקים הם אנשים ונשים המרגישים שהם "מאותגרים כלכלית", "מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהיקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר וממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות."
האמירה, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד", חזרה על עצמו בראיונות ושימשה כמעין משפט מפתח להבנת "העוני החדש".

מתוך סיפורי החיים (נרטיבים) של המרואיינים נמצא מענה לשאלות כגון: האם מי שמגדיר את עצמו כעני הוא אכן עני? והאם מי שאינו מוכן להיקרא "עני" בהכרח איננו כזה? למה הכוונה? האם מצב כלכלי דחוק הוא עוני? האם מי שגר בשכירות בתל-אביב יכול להיקרא "עני"? מדוע מי שמתייגים עצמם "עניים" מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד? מדוע הם מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד ומדוע רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם?

זוויות ראייה נוספות שהן הכרחיות להבנת ה"תופעה"

הנושא כאוב וללא ספק דורש תשומת לב מקצועית. אבל כדי להקיף את התופעה המדוברת הכרחי לבחון אותה מזוויות ראייה נוספות. נקודת מבט פסיכולוגית אינה מספקת. חשוב לבחון את ה"עוני החדש" מזווית ראייה הן של סוציולוגים והן של תיאורטיקנים של השפה כמכלול של סמלים "בוני מציאות". שתי נקודות מבט אלו חיוניות להעשרת התמונה ולמילוי החסר בתובנות של המחקר הפסיכולוגי.

תובנות על ה"עוני החדש", מזויות ראייה נוספות אלו, ישקפו בראש ובראשונה מה שאינו נלקח בחשבון במחקר הפסיכולוגי – דהיינו, קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. המחקר הפסיכולוגי בוחן מה מרגיש ה"מאותגר כלכלית". זאת כמעט מבלי להתייחס למאבקי העוצמה בסביבה חברתית כרכיב בתיאור ה"עוני החדש".

מה שהמחקר הסוציולוגי של אותה תופעה יזהה הוא בראש ובראשונה את השתייכותם של הנבדקים למעמד חברתי או קבוצה חברתית הומוגנית כלשהי, זאת בהתאם לזיהוי סגנון השפה של המרואיינים (המונח המתאים לכאן הוא סוציולקט). נקודת המוצא – סגנון השפה – נועדה לא רק למפות השתייכות חברתית לקבוצה חברתית/פוליטית ספציפית. היא גם תורמת למיפוי טיב יחסי העוצמה בחברה, רכיב מאוד משמעותי במחקר סוציולוגי/פוליטי. חשוב לציין שהסוציולוג בזיל ברנשטיין (Bernstein) – תיאורטיקן מרכזי בחשיבה זאת – ערך מחקרים רבים בכיוון זה ומצא שסגנון הדיבור של אדם עשוי לכוון את הנמען לחשיבה ספקנית. הנמען וירצה להתחקות אחר העובדות שבבסיס האמירות וסגנון השפה שאליהם נחשף.

לדאבוננו, כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה, עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. זווית ראייה נוספת שאין לוותר עליה כשמתבוננים ב"עוני". זווית ראייה זאת מזוהה עם תיאורטיקנים שהתמקדו בשפה כמכלול של סמלים ובשימוש בשפה ככזו. טענתם העיקרית היא: נכון שבני אדם משתייכים למעמד או קבוצה חברתית שיש בה מאבקי עוצמה, ונכון גם שהתבטאות גוררת בדרך כלל אימות עובדות על ידי הנמען. יחד עם זאת חשוב לשים לב לכך שבאינטראקציה התקשורתית- חברתית או פוליטית – הנמען נוטה להמעיט בהפעלת הקוגניציות שלו (ממעיט בהטלת ספקן, בבדיקה אמפירית, או בחיפוש מידע נוסף וכו'. ראו כיצד התקשורת השתמשה לאחרונה במונח "הסתה" בצורה לא מדעית ולא היו על כך עוררין).

