תגית: מאיר צ'רניאק

מאיר צ'רניאק – סיפורו של חייל פשוט בעל עיטור המופת

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר צ'רניאק, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון.

מאיר צ'רניאק נולד למשפחה דתית. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו, רוסיה, עזבה משפחתו כשזו הפכה למדינה קומוניסטית. משם עברה המשפחה לגרמניה, וכאשר מאיר היה בן 10 עלתה המשפחה לישראל. ההורים החדירו בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של מאיר. חוויה מעצבת של הגשמת הגעגועים לארץ אבות ואהבת המולדת.

ההצטרפות לפלמ"ח

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989):

ב- 1941 הצטרף מאיר ל"המחלקה הדתית בפלמ"ח" בכפר הנוער עיינות. בפסח 1941 מאיר הועבר לפלוגת הדרום של הפלמ"ח. גזרת הדרום כללה את השטח המשתרע בין ראשון-לציון עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכן הועברו ליער משמר העמק. בפלוגה זו מאיר התוודע למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבו החברים, סיפרנו צ'יזבטים, שתו קפה, ושרו שירים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. הם למדו להשתמש בנשק וערכו סיורים למטרת הכרת הארץ, ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. לכן קיבלו את השם "מחלקת הסיירים". "הסיורים המעניינים במיוחד", סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון. אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון". אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החולייה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים. פלוגת הדרום של הפלמ"ח פעלה במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות "הספר הלבן" שאסר להקים במקום ישוב. כל זה היה ב- 1943". פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה של מאיר ביצעה קשורה להקמת היישוב בניצנים.

מלחמת השחרור (1948-49) – עם פרוץ מלחמת השחרור מאיר התגייס כמו כולם והשתחרר ב- 1949. במהלכה מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948).

מלחמת קדש (מלחמת סיני) (1956) – במלחמת קדש מאיר גויס כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר-כך הועבר על ידי הצבא לתפקיד של מפעיל טרקטורים וציוד כבד. בכתבה, "תעלה, טרקטור וצל"ש", מאת דב גולדשטיין, מעריב (13.2.1970), מובאים מספר פרטים רלבנטיים: "במבצע קדש סיפחו את מאיר צ'רניאק לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע עד לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש – ומצא – שטח קטן ללא חול טובעני. הוא כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת. הוא אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית – להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים, אחד-אחד, בעקשנות, בדבקות במטרה, שעה-אחר-שעה. קודם – תותחים, אחר כך – אנשים, ולבסוף – מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" – נזכר מאיר במהלך הריאיון – "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה שאני מחלץ – אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואנו המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהייתה בדרך ליעד שלה".

המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה.

מלחמת ששת הימים (1967) – "עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגזרה של 1956, מאיר המילואימניק מסייע ליחידות להתחמש, על סף המלחמה. אחר כך מעבירים את מאיר לצפון, לפלס את הדרך לטנקים באמצעות הטרקטור, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר – חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר".

מלחמת ההתשה (1969) – הצל"ש ועיטור המופת.

ב- 1970 כאשר מפקד חטיבת הדרום, אריק שרון, העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש הוא אמר: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". ובהמשך סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, מאיר היה ראוי לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון."

"על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה", מאיר קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973). בספר, בעוז רוחם, פורסם הסבר להענקת עיטור המופת למאיר: "בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו, עבר לקטע נוסף של הדרך, שהייתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת.

מלחמת יום כיפור (1973) – בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף. אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות דחפור  מסוג D-8 , שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בדחפור התגלתה תקלה נוספת – אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הדחפור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הדחפור הענק הפעיל מאיר בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב, ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות".

בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר לריענון הנפש. הוא חילק את זמנו בין לימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כסטודנט מהמניין (1998-99), וכתיבת ספרי שירה. חלק מהשירים פורסמו בכתבי-עת, וחלקם עבר עיבוד מוסיקלי לביצוע במסגרת מקהלה. מאיר המשיך להתמסר לטבע וסייר בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע, עד יום מותו ב- 26.09.2003.

*****

גילוי נאות:

אני אחייניתו של מאיר צ'רניאק, שהיה אחיו הצעיר של אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק.

