תגית: מגש הכסף

אתוס לאומי בעין הביקורת (2016-1948)

השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן שאותו הוא פרסם בעיתון דבר (דבר, הטור השביעי, 19.12.1947), העניק ביטוי פיוטי-סמלי וקולע מאין כמוהו להולדת המדינה, עוד טרם נולדה, ולמלחמת העצמאות, עוד בטרם התרחשה. אז כבר קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב העברי. ברבות הימים השיר "מגש הכסף" "הזמין"  יוצרי תרבות לכתוב בעקבותיו שתי פרודיות חתרניות המבטאות תהפוכות באתוס הלאומי.

********

מדינת ישראל מתייחדת היום עם זיכרם של 23,447 חללי מערכות ישראל ו- 2,576 נפגעי פעולות איבה. בשנה החולפת נפלו 68 חיילי צה"ל ו-31 איש ואישה נפגעי איבה. ביום זיכרון נורא זה נזכור את כולם. יהי זכרם ברוך!

יהי זכרם ברוך, יום הזיכרון 2016
יום הזיכרון 2016

שיר נולד
בתום עשרים יום בלבד מאז החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ואל מול מאורעות הפתיחה של מלחמת העצמאות, כתב אלתרמן בן השלושים ושבע את "מגש הכסף". השיר פורסם ביום שישי, ו' בטבת תש"ח, 19 בדצמבר 1947 בטור מס' 7 שבעמוד השני של העיתון, במסגרת המדור שכונן אלתרמן ב- 1943. מאז הצטרפותו לדבר ועד לפרסום "מגש הכסף", פרסם אלתרמן מעל דפי העיתון בסך הכול 216 טורים. "מגש הכסף" היה, אם כן, הטור ה- 217 במספר: הוא כולל 6 בתים, 27 שורות, 136 מילים. בראשו הוצבה הכותרת "מגש הכסף", ולצדה הציטטה הבאה, שהובאה בשמו של חיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". בתוקף מעמדו הציבורי המיוחד – הודות לשירים שפרסם בו, שבהם נהג להגיב על אירועי הזמן, קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב המאורגן – אלתרמן היה מחויב לכתוב את השיר. "מגש הכסף" השכיל להעניק ביטוי סמלי קולע להולדת המדינה שטרם נולדה ולמלחמת העצמאות עוד בטרם התרחשה.

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947
מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

למשך שנים רבות היה "מגש הכסף" לטקסט בעל תפוצה רחבה, שדרכו ביטאו רבים הן את חוויית התקומה ודבקותם במדינה והן את חוויית השכול והמוות הנגזרת מעובדת כינונה של המדינה. דן לאור* שחקר את מעמדו של "מגש הכסף" בזיכרון הציבורי כותב: "בכך נעשה 'מגש הכסף' לטקסט לאומי, קאנוני שכמעט אין לו אח ורע בתרבות הישראלית. מקום מיוחד ומרכזי תפס 'מגש הכסף' בטקסי יום הזיכרון, והוא היה למרכיב קבוע ובולט בתרבות ההנצחה של הנופלים."

השיר והמסר
שורות הפתיחה של השיר "מגש הכסף" נוסחו בלשון עתיד: "והארץ תשקוט… תעמעם לאטה". על רקע תפאורה לילית זו עומד להתרחש טקס שבו עתידה ה"אומה", הנושאת את אותות המלחמה תקבל לידיה את "נס" התקומה, בשני מובנים: במשמעות דגל המתנוסס על תורן, ובמשמעות של דבר שהנו למעלה מן הטבע.
במרכז הטקס עצמו ניצבים שניים – "הנערה והנער", מי שעתידים לשאת בעיקר את עול מלחמת העצמאות, שתגבה מן היישוב יותר מששת אלפי קורבנות, מצעירי הארץ בעיקר. השניים הם לוחמים והם מעורבים בפעילות מלחמתית בקו האש.
כשהם ספק חיים, ספק מתים, הם מתייצבים נוכח האם הגדולה, הלא היא "האומה". הדו-שיח שבשיר הוא שיאו של החיזיון הדרמטי:
אז תשאל האמה, שטופת דמע-וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים, שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש-הכסף
שעליו לך נתנה מדינת-היהודים.
המסר הגלוי הוא שמדינת ישראל היא פרי קורבנם של צעירי הארץ – "בהקריבנו את חיינו, אנחנו, צעירי הארץ, בני דור מלחמת העצמאות, היינו לאותו מגש של כסף שעליו, כביכול, נמסרה המדינה לרשותו של העם. מותם של הצעירים הופך לעובדה נחרצת בבית האחרון, החותם את השיר: "כך יאמרו. ונפלו לרגלה עוטפי-צל". בזה תם החיזיון.

