תגית: מחדל

לוסיטניה – מחדל יום הכיפורים של מלחמת העולם הראשונה?

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה.

הבריטים כשלו מספר פעמים במהלך מלחמת העולם הראשונה. אלו היו שגיאות איומות. אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים. ההצלחה היחידה בסאגה עגומה זאת היא של קברניט הלוסיטניה, ששרד באומץ רב ובתושייה את תלאות הימים האחרונים של לוסיטניה ובערוב ימיו זכה לראות איך הצדק נעשה ולא רק נראה.

שובל המוות כריכה
שובל המוות מאת אריק לארסון. קרדיט: ויקיפדיה

השאלה המרחפת מעל פרשת הטבעתה של ספינת הפאר לוסיטניה היא – איך הותר דמם של  1,198 נוסעים שהפליגו על סיפונה מארה"ב לבריטניה?

בספרו, שובל המוות, אריק לארסון פורש את קורותיה של ספינת דגל בריטית ושמה לוסיטניה. הספינה שעשתה את דרכה האחרונה מהחוף המזרחי של ארה"ב אל חופי בריטניה ונמל ליברפול. לוסיטניה נחשבה לספינה משודרגת, אמינה ומהירה. אלא שחברת הספנות, קונרד, דרשה לקצץ בכמות הפחם כדי לחסוך כסף, ובכך האטו את מהירות הפלגתה במאי 1915, עד סופה המר. זאת הייתה ההפלגה האחרונה של הספינה ותקופה מכרעת במלחמת העולם הראשונה.

שובל המוות, שמתמקד בהפלגה של הלוסיטניה בחודש מאי 1915 מארה"ב אל בריטניה, מהווה מסמך היסטורי מרתק אך מעיק מאוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה [1914-1918], מפליגה ספינת פאר מאובזרת, בעלת נתונים טכניים שאין כדוגמתם באותם ימים, מחופי ארה"ב אל חופי בריטניה כשהיעד הסופי הוא נמל ליברפול. במהלך המלחמה הבריטים ביצעו מספר שגיאות איומות, אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים.

מעשה או מחדל

בעת התרחשות האסון, בנות הברית, שנקראו "מדינות ההסכמה", כללו את האימפריה הבריטית והמושבות שלה, הרפובליקה הצרפתית והמושבות שלה, האימפריה הרוסית, וממלכת איטליה. ארה"ב הייתה נייטרלית בעת ההפלגה האחרונה של לוסיטניה (1915). המודיעין הבריטי – הידוע בשם חדר 40 – פעל במלוא המרץ כדי ליירט מברקים שהועברו מבסיס האם בגרמניה אל צוללת משוכללת גרמנית בשם צוללת U. המודיעין המיומן פיצח את הקוד הסודי של הגרמנים וכך הצליח לעקוב במדויק אחר שילוח הצוללות הגרמניות אל תחום המים הטריטוריאליים של בריטניה. בספרו, לרסון מספק פרטים אישיים על הנשיא האמריקאי ווילסון. ווילסון היה שקוע בדיכאון לאחר מות אשתו האהובה וחיזוריו אחר אישה צעירה לא נשאו פרי במשך ימים רבים. ענייניו האישיים הסיחו את דעתו מהמתרחש מעבר לאוקיינוס.

במונחים של מידע מודיעיני, היה זה האדמירל ווינסטון צ'רצ'יל (לפני שנבחר לראשות הממשלה), שקבע את הנהלים. והנהלים הברורים היו ליירט כל ידיעה שגרמניה משגרת, לפצח את הקוד, לשמור פרטים. ומה לגבי מסירת מידע והגנה על ספינות במים הטריטוריאלים של בריטניה? כאן נעשתה איפה ואיפה. צ'רצ'יל החליט לא להעניק ליווי ללוסיטניה כאשר הספינה התקרבה אל החוף ואל נמל ליברפול. מדוע? כדי שהגרמנים לא יעלו על היכולת המודיעינית של בריטניה ויחשפו את חדר 40 ואף יפוצצו אותו. אז מה הרוויחה מכך בריטניה.

או!! השאלה הזאת שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה.

אין איש מבין ואין אחד שיודע להשיב על השאלה באופן חד משמעי. יש הטוענים שהיה כאן אינטרס מצד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, לגרום לארה"ב להתחבר אליהן ולשדרג את יכולותיה של הברית נגד גרמניה. עצם העובדה שעל סיפונה של לוסיטניה הפליגו כ- 125 אזרחים אמריקאים, שחלקם ניספו כאשר הספינה הוטבעה על ידי הצוללת U, הייתה יכולה לשמש כטריגר להצטרפות מיידית של ארה"ב לברית נגד גרמניה. ההצטרפות אמנם התרחשה. אלא שזה קרה שנתיים אחרי טביעת לוסיטניה ובעקבות חליפת ידיעות בין גרמניה ומקסיקו. הגרמנים האיצו במקסיקו להתחבר אליהם כנגד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, והבטיחו להם הרים וגבעות. את המידע הדליפו בכוונה לנשיא ווילסון. הוא נחרד מכך והסכים לצרף את ארה"ב לצד מדינות ההסכמה במאבק נגד גרמניה. לפי טיעון אחר הבריטים ניסו להסתיר מהגרמנים את העובדה שהם פיצחו את הקוד של גרמניה, ושבידם כל המידע המוזרם אל הצוללות הגרמניות שבמים הטריטוריאליים שלהם.

איך שלא יהיה, באם מדובר בכשל מודיעיני או בכשל מכוון, הסוף היה מר. מעטים מבין אלו ששהו על הספינה ניצלו. רק כ- 20% ממאות הנוסעים שהצליחו להימלט שרדו.