מַחֲצִיּוּת הַכּוֹס/ מ. צֶ'רְנְיָאק

כמה סבבים עוד נחוצים כדי להבין ש"הכוס בשלמותה גדולה היא מאפס, מוּטָב יְהִי כָּךְ וְנׅרוֶה אֶת שְׁתֵּי מַחֲצִיּוֹתָהּ".

כוסות
מקור: http://www.ysgallery.co.il/hebrew/halfcup.html

"מַחֲצִיּוּת הַכּוֹס", פואמה מאת המשורר והסופר מאיר צ'רניאק, (מתוך הקובץ, המשך), בוחנת את המציאות החצויה בישראל של שנות השמונים במאה ה-20.

נכון, הטעם של המחצית השנייה אינו ערב לחיך. אבל למען השלמות כדאי להתגבר על הטעם המריר של המחצית השנייה ולהתעשת. לחבר בין השונים, לטוב ולרע.

 

שימו לב אל השורות הראשונות "נבראנו אל תוך היפה והטוב, לשמחת החיים….", ובהמשך, "נלמד ונחכימה ממה שעבר" – כמה סבבים עוד נחוצים כדי להבין זאת?

מַחֲצִיּוּת הַכּוֹס/ מ. צֶ'רְנְיָאק

הֵן נִבְרֵאנוּ אֶל תּוֹךְ הַיָּפֶה וְהַטּוֹב

לְשִׂמְחַת הַחַיִּים, לְחֶדְוָה

וּלְמַעַן נוּכַל לֵהָנוֹת, לֵאֱהֹב

וְלִשְׁתּוֹת כּוֹס חַיִּים לׅרוׇחָהּ.

 

אַךְ יֶשְׁנָהּ מַחֲצִית שְׁנִיָּה שֶׁל הַכּוֹס –

וְנוֹסֶפֶת הִיא לָרִאשׁוֹנָה –

וְשׁוֹאֶפֶת הִיא מִשְּׁנוֹת חַיֵּינוּ לׅנְגֶׄס

בְּשִׂנְאָה, בְּרִשְׁעוּת, בַּתּוּגָה.

 

וְהָיָה כִּי נַצְמִיד שִׂפְתּתינוּ לִלָּגֹם

מִנּוֹזֵל מַחֲצִית רִאשׁוֹנָה

יַטְרִידֶנּוּ הַטַּעַם שֶׁל עׄבֵשׁ אִיֵּם

מִטַּפּוֹת מַחֲצִית שְׁנִיָּה.

 

וְיָבוֹאוּ פָּגָז, קְלִיעִים וְרׅמוֹן

לְחַסֵּל כּוֹס עַל מַחֲצִיּוּתָהּ,

לְנַקֵּב אֶת הַחֹור, שֶׁיָּזֵל דָּם קָרְבָּן

לְהָרִיק כָּל תׇכְנׇה מִקִּרְבָּהּ.

הַפָּגָז לֹא נָקַב, הַרׅמוֹן לֹא שׇפַךְ

נִשְׁאֲרָה לָהּ כּוֹס בִּשְׁלֵמוּתָהּ

גְּדוֹלָה הִיא מֵאֶפֶס, מוּטָב יְהִי כָּךְ

וְנׅרוֶה אֶת שְׁתֵּי מַחֲצִיּוֹתָהּ.

 

וְנִשְׁתֶּה נָא לְחַיִּים, הַטַּעַם שׇׄפׅר

כִּי אֵינֶנּוּ בִּכְלָל כֹּה אִיֵּם

וְנִלְמַד וְנַחְכִּימָהּ מִמָּה שֶׁעָבַר

וּבָרוּךְ הוּא הַשָּׂם בְּכָל יוֹם.

איך נוצרת שירת מלחמה "קרובה"?

"אין שירים רבים אותנטיים משדה הקרב"  – כך כתב לי המשורר מאיר צ'רניאק בעודי טורחת על עבודת הדוקטורט על הזיכרון הציבורי והמיתוסים הפוליטיים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים. שאלתי אותו, אם כך, איך נוצרת שירת מלחמה 'קרובה'?