מדוע פרודיה?
כעבור עשרים ושש שנה מאז פורסם "מגש הכסף" והפך לטקסט קנוני, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973). הייתה זו שנה של מפנה בתולדות מדינת ישראל במובנים רבים. היא סימנה את תחילת בחינתם מחדש של ערכי היסוד שהזינו את החברה הישראלית מאז ייסוד המדינה. כל זה השתקף היטב ביחס אל שירו של אלתרמן והמסר הטמון בו.
אמנם לטקסט היה עדיין תפקיד פעיל בייצוג המיתוס הציוני, וזה ניכר בטקסים של ימי הזיכרון לחללי צה"ל שהתקיימו במערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא, אבל חסינות המסר שבטקסט הקאנוני נפגמת על ידי קולות חתרניים, אנטי-ממסדיים. "אלו מבקשים לערער על מעמדו הקאנוני ובדרך זו לבטא ביקורת, הסתייגות ואף שלילה של המדינה וערכיה", טוען לאור במאמרו "המאבק על הזיכרון".

הפרודיה שחיבר דן אלמגור
דן אלמגור חיבר פרודיה ספרותית לוחמנית שביטאה ביקורת ציבורית על התנהלות הנהגת המדינה במלחמת יום הכיפורים.
כשנה וחצי לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, העניק שר הביטחון שמעון פרס את "אות מלחמת יום הכיפורים" לקודמו בתפקיד משה דיין. הטקס נערך בביתו של דיין בצהלה. בעקבות הידיעה כתב אלמגור טור מחורז המבוסס על שירו של אלתרמן – שהיה נערץ על פרס וגם על דיין. השיר  פורסם בהארץ. (הארץ, 26.3.1976, עמ' 14). את השיר ביקש אלמגור לפרסם במעריב ובידיעות אחרונות, אך שני העיתונים סירבו לכך. לבסוף השיר פורסם על ידי הורים שכולים כמודעה בתשלום במעריב (31.3.1976) ובידיעות אחרונות (6.4.1976).
באמצעות הפרודיה הספרותית על הטקסט של אלתרמן, שזכה עד אז להילה של קדושה, ביקש אלמגור להשמיע בו דברי ביקורת על משה דיין, ולהציגו כמי שאחראי בעיניו ל"מחדל" הנורא. "המהלך של אלמגור מסמן, בעצם היותו, את הבקיע שנתהווה בבסיס ההסכמה הכללית שעליה נסמכה החברה הישראלית עד אז, זו שנתגבשה בכור המצרף של מלחמת העצמאות", כותב לאור.
כזכור, בגרסה המקורית של השיר "מגש הכסף", אלתרמן כותב על מסירות הנפש של לוחמי צה"ל הצעירים ונחישותם לשמור על ישראל כמדינה עצמאית. אלמגור, שראה בדיין את אחד האחראים למחדל יום הכיפורים, הביע תדהמה מה"ציניות", ה"רשעות" ו"הטמטום" של הדרג השלטוני-מדיני במלחמה, וסיים את הפרודיה במשפט שייחס למנהיגים: "תקפצי לנו, מדינת היהודים".
הפרודיה נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נראה משה דיין כשהוא ממתין בביתו בשכונת צהלה "לקבל את הנס/ שעליו לא חלם". נס התקומה מוחלף בפרודיה בעיטור המחולל של מלחמת יום הכיפורים. גם ה"טקס" שבשיר של אלתרמן מוחלף בטקס אחר, מונמך, שבו מגש הכסף הוא כלי למסירת המדליה למי שאינו ראוי לה. לכל זה נלווית אמירתו של שמעון פרס כי "רק בזכות אנשים שכמוך/ הייתה מלחמה שכזאת אפשרית" – אמירה שלא רק מטילה על דיין את האחריות מלחמה, אלא אף ממירה את מלחמת התקומה המקודשת במלחמה שזכתה לכינוי 'מלחמת המחדל'." (מתוך מאמרו של לאור).
ויש חלק שני לפרודיה. במקום הצגת רגע הבריאה של מדינת ישראל כתוצר של דם לוחמיה האמיצים, מוצגת דימויה של מדינה מסואבת, המונהגת על ידי אנשים מושחתים ונהנתנים. יש להוסיף ולציין שאלמגור נזהר מלפגוע בשמם הטוב של צעירי הארץ, המוכנים גם עתה להקריב את חייהם על מזבח המולדת. אבל בניגוד לימי מלחמת העצמאות, אלמגור מציג את מותם של הצעירים במלחמת יום הכיפורים כתוצר של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר. בקיצור – גרסתו של אלמגור מבטאת את "קריסת האתוס הלאומי-ציוני", כותב לאור.