חוסר תשומת לב

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה. גם את צ'רצ'יל לא האשימו. (זה מזכיר את מה שקבעה וועדת אגרנט לגבי הדרג המדיני, שאותו היא ניקתה מכל אשמה על המחדל של מלחמת יום הכיפורים (1973)). דווקא הקברניט (בדומה לדדו שלנו) דווקא הוא הואשם במותם של מאות בני אדם. ובמקרה של הקברניט, הרי דווקא בידיו לא היה מידע רלוונטי. אדרבא, הגיעו לידיו הוראות סותרות לגבי מה שעליו לעשות. וזאת בזמן שהיה ידוע לכולם, כולל הציבור קורא העיתונים בבריטניה ובארה"ב, כי הצוללת U נמצאת בנקודה קריטית ועלולה להטביע את הלוסיטניה.

רק כעבור שנים, כאשר נחשפו מסמכים מתוך ארכיון חדר 40, התבררו כל הכשלים המודיעיניים ולפיכך פטרו את הקברניט הבריטי של הלוסיטניה מכל אשמה. יש להוסיף ולציין שהנשיא ווילסון ידע היטב על הכשל בהעברת מידע רלוונטי אל הקברניט וגם על מותם של אזרחים אמריקאים רבים, אבל בשל ענייניו הפרטיים לקח לארה"ב שנתיים נוספות עד שהצהירה כי היא מצטרפת לברית נגד גרמניה!

להלן קטע מתוך הספר:

חדר 40 והבכירים שהיו בסוד ה"תעלומה" ידעו הרבה יותר: הם ידעו שתחנת האלחוט הגרמנית בנורדייך משדרת את לוח הזמנים של לוסיטניה… בחדר 40 ידעו גם שאחת הצוללות הללו היא 20-U, הידועה כקוטלת ספינות ואנשים, ושהיא עושה את דרכה לעבר אזור סיור שבו עוברות כל אוניית משא וכל ספינת נוסעים של קיונארד בדרכן לליברפול, ושבקרוב תעבור שם גם לוסיטניה עצמה.

ואולם אלו לא דווחו לקברניט טרנר. יתרה מזאת, האדמירלות לא עשתה כל ניסיון ללוות את לוסיטניה או להסיטה ממסלולה [עמ' 125]

אנשי אדמירלות ידעו היטב שלוסיטניה תעבור בקרוב בדיוק באזור הזה, אך לא עשו כל מאמץ לספק פרטים על אירועי הערב ישירות לקברניט טרנר. … לוסיטניה, שזה היה לה היום החמישי בים, עשתה את דרכה לעבר בריטניה לבדה. שום ליווי לא הוצע לה ולא תוכנן בעבורה, וחרף העובדה שנשאה מטען רב-ערך של מחסניות רובה ופגזי רסיסים שהחזית שיוועה להם, היא לא הונחתה לעבור בנתיב החדש והבטוח יותר, דרך התעלה הצפונית.

ייתכן שאי נקיטת אמצעי ההגנה נבע בפשטות מחוסר תשומת לב; צ'רצ'יל היה אז בצרפת ופישר היה שקוע בעניינים אחרים, ועמד לכאורה על סף שגעון. אך לא מן הנמנע שהיו גם מניעים זדוניים יותר. במכתב ששלח צ'רצ'יל בראשית 2015 לראש לשכת המסחר של אנגליה, וולטר ראנסימן, הוא כתב: "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארה"ב עם גרמניה". [עמ' 210].

שובל המוות: ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה, מאת אריק לרסון. תרגום: גאי הרלינג, 2019 (450 עמ').

מלחמה שאף פעם לא די לה

ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי כתופעה חברתית-פוליטית, והן לחוקר הבוחן את תצורתו של הזיכרון הקולקטיבי שלנו כציבור ביחס למלחמת יום הכיפורים. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בספר "1973: הקרב על הזיכרון" אוצר בלום

***********************

ספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, 1973: הקרב על הזיכרון, שראה אור בהוצאת שוקן (2013), אינו מחקר מהסוג המעלה לדיון שאלות כגון: מה היה קורה אילו היינו משיגים הסכם שלום עם מצרים בשנים שקדמו למלחמת 73'? או, במה חטאו ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר ושר הביטחון שלה, משה דיין?

1973: הקרב על הזיכרון, הנו פרי מחקר נדיר במקומותינו, ומצטיין במיוחד בעושר ממצאיו ומסקנותיו. עיינתי בו כשראה אור ושבתי לקרא בו במטרה לרדת לעומק הדברים ולכתוב עליו מאמר ביקורת, למרת חלוף הזמןן מאז ראה לאור.

1973
1973 – הקרב על הזיכרון. קרדיט: שוקן

אביטל-אפשטיין (להלן: אביטל) נושא בקרבו מטען אישי של חוויית לאור השתתפותו במלחמת יום הכיפורים (להלן, מלחמת 73' או, המלחמה). בעמודיו הראשונים של הספר מיידע אביטל את קוראיו על כך וכותב: "חווית ההשתתפות תרמה ודאי להחלטתי לחקור את הבניית סיפורה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הישראלי … עבורי מלחמת 73' היא בעליל מהלך מכונן, מעין קומה שנייה הבנויה על מסד של 'דור שני' לשואה." (עמ' 28). המטען הנפשי של אביטל כלוחם "אינו בטל בשישים", כפי שהוא עצמו מציין. הגינותו כחוקר אכן מחייבת את אביטל לציין דברים אלו ולהבהיר לקורא כי, "אין לדעת אם ועד כמה התנסות אישית במלחמה עלולה לפגום באובייקטיביות של המחקר ולגרום לחריגה מתפיסה קלאסית, אם כי מיושנת, של כתיבה ביקורתית." יתרה מכך אביטל אינו רק מודע לפוטנציאל ההשפעה, הוא גם עושה דין וחשבון רציף לגביו במהלך הספר. לקורא ברור שהדיון שפורס אביטל לעינינו יוצא מנקודת מוצא שהפרטים סוננו ונותחו על ידי מי ש"היה שם". האם יש בכך טעם לפגם? לאו דווקא. אביטל יוצא לדרך תוך שהוא מציין שאין פסול בחוסר האובייקטיביות, באם ישנו כזה בספרו. רבים וטובים עשו זאת לפניו: ביניהם שאול פרידלנדר וחנה ארנדט שכתבו ותרמו להבנת השואה מבלי שחווית המפגש עם המשפט כנגד הצורר הנאצי שבשה את כתיבתם. כך גם ספרו של אביטל. הוא נכתב במטרה לתרום להבנת מלחמת יום הכיפורים.

