תגית: מותחן פשע

העיבוד הקולנועי מחוויר לעומת הספר

כדי שתרצו לצפות בעיבוד קולנועי למותחן שהפך לרב-מכר, היחצנים דואגים להבטיח: "הסרט מבוסס על רב-מכר בעל אותו שם, מאת הסופר עטור השבחים". זה יכול להיות מותחן מאת אגאתה קריסטי. תחשבו על המותחן "עד התביעה" מאת אגאתה כריסטי והעיבוד הקולנועי שלו. שם זה עבד לא רע; לאו דווקא הודות ל"כוכבים" העולים – צ'ארלס לוטון ומרלן דיטריך.

מקרה ספציפי : מותחן הפשע "פרשת קוליני"

אחת הדוגמאות לחילוקי דעות סביב ההצלחה/אי-ההצלחה של העיבוד הקולנועי הוא הסרט "תיק קוליני", המבוסס על רב המכר "פרשת קוליני", מאת הסופר הגרמני והעורך-דין פרדיננד פון שיראך (ידיעות אחרונות-ספרי חמד. מגרמנית: נעה קול, 2011, 149 עמ'). צריך להגיד שפון שיראך הוא נכדו של אחד מראשי המשטר הנאצי, באלדור פון שיראך, שהורשע במשפטי נירנברג. "פרשת קוליני".

קרדיט: ידיעות ספרים

תקציר: קספר ליינן הוא עורך דין חדש, חכם, חרוץ, עמוס בחוש צדק, אפילו צדקנות. המקרה הראשון שלו הוא רצח סנסציוני: פבריציו קוליני הרג אדם. הוא מודה בכך, והראיות נמצאות בכל מקום. אחרי שהסכים להגן על הרוצח, ליינן מגלה שלו עצמו יש קשר אישי לקורבן, והוא מנסה לסגת מהתחייבותו לייצג את קוליני. אבל עמית מבוגר יותר, ריצ'רד מטינגר המפורסם, מניא אותו מכך. מטינגר הוא עורך דינו של הקורבן, והיועץ המסייע לתביעה. אין זה בהכרח הדבר שמשכנע את ליינן להישאר בתיק.

אנחנו יודעים מה יקרה – השאלה היא "איך". ההנאה מהספר נמצאת בפרטים הקטנים: במקרה המדובר, הפרטים הפיקנטיים הם הדין בגרמניה ואופן הפעלתו, אנקדוטות סביב הדמויות המעניקות להן מניע אפשרי, ידיעות מרתקות, ותיאור הנתיחה שלאחר המוות. זה מה שבדרך כלל בונה ספרות פשע. כל המוסכמות נמצאות שם – אפילו עניין האהבה. והקורא המיומן יכול לסמן וי על רשימה ארוכה של פריטים. הספר הזה מהלך עלינו קסם. לא בזכות הפרטים הקטנים, אלא הודות לסגנונו, לאחידות שבה פון שיראך מתייחס לעובדות שלו, למתח הבלתי מאולץ שמטריד את קוראיו. ההקפדה של פון שיראך על ההיסטוריה, החייאת כל מה שהודחק, היא זו שהופכת את הספר הקצר הזה למשהו מרשים. (** "חוק דרהר" קבע ב- 1968 כי על פשעי הנאצים חלה התיישנות).

אבל "פרשת קוליני"  הוא לא רק מותחן קצר, תמציתי וכובש. הספר זכה לעיבוד קולנועי.

בתחילה נראה שההבטחה של הסרט מתקיימת. בעוד שהנושאים שאותם מקיפה הפרשה עצומים ובינלאומיים, יש לעיבוד הקולנועי אינטימיות שעובדת בצורה יעילה יותר ממה שקנבס רחב יותר עשוי היה לעשות. זה מתחיל בתמונת הפתיחה: עורך דין טורקי/גרמני צעיר, קספר ליינן (אליאס מ'בארק) שומר על כושר בזירת אגרוף. התמונה הזו נקטעת עם דשדוש רגליו של גבר בגיל העמידה המאוחר, פבריציו קוליני (פרנקו נירו) הנכנס למלון יוקרתי בברלין, ועושה את דרכו לסוויטה הנשיאותית. הוא מתחזה לעיתונאי שבא כדי לראיין את דייר הסוויטה, תעשיין בשם הנס מאייר (מנפרד זפטקה), בעל הצטיינות של הצלב הפדרלי ומנכ"ל מפעל "מאייר מאשין פאבריק", בקיצור, אדם בעל הכרה כלל-לאומית. במקום לא מתקיים דו-שיח. אנחנו שומעים נקישה של אקדח ואז רואים את טביעות הרגל העקובות מדם של קוליני. הוא עוזב את החדר וחולף על פני מרצפות השיש של המלון כשהוא צועד בכבדות לעבר הספה בלובי ונופל עליה. הוא אינו מנסה להסתיר את פשעו ואף מפנה את צוות המלון לסוויטה.