הפרודיה שחיבר עמוס עוז
שימוש ציני לא פחות בטקסט של אלתרמן לצורך הטחת ביקורת ועלבונות כלפי המנהיגות הלאומית נעשה על ידי הסופר עמוס עוז בתקופת מלחמת לבנון (1982).
שירו של עוז נדפס בעיתון הארץ סמוך לפרוץ המלחמה, והוא נכלל אחר כך באנתולוגיה של שירי מלחמת לבנון, שבה מוצגת השירה שנכתבה בתקופת המלחמה כשירת מחאה, המסמנת לא רק ביקורת והסתייגות מן המלחמה ומטרותיה, אלא שבר עמוק בהסכמה הלאומית ופגיעה בדימויה של מדינת ישראל.
עוז מעביר מסר חד-משמעי: מלחמת לבנון היא מלחמה שבה מדינת ישראל שולחת את בניה לגיא ההריגה כדי לשרת אינטרסים אמריקניים. ועל כך לאור כותב, "נקודת השיא של השיר היא הבית השישי, שבו מומרת דמותם הטהורה של צעירי הארץ. בדמותם של חיילים-כובשים היוצאים למלחמת הרג וחורבן בארץ לא להם". בכך, עמוס עוז מבקש להתריע על היפוך הערכים ועל חילול קודשי האומה. "מלחמת אין ברירה" הייתה ל"מלחמת ברירה, צבא הגנה לישראל היה לצבא כיבוש לכל דבר ועניין."

בכך לא תמה שרשרת הפרודיות על מגש הכסף המקורי, של אלתרמן (1947). יתרה מכך, ממצא מהזמן האחרון מראה ש"מגש הכסף" של נתן אלתרמן, המהווה חלק בלתי נפרד מכל טקס זיכרון בעבור דור ההורים, משולב כיום בטקסי יום הזיכרון ב- 20 אחוז מבתי הספר. את מקומו תופסים לרוב טקסטים "אותנטיים" שתלמידים כותבים, או טקסטים שהמשפחות יצרו.

*פרופ' דן לאור – המאבק על הזיכרון (The struggle for memory) מסות על ספרות, חברה ותרבות. תל אביב: עם עובד, תשס"ט – 2009.

מחדל יום הכיפורים בספרות שנות האלפיים (ג')

בהתקרב חודש אוקטובר הקרב על הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים כבר בפתח. מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה למלחמה, או שאולי יש לכך סיבות נוספות?

************************

ספרות המחקר מראה שהציבור בישראל מעולם לא חווה מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה – הטראומה והמחדל הבלתי נשכחים הם שני גורמים מרכזיים לריבוי הפרסומים.

הערת המחברת: עד כה פרסמתי שתי רשימות המבוססות על מחקר אקדמי, שעניינן הוא הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים (ראו רשימה קודמת). קיבלתי אינספור תגובות בשני האתרים בהן מתפרסמות רשימותיי – וורדפרס וחדשות מחלקה ראשונה. ברשימה זאת אתייחס לספרות שנות האלפיים ששמה דגש על הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין בציטוטים מתוך הספרות ורק אחר כך בסיבות האפשריות לתופעה החוזרת על עצמה כל אימת שמתקרב המועד בו מציינים את יום השנה למלחמה זאת.

