תגית: מותחן

"הפינה השקטה" כאסטרטגיה בעולם העתידני

לסופר האמריקאי, דין קונץ, הייתה ילדות עשוקה. כבן יחיד לאבא שיכור ואלים ואמא חולנית,  הוא חיפש דרך לחלץ עצמו ממצוקות החיים. קונץ הקדיש עצמו לכתיבה מגיל צעיר, וכיום הוא מוכר כ"אשף ספרי מתח מסוג Suspense", עם נטייה לתבל את ספריו בסממנים של אימה (Horror), פנטזיה, מדע בידיוני (מד"ב), מסתורין וסאטירה.

לא מזמן, תוך כדי שיחת זום עם ידידים ותיקים אמריקאים, זרקתי לאוויר את שמו, והם מיד אישרו: "כן, שמענו על דין קונץ ,הסופר שנוהג להשתמש בפסבדונים שונים מאז תחילת הקריירה הספרותית שלו." ידידי ידועים כזוללי ספרים, ועל-אף שזיהו כראוי את שמו של קונץ והמוניטין הספרותי שלו לא נעלם מעיניהם, השתוממתי לשמוע שהם לא קראו אף אחד מספריו. לצורך העניין שאלתי מה לגבי סופרים כמו ג'וזף פיינדר, והם השיבו, "אנחנו מעדיפים לקרא ביוגרפיות. קחי לדוגמה את הביוגרפיה של אנג'לה מרקל. אנחנו קוראים אותה כעת – ספר מרתק מאין כמותו". נו, טוב, הבנתי את הרמז. עדיין חיים בינינו אנשים המאמינים שהז'אנר, "מתח", על כל גווניו, אינו ספרות שניתן להתהדר בה בפני חברים….

תהיתי מה הייתי אומרת לזכותו של קונץ אילו היו לוחצים אותי לפינה: קונץ הוא סופר שבגיל 70+ נזקפים לזכותו למעלה מ-105 ספרים, בעיקר נובלות ומספר אוספים של סיפורים קצרים. לשבחו ייאמר שיצירותיו הספרותיות תורגמו עד כה ל-38 שפות, נמכרו ביותר מ-400 מיליון עותקים, ושלושה-עשר מהספרים שפרסם הגיעו לראש טבלת רבי המכר של הניו יורק טיימס. צדק מי שאמר שהוא "לא סתם קונץ" (כתבה של ליאור הדר, 2006). אבל כדי להציג טיעון משמעותי לזכותו של קונץ נחוץ להצביע על משהו נוסף.

הפינה השקטה/ דין קונץ  (Dean Koontz), הוצאת משכל 2021, מאנגלית: אורה דנקנר, 408 עמ'.

לדברי הביקורת, הספר הראשון בסדרת ג'יין הוֹק, "הפינה השקטה", הוא "המותחן המהודק והאכזרי ביותר של קונץ". ברשת תמצאו דיון עשיר סביב הספר וכל מה שיש בו. אבל לפני כל דבר אחר כדאי לשמוע את קונץ מדבר על הספר ולהבין מדוע הוא סופר ותיק שבע תשבחות, שעדיין מככב ברב רשימות רבי המכר בארה"ב.

מה מייצגת ג'ין הוק?

קונץ מסביר מדוע בחר בג'יין הוק כגיבורה הראשית של סדרת מתח. "תמיד כתבתי יותר על דמויות נשיות; איני מסוגל להסביר מדוע. הגישה של ג'יין לחיים ב"הפינה השקטה" קסמה לי – פשוט התאהבתי בגישה. ג'יין מתייחסת לאנשים באנושיות ניכרת, גישה שאני מאוד אוהב".

החשיבות של "הפינה השקטה" בעידן של פיתוח טכנולוגי מואץ

לקונץ יש מטרה: הוא מעוניין לעורר מודעות לטכנולוגיה ולכיוונים שאליהם היא צועדת. אם מישהו זקוק לתזכורת, ג'ורג' אורוול כבר כתב על נפלאות הטכנולוגיה בספרו רב-המכר המצוטט ביותר, "1984". הוא כתב על מסך טלוויזיה דו-כיווני, טכנולוגיה שאיש לא שמע עליה עד אז. גם קונץ משמיע קריאת אזהרה, "דעו לקראת איזה עולם אתם צועדים. בכל טלוויזיה תהיה מצלמה ולא רק אחת. תהיה בה גם מצלמה נסתרת שלא תוכלו להשבית", ומסביר, "אנחנו חיים בעידן טכנולוגי שבו למצלמה יש עוצמה עם פוטנציאל מעריכי. ועל פי רב, הפוטנציאל מנוצל ליישומים אפלים. זה מה שאני חוקר ב"הפינה השקטה" ובספרים שיבואו בהמשך".