הספר נוקט גישה "חוצת תחומים" – היסטוריה בת זמננו וחקר התרבות אך גם מדע המדינה, סוציולוגיה, ספרות, קולנוע, תקשורת המונים ופסיכולוגיה. ובשוליים הספר משיק גם לפילוסופיה וללימודי ביטחון (עמ' 23). זאת למרות שמרחב ההתעניינות הראשי של אביטל הוא היסטוריה תרבותית, המייצגת, לדבריו, "מפגש בין זיכרון קולקטיבי לבין רבדים שונים בתרבות, בדגש על הבניית דימויי עבר, פרי רוחה וצרכיה של חברת בני אדם בהווה [הדגשה שלי, ת.ה.]" (עמ' 23). בכך מבקש הוא לטעון שהבניית דימויי העבר לכדי מבנה סיפורי, נשענת על-פי-רב על צרכיה של חברת בני אדם במציאות שבה שרויה החברה. עוד הוא מוסיף וטוען ש"היסטוריה תרבותית…כובשת לעצמה בעשורים האחרונים במה מרכזית במחקר, בארץ ובעולם, תוך נגיסה מסוימת במקצועות סמוכים בתחום מדעי הרוח והחברה" (שם).

בטרם אגש למלאכת כתיבת הביקורת ברצוני ליידע את הקורא שאין זה מעניינו של המאמר לבדוק דיוקים או אי דיוקים בתיאור חוויות כמו: "הקרב בחווה הסינית", או את העובדות ההיסטוריות שמובאות בספר. ביקורת גם אינה בא לשקף את בקיאותי בספרות או בשירה. הביקורת מתמקדת בדיון בסוגיית הליבה של הספר: הזיכרון הקולקטיבי – תחום ההתמחות שלי. (גילוי נאות: חקרתי את ההתפתחויות בזיכרון הקולקטיבי של האוכלוסייה היהודית-חילונית בישראל מאז 1973 עד 2013. בדקתי כיצד זוכר הציבור את מלחמת יום הכיפורים במהלכם של ארבעה עשורים מאז שפרצה. בכך עוסקים גם עבודת הדוקטורט שלי, מאמר שפורסם ב IJMES במלאת 30 למלחמה ומחקר שפורסם כספר ב-2014). לפיכך, ההתבוננות בעבודתו המונומנטאלית של אביטל מתמקדת ב"מבנים הסיפוריים" שנוצרו סביב המלחמה במהלך השנים שחלפו אחרי שהסתיימה.

1973: הקרב על הזיכרון מלא וגדוש פרטים שאביטל דלה מטקסטים כתובים ומשודרים. הטקסטים שמצא אביטל ושאת חלקם הוא מנתח בספר בהרחבה רבה, נושאים את טביעת האצבע של נסיבות פרוץ המלחמה ומהלכיה. הטקסטים שאובים מזירות שיח רבות ומגוונות – ספרות, שירה, קולנוע, טלוויזיה, מוספי זיכרון. כל זאת בהנחה ש"כל טקסט פומבי מוצא דרך להנכיח את עצמו במרחב התודעה הקיבוצית ולחלחל לתוכו פנימה." אם כי בהמשך, אביטל מכיר בעובדה שלא כל הציבור קורא-מאזין-צופה בכל טקסט פומבי. הוא גם מציין כי "מוצרי תרבות גבוהה" יש להם השפעה בשיח הזיכרון ובתודעה של יחידים, אך לא של כלל הציבור. שכן רוב הציבור הדובר עברית נחשף לעתים קרובות לתקשורת הציבורית ופחות לספרות, מחזות, סרטים, שירה וכיוצ"ב.

בספרות עיון מקובל לציין את שאלת המפתח העומדת במרכזו. בפרק "מבוא" מציג אביטל שאלה: "אילו משקעים הותירה מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הקיבוצי הישראלי? וגוזר מתוכה את שאלות המשנה. ביניהן: "מי הם השחקנים הראשיים בשיח הזיכרון, אלו מגמות פועלות להשכיח את הזיכרון, אילו תגובות פוליטיות ופסיכולוגיות בולטות אפשר לזהות בעקבות מלחמת 73', מהי התוצאה הנתפסת של המלחמה, אילו צלקות הותירה המלחמה ואילו תובנות ולקחים הצמיחה?" (עמ' 22). באותו מעמד, אביטל כותב שבמהלך הספר בכוונתו לדון גם במגמות של "תמורות ובמפנים שחלו בסיפורה של המלחמה על ציר הזמן, נוכח מתחים פנימיים הטבועים בין שימור לבין שינוי, בין הגנה על מיתוס לבין ערעורו, בין תמיכה באידיאולוגיה לבין הטלת ספק בצדקתה." מלאכה זאת דורשת מאביטל לבדוק למשל "כיצד מושפע הזיכרון מאירועים מאוחרים יותר שפקדו את החברה הישראלית?" עליו להצביע על פערים בולטים בין זירות שיח שונות, סוגות טקסט ואכסניות (עיתון, רדיו, טלוויזיה, קולנוע וכיוצא באלה) (עמ' 22). את כל זאת ציפיתי למצוא בין דפי הספר, ואגיע לכך בהמשך.