***********************

מאיר

לצורך הדיון ניקח לדוגמא את השיר 'עֶברֵי המיתרָס'" הסביר לי  המשורר מאיר צ'רניאק והוסיף:

קיבלתי על עצמי לבנות סוללת חול מול כוחות האויב בסיני במלחמת יום כיפור. כל אחד ממרכיבי החוויה עורר סערת רגשות שעשויה להוליד שיר. כל שיר כזה יכול לשמש כביטוי לפורקן אישי וכנדבך בזיכרון הפרטי והקולקטיבי.

המצרים כבשו "תעוז" שלנו. תעוז – עמדה מבוצרת גדולה בקו השני. "מעוז" – עמדה מבוצרת גדולה בקו הראשון על שפת תעלת סואץ. האחרונה נזכרת בשיר של נעמי שמר, "שבחי מעוז". השיר שלה נכתב כשיר מלחמה "רחוק".

המצרים הפעילו ארבעה דחפורים בשביל לבנות סוללה בחזית התעוז. הפעלתי דחפור יחיד להכין סוללה במקביל במרחק כמאה מטר. בין שתי הסוללות היה שדה מוקשים. המצרים, בכוונה לתקוף, שלחו חיילים לפרק את המוקשים. כל כמה שעות התפוצץ אחד מחיילים אלה. חיילים אחרים חפרו בור במקום וזרקו לתוכו את החלל. היה כעין הסכם לא כתוב בינינו לבין המצרים שאנחנו לא נשמיד את הדחפורים שלהם והם לא ישמידו את הדחפור שלנו. מפעם לפעם לא הבליגו וצלפו לעברי.

החוויה במקום זה נמשכה ימים אחדים. את עיקרי החוויה ניתן לסכם כך: (א) צריך היה לעבוד מחושך עד חושך ומעבר לכך, כי הסוללה נדרשה לכוחותינו, ובנוסף – אסור היה לפגר אחר הקבוצה המצרית, כי אז היו משמידים אותי לאחר סיום עבודתם. צריך היה להתגבר על עייפות כתוצאה מעבודה קשה ותנאי שטח קשים אוד מקודם. (ב) צריך היה לקבל את הסיכון שבצליפות המצרים. (ג) התופעה של מצרים המתפוצצים ממוקשים. (ד) החרדה מפני צבא מצרי גדול השוטף את המדבר ומסכן את מדינת ישראל, כפי שעשו במלחמות קודמות. (ה) הכעס על מנהיגי המדינה והצבא שנהגו ברשלנות ובאדישות, כי ידעו שההתקפה המצרית צפויה בכל יום. רק לא ידעו את היום המסוים. (ח) הכעס על אבדן ההישגים ממלחמת ההתשה – הישגים שנקנו בעקשנות ובהקרבה. (ז) הכעס על שלא ניתן למפקד הקודם של פיקוד דרום להמשיך בתפקידו, כי אז היו נמנעים הישגי המצרים. (ח) כעס על כי נשיא המדינה נאלץ לומר "כולנו אשמים", כי רוב העם לא נתן את המרב בעבודה ובלחימה. (ט) הקרבה למפעילי הדחפורים המצריים. כל אחד ממרכיבי החוויה עורר סערת רגשות שעשויה להוליד שיר. כל שיר כזה יכול לשמש כביטוי לפורקן אישי וכנדבך בזיכרון הפרטי והקולקטיבי. התבטאתי בסעיף האחרון (ט). נוצר מתח בין הדחף להתקרב למפעילי הדחפורים המצרים, וזה בגלל מנטליות קרובה של בעלי מקצוע, וגם על כי תנאי השדה הקשוחים דחפו לחפש חום אנושי גם אצל חיילי האויב. מאידך, החרדה ממה שאלה עלולים לעולל לנו ולמדינה. הפריד בינינו שדה מוקשים מוחשי ושדה מוקשים מטאפורי.

המשך

עברי המתרס

(מאיר צ'רניאק, המשך, עמ' 47-46, ה'תשמ"ז 1987)

הוי אתם שמפעילים את דחפורי האויב
הוי אתם האויבים שמפעילים דחפורים
סוללתכם אל סוללתי לא תהינו לקרב
כי מפריד ומאיים בינינו שדה המוקשים.