כמי שסימן לעצמו כמטרה לחשוב כעתידן של טכנולוגיה, קונץ נמנע במתכוון מסביבת עבודה המחוברת לאינטרנט. לאו דווקא כי "זה ממכר", הוא אומר ומסביר, "עם לו"ז כתיבה כל-כך צפוף, ועם מטרה לפרסם כל ששה חודשים ספר נוסף בסדרה, היה עלי להקדיש לכתיבה יותר זמן מהרגיל". מאז "הפינה השקטה", שפורסם ב- 2017, קונץ פרסם ארבעה ספרים נוספים בסדרה. (כ- 70 עד 80 שעות עבודה בשבוע).

ג'יין הוק, בעברה סוכנת של ה-FBI , פרשה מעבודתה במטרה לחשוף את האמת על מכת ההתאבדויות שפוקדת את ארה"ב. מכה שגבתה את חיי בעלה וחייהם של עוד עשרות אנשים שהיו מצליחנים בקריירה שלהם ומאושרים בחייהם. ג'יין בטוחה שההתאבדות של בעלה ניק, הייתה רצח שבוצע על-ידי קבוצה מסוכנת וחשאית במיוחד של כוחות-שנקראים הארקדיאנים. קבוצה שמשתמשת בננוטכנולוגיה כדי לחדור למוחם של קורבנותיהם ולשלוט בדבריהם ובמעשיהם.

וכשמדובר בז'אנר של מתח (Suspense), העלילה רוויה אי-וודאות. וב"פינה השקטה" המתח ואי -הוודאות מתיחסים למה שעלול לקרות לדמות הראשית, ג'יין. כסוכנת ה-FBI לשעבר, היא חייבת, לטובתה, להימצא לגמרי מחוץ לרשת. והיא מצליחה להתרחק מהרשת כך שאין כל אפשרות לעקוב אחריה באמצעות הטכנולוגיה. זאת למרות שהיא עצמה מסוגלת לנצל את יתרונות האינטרנט. מי שיכול לפעול כך, וג'יין מומחית לאסטרטגיה הזו, נמצא ב"פינה השקטה".

ג'יין מנהלת מרדף תוך שינוי זהויות, ובסוף היא מצליחה למצוא את מה שרצתה. או שמא, רק נדמה לה שמצאה. כך משתמע מהסיומת המתוחכמת. גם בכך מצליח קונץ: הוא מסגנן סיומת שלא באמת מסיימת את העלילה. כי מה שכלול בה הוא למעשה קדימון לספר הבא בסדרה. מצד אחד הסיומת מכהה במשהו את המהלומה שכקוראים ספגנו כבר, ומצד שני היא מכינה אותנו למהלומה עתידית שתגיע בספר הבא בסדרה.

בארבעה ספרי ההמשך של הסדרה, ג'יין הוק ממשיכה במאבק בלתי נלאה נגד המזימות הרצחניות של הכוחות הארקדיאנים.

The Whispering room 2017

The Crooked Staircase 2018

The Forbidden Door 2018

The Night Window 2019

מי ינפץ את תקרת הזכוכית? ספרות מתח

אחרי פרסום "הרשימה הקצרה" – שמותיהם של סופרים שהעפילו לגמר בתחרות על פרס ספיר 2021 – השאלה שעומדת על הפרק היא: מי מהם יזכה לנפץ את תקרת הזכוכית של מה שנקרא במקומותינו "ספרות גבוהה"? שכן בכל אחד מחמשת ספרי המועמדים, בולט סממן "פופולרי" מובהק. בהמשך נברר מהו ומה החידוש שהוא עשוי לחולל בזירה הספרותית המקומית.

תמונה באדיבות: אתר סימניה

באולפן השידור של כאן 11 (כאן תרבות) התכנסו, ארבעה סופרים וסופרת אחת שספריהם העפילו לשלב "הרשימה הקצרה". הם הוזמנו לרב-שיח בניצוחו של גואל פינטו, עורך התוכנית "גם כן תרבות". החמישה הם: יניב איצקוביץ' (אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו). הילה בלום (איך לאהוב את בתך). דרור משעני (אמונה). בוריס זיידמן (תחנות ביניים). שמעון אדף (הלשון נושלה).  