כאמור לעיל, רוחב היריעה הנפרשת בספרו של אביטל היא כמעט אינסופית. עושר המקורות הראשוניים והמשניים מעידים על אביטל שהנו אדם קורא מהזן הנדיר במקומותינו. כישוריו בליקוט כל פיסת טקסט, בין אם הוא כתוב, משודר רדיופונית או אודיו-ויזואלית ראויים לציון. יכולתו להראות כיצד הונכחה מלחמת יום הכיפורים בתודעת הציבור באמצעות כל סוגי הטקסטים הללו מעוררת התפעלות. אבל מצער שספר "אודות מקומה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הלאומי וייצוגה במגוון מוצרי תרבות" שפורסם ארבעה עשורים אחרי המלחמה מציין ש"חלק הארי של הטקסטים [שנותחו בספר] פורסם עד 2003" (עמ' 23). היינו, טקסטים שראו אור במהלך שלושה עשורים בלבד מאז המלחמה.

עלינו לקבל אם כן את טענתו של אביטל ש"במקרים רבים" התייחס לטקסטים מאוחרים יותר, "כאשר האזכור חיוני כדי לספק תמונה מאוזנת או לאשש טענה מרכזית". כשקראתי זאת תהיתי, מהי תמונה מאוזנת?

במהלך קריאת הספר התפעלתי מכושר הארגון של אביטל. החומר הרב שצבר לשם כתיבת ספר עב כרס זה מאורגן להפליא בחמישה חלקים.

חלק שני של הספר

העשיר מבין חלקי הספר הוא החלק השני: "מסע בזירות השיח". חלק זה כולל פרקים העוסקים בטקסטים מתוך סיפורת; שירה; ספרי ילדים; ספרי לימוד; אלבומי סיכום תקופתיים; ביוגרפיות וסיפורים מהחיים; מוספי הנצחה בעיתונות היומית; כתבי עת צבאיים; קולנוע; טלוויזיה; רדיו; שיר ופזמון – שעניינם במלחמה ושיש להם נגיעה לשאלה המרכזית שמציב הספר.

סיקור הבניית סיפור המלחמה בשירה ש"נבטה" בעקבות המלחמה, כמו "כרכום לאחר היורה" (עמ' 68), הרשים אותי ביותר, בעיקר עקב השפה העשירה והמתנגנת שבה משתמש אביטל, ההופכת את הקריאה לא רק למרתקת אלא גם למענגת ביותר. באמצעות סגנון הכתיבה המייחד את אביטל הוא מבהיר לקורא מה משקלם של טקסטים בתחום השירה: שירה אינה מתחרה בעיתון, בטלוויזיה, או בקולנוע מכיוון "שאמצעיה דלים ביותר" לעומתם. "שירה אינה תחליף למאמר, כתבה, נאום, עצומה, או פזמון … שירה מספקת למלחמה לחן, והיא לה תיבת תהודה ומיתרים" (עמ' 68). הפקת משמעות מתוך טקסטים של שירה מותנית בדרך כלל בהבנה והתמצאות בשדה השירה. אביטל מוכיח היטב את יכולותיו. אחת הדוגמאות היא, חוות דעתו על טקסט של המשורר אריה זקס: "אריה זקס לוכד בשיר רגע חד-פעמי, שבו מתגלה המלחמה כאמת כואבת ולא כהמצאה מרושעת, כתכסיס, כתעלול בחירות או כשמועת כזב שהופרחה באוויר על רקע דממת תקשורת במהלך היום הקדוש" (עמ' 69). דוגמא נוספת לקוחה מתוך הדיון במיתולוגיה העברית שבו אביטל משבץ דימויים יצירתיים, "טראומה בשלב ההלם הראשוני וגם שנים רבות לאחר התרחשותה, בין שהיא דחוסה כחילזון בקונכייה ובין שהיא שולפת צבתות כסרטן, מבקשת במקרים רבים להיאחז במשהו יציב ממנה".

פרק נוסף בספרו, שמשך את תשומת לבי עוסק בטקסטים מתוך ספרות ילדים. בשל הפרובלמטיקה שבהמשגת מלחמה טראומתית כך שתתאים לעולם המושגים של ילדים, הדיון בטקסטים אלו זוכה למעמד נפרד בין זירות השיח אותן חקר אביטל. נימוקיו הם, ראשית, "ספרות ילדים ממלאת תפקיד משמעותי בחברה ובתרבות". שנית, "לספרות ילדים יש פואטיקה ייחודית לה, מסרים ייחודיים וקהל יעד ספציפי… ספרות ילדים היא קצת ספרות וקצת משהו אחר, מוצר מודרני כמו ילד מאומץ לזוג הורים מבוגרים", גם כאן הכתיבה של אביטל משלבת דימויים יצירתיים ושובי לב.

אגב, הדיון של אביטל בספרות ילדים מתמקד בספרות שראתה אור בשנות ה-70 המאוחרות ואמצע עד סוף שנות ה-80. תהיתי האם ספרות הילדים מאז שנות ה-80 נעדרת טקסטים על המלחמה והאם העדר זה הנו מכוון? לא מצאתי תשובה לכך בספר, למרות שדיון בשאלה זאת היה מאפשר לחוש את השפעת חלוף הזמן על זירת שיח זאת.

קראתי בעניין רב את פענוח הזיכרון הקולקטיבי כפי שהוא עולה מהפרק העוסק בזירת השיח "מוספי הנצחה בעיתונות היומית". חשוב להבין כי תכניו של הזיכרון הקולקטיבי הם פועל יוצא של אינטראקציה בין אירועי אקטואליה, כמו מלחמה ושלום באזורנו, לבין אידיאולוגיות של קבוצות חברתיות ופוליטיות. דומה כי אביטל מקבל גישה זאת של חוקרי זיכרון קולקטיבי (עמ' 148) אביטל בוחן מה השתנה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי במהלך השנים, ומה נותר על כנו, כפי שמשתקף במוספי הזיכרון שראו אור בימי השנה למלחמת 73'. בניגוד למה שעשה בשאר זירות השיח שבהן דן, כאן הוא עוקב אחר התמורות והמפנים לאורך השנים ואחר מה שנותר על כנו. מעקב כרונולוגי שכזה חסר בדיון בזירות השיח האחרות. הממצאים והדיון בהם היה מרתק אך חסרה הייתה התחושה שמדובר ב"קרב על זיכרון" של מלחמה שהתרחשה לפני כארבעה עשורים על סממני הדינמיקה וההשתנות או ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן.