אמשיך להביא סוגיות מעניינות מתוך המחקר ובמידה ואתבקש להשיב על שאלות בערוץ הפרטי – לשונית: "כיתבו אלי" – אעשה זאת בשמחה.

ה"מחדל" בספרות  של שנות האלפיים

מעולם לא חווה הציבור מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעבר לצורך לייצר תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה, הטראומה והמחדל של מלחמה זאת מככבים בספרות, במחקר ובפואטיקה.

ברשימה זאת אתייחס [באריכות מה, ועמכם הסליחה] לספרות שנות האלפיים אשר רובה ככולה שמה דגש על הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין במובאות מתוך הספרות.

תחילה – ציטוט מכתבתה של כרמית ספיר ויץ,

"מורשת קרב: הספרים שחושפים את סודות מלחמת יום הכיפורים" – (NRG 11.8.2013, מדור תרבות-ספרות):

"רגע לפני ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מפשילות הוצאות הספרים שרוולים ותורמות את חלקן. מהדורות חדשות יוצאות לספרים ותיקים שאזלו מן המדפים לצד ספרי פרוזה חדשים, ספרי עיון, ספרי זיכרונות ועוד… מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה, או שאולי יש דברים נוספים?"

כידוע לכולנו, בארבעים השנים שחלפו מאז 1973, התפרסמו על "מחדל יום הכיפורים" תילי תילים של מאמרים וספרים. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה, ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא המחדל וקורותיה של היחידה שבה שירתו. יחד עם זאת, בשני העשורים מאז 1993, ובמיוחד בשנות האלפיים, אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום לאחרונה.

תיעוד שהנו פרי יזמת הלוחמים, או מטעמם

התיעוד נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שהלוחמים חוו בחזיתות הצפון והדרום של ישראל. תיעוד זה הוא מדף ספרים בפני עצמו. הוא משמש בעיקר יד-זיכרון למלחמה. מה שמייחד ספרות זו טמון בגוון בולט של נגיעה אישית. מרבית הכותבים או המספרים חוו את האירועים שבהם הם מתמקדים. יש מקום לרגשות בכתיבה הזאת. לפיכך, ניתן לחוש שהתיעוד מערב את תחושת הטראומה של מי שהיה שם, וגם של אלו שחוו את המלחמה בעורף. פרטי המחדל בספרות זאת משולבים בפרטים על ההישג האישי ו/או היחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות נשמעים הדים ברורים לכעס ולאכזבה בשל הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות הבכירים, ובשל התעלמותם מהמחיר ששילמו הלוחמים על מחדלי מקבלי ההחלטות. ספרות זאת איננה בגדר מוצג הרואי טהור; אלא מקבץ של סקירות ועובדות המלווה בביטויי תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף בתהיה עצמית נוקבת.

קרבות הבלימה בגולן, 1973
קרבות הבלימה ברמת הגולן -1973. תמונה של טנקים סורים שנפגעו. מקור: ויקיפדיה

זרם פרסומים מסוג נוסף, שאף הוא ראה אור בעשרים השנים האחרונות (2013-1993), הוא ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. פרטי המחדל מהדהדים בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר הרשמית (מטעם) עוסקת במהלכים בשדה הקרב ותו לא. מטבע הדברים, הספרות הרשמית ממעיטה לדון בתהליכי קבלת ההחלטות שקדמו למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים רבים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בספרות הרשמית, בין היתר, תיאור מהלכי קרבות הבלימה. כללית, נרטיב הניצחון המזהיר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.

אין הכוונה לסקור כאן את כל הכותרים של שני סוגי הספרות, מרתקים ורלבנטיים לדיון זה ככל שיהיו. לדוגמה: א' אור, אלה האחים שלי, 2003; ע' אזוב, צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973, 2011; מ' אחי-עמוס הרשקוביץ, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית, 2007; מ' אשכנזי וב' נבו, הערב בשש תפרוץ מלחמה, 2003; א' בקר, אינדיאנים על גבעה 16 – פלוגה בקרב החרמון, 2003; ר' בר-אילן, שלום לאהבה. כח שמוליק ארד במלחמת יום הכיפורים, 2012; א' כפיר, החווה הסינית: קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום הכיפורים, 2012.