כל זה נראה כמו מקרה פתוח וסגור של הרג בכוונה תחילה, כלומר רצח. אין ספק שקוליני, מהגר איטלקי, שעד כה ניהל חיים נקיים ללא רבב, ביצע את הפשע. ושוב חוזרים לשאלה: מה היה המניע שלו? ליינן נחוש לגלות זאת, גם אם מרשו אינו מודאג מדי לגבי גורלו. המצב מסתבך עוד יותר כאשר ליינן מגלה שהאדם שמרשו רצח היה הנדיב שגידל למעשה את ליינן וסייע לו לסיים את לימודיו בקולג'. כך לפחות מזכירה לו נכדתו של מאייר, יוהנה (אלכסנדרה מריה לארה), שפעם הוא ניהל איתה רומן אהבה. כשהיא דורשת לדעת איך הוא יכול להגן על רוצחו של האיש שכל כך אהב אותו, ליינן עונה שאם הוא היה רופא, הוא היה מחויב לנסות ולהציל אפילו את חייו של רוצח סדרתי.

נראה שליינן עמוס מעל לראש בתסבוכות של התיק. יש מסתורין אמיתי בתחילת הסרט. מה עומד מאחורי ההרג? מדוע קוליני כל כך שותק ולא מוכן לעזור לעצמו? אי אפשר היה ליצור רקע יותר מוצלח מזה לדרמות שעשויות לפרוץ תוך כדי הדיון בבית המשפט. עם זאת, הפיצוץ המיוחל בושש לבוא. גם כאשר הצופים בסרט מגלים את הזוועות מאחורי המעשה האכזרי של קוליני ומדוע הוא ביצע אותו, יש בסרט תחושה של נתק. תחושה שמנתחים את רמת המוסר של המעשים שנעשו, ובו בזמן הניתוח נחסם בפני הצופים באמצעות מחסום בלתי חדיר, מה שאינו מאפשר לצופים בסרט להיות באמת מעורבים. ליינן הוא מעין צינור בלתי נלאה ולא סימפטי ודרכו אנו למדים שמאיר הנערץ אולי לא תמיד היה סנדק נדיב שעוזר לאנשים. עוד אנו לומדים שהחיבור בין מאייר לקוליני קושר את שניהם לזוועות שהתרחשו בזמן המלחמה. מעשה ההרג של קוליני היה ניסיון נואש להשיג צדק מכיוון שמערכת המשפט עצמה בגדה בו ובמשפחתו.

לסיכום: מבחינה ויזואלית הסרט בהחלט קל לעין והוא מצולם להפליא לכל אורכו. אבל צריך שסרט יחדור מבעד למעטפת החיצונית שלו, צריך שלסרט יהיה סגנון ייחודי מחוץ לתיעוד השיטתי של מה שמתרחש. הצופה חווה חוויה מבלי ממש להתעכב על מה שהוא רואה על גב המסך. העדר הרגש פוגם ביכולתם של הצופים להרגיש מעורבים. גם התוספת של רגש בסצנת הסיום (לא ספוילר) – תצלום שקוליני העביר לליינן ובו נראית אחותו של קוליני בגיל 12, כשעל גב התמונה כתוב: "זאת אחותי, אני מתנצל על הכל, קוליני" – היא תוספת שלא הופכת את הסרט למרגש באמת.

פענוח רצח עם "טוויסט"

בספרות הפשע, קל ונוח ל"הדביק" לבעלי-החיים תכונות מתוך העולם האנושי. זאת מכיוון שבעלי-החיים מתנהלים בעולם בדרכים הדומות למדי לדרכים אנושיות, אך אינן מתנסחים במילים, והם גם לא יתנגדו לניסוח שלנו. כך קל לנו לזהות בבעלי-החיים כוונות, מאבקים, חיי חברה וחיי משפחה, או לשבץ אותם כבלשים בפרשיות רצח, תוך שימוש במילים המביעות תכנים מעולמנו.