בפרק זה הקורא יכול היה לחוש בעליל אלו דימויים וסמלים נצרבו בתוך הסיפור על המלחמה ובעקבותיו בזיכרון הקולקטיבי. הדיון נצמד לשיטתו של מאיירס שחקר את דפוסי ההמשכיות והשינוי תוך התחקות אחר התפתחויות ביחסים הדינמיים בין טקסטים לדימויים ויזואליים לאורך השנים, וציון אבני דרך בהשלכותיהם על הזיכרון הקולקטיבי. גישה זאת תקפה בין אם מדובר בהבנית הזיכרון הלאומי, או פירוקו, ובין אם מדובר במספר גרסאות זיכרון בו-זמניות ומתחרות, כפי שקרל דויטש, יעל זרובבל ואחרים, ובתוכם אני, הצענו כאפשרות בחקר הזיכרון הקולקטיבי.

הבניית סיפור המלחמה במוספי זיכרון של העיתונות היומית הוא בהחלט פנינה יוצאת דופן בספר העוסק רובו ככולו בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. בסקירת מוספי הזיכרון בימי השנה למלחמה משתמש אביטל במונחים של המשכיות ושינוי באופן שיטתי ומציג אירועי אקטואליה בולטים ואינטראקציה בינם לבין תהליכי הזיכרון וההמשכיות. אי אפשר להתעלם מהפרשנות שנותן אביטל למוספי ההנצחה בשנת 1998 – חצי יובל למלחמת 73'. אלא שאינני מסכימה עם התובנה של אביטל, לפיה ב-1998 "תם פרק של תעייה וחיפוש, והחל שלב של ניצול הצלחה … המאפשר לסרטט קווים מנחים לדגם קלאסי של שיח זיכרון למלחמה במוסף של עיתון יומי נפוץ (עמ' 160). חבל שהדיון כאן אינו נכנס לסוגיות כמו חלוף העיתים ותמורות דמוגרפיות, שבעטיין הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה הפך לנחלתם של מעטים יחסית בציבור. הכוונה היא בעיקר לבני הדור שנולדו אחרי מלחמת 73' ולא טעמו את טראומת המלחמה, העלייה הרוסית והעלייה מארצות המערב אחרי 73'. שכן אלו מהווים כיום כמחצית מתושבי ישראל וחווית מלחמת 73' רחוקה מהם כאילו התרחשה בהיסטוריה הרחוקה. סיקור מוספי הזיכרון נפסק בתאריך שרירותי ב-2003, ב"פסטיבל השלושים למלחמה" (עמ' 162). במאזן הביניים לחלק העוסק בזירות השיח מסביר אביטל ש"במרוצת הזמן התגבש מודל אחיד של מוספי זיכרון, ששיא התפתחותו בפסטיבל השלושים" ותוהה, "מעניין אם יהיה המשך לתופעה זו בעתיד" (עמ' 245). כך נטען גם בהקשר לכתבי העת הצבאיים, וגיליונות המוקדשים למלחמה כעבור חמש, עשר שנים וכן הלאה מסתיים בשנת 2003 באופן שרירותי.

הדיון בזירות השיח השונות המשמשות כראי לזיכרון המלחמה מסוכם ב"מאזן הביניים" (עמ' 244), בו מציג אביטל טענה מלומדת, ספציפית לגבי השירה, "זו בוחרת לסטות מהקו ההגמוני… היא נוגה, מזועזעת, רווית דימויים מקראיים ונטלת הדר, גבורה ותהילה" (עמ' 244). נימה דומה שממנה משתמעת "סטייה מהקו ההגמוני" נשמעת גם בהקשר לסיפורת, לשירה ולקולנוע כמכלול, "הסיפורת, כמו השירה והקולנוע, בוחרת לסטות מן הקו ההגמוני, ומציעה מבט מתחרה. היא מעניקה פתחון פה לספקות, מערערת על אידיאולוגיית אמצע, כופרת במיתוסים ובועטת בקלישאות" (עמ' 244). אביטל מצביע על הקבלה בין תובנתו זאת לבין האבחנה של נורית גרץ בדבר תפקידה המוביל של הספרות בשיח הציבורי בישראל. עלי להוסיף ולציין שתובנה זאת תואמת גם את המסקנות העולות מספרות המחקר במדעי החברה והמדינה. גלום בטענה מסר רב-משמעות, לפיו מלחמת 73' היא קו פרשת מים בדברי ימי גבולות השיח והביקורת הציבורית והתקשורתית בישראל, ועוד אגיע לכך בהמשך.

חלק שלישי של הספר

החלק השלישי – "שבעה מדורי מלחמה" – אחד החשובים בדיון על התהוות זיכרון קולקטיבי, לא רק בהקשר למלחמת 73', מתמקד באמצעי הייצוג וההבניה של הזיכרון הקולקטיבי, ונשען על הטענה שקיימים מנגנוני הזְכּרַה והשְכּחָה. תפקידם של נשאי זיכרון הנו להנכיח את הזיכרון בתודעה. נשאי הזיכרון הם ביטויים, מונחים, מקומות, נאומים, תצלומים, קולות ודמויות שהפכו דומיננטיים ביצירת נרטיבים המקנים תוכן לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה, כדבריו של אביטל: "מתן בכורה לנשאי זיכרון כאלה ואחרים, מתוך רפרטואר רחב, כייצוג של המלחמה, אינו נוגע רק לטעם אישי. הבחירה משקפת נרטיב מועדף לגבי המלחמה בכללותה במשמוע חברתי-תרבותי מסוים שלה."