להלן אציג מבחר דוגמאות בכדי להמחיש שגם בשנות האלפיים מחלחל מיתוס המחדל (מיתוס במובנו המודרני, כפי שהובהר ברשימות קודמות) לכותרים העוסקים במלחמת יום הכיפורים.

תחקירי לוחמים:

אחד מספרי התחקיר, הילוך חוזר: חיילים מספרים על קרבות שהשתתפו בהם במלחמת יום הכיפורים (ע' ארד, עורך, 2003), מכיל אסופה של עדויות לוחמים בנסיבות של תחקיר הנעשה בשטח. הספר מביא את הקולות האותנטיים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים אשר שחזרו קרבות נודעים ביבשה, בים ובאוויר. חשוב להדגיש שדבריהם אינם בגדר מה שנקרא זיכרונות רחוקים. הדברים שנאמרו הוקלטו מפיהם זמן קצר לאחר תום המלחמה. העדויות שודרו כסדרה של 18 פרקים ברדיו גלי צה"ל בשנים 1978-1976, ולאחר מכן הסדה נערכה כספר. הלוחמים שהשתתפו בקרבות מלחמת יום הכיפורים הובאו למקומות שבהם נלחמו וסיפרו למיקרופון את הקורות אותם. ניקח לדוגמה את אחד הקרבות המתועדים – הקרב על תל א-סאקי, מוצב של צה"ל בדרום רמת הגולן. בפרוץ המלחמה שהה במוצב כוח קטן של נחלאים שהותקף על ידי כוחות סורים. כוח שריון שנשלח לסייע להם נפגע מהאש הסורית, ואנשיו הצטרפו אל המגנים הנצורים. להלן קטעים מעדותו של לוחם, המתייחס ל"מחדל" במונחים של המוכנות הלקויה של חיל השריון בחזית הסורית:

[…] הבנתי שיש מלחמה רק כשהגעתי לבית החולים. שם שמעתי לראשונה את המונח "מלחמת יום כיפור". קודם לא חשבנו שזו מלחמה. בשעות הראשונות לא ידענו שהמלחמה מתנהלת בשתי חזיתות. […] למזלנו, ברגע הנכון, לפנות ערב, הגיע המג"ד והוציא אותנו מהחלום. עד אז חשבתי, כמו כולם, שזה יום קרב. אחרי הצהרים, כששמעתי רדיו בפעם הראשונה ודיווחו על אש בדרום ואש בצפון, הבנתי שזה דבר יותר רציני. אבל מלחמה ממש? לא, לא האמנתי.

בדברי המרואיין ניכר תסכול רב. ראשית, כאשר גוייס לשירות מילואים המוכנות למלחמה לא עמדה על הפרק. שנית, לו ולחבריו נודע באיחור רב על כך שפרצה מלחמה של ממש. עד אז הם הוטעו על ידי הפיקוד הבכיר לחשוב שמדובר "בסך הכל" ביום קרב שגרתי. ולא זו בלבד, המידע בדבר פרוץ המלחמה נודע למרואיין לראשונה משידורי הרדיו. במשך יממה שלמה היה משוכנע שמדובר בקרב מוגבל: "במקרה שלי, לאחר ששמעתי חדשות כמה פעמים, ידעתי שמתרחש משהו רציני יותר מיום קרב. אבל גם למחרת בבוקר, כשיצאנו לתל סאקי […] הייתי עדיין משוכנע שמדובר ביום קרב".