גלנקיל: מותחן כבשים", לאוני סוואן (ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, 2005. תרגמה מגרמנית: טלי קונס, 357 עמודים). 2005 ,Three Bags Full, by Leonie Swan

באדיבות: אתר "סימניה".

"גלנקיל", שראה אור בגרמניה, הוא מותחן כבשים שהפתיע רבים. כאשר אנו חושבים על ספרות הרצח בגרמנית, הנטייה היא לחשוב על ספריו של עו"ד פרדיננד פון שיראך, כגון: "פרשת קוליני", מותחן משפטי מושחז או "פשעים", רצח ברוטלי של אשה בידי בעלה. אלו ספרים בעלי ערך מוסרי ולאו דווקא ספרותי. די בטוח שלא נחשוב על רצח מסתורי המתרחש באזורים הכפריים של אירלנד, ועל עדר כבשים אנתרופומורפיות (שעברו האנשה), העוסקים במרץ בפענוח רצח הרועה המסור שלהם, ג'ורג', שנמצא מת באחו ואת חפירה תקוע בגופו.

"במבט ראשון, כל החבורה נראית כל-כך לא כשירה לעבודת בילוש." אומרת סוואן על חווית הכתיבה שלה. מה גם, שבעת פרסום הספר סוואן הייתה דוקטורנטית לספרות אנגלית, והמחשבה על כתיבת מותחן כבשים היווה עבורה אתגר נוסף.

ובכל זאת חלק מהכבשים ב"גלנקיל" לא היו כשירים לבילוש אילו היו בני אדם. כמו לדוגמה סר ריצ'פילד, האיל מנהיג העדר, ששמיעתו הולכת ונחלשת וזיכרונו גרוע, רק ראייתו מצוינת; ומייזי השיה התמימה; כך גם שה-החורף, קשה החינוך ועושה הצרות; אבל סוואן אינה מתרגשת מכך, "אם מסתכלים לעומק, מבינים שלחלק מהעדר הזה יש לא מעט מה להציע". לכבשה, מוד, יש חוש ריח טוב, ומיס מייפל היא הכבשה הכי חכמה בעדר, "ואולי בכל העולם". היא סקרנית, עקשנית, ומרגישה עצמה אחראית. היידי היא שיה פעלתנית, ומלבד זאת היא לא תמיד חושבת לפני שהיא מדברת. מופל דה-ווייל הוא כבש הזיכרון: את מה שחקק פעם בזיכרונו לא ישכח לעולם. אבל הוא תמיד רעב וזה מסיח את דעתו. אותלו הוא איל שחור בעל עבר עתיר ניסיון. ליין היא הכבשה הכי מהירה בעדר, ובעלת חשיבה מעשית.

צריך לומר שהעלילה משקפת את הנטייה האנושית לראות בבעלי-החיים הלא-אנושיים את עצמנו, כחלק מנטייה רחבה יותר, לראות בדמותנו כל דבר לא-אנושי. אנו נוטים להבחין בדמויות אדם בתוך צורות של סלעים ועננים; אנו נוטים לדבר במונחים של תודעה על כל עצם שהוא: העציץ "אוהב" שמש, המחשב "חושב" והמכונית "לא רוצה" לנסוע, וכדומה. (נעמה הראל, אתר "אנימלס".)

תושבי הכפר ובעצם כולנו, מזלזלים בכבשים בוודאי כשהם בתפקיד בלשים. מה שדווקא עוזר לעלילה כאשר הם מצליחים לגלות את הרוצח. גם הסטריאוטיפ של ה"עדר" הופך בעלילה לאלמנט נחשב. כאשר פורצות מריבות בעדר, הכבשים פותרים אותן ביחד.