הקורא ימצא בחלק השלישי סקירה מפורטת עשירה ומנוסחת היטב, ויחוש בעליל כיצד השפה ושימושיה משמשים אמצעי מרכזי וחשוב במשמוע אירועים והעברת מסרים ברמת הפרט ו/או הקולקטיב. הדיון עוסק בסמלים, ובהם שני סמלי המלחמה,"מחדל" ו"רעידת אדמה", המהווים תשתית המיתוס שהיה ועדיין משותף למרבית הציבור הישראלי בהקשר למלחמה. אביטל מעדיף להגדיר אותם כ"שני שמות נרדפים למלחמת יום הכיפורים" (עמ' 263) שזכו למעמד בכורה כייצוגים אולטימטיביים של המלחמה. לטענתו, שניהם נושלו ממעמדם לטובת "טראומה", "ואפילו הטראומה", בה"א הידיעה, וכך הוא כותב, "יותר ויותר משתלטת הטראומה על קלסתר המלחמה על חשבון ייצוגים אחרים. עד אמצע שנות השמונים נחשב שימוש ישיר במושג "טראומה" בנושא המלחמה די נדיר… בחלוף הזמן יוצאת הטראומה מהארון וכובשת לה עמדת בכורה בכל הנוגע לחוויית המלחמה" (עמ' 264). יש לשים לב  שהטענה אינה מעוגנת בממצאים ושההתייחסות ספציפית לחוויית המלחמה ולא לזיכרון קולקטיבי.

החווה הסינית

עניין מיוחד וחוויה רגשית רבת-עוצמה צפויים לקורא בפרק על קרב ה"חווה הסינית" (עמ' 290). הסיפור אינו רק "אירוע מרתק, מצמרר, טעון, רב-עוצמה ועניין לא סגור, אלא גם הזדמנות נאותה לבחון באמצעותו את אפוס המלחמה כולה", כפי שאביטל טוען ובצדק. הסיפור שנבנה סביב "החווה הסינית" ובכלל זה הבניית הנרטיב והמיתוס סביב הקרבות שהתחוללו שם משמש את אביטל כ"מקרה מבחן" להבניית סיפור המלחמה כולה. שכן הדיון מספק מענה לשאלה, כיצד הפך סיפור "החווה הסינית" לאחד מסמליה הבולטים של מלחמת 73'? לא רק הריגוש והפרטים המצמררים המופיעים בפרק זה ובבא אחריו – "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" – הופכים את הטקסט לחשוב כל-כך. הדיון מצליח להבהיר ש"הסיפור אינו משחזר עובדות אלא מסנן חלק מהפרטים והחוויות. רק חלק נקלט ונחרת בזיכרון הקולקטיבי והשאר מסונן החוצה. שכן בשונה ממסמך היסטורי, הזיכרון הקולקטיבי נועד לשרת אינטרסים וצרכים אידיאולוגיים ואחרים [הדגשה שלי, ת.ה.]" (עמ' 310-308).

בדומה לכך, הדיון בפרק על "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" מתעכב במידה מופרזת ב"תחושות של הפתעה והלם, זוועה, גבורה ופחד, נטישה ובדידות, להט, חדווה, עייפות גדולה ובלגאן נוראי" (עמ' 364-339), בעיקר עקב התפיסה, שאלו הדברים שחשוב לזכור. כאמור לעיל, אביטל שירת כלוחם במלחמת 73' וחש על בשרו את מוראותיה. הוא ראה במו עיניו את חבריו נהרגים ואת דמם נשפך. הוא חש את חרדת המלחמה ואת אזלת ידם של מפקדיו עם פרוץ המלחמה בשל המחסור בכוח אדם, ציוד ותחמושת. הוא וחבריו לעולם לא ישכחו את מה שחוו ישירות בשדה הקרב דאז.

תוצאות המלחמה

פרק מעניין ביותר, אף הוא בחלק השלישי של הספר, קיבל את הכותרת: "לוח תוצאות: ניצחון, כישלון או תיקו?". הפרק מציע דיון חשוב ומרתק העוקב אחר חילוקי הדעות בציבור הישראלי בהקשר לתוצאות המלחמה. כמי שבחן וסקר טקסטים במטרה להביא לקורא מקורות הבניית המלחמה בזיכרון הקולקטיבי אביטל סוגר מעגל כשהוא דן גם בתפיסות לגבי תוצאותיה ובהבניית הסיפור באשר לשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון, בכישלון או בתיקו?

הגם שדיון חשוב זה לוקה בחסר מסוים, הטענה הפותחת את הפרק מדוייקת והכרחית לדיון. נאמר כאן שתוצאת המלחמה היא "עניין שבתפיסה" ושהיא "חלק בלתי נפרד מהבניית סיפור המלחמה ואפילו חלק מכריע ממנו". שכן, "דימוי של ניצחון או כישלון, ולא כל שכן תבוסה, מעצב במידה רבה את הנרטיב". אבל יש מה שפוגם בדיון. אביטל משתמש במושג "פרובלמאטי" (עמ' 366) לנוכח הסתירות וחילוקי הדעות בציבור באשר לתוצאות המלחמה. מושג זה אינה עולה בקנה אחד עם הידיעה הברורה שבזיכרון קולקטיבי עסקינן. ידוע שזיכרון קולקטיבי של חברה אנושית או עם, המתייחס לאירוע ספציפי, אינו חייב להיות מקשה אחת הומוגנית. כבר ראינו מקרים בהם הופיעו בציבור הישראלי תפיסות של חוגים אידיאולוגים מובחנים שהציגו שוני ואף סתירה ביחס למלחמת יום הכיפורים (ר' "מלחמת כבדת דמים: טראומה. זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר). בהתאם לכך, אין זה מפתיע שתוצאות מלחמת 73' – והתפיסות לגביהן – שנויות במחלוקת. התפיסה  הדומיננטית הייתה של "כישלון" כדימוי התואם את הדימוי "מחדל". תפיסה שונה ביחס לתוצאות המלחמה שררה בקרב לוחמים ובכירי צה"ל – לדידם המלחמה הסתיימה ב"ניצחון", במיוחד לאור כמה הישגים אסטרטגיים עם סיומה ודריכת כף רגלי כוחותינו באדמת אפריקה. עם תפיסות אי אפשר להתווכח. בנוסף יש להן תרומה חשובה לחיזוק זהויות מובחנות בתוך החברה והן משקפות את האידיאולוגיות שלהן.