מה שייקרא לימים "מחדל" ורשלנות צה"ל בהכנות למלחמה, מתואר בדבריו של לוחם נוסף המתועדים אף הם באסופה: "בשלב זה נגמרה לי התחמושת […] אז, למעשה, הבנתי בפעם הראשונה שהמצב שלנו גרוע […] קשה לתאר את מה שהיה שם. זה היה ייאוש נוראי". לוחמים אלה הוכו בהלם כשהבינו שאזלה התחמושת והבינו שמדובר ב"מחדל". הם נאלצו לספור את הדקות והשניות עד שיתברר גורלם, ובינתיים השתמשו בנשק מילולי של אדם המבין שקיצו קרב – סרקזם. לוחם נוסף מתאר את המצב כך, "הסיכויים הריאליים שלנו היו אפסיים. אתה יושב עם 18 חבר'ה בתוך חדר קטן, עולה עליך חצי הצבא הסורי ולך ביד יש רק עוזי […] כולם התפללו". לבסוף החליטו הנצורים בבונקר בתל א-סאקי להתכונן לגרוע מכל: "הסורים היו כ-25 מטר מאתנו. השמדנו מפות ודפי קוד. שרפנו הכל בתוך הבונקר". מתחילתה ועד סופה, אסופת העדויות מתייחסת ל"מחדל" הן בעקיפין והן במישרין. היא אינה מותירה ספק בדבר חוסר הארגון וליקויי התפקוד בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים.

ספרי תיעוד עצמי

מעוז צור
מעוז צור, מאת עופר רגב והדס רגב-ירקוני. קרדיט: סימניה

בעשור האחרון ראו אור ספרים המשמשים כיד זיכרון וכאמצעי להנצחת מוראות מלחמת יום הכיפורים. הספרים מבוססים על תיעוד עצמי של חברים ליחידה שהשתתפו במלחמה, ומקצתם מתבסס על מסמכים ארכיוניים. אחד הספרים מהסוג הזה הוא מעוז צור: גדוד 68 של חטיבת ירושלים וקרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים (רגב ורגב-ירקוני, 2010). הספר מתאר את המחדל מנקודת המבט של לוחמי גדוד 68  של החטיבה הירושלמית. אנשיו נקראו לתקופת מילואים שגרתית, צפו על המתרחש מעבר לגבול, בצד המצרי, וגילו אחריות כשמסרו לממונים עליהם כי המצרים מרכזים כוחות ומכשירים את גדת התעלה לצליחה. המחדל, לפי גרסתם, טמון בתגובה המזלזלת של הדרג הצבאי הבכיר, שנמנע מלהתייחס לדיווחיהם במשך שבועיים רצופים. לבסוף, כשגבר זרם הידיעות ששלחו למפקדים, הם ננזפו על-ידם בטענה שהם מעוררים "פאניקה מיותרת". הזלזול נמשך גם לאחר פרוץ המלחמה, כשהמידע על המלחמה שנפתחה בדרום לא הגיע אל מפקדי המעוזים בעוד מועד, למרות שראשי מערכת הביטחון ידעו על כך בוודאות כבר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1973. הספר מסתמך על תיעוד עצמי של עשרות לוחמים ובני משפחות שכולות, ועל מסמכים צבאיים שהותרו לפרסום. קורותיהם של לוחמי גדוד 68 שאיישו מאז ערב ראש השנה תשל"ד את קו המעוזים שעל גדות התעלה הן תיאור אותנטי של המחדל. אחד מבין הלוחמים שנפלו בשבי המצרי השתתף בטקס המרכזי לציון שלושים שנה למלחמה, שם גם תיאר את מה שקרה ברגעים הראשונים למלחמה: "לפתע רעדה האדמה במעוזים שעל גדול התעלה, והמוות ניצב בפנינו במלוא עוצמתו ואובדנותו". לדבריו, הכל התרחש לפתע פתאום, והם ששילמו את מחיר המחדל. הפסקה האחרונה בספר מסכמת את גרסתם של לוחמי גדוד 68 ל"מחדל" כך:

אסונות מלחמת יום הכיפורים לא היו תוצאה של רשעות אלא של רשלנות ושחצנות שבה חטאו כל הדרגים, החל ברמות הפוליטיות, דרך הפיקוד העליון של צה"ל. היוהרה חלחלה עד לדרג מפקדים זוטרים בשטח. כתוצאה מחוסר הערכות מספקות ואטימות אוזניים ועיניים ניצבו לוחמי המעוזים מול כוחות עדיפים עליהם לאין ערוך, במניין ובציוד .

ספר נוסף מקטגוריית "התיעוד העצמי", מוסיף נדבך לתיאור המחדל מנקודת מבטם של הלוחמים: על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים (2009), מאת אבירם ברקאי, מ"פ שריון במילואים שפיקד על מחלקת טנקים במלחמת יום הכיפורים. ברקאי ערך סדרת ראיונות ושיחות תחקור עם 230 לוחמים ומפקדים, וכתב על קרבות הימים הראשונים למלחמה. המסמך מדבר בעד עצמו, במיוחד התיאור של "קומץ נערים" שניסו "בשארית כוחותיהם לבלום את הנחשול הסורי שנראה שאין לו סוף […] כשחיילי גדוד המילואים נשחטים בציר הנפט, ויתר כוחות המילואים עוד רחוקים מרמת הגולן." (עמ' 309). השאלות הנוקבות והבלתי פתורות בתיעוד קורותיה של החטיבה, מובאות בהמשך, כשהן מלוות בקביעה: "היה כאן מחדל מודיעיני ענק […] האחראי למספר כשלים מהותיים שנערמו לפתחם של לוחמי חטיבה 188 [הדגשה שלי]". הכשל החמור ביותר, מדגיש ברקאי, הוא של פיקוד הצפון, האחראי הישיר לסדרת טעויות מעוררות תהייה ובלתי פתורות: "למה לא אמרו בקול רם "מלחמה"? האם מישהו יכול להסביר איך קרה שאף אחד מלוחמי חטיבה 188, ולא גם צדיק בודד אחד בכל רחבי רמת הגולן, לא ידע שהוא יוצא למלחמה? […] אף אחד מהם לא נערך למלחמה, אלא נותר דרוך לשגרת יום קרב, מקסימום מחטף".

מחקר אקדמי:

ספרי מחקר מתחום ההיסטוריה הצבאית, שראו אור בעשור האחרון, מתעדים את מהלכי הקרבות. חלקם אינו מתמקד בשאלה האם היה "מחדל". אחד מהם הוא ספרו של  משה גבעתי, אל"ם במילואים וחוקר היסטוריה צבאית שלחם בחטיבה 188. הוא מתעד את מהלכי הקרב בתל א-סאקי בנימה שונה מזו של ספרות התיעוד העצמי, שמתאפיינת בנימה רגשית. גבעתי מתבסס על מפגשים אישיים, עדויות של לוחמים בפני ועדות בדיקה צה"ליות מיד לאחר המלחמה, תחקירי המלחמה, מסמכים של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, יומני מבצעים, קטעי יומן ועוד. ולמרות שמדובר בתיעוד, גבעתי אינו נצמד לעובדות היבשות בלבד. לספרו מחלחלת האידיאולוגיה הצה"לית, המוכרת בכינוי, "מורשת הקרב". זו משתלטת על חלקים נרחבים בספר. לדוגמה, גבעתי מעלה על נס את ערכי צה"ל הכוללים, דבקות במשימה, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, דאגה לרווחת הלוחמים, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות. לשון אחר, גבעתי תורם לחיזוק הגרסה הרשמית של צה"ל ולמיתוס צה"ל.

ספר נוסף בקטגוריית המשנה, "מחקר אקדמי", מציין את המחדל במפורש. המלאך: אשראף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור (2010) מאת אורי בר יוסף. בר יוסף, המתמחה בביטחון לאומי, מודיעין והסכסוך הישראלי-ערבי, מתבסס על ראיות מודיעיניות וקובע כי היה "מחדל מודיעיני". לאחר הצגת הגרסאות וההשערות על אמינות מקור המידע המצרי, מציג בר יוסף גרסה מגובשת על המחדל, 37 שנה אחרי שהתבסס בזיכרון הציבורי:

מלחמת יום כיפור הייתה הקשה במלחמות ישראל מאז 1948 […] במהלכה התברר כי חיל האוויר כשל בשתי המתקפות הגדולות שביצע על מערכי הטילים של מצרים ושל סוריה וכושרו לסייע לכוחות הקרקע הוגבל משמעותית בשל הקושי לפעול באזורים מוכי הטילים בצפון ובדרום. ובחזית הצפון התחולל כאמור באותן שעות הקרב הנואש שבמרכזו עמדה חטיבה 679, על השליטה באזור נפח ועל גורלה של רמת הגולן. משה דיין, שר הביטחון שעוד 24 שעות קודם לכן הטיל ספק ברור בכך שתפרוץ מלחמה, דיבר באותן שעות על "חורבן הבית השלישי" והציע הצעות "מיניסטריאליות" לנסיגות לעומק סיני ולשיפולי הרמה.