הבעיה הגדולה של הכבשים היא, האם להמשיך בעבודת הבילוש או פשוט לחיות כמו שכבשים חיים, פשוט חיים רגילים. חלקם סבורים ש"זה יותר מדי בשבילנו" (קורדליה);  "אנחנו פשוט צריכים לשכוח מזה" (קלאוד); "זה יהיה יותר פשוט אם נשכח הכל" (פעיות הסכמה של שאר הכבשים). מייפל לא מקשיבה. במקום זה, "היא נופפה בזנבה בבוז, פנתה והלכה רחוק ככל האפשר משאר הכבשים, ושקעה במחשבות". מכאן ואילך מתפתח רב-שיח, מהטובים ביותר שאפשר היה לייחס לעדר של כבשים:

"צֶדֶק!", פעתה. רק אותלו ענה לה, "צֶדק!", געה בתשובה. והוסיף לגעות בינו לבין עצמו מתוך פיזור נפש, "צֶדק!" געה בשקט, "צֶדק!". אל השיחה  מצטרף שה-החורף: "מה זה צדק?", הוא שואל. אותלו, נזכר שבגן החיות בו שהה לפני שהצטרף לעדר הכבשים, נלקחו מפעם לפעם כבשים מהשמורה שלהם, בשביל הטורפים. אבל איש לא דיבר על כך. זה לא היה צודק. ואז נפל אותלו בידי הליצן האכזר ונאלץ לבצע על הבמה כל מיני תעלולים מטופשים. לא צודק! ואז הליצן מכר את אותלו לשוחט. לא צודק! והשוחט סחב אותו לקרבות הכלבים. לא צודק! – "צֶדק!", מסביר אותלו, "זה כשאפשר ללכת לאן שרוצים וללחך עשב איפה שרוצים. כשאתה יכול לבחור את הדרך שלך. כשמותר לך להילחם על הדרך שלך. כשאף אחד לא גונב לך את הדרך. זה "צֶדק!"."  שה-החורף חושב רגע ומשיב, "אבל אולי ג'ורג' (הרועה) רצה לגנוב למישהו אחר את הדרך, והם נלחמו זה עם זה. אם כך – זה היה צודק!"

סוואן התראיינה (2020) למגזין "וולנס" (Wellness). היה עליה להבהיר כיצד היא מצליחה לחשוב איך לכתוב מותחן על חבורת בלשים לא-כשירים, וכך אמרה, "לא משנה כמה מחקר אעשה, הצעד הראשון לעולם החדש שלי הוא תמיד סוג של משחק מחשבות עבורי!" לפני כתיבת "גלנקיל" היא חקרה רועה צרפתי, ואף ביקרה באירלנד. לדעתה, "בעלי חיים הם הקישור שלנו לטבע, ובו בזמן הם כל כך שונים, הם מפתיעים, בלתי צפויים, אמיתיים, מצחיקים ומרגשים – ולכן הם גיבורי רומן מצוינים". הם לא באמת מתבטאים בדיבור, אבל התנהלותם במותחן יוצרת "מׅשְׁטַח הקרנה, מעין מַראָה המוצגת בפני דמויות אחרות בעלילה, וגם בפני הקוראים."

לזכותה של סוואן ייאמר כי על-אף שייחסה תכונות אנושיות לכבשים, ובכך העניקה להם הרבה יותר יכולות וכוחות קוגניטיביים מהקיים בטבעם, היא לא גרמה להם להתנהג כמו לא-כבשים. הם ישנים, הם רועים באחו, הם מנהלים חיי חברה רגילים, ורק לעתים הם יורדים לכפר לצותת לשיחות ולצפות בחשודים. למעשה, סוואן מנצלת את היכולות הטבעיות של הכבשים לצורך הבילוש, בפרט את יכולתם להריח ומה הם מסיקים מכך. גם תגובתם למותו של ג'ורג' נותנת תחושה מציאותית; הם משתפים זיכרונות ממנו, ורק אז מתחילים ליהנות מהחופש באין להם רועה.

בשולי הדברים:

"גלנקיל" נכתב במקור בגרמנית, אבל ניכר בו שסוואן מאוד מושפעת מהתרבות הבריטית, "בשבילי, אנגליה היא ארץ הסיפורים!" היא חרשה את כל הקלסיקות במקור, באנגלית, היא מפגינה כבוד כלפי האמנית הבריטית הנודעת של מותחני פשע, אגאתה כריסטי, ולדעתה, "לרציחות בחווה במסורת של אגאתה כריסטי יש קסם מאוד מיוחד". מיקום הפשע מוסיף עניין, טוענת סוואן, "אפשר כמובן לבצע רצח בכל מקום, אבל החיים ביישוב קטן מציעים רקע נפלא במיוחד למותחן פשע, די עליז והומוריסטי.  כולם מכירים כאן את כולם, לאירועים קטנים יש השפעה רחבה ואפילו רציחות מבעיתות הן ציוריות כשהן מתרחשות מול רקע אידילי".