מכאן ניתן להבין שהמושג "פרובלמאטיקה" בתפיסת תוצאות המלחמה, שבו אביטל משתמש, מתייחס למשהו שונה. מן הכתוב בספרו, המושג פרובלמאטיקה מתיחס לתחושת האכזבה של הציבור מ"ניצחון לא ודאי" שהושג במלחמה. שכן, ניצחון הוא מטרת כל מלחמה, משאת נפש של כל צד לה. ראוי לדעתי, לא להרחיק לכת עד כדי הצגת חילוקי הדעות בין תפיסות תוצאות המלחמה כ"פרובלמה של זיכרון קולקטיבי חצוי". גם מחקרו של פרופ' ליבמן המצוטט על ידי אביטל, תומך בתובנה שאין מדובר בפרובלאמה. ליבמן שואל מהי הפונקציה שממלאת תפיסה שלפיה היה במלחמת 73' "כישלון"? לשיטתו של קלוד לוי שטראוס ייעודו של מיתוס הוא לטפל בסתירות. אם נדמה שמיתוס ה"כישלון" אינו פונקציונאלי יש לבחון איך הוא מתיישר עם היעד הטבעי של כל חברה, לנצח במלחמה? איך הוא מתיישר עם החזון הציוני לפיו ישראל היא "מקלט בטוח" לעם היהודי? אחד הפתרונות שמציע ליבמן לדילמה לכאורה, הוא ההבחנה בין משמעות הדימוי "כישלון" לבין משמעות הדימוי "מחדל". מחדל (דימוי) אינו מסמן חידלון ואין אונים טוטלי של ההנהגה. אדרבא, ליבמן טוען ש"מחדל" הוא מושג פונקציונאלי שגלום בו פוטנציאל חיובי. המסר והלקח בדימוי ה"מחדל" מבליטים "רשלנות". הווה אומר, בכירי צה"ל וההנהגה המדינית התרשלו, זאת למרות שהיה ביכולתם להתארגן לקראת המלחמה בעוד מועד. הציוד, האמל"ח, וכן הלאה הוזנחו. אם כך, מחדל מצביע על התנהגות ברת תיקון.

עולה מכך שעמדתו של אביטל אינה "הפוכה לזו של ליבמן", למרות שהוא סבור אחרת (עמ' 383). כך עולה מהדיון של ליבמן, וההבחנה בין "כישלון" ו"מחדל".

חלק רביעי של הספר

בחלק הרביעי של הספר – "מנגנוני עיצוב חברתיים-תרבותיים" (עמ' 395 והלאה) – מתייחס אביטל למיתוסים, אידיאולוגיות והפרעות דחק פוסט-טראומטיות. לעניות דעתי, הפרק המוקדש לדיון במיתוס מאכזב. אין בו כדי לתרום לחקר המיתוסים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי בעקבות מלחמת יום הכיפורים. האכזבה נובעת מבלבול מסוים בין הגדרת המיתוס המודרני לבין הפונקציה שהוא ממלא בחברות מודרניות. לדוגמה, לצרכי הדיון שלו, אביטל מגדיר מיתוס כך, "לצרכינו כאן מיתוס הוא יותר סמל, יותר מודל התנהגות וחשיבה, יותר רעיון". אכן, מוסכם על ידי חוקרי הזיכרון הקולקטיבי שמיתוס נועד לשרת את התומכים בו, להיות פונקציונאלי. אך מכאן ועד הגדרת המיתוס המודרני "לצרכינו" המרחק רב. למען הדיוק אוסיף כאן את ההגדרה הקלאסית של מיתוס מודרני לפי ספרו של הנרי טודור: "מיתוס הוא סיפור של קולקטיב שיש בו התחלה, אמצע וסוף, והקולקטיב מאמין שמדובר ב'אמת היסטורית'. סימן ההיכר של המיתוס המודרני הוא הדרמה שבגרעינו. גם עמנואל סיון, שאביטל מצטט את מחקרו (עמ' 398), מגדיר כך את המיתוס, ומוסיף הבהרה ביחס לפונקציה שהמיתוס ממלא. אינני יודעת באיזו מידה הדיון במיתוס יעניין את הקוראים אבל ברור לי שמחובתי לציין כל זאת.

לעצם העניין, אביטל סוקר "מיתוסים ותיקים" בקצרה ובבהירות רבה, זאת בכדי להראות שמיתוס אינו צומח יש מאין; אדרבא, ביסודו של מיתוס "חדש" מצויים אלמנטים של מיתוס "ותיק" (עמ' 402). מרבית המיתוסים הוותיקים ששמם אוזכר כאן, עולים בקנה אחד עפ הפרדיגמה היהודית ו/או הישראלית. לדוגמה, מיתוס "עשיו שונא ליעקב", מיתוס "הנס", מיתוס "העקדה", מיתוס "עם סגולה", מיתוס "מעטים מול רבים" ומיתוס "הגבורה". רשימת המיתוסים ה"חדשים" שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 413) כוללת: "סכנת כליה" "טאסות וטילי כתף", "כולם היו קומנדו", "קונספירציה", "ניצחון", "תבוסה" ועוד. בהמשך מובאת רשימה של "מיתוסים פצועים" (עמ' 414) – מיתוסים ש"השיח הציבורי מאתגר את חוסנם ומציגם כפריכים על רקע אירועי המלחמה." למיטב ידיעתי, הסוציולוג עוז אלמוג מגדיר אותם כ"מיתוסים אינסטנט, פרי התרבות המודרנית שמצמיחה מיתוסים ומחזיקה בהם זמן קצר בלבד, לפי צרכי השעה".

