תגית: מול תא הזכוכית

דילמות בנוגע למכחישי השואה

בכנס מיוחד שקיימה הכנסת השש-עשרה (26.2.2006) דנו המשתתפים בגילויי האנטישמיות בעולם, ובמחויבותה של מדינת ישראל להיאבק בהם. אחד הדוברים, שר התיירות ח"כ אברהם הירשזון, פתח את דבריו כך:

"היום הוא יום  חשוב, משום שבפעם הראשונה אחרי 60 שנה קיבלה עצרת האומות המאוחדות את היוזמה של מדינת ישראל לציין את יום השנה לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות.*

צריך לזכור ולא לשכוח, אדוני היושב-ראש, השואה של העם היהודי היא ייחודית מאוד. לא רק בגלל ששת המיליונים שנספו, לא רק בגלל מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה – אלא זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שניסו להשמיד מעל האדמה הזאת גזע באשר הוא גזע. לא חשוב היכן תהיה, ולא חשוב היכן תתחבא – המטרה היא להשמיד את כולם. ואם נשאר מישהו מאתנו היום, זה רק משום שמכונת המלחמה הנאצית, ברגע מסוים, הפסיקה לפעול."

על תופעת הכחשת השואה:

בהמשך דבריו, הירשזון התייחס למכחישי שואה –"גבירותי ורבותי חברי הכנסת, ניצולת שואה ידועה, חוקרת השואה לוסי דוידוביץ', הוזמנה לפני שנים לעימות בטלוויזיה בארצות-הברית עם מכחיש השואה רובר פוריסון. שאלה לוסי דוידוביץ' את המראיין: האם אתה חושב שבנושא הזה של השואה יש דילמה? צריך להתעמת בנושא הזה? – הוא אמר לה: אני אגיד לך את האמת, גברתי. אני בן 20, לא הייתי שם, אני לא יודע. וזאת הסכנה הגדולה ביותר. כאשר בדורות הבאים זו תהיה היסטוריה מול היסטוריה – ההיסטוריה של מכחישי השואה מול ההיסטוריה של מה שקרה באמת – אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך".

מיהו רובר פוריסון?

בהקדמה לספרו, מול תא הזכוכית (משפט אייכמן בירושלים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה שניה (2001, ע' ג'), חיים גורי כותב:

"עם הזמן שעבר [מאז משפט אייכמן] נוכחתי לדעת שאפילו משפט אייכמן, לא מנע את התופעה הבלתי מתקבלת על הדעת של הכחשת השואה… גם משפט זה לא שם קץ לדבריה ולמעשיה של התנועה הבינלאומית הזאת, הנהנית מתמיכה כספית רחבה ומשימוש עקבי ומתוחכם בכל אמצעי התקשורת, כדי להמשיך ולהפיץ את תורתה. דומה, שהיא מנצלת עד תום את אי יכולתם של בני אדם לתפוס ולהבין פשע אסטרונומי כזה, כדי להכחישו או למזער את ממדיו, ולמקמו בין שאר פורענויות מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1974, הגיע לידי [ח. גורי] מכתבו של ההיסטוריון הצרפתי רובר פוריסון המופנה לד"ר אריה קובובי, שעמד בראש המכון לדוקומנטציה של השואה בירושלים. במכתבו פונה מר פוריסון, מראשי מכחישי השואה בעולם, לד"ר קובובי ומבקש, כנהוג בין עמיתים למחקר, "שזה יספק לו הוכחה משכנעת לקיומם של תאי גזים בפולין בתקופת המלחמה". פוריסון ציין שכל מחקריו עד אז הוכיחו לו כי "הסיפור הזה הוא בגדר בדיה מיתולוגית ולא עובדה היסטורית אמיתית". כמי ששימש כמרצה באוניברסיטת ליון, פוריסון הכחיש את העובדה שבאושוויץ היו תאי גזים ואמר "זהו השקר הגדול ביותר במאה ה-20". עוד הוא טען שאותם יהודים מתו כתוצאה ממחלות ומתת תזונה. פוריסון גם פקפק במידת האותנטיות של יונה של אנה פרנק.

בעולמנו מספרם של מכחישי השואה עולה – מה עושים?

במדינות מערביות רבות נחקקו חוקים המגדירים הכחשת שואה כפשע. החוק בצרפת הועבר ב- 1990. פוריסון נתבע מספר פעמים ונקנס בגין כתביו. זה לא הפריע לנשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדיניז'אן, להעניק לפוריסון פרס ב- 2012 על האומץ שלו, התנגדותו ורוח הלחימה שלו, בכל הקשור להכחשת השואה.

לדעתם של רבים, התופעה תלך ותתרחב בדורות הבאים, ותהיה בבחינת, "היסטוריה מול היסטוריה".

בבלוג המצוין של ד"ר נעמה כרמי, מצאתי דיון בדילמה של "מה ניתן לעשות כנגד מכחישי שואה ותופעת הכחשת השואה. בפוסט "הכחשת שואה וחופש הביטוי" (28.2.2006), ד"ר כרמי מציגה את חופש הביטוי בעולם המערבי כעקרון שיש להביאו בחשבון בסוגייה הבעייתית של הכחשת שואה, ומנסחת שאלה, "מדוע בכלל נחשבת הכחשת שואה – במדינות רבות – לא לדיבור מוגן, בגדר חופש הביטוי, אלא לעבירה שעונש בצדה? האם מוצדק להפליל ביטוי, מקומם ככל שיהיה" ?