וצפיתי ורשמתי צוותכם כקבוצה
הייתי פה האחד לעומתכם הרבים
והיה כי תיעלמו מאחרי הסוללה
אז יכני כדורכם מעבר שדה המוקשים.

אולי עדיף נפוש בין סוללות המקבילות
תראו אפעיל את ציודי, תראו לי דחפורים
נוציא הפול עם פתה – הלוף עם מציות
אך זה לא יתכן, פרוש בינינו שדה מוקשים.

היכן דחפתם עפר בטרם פרוץ המלחמה
האם פרשתם תשתיות לשיכונים החדשים
ומשפחותיכם – האם תצאנה לרווחה?
אך זה לא תספרו לי – יש בינינו שדה מוקשים.

הן אזמינכם אלי לראות העיר והשדה
ואויבים היום יהיו מחר כחברים
אשמח לפקוד ביתכם וליהנות מן הקפה
אך זה דורש מראש פירוק, סילוק של המוקשים. 

וכי תלחצו בלחץ על הפרנסה
ותתקשו הבא הטרף לבתים
מנהיגיכם יאמרו כי ישראל האשמה –
בפני המוניכם. – כאן שדה מוקשים.

הערה: דודי, מאיר צ'רניאק (2003-1923) פרסם מספר קבצי שירה בנושאים שונים הקרובים לליבו. קיבל צל"ש ב- 1970 מאריק שרון ועיטור המופת ב-1973 מהרמטכ"ל דוד אלעזר.

צירוף מקרים

רשימה לזכר חנה קרסיק ז"ל. דודתי, חנה קרסיק (לבית צ'רניאק), מתה בסופשבוע זה בגיל 90. גם שאול ביבר מת בסופשבוע זה, בגיל 90. לא רק הגיל ומועד הפטירה מקשרים ביניהם. אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, מוותיקי הפלמ"ח ובעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה, הוא החוליה המקשרת ביניהם.

נתחיל בדודתי, חנה. אישה יקרה, אמיצה וטובת לב שגידלה ארבעה ילדים, נולדה בסמולנסק שברוסיה לפני 90 שנה. אימה, סופי צ'רניאק, לבית להמן, הייתה ילידת גרמניה ועברה להתגורר ברוסיה כשנישאה לבעלה, שלמה צ'רניאק, יליד מינסק. אירועי התקופה הילכו איימים על הקהילה היהודית בסמולנסק. הבולשביקים התחזקו באותה תקופה – שנות ה-20 במאה הקודמת – ועימם גם האנטישמיות. חיי הקהילה היהודית ברוסיה בכלל ובסמולנסק בפרט, עברו תהפוכות. תחילה היו אלה מיגבלות הקשורות לקיום מצוות הדת. הן היו מלוות ברדיפות ומעצרים של מי שעבר על צווי השלטון החדש. תוך זמן קצר נושלו רבים מנכסיהם, ויחד עמם גם משפחתה/משפחתי. בדומה לרבים אחרים, חיפשו גם הם מוצא ופתרון.

לזוג צ'רניאק נולדו בסמולנסק ארבעה ילדים. גרשון הבכור (אבא שלי), שושנה, והתאומים – חנה ומאיר. ההחלטה לצאת את רוסיה לכיוון גרמניה ולהתאחד עם משפחתה של סופי צ'רניאק, סבתי ז"ל, הייתה אמיצה ביותר. שכן איש לא הורשה לצאת את הגבול לצמיתות. המשפחות הסתננו אל מחוץ לגבולות רוסיה חלקים-חלקים. כך, גם משפחתי. לכשהגיעו לגרמניה, לעיר מיינץ, המשפחה המורחבת דאגה לתמוך בזוג ובילדיהם הרכים. ואז עלתה לשלטון המפלגה הנאצית. למודי ניסיון, החליטה המשפחה לארוז מייד ולהשיג סרטיפיקטים שיאפשרו להם לצאת מגרמניה ולעלות לישראל. השנה הייתה 1933. הם זכו לצאת מגרמניה בזמן והתיישבו בלב תל אביב. חנה ומאיר, הצעירים מבין הילדים, החלו ללמוד בבית הספר הדתי, תחכמוני – מבנה בית הספר קיים עד היום בנווה צדק.