עקב הירידה הכללית במכירת ספרים, גם סוגיה כאובה זו נדונה ברב-שיח, ועליה השיב בוריס זיידמן בקיצור נמרץ וקולע: "אנחנו לא סופרים מוׄבְרים, אנחנו סופרים כותבים". ואז נשאלה שאלה לא לגמרי בלתי-צפויה, אבל כזו שגרמה לחמישה סופרים להתרגש: האם ה-ז'אנר הוא הכיוון שאליו נוטה הספרות המקומית כיום? בכך נפתח למעשה דיון במקומה של הספרות הפופולרית בנוף הספרותי המקומי. האם יש סימנים של כרסום במעמד הספרות הגבוהה?

שימו לב לסתמיות שבאמירה: "ה-ז'אנר". ואנחנו, המאזינים לתוכנית, ממתינים לפרטים ולהבהרות כלשהן ביחס ל"ה-ז'אנר".

אט-אט, תוך כדי השיח, התברר שמדובר בסוג של ספרות שבמשך שנים נתפס אצלנו כסוג של "בן חורג" של הספרות "הגבוהה" המקומית. ופינטו ממשיך להנחות את השיח באולפן, "את ספרה של הילה בלום, אפשר לקרא כ"אֵימה" (למרות שהיא לא כתבה אותו כספר אֵימה), וזה של בוריס זיידמן נמצא בעולמות ה"מתח", שמעון אדף נמצא בעולמות ה"מד"ב", מציאויות שונות. וזה של יניב איצקוביץ מדבר על מוות, גופות, ו"רצח". פינטו ממשיך לשאלה המתבקשת הבאה שמחדדת את הסוגייה: "האם זה אומר משהו, כאשר הסוגות הללו שאף פעם לא נתפסו כספרות גבוהה, כספרות חשובה מספיק, מועמדות לפרס ספיר של מפעל הפיס?" – ודרור משעני מגיב: "אני חושב שזה רגע מעניין, שיותר סופרים מתנסים ב-ז'אנר. ואולי מדובר ב-ז'אנרים. למעשה, הם לא ז'אנרים במובהק, כלומר, הם משחקים עם ז'אנר, מתנסים אתו, עושים אתו כל מיני משחקים צורניים. אבל אין ספק שזה משהו שהיה חסר בספרות". אם כך, הרי שלא מדובר ב"ז'אנר" אלא בז'אנרים. שכן אם אנחנו חלק מהספרות העולמית, ראוי שנחשוב לא על "מותחן" או על ז'אנר יחיד, אלא על ז'אנרים. ומשעני ממשיך: "חשבתי על זה בקנאה, על ספרויות אחרות במדינות נחשבות, הסופרים הקאנוניים שכותבים ספרות בלשית, וסופרים שמתנסים לעתים קרובות בספרויות שנחשבות פופולריות [הכוונה לסוגיו השונים של המותחן. ת.ה.]. זה רגע מעניין גם משום שסופרים שאינם ז'אנריים במובהק מתנסים בו".

על מנת להבין את ה"קנאה" שמשעני מדבר עליה, צריך לומר שמה שמכונה במקומותינו "מותחן", הוא בעצם קולקציה של ז'אנרים. ה-ז'אנר – ספרות אימה, מד"ב, מתח, או מסתורין – הוכנס במקומותינו לסל שנקרא "מותחן", ועד כה הוא נשרך מאחור, בעקבות ספרים המוגדרים כ"ספרות גבוהה". בספרות העולמית מקובל להבדיל ביניהם כך –  Horror, Mystery, Suspense, Murder .  

עוד צריך לומר שמה שהוגדר עד כה כספרות "בילוש" היה בדרך-כלל כותרים המיועדים לילדים ונוער, דוגמת סדרת "חסמבה". דרור משעני הוא מהבודדים המוגדרים אצלנו כסופרי בילוש למבוגרים. בראיון שהעניק ל"מעריב" (אוג 2015) משעני התעכב על סדרת הרומנים הבלשיים שכתב ושבמרכזם החוקר אברהם אברהם מחולון. לפני שבע שנים (2014). הוא זכה בזכותה בפרס ברנשטיין לספרות. ספרו הרביעי והאחרון בסדרה – "אמונה" – נכלל ב"רשימה הקצרה" כמועמד לפרס ספיר 2021. הן משעני והן ההוצאה לאור, ידיעות ספרים ואחוזת בית, מגדירים אותו כרומן בלשי. כיום הוא מרגיש שעליו להתנסות במשהו אחר: "אחרי שנים של כתיבת ספרות בילוש, בדקתי ובחנתי את "אברהם" מכל צד אפשרי, ואני מוכן להתנסות במשהו אחר, יצירות חדשות שאברהם לא יכול להיות חלק מהן."

גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט, וחבריו יכריעו בעוד מספר חודשים איזה מהמועמדים הוא הזוכה בפרס. מה שנותר הוא לקוות שהבחירה ברומן העוסק ב-ז'אנר, כזוכה בפרס, תשדרג את מעמדו מספרות פופולרית לספרות השווה בערכה לכל ספרות טובה אחרת. תקווה נוספת היא שחלומו של משעני יתגשם כך שבעתיד כך שכקוראי ספרות "מתח", נדע להגדיר את סוגיו השונים של ה"ז'אנר", בין אם מדובר בפרי עטם של  סופרים ישראליים ו/או זרים.  

נמתין בסבלנות להכרזת שם הזוכה בפרס ספיר 2021. עד אז נאחל לחמשת הסופרים ולמותחנים שכתבו הצלחה, גם בניפוץ תקרת הזכוכית של הספרות "הגבוהה".

הערה: חבר השופטים מתחלף חלקית מדי שנה, ופרט ליושב ראש שמותיהם נותרים חסויים עד להכרזת הזוכה בפרס שמתקיימת בכל שנה בשבוע הספר העברי.

ביקורת (חיובית) על ביקורת (חיובית)

נהניתי מהסרט ובמידה לא פחותה נהניתי מהביקורת שכתב אורי קליין (1 באפריל 2010) על 'סופר הצללים'.

"בעולמו של הסרט הזה שום דבר איננו בדיוק מה שהוא נראה"; "עלילתו טווה מציאות שמונעת כל כולה על ידי תחושה של אי-ודאות.. נדמה שב'סופר הצללים' הצליח רומן פולנסקי להעביר אל הבד ביעילות ובשנינות את תודעתו של הרגע ההיסטורי המעורער שהסרט מתרחש בו"; "הצופה בסרט זה חש סוג של הזייה, לכך תורמים גווני החרוף של גרמניה, שם הוא צולם" – מתוך דבריו של קליין על 'סופר הצללים'.

לגיבור הסרט, יואן מקגרגור (Ewan McGregor) יש כינוי -לאורך כל הסרט הוא מכונה 'סופר צללים' או סתם 'צללים' – Ghost. אגב, באנגלית, כולל בתוכו הביטוי 'סופר הצללים' את המילה Ghost שפירושה האמיתי הוא 'רוח רפאים'. סופר הצללים הוא מעין 'רוח רפאים' של אישיות/דמות שאותה הוא מייצג וכותב עבורה/במקומה את האוטוביוגרפיה שלה. ואם ברוח רפאים מדובר ובעלילה המצטיינת במידה של הפשטה, המידע שניתן לדלות אודות הגיבור הראשי, יואן מקגרגור 'סופר הצללים', הוא אפסי – אין לו שם ואין לו עבר. כל כולו מסתתר מאחורי דמותו של האיש שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא כותב.

בסרטים בהם שיחק בעבר זכה מקגרגור לביקורות לא ממש אוהדות (כמו לדוגמה, בסרטיו של דני בויל) וכאן הוא מציג יכולות של שחקן מן השורה הראשונה. למעשה, המשחק של כולם מצויין. גם אותי די הפתיע פירס ברוסנן שהתעלה על עצמו בסרט. הפתיעו גם אוליביה ויליאמס שמילאה את תפקיד האישה המרירה ומספר שחקני משנה כגון, טום וילקינסון (פרופסור אמט, בסרט) ואלי ואלאך בן ה- 94 שמילא את תפקידו בסרט בכישרון רב.

אם חיפשתם סרט שהמילים 'אינטליגנטי' (קרי, לא סרט של ריגושים מהירים; סרט מאופק שאינו מרפה מהצופים גם לאחר כותרות הסיום), 'אקטואלי' (קרי, מתאים לרוח התקופה) ו'עשוי היטב' (קרי, בצורה מודעת לעצמה ובלי פעלולים מיותרים, ללא רגע מיותר ועם מינונים מדוייקים של הומור) הן מילים המתארות היטב את הסרט והולמות אותו (תיאור נפלא, לא? ותודה לאורי קליין), אל תחמיצו את המותחן הפוליטי 'סופר הצללים' של רומן פולנסקי. קשה למצוא בקולנוע הפופולרי העכשווי סרט שאפשר כך להחמיא לו.

בחזרה לבלוג שלי ב'רשימות'