ספר נוסף בקטגורית המחקר האקדמי המציין את המחדל הוא: 1973 – הדרך למלחמה (2012) מאת יגאל קיפניס. קיפניס מתבסס על מסמכים ארכיוניים של מלחמת יום הכיפורים שהותרו לפרסום מאז 2008. מתמלילי השיחות של ההנהגה המדינית קיפניס מסיק שהמחדל העיקרי היה מדיני: "במישור המדיני, ולא במודיעיני, אפשר למצוא את התשובות וההסברים העמוקים להפתעת יום הכיפורים. שר הביטחון ממילא התייחס בערבון מוגבל לתחזיות אמ"ן, ואימץ אותן רק במידה שתאמו את ראייתו […] ראש הממשלה הלכה בעקבותיו".

קיפניס מראה כי "כישלון הקונספציה המודיעינית", שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת "הסבירות הנמוכה" למלחמה, כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. לדרג זה היו שיקולים נוספים שהכריעו את הכף לטובת המהלך שבעטיו פרצה המלחמה בהפתעה. "המחדל המדיני" מסוכם על ידי קיפניס במשפט הבא: "השאלה אינה מה ידעו או העריכו ראשי מערכת המודיעין ערב המלחמה, אלא מה החליט הדרג המדיני".

פואטיקה בהשראת המחדל

פראפרזה צינית-לוחמנית על היצירה "מגש הכסף" של אלתרמן שיקפה את הלך הרוח הציבורי כשנה וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא נכתבה על רקע "אות מלחמת יום הכיפורים" ששר הביטחון דאז, שמעון פרס, העניק לקודמו בתפקיד, משה דיין. גרסת הציבור ל"מחדל", כפי שהציג אותה דן אלמגור, מחבר הפראפרזה, התמקדה במי שקיבל את הכינוי "שר המחדל", משה דיין, והציגה אותו כאחראי ל"מחדל". לימים ראה אור הספר המאבק על הזיכרון: מסות על ספרות, חברה ותרבות (2009), מאת דן לאור, ובו ניתוח יצירתו של אלתרמן והפרודיה של אלמגור. נטען בו כי בעוד ש"מגש הכסף" מאת אלתרמן ייצג את הקונצנזוס, ולפיו מולדת מקדשת את דמם של מי שנפלו על הגנתה, אלמגור ראה במלחמת יום הכיפורים חריג ביחס למלחמות ישראל שבהן התנהלה המדינה באחריות. ההנהגה לקתה במלחמת יום הכיפורים ב"מחדל". ולדברי אלמגור "[…] בניגוד לימי מלחמת העצמאות ו'מגש הכסף', מותם של הצעירים […] [הוא] תוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר" (ד' לאור, 2009).

מה עומד מאחורי ריבוי הספרים על מלחמת יום הכיפורים שראו אור באחרונה ?

ההסברים הפשטניים:

בוגרי המלחמה מגיעים לגיל שבו הם מרגישים צורך לסכם… כמו כן הארכיונים בארץ ובחו"ל הגיעו לבשלות ונפתחים לעיונם של חוקרים מקצועיים וחובבים. סיבה נוספת וחשובה לאין ערוך, לדעתי, היא שמלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע טראומטי מאוד, שבמהלך השנים התגלו לגביו פרטים חדשים שהציבור לא ידע. (הדברים נאמרו על-ידי פרופ' בר זוהר המוסיף ש"אין בתולדותינו מקבילה למלחמה זו… " [מתוך הכתבה של ספיר-ויץ ב NRG]).

אני מרשה לעצמי לחוות כאן את דעתי כך:

הציבור בישראל מעולם לא חווה מחדל ברמה ובחומרה דומה לזו שהתרחשה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. לפיכך, מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה, שני הגורמים המרכזיים לריבוי הפרסומים הם תחושת הטראומה והפוסט-טראומה בעקבות המחדל וההכרה שהיה שם מחדל גדול.