חנה שלטה בעברית. היא גם היחידה מבין הילדים שנשארה נאמנה למסורת היהודית וקיימה מצוות יחד עם בעלה אשר. את ביתם הם הקימו בפתח תקווה, ברחוב פרנקפורטר, ליד בית הכנסת. אהבתי לבקר ולבלות עם המשפחה הזאת. חנה הקרינה אופטימיות על סביבתה. הצחוק היה בן לוויה קבוע של חנה. קשה לשכוח את הצחוק המתגלגל והרוח האופטימית שלה. הקשר המשפחתי איתנו היה הדוק ביותר, וכך הוא נשאר עד עצם היום הזה. יהי זכרה ברוך!

אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, התגייס לפלמ"ח למחלקה הדתית בעיינות ב- 1941, פלוגה ה'. את קורותיו ניתן ללמוד מתוך אתר מוזיאון הפלמ"ח. בין היתר, קיבל צל"ש כ"לוחם ללא נשק" מאריק שרון ב-1970, ועיטור המופת מהרמטכ"ל דוד אלעזר ב- 1973. הוא קבע את ביתו בנגב והיה בין הראשונים שעברו להתגורר בדימונה, לאחר מכן, בערד ולבסוף בבאר שבע. אנשי באר שבע מכירים את קורותיו ובמיוחד את השירים שכתב על כל נושא שהיה קרוב לליבו. החל מטיולי הטבע, החוויות ממלחמות ישראל, וכלה בעבודתו ובמשפחתו.

הקשר בין מאיר לבין שאול ביבר התגלה לי לגמרי במקרה. ביום העצמאות 2012, ביקרתי לראשונה במוזיאון הפלמ"ח. לאחר הסיור בין המוצגים – כשלעצמו חוויה בלתי נשכחת – נכנסתי לאולם הארכיון, ובו כרכים המכילים תמונות ותיעוד של הפלוגות השונות של הפלמ"ח. מצאתי כמה מסמכים מעניינים שלא ידעתי על קיומם עד היום. המסמך המורחב אודות מאיר נמצא במאגר הדיגיטלי של אתר מוזיאון הפלמ"ח. שמחתי מאוד לצרף מסמכים אלו לאוסף המסמכים המשפחתי ויצאתי מן האולם. ממש ליד הדלת עמד שאול ביבר – "אבי הלהקות הצבאיות" ומראשוני הפלמ"ח.

שאול ביבר פנה אלינו ושאל מה חיפשנו בארכיון. האם יש לנו קרוב משפחה ששירת בפלמ"ח. השבנו לו בחיוב. סיפרנו לו על קורותיו של מאיר והוא ציין שהכיר את המחלקה הדתית שבה שירת מאיר. השיחה בינינו קלחה. שאול ביבר סיפר לנו על עצמו, על תפקידיו השונים ועל ההרצאות שהוא מעביר לקהלים שונים. בינינו לבין עצמנו חישבנו שהאיש אמור להיות קרוב ל-90. המוטיבציה שלו לשמר את תולדות הפלמ"ח ולהפיץ ברבים את קורותיו של הארגון נמשכת מזה שנים. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה באירוע שהתקיים בבית ציוני אמריקה, באוקטובר 2012, שהנושא שלו היה מלחמת יום הכיפורים. הוא עלה לבמה בכוחות עצמו, ודילג חזרה למפלס הכיסאות ללא עזרתו של איש! הקהל היה מצומצם ולא מפרגן במיוחד. החלו לצעוק שם, מה פתאום מנצלים את האירוע כדי "לעשות נפשות" לפלמ"ח. שאול לא התווכח והמשיך בתכנית. למי שלא יודע, הסיבה לכך הייתה ברורה: דדו. הוא היה איש פלמ"ח. מאז מלחמת יום הכיפורים, מסקנות ועדת אגרנט ופרישתו של דדו מצה"ל בשברון לב, נמצאו כמה דרכים ללמד על דדו זכות. אחת מהן היא חנוך ברטוב והספר "דדו". גם שאול ביבר מצא דרך להציג לישראלים את דדו – דרך הפלמ"ח, הרמט"כלות בצה"ל ומלחמת יום הכיפורים. שאול, איש יקר. תמיד המשיך קדימה במטרה למלא שליחות. תנחומיי למשפחת ביבר. אבדה גדולה לכולנו.