מכיוון שבזיכרון קולקטיבי עסקינן, נותר עוד לברר מהי השפעתו של נרטיב-על, יהודי או ציוני, על הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה. אביטל מציג דוגמה אחת מתוך רבות, שבהן ניכרות בעליל השלכות הנרטיב היהודי על תפיסת המלחמה. מדובר בשימוש בשמות הפעולה, "גלות", "חורבן", "גירוש", "רדיפות", "קידוש השם", "שואה" וכיוצא באלו (עמ' 420), שחדרו לאחר תום המלחמה אל זירות השיח השונות. התופעה קיימת גם ביחס לנרטיב הציוני והשפעתו על השיח: החל מ"מלכות החרמון", "שבחי מעוז" וכלה ב"ונתנה תוקף" ו"לו-יהי", וכך כותב אביטל, "... השיח ממריא אל-על באווירת דולצ'ה-ויטה, שכרון כוח, אקסטזה ותאווה עזה לאדמה ולממון, ונגמר בנחיתת אונס על מסלול חירום של מפח נפש, תסכול ותוגה" (שם) – תיאור פואטי נפלא נוסף של אביטל, המקביל ל"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

לקראת סיום

אביטל מוצא לנכון לכלול בניתוח "הקרב על הזיכרון" גם את השלכות זכר השואה על הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת 73'. על כך כבר נמתחה עליו ביקורת בעבר, ואין צורך לחזור עליה כאן. יש לשוב ולהזכיר לקורא שבדומה לרבים מבני דורו של אביטל, גם הוא מבני הדור השני לשואה והשיקולים כן או לא לכלול דיון בשואה בהקשר למלחמת 73' הוכרעו על ידו מתוך הפרספקטיבה של הדור השני לשואה.

סוגיה נוספת שמצאה מקום בספרו של אביטל, לקראת סיומו, היא "הפרעת דחק פוסט-טראומתית קולקטיבית". סוגיה שזכתה ללגיטימציה ופרצה לתודעת הציבור הישראלי בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לדידו של אביטל, בניגוד לשנים שקדמו למלחמת 73', הלגיטימציה וההתייחסות לתופעה זאת נובעת מהתפיסה שמלחמת 73' היא חוויה היסטורית טראומטית. לפיכך ראוי לתת את הדעת על התופעה שפרצה לתודעה הציבורית ולהתייחס אליה כאילו הייתה אחד הרכיבים בהבניית סיפור המלחמה.

במקום סיכום

הפרק האחרון בספר – "במקום סיכום" – מוקדש לדיון בשאלה: "האם מלחמת 73' היא אירוע מכונן, נקודת מפנה, או סתם מהמורה?" (עמ' 451 ואילך). הסוגיה נלעסה ונחקרה רבות והשאלה כבר הוכרעה בספרות המחקרית. מאחר שקוצר היריעה אינו מאפשר הפנייה לספרות מדעי החברה , אציין שההכרעה נפלה לטובת התפיסה הרואה את המלחמה כאירוע מכונן ואת מיתוס "המחדל" כמיתוס מכונן. הציבור חש ב"רעידת אדמה" והמלחמה נתפסת בעיקר כ"קו-שבר ביחסי האמון בין הציבור להנהגה הפוליטית והצבאית". ספציפית, מחקרי תקשורת מציינים מפנה חד בגבולות "חופש הביטוי" ובביקורת כלפי השלטון. בדיקה מדוקדקת מראה שמערכות העיתונים ועורכי חדשות אימצו קו ביקורתי גלוי ונועז אחרי המלחמה, בכל סוגיה הקשורה למה שקרה לפני, במהלך ולאחר מלחמת יום הכיפורים. תגובה לאילוצים שנכפו עליהם, במיוחד בימים הראשונים למלחמה, ולא הותירו להם אלא למסור דיווחים "מגויסים" לציבור. מגמה זאת של הרחבת גבולות חופש הביטוי לא נעצרה אלא התגברה מאז.

עוד יש לציין שזיכרון המלחמה הופרט בין השאר, במישור הבין-דורי והתגבשו שני קולקטיבים מובחנים יריבים בעקרות המלחמה. דור מלחמת 73' שזהותו עוצבה במלחמה התריס בסיומה כלפי דור ההורים ובמיוחד דור מקימי המדינה. בתוך כך הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה". סביב תובנה זאת התפתחה עם הזמן ספרות מחקר ענפה וספרו של אביטל רק מחזק אותה. אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות. דור 73' טיפח את מיתוס השלום וערער כנגד התפיסה שאנו חיים במדינה "מוקפת אויבים" ושישראל שרויה במצב של "מלחמה מתמדת".

ככלל, ספרות המחקר העוסקת בתפיסות הציבור בעקבות מלחמת 73' מצביעה לא רק על מגוון התפיסות שנוצרו; היא מצביעה על התגבשות וגיבוש חוגים מובחנים בתוך החברה הישראלית, ועל העמקת פערים ושסעים אידיאולוגיים בתוכה. ראוי היה לכלול זאת בדיון.

לסיכום, חשוב לציין את ספרו של אביטל בשל היותו סמן בולט בין מחקרים העוסקים בזיכרון הקולקטיבי בכלל ובמיוחד בזיכרון הקולקטיבי של הציבור בישראל במהלך ובעקבות מלחמת יום הכיפורים. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו אוצר בלום ב"1973: הקרב על הזיכרון".

הערה: מאמר הביקורת הנ"ל פורסם באתר NEWS1 מחלקה ראשונה