כתשובה, כרמי מציינת שתוכן האמירה אינו העיקר. ההתבטאות המרושעת שעשויה להסית לגזענות נגד יהודים, היא היא המוקש שכנגדו לגיטימי להתריע ושעליו אפשר להעניש:

"איסור על הכחשת שואה מבוסס, ברוב המדינות שבהן הוא קיים, לא על תוכנה של ההכחשה כשלעצמה; אלא על-כך שהיא מהווה, על-פי רוב, ביטוי מרושע במיוחד לאנטישמיות ולהסתה לגזענות נגד יהודים. השתמעותה של הכחשה כזו היא, כי כל "הסיפור" הזה של השואה הוא בגדר המצאה יהודית שנועדה, כרגיל, להפיק רווחים ולסחוט את העולם הנוצרי בשל רגשות האשם שלו. איסור כזה מהווה בוודאי הגבלה על חופש הביטוי".

הפסקה המחכימה המסיימת את הפוסט, ראויה ושווה עיון:

"למרבית הצער, אלו שניצלו בעצמם מהמחנות הולכים ומתמעטים. לא לעד ניתן יהיה להביא את דבריהם מכלי ראשון כמענה לפוריסון ולחבריו. ברמת העיקרון, חופש הביטוי איננו מוחלט. אפשר לדון בשאלה הכללית מה נכון (ונבון) יותר לעשות – להפליל את הכחשת השואה או להתמודד עם שקרים בעזרת האמת,  מתוך ביטחון בכוחה של האחרונה. מה שיש להיזהר ממנו הוא מכך שהמדינה תיטול לעצמה את התפקיד של קביעת אמת היסטורית. 

כשמדובר בהגבלת ביטוי נדרשת זהירות מרבית. על-כן בהכחשת שואה כשלעצמה אין די על-מנת שתיחשב לעבירה. החוק הישראלי, לדוגמא, דורש כי הכחשת שואה תיעשה "בכוונה להגן על מבצעי הפשעים האלו או להביע להם אהדה או הזדהות" על-מנת שתהיה בגדר מעשה פלילי. .. בכל מקרה ומקרה, ההקשר והנסיבות הם שקובעים האם מדובר בביטוי לגיטימי – גם אם מעליב, גם אם מקומם ומתועב – או בהסתה לגזענות."

הערה:

*יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על ידי עצרת האו"ם (1.11.2005). הוא מצויין בכל שנה בתאריך 27.1 שבו שוחרר ב- 1945 מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים.

משפט היסטורי

משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד. אייכמן יושב בתא זכוכית. קרדיט: ויקיפדיה

משפט אייכמן התנהל בירושלים 15 שנים לאחר משפטי נירנברג. הוא עסק רובו ככולו בפרשת "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". הוא התרכז באדם שעסק בשילוחם של היהודים אל מותם והיה מעורב בכל צורות ההרג שפקדו את האומללים האלה. יש לשער שאילו נתפסו פושעי מלחמה נוספים היו אף הם מובאים לדין ירושלים, לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

היה זה מראשיתו משפט היסטורי. נחשפו בו המוני מסמכים שעסקו במישרין ובעקיפין במעשה הרצח. מאה ואחד-עשר עדים ששרדו מקרב הקהילות הנרצחות, העידו בפני בית המשפט. לצידם הופיעו היסטוריונים, משפטנים, מומחים וחוקרים מכל קצוות תבל שהקדישו את חייהם, כשרונם וניסיונם לחקר הפרק האפל הזה.

רבים מהשותקים עד אז פתחו את סגור ליבם, כשם שרבים מבני הארץ נחשפו אל מלוא ממדיו ואימותיו של "הפתרון הסופי".

מול תא הזכוכית, חיים גורי. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

הסופר חיים גורי מספר את רשמיו היומיומיים מהמשפט בספרו, מול תא הזכוכית.

וכך פותח גורי בתיאור היום הראשון של המשפט. להלן קטעים מתוך התיאור:

הוא [אייכמן] נכנס אל תא-הזכוכית בשעה 08:55. הוא יושב כפסל.

"מה כאן?", שואל עצמו גורי. "רצון ברזל להישאר שקט או אטימות של איש שאיננו תופס מי הוא?"

"בית המשפט!" נשמעת שאגתו של שמש בית הדין.

כולם קמים על רגליהם כאיש אחד. הוא [אייכמן] מזדקף לדום. חייל מאומן. אינו נע… הפסל ניצב דום.

השופט לנדוי קורא פרט אחר פרט את כתב האישום… שעה תמימה נמשכת קריאת כתב האישום בעברית ובתרגום גרמני…. הפסל לא נע.

אני יודע כעת, כי אזכור את היום הזה כל ימי חיי.

אני רושם בפנקסי: 17 באפריל 1961.