במבט השוואתי – חוקרי השפה כמכלול של סמלים טוענים שהפרט והקבוצה נוטים לעשות שימוש מכוון ואינטרסנטי בשפה על מכלול הסמלים שבה. וכל זאת משום שהפרט או הקבוצה מצויים בסביבה חברתית של מאבקי עוצמה ויש להם אינטרס ל"נצח". בדומה לסוציולוגים, גם חוקרי השפה כמכלול של סמלים לוקחים בחשבון את השתייכות המרואיינים למעמד או קבוצה חברתיים. זה מסביר גם את שימושי השפה השונים. אבל זווית הראייה שלהם מופנית בעיקר לזיהוי ביטויים, קלישאות או מטפורות שתפקידם "לבנות" מציאות, ליצור תפיסות העולות בקנה אחד עם אינטרסים פרטניים, תוך שאיפה לנטרל תהיות וספקנות קוגניטיביות של פרטים או קבוצות. מזווית הראייה שלהם, אמירות כמו, "איני מסוגל לגמור את החודש" או, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד" לוקחות כמובן מאליו שמדובר בביטויים מוכרים שווי ערך לתמונת מציאות אך לא למציאות המדויקת העובדתית. אמירות מסוג אלו יצליחו בעיקר לעורר רגשות (של נציגי הממסד, התקשורת, הציבור ועוד). מובטח שהן לא תגרורנה שאלות וספקנות לגבי האמיתות שבהן.

השימוש התועלתני-רגשי בסגנון שפה נחקר לעומק על ידי מארי אדלמן. ההנחה הבסיסית של אדלמן (Edelman) היא שאין שפה המסוגלת לשקף את המציאות בצורה מדויקת. אדרבא, שימוש בסמלים נועד לייצג מציאות רצויה (העבר, ההווה, התקוות) כדי להרוויח משהו בסיטואציה של מאבקי עוצמה חברתיים/פוליטיים. אדם הבין שהפרט ובמיוחד האדם הפוליטי, עושה שימוש מכוון במילים כדי לבנות (construct) מציאות עבורו ועבור קהלו, עד כי לא יערערו על אמיתותה. אדם שרואה עצמו "עני" וטוען לדוגמא, "אני רוצה לחיות ולא רק לשרוד" – משתמש במילים "לחיות" ו"לשרוד" בידעו שנמעניו יכירו כמוהו את ההבדל בין שני המצבים כך שאינו צריך להוכיח דבר. כיוון שכך, לא נגזים אם נטען שיש לקחת בחשבון כמובן מאליו גם הבנות "שקריות".

אם כך – מזווית ראייה תועלתנית-מכוונת שכזו, "העוני החדש" מקבל תפנית בהשוואה למי שבוחן את המושג והתופעה מזווית ראייה פסיכולוגית או סוציולוגית גרידא.

מסקנה:
כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה – עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. בעוד הפסיכולוגיה מעוניינת לבדוק מה המרואיין מרגיש וסוציולוגים מתמקדים באינטראקציה החברתית בין מעמדות וקבוצות ובתוכם, חוקרי הסימבוליקה של השפה מתמקדים בכוונות המוען לנצל מילים ולבנות מציאות כדי לזכות ביתרון במאבקי העוצמה החברתיים (והפוליטיים).

**********************

הערת הבהרה:

לא יכולתי להימנע מתיאוריות אבל מקווה שהבהרתי שיש הרואים ב"עני החדש" אדם אינטרסנט הפועל כדי להרוויח משהו בסביבה של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. מחקר שמסתפק בהבנת האדם שמציג עצמו כאדם במצוקה, שאינו מסוגל לגמור את החודש (מנקודת מבט פרטנית בלבד), ומי שמסתפק בהבנה לליבו של מי שמרגיש עני, מפספס.
התבטאויות של מצוקה הן לעתים כך רק לכאורה; הן שימוש מכוון כדי להרוויח במאבקי העוצמה. עלינו להבין שבני אדם מדברים בסמלים וכך מעוררים רגש ומסכלים כל נטייה להטיל ספק ולבדוק לעומק מה מסתתר מאחורי אמירות שזאת מטרתן העיקרית – לרגש ולצמצם ספקנות.
*******************

הערה: המחקר של ליבליך על "העוני החדש", עדיין אינו נגיש לציבור והוא עומד לראות אור בקרוב כספר בהוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים:

על העוני החדש, מאת עמיה ליבליך

על גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית