תגית: ל"ג בעומר

ר' עקיבא ובר-כוכבא

האורתודוקסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אויבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה.

בכל שנה, לרגל חגיגות ל"ג בעומר אני נוהגת להעלות מחדש מספר שאלות בסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי, אדם משכמו ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם בשל היותנו "עם סגולה" בעיני האל, עלינו לבטוח באל בעת צרה, בטענה שאין בכח הזרוע בלבד להושיע?

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך אותם מאמינים גם האדירו את דמותו של רבי עקיבא והעדיפו את תורתו על פני מורשתו של בר כוכבא . ברבות הימים ההבדל התהומי בין שני האישים, והדמות המיוחסת לכל אחד מהם, הפכו לסלע המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית לבין הציבור שאינו מקיים את מצוות האל.

לאחרונה הגיע לידיי תרגום מגרמנית לעברית (1956) של "רבי עקיבא", מאת הרב ד"ר מאיר להמן . הספר ראה אור בגרמנית בשלהי המאה ה-19. זה אחד הספרים שיועדו להכיר לבני הנוער בקהילה היהודית-גרמנית את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי. להמן קיווה שהספרים ישמשו אבן שואבת לפרטים חשובים על גדולי הדור היסטורי ההוא.

צריך להגיד שמטרתו העיקרית של להמן בפרסום ספרות עממית,  הייתה חיזוק הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ואירופה בכלל, וחיזוק אמונתם באל. בתחילת דרכו הוא כיהן כרב ראשי במגנצא/מיינץ. המנהגים שאימצו חלק מיהודי המקום היו למורת רוחו. הם ניסו להידמות לסביבתם החברתית הלא-יהודית. להמן הבין שחלק מהבעייה טמונה בהעדר יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. באמצעות ספריו הוא ניסה לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית. שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס צאן ברזל של הציבור האורתודוכסי בישראל.

כריתת ברית

רבי עקיבא
צילום כריכה מאוסף פרטי

ב"רבי עקיבא", להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב, וקיבל את השם שמעון –  ורבי עקיבא.  כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, וסומן על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב ללבו של רבי עקיבא החשש שבעקבות ההכרה בבר-כוכבא, הלה ירים את נס המרד נגד שליטי רומי, חשש שהתגשם. בעיני להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר-כוכבא. מאידך בר-כוכבא ייצג בעיניהם את הפניית העורף של בני דורם שהפנו עורף למסורת היהודית.

בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, ושאותם מגולל להמן בספרו, בולטת נחישותו של בר-כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, אפילו במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור בישראל ובגולה. סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק בפני עצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

ב"רבי עקיבא" בולטת החשיבה האורתודוכסית הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו החשיבה המיליטנטית המיוחסת לבר-כוכבא הפכה לנכס צאן ברזל של הציבור היהודי חילוני. דמותו המיליטנטית של בר-כוכבא נתקבעה באתוס של הציבור החילוני כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת בקרבנו, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח בולט במיוחד לקראת חגיגות ל"ג בעומר. הציבור החילוני נוהג להתקין לילדיו חץ וקשת כסמל לגבורתו ותושייתו של בר-כוכבא, ולחגוג את ל"ג בעומר מסביב למדורה, זכר למדורות שהצית צבא בר-כוכבא. מנגד, רבים בציבור האורתודוכסי עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא בל"ג בעומר, מתמסרים להילולת מירון, ומתחזקים באמונתם.

הבדלי חשיבה

לעניין מלחמות וצבא ברצוני להוסיף שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא, גם כיום, את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אוייבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל "אמת היסטורית" זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפיד הציבור החילוני להצמיד לבר-כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעת החדשה (כפי שציינתי ברשימה קודמת). כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר-כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי, קרי, למחוק כל זכר ליהדות ולהשמיד את העם היהודי.

כאמור, הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה כלפי שני האישים הללו. עמדתם מבהירה שאין לסטות מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם "הגיבורים" בעיניו. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר במירון ומציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר". על רקע הבדלי חשיבה מהותיים אלו , בכל שנה צצות מחדש שאלות בעייתיות סביב ל"ג בעומר והילולת מירון :

האם בר-כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אישיות שהיא משכמה ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עליו עשרות מונים?  שאלות נוספות באותה רוח הן: האם עדיפה תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – קרי, אין בכח הזרוע בלבד להושיע, או שמא עדיפה משנתו של בר-כוכבא – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם? 

בעבר כתבתי שהאמונה בלבד עומדת בבסיס הייחוס לנרטיב צביון של היסטוריה עובדתית שאין עליה עוררין. דוגמאות לכך נפוצות בהיסטוריה של העמים. נרטיב של קבוצה סביב אירוע משותף, או אישיות מוכרת לבני הקבוצה, הוא בדרך כלל יצירה שנולדה כצורך השעה, וכלקח לדורות הבאים. התופעה בולטת בעיתות מצוקה, וסביב אירוע היסטורי הנתפס כטרגי. הציבור מרענן בנסיבות כאלו לקחים של נרטיב "ישן" שנתפס כאמת היסטורית שלקח חשוב בצידה. לחילופין, נסיבות שכאלו עשויות להצמיח נרטיב "חדש" שלקחיו תואמים את צרכי השעה. אין זה נדיר שיתקיימו זה לצד זה נרטיבים סותרים ביחס לאותו אירוע. שניהם יזכו לתואר, "אמת היסטורית". ראו לדוגמא, נרטיב המייחס הערכה רבה לארץ-ישראל השלמה, אפילו במחיר של שפיכות דמים, ונרטיב מתחרה שמנגח אותו, הגורס שחובה לוותר על שטח תמורת שלום. נרטיבים החיים במקביל ומתחרים זה בזה גובים מחיר של העמקת והחרפת יריבות בין מחנות בציבור הרחב. באותו אופן, גבורתו של בר-כוכבא נתפסת כגורם מספר אחד שהביא ניצחון ליהודים במרד נגד הקיסר הרומי. זוהי "אמת היסטורית" של חלק מהעם – קרי, הציבור החילוני בישראל. ואילו גדולתו של רבי עקיבא כראש הדור, הוא "האורים והתומים" של זרם אחר ביהדות התומך בו.

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הוויכוח ההיסטורי הזה, בין חסידי רבי עקיבא לבין חסידי מורשתו של בר-כוכבא. זאת הזדמנות להיחשף מחדש לשאלה בסיסית: מה עדיף על מה – כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו? האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לקרב ולמלחמה, האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם לאחר מאה וחמישים שנה מאז פרסם הרב להמן את "רבי עקיבא" בשפה הגרמנית, כדי להחזיר את יהודי גרמניה ואירופה למורשתם, השאלה הזו עדיין רלבנטית. היא משמעותית בימינו שכן יש לה השלכות גם על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

ראו גם: מאמרו של ר' שמואל ישמח – האם תלמידי ר עקיבא מתו במרד בר כוכבא?

איש באמונתו יחיה

לרגל חגיגות ל"ג בעומר ראוי להעלות מספר שאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא עולה על גבורתו של בר-כוכבא? האם בשל היותנו עם סגולה בעיני האל האחד והיחיד, עלינו לבטוח באל בלבד בעת צרה, מכיוון שאין בכח הזרוע בלבד להושיע? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך אותם מאמינים גם האדירו את דמותו של רבי עקיבא והעדיפו את תורתו על פני מורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני האישים, והדמות המיוחסת לכל אחד מהם, הפכו לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור חילוני שאינו מקיים את מצוות האל.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מבין ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב פרסם על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה חיזוק הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל, וחיזוק האמונה באל. בתחילת דרכו כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, החה זה למורת רוחו לחזות במנהגים הזרים שאימצו חלק מיהודי מיינץ בניסיון להידמות לסביבתם החברתית. להמן הבין שיהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. הוא הצליח באמצעות ספריו לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס צאן ברזל של הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו "רבי עקיבא", להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב, וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. ואמנם חששו התגשם.

בעיני להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא הוצג על ידם באור חיובי. מאידך בר כוכבא ייצג בעיניהם את הפניית העורף של בני דורם שהפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, ושאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק בפני עצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

"רבי עקיבא", מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו הדמות המיוחסת לבר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, הפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני, כפי שעולה מספר זה. כך נתקבעה דמותו באתוס של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת בקרב יהודים, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח בולט במיוחד בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולחגוג את ל"ג בעומר יחד עמם סביב המדורה, כפי שסיפורו של בר-כוכבא מפרט. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה כלפי שני האישים הללו. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

שאלות צצות בכל שנה סביב חגיגות ל"ג בעומר וההילולה במירון

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עליו עשרות מונים? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם עדיפה תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – אין בכח הזרוע בלבד להושיע? או שמא עדיפה תורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?בעבר כתבתי, שנרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמינים בכך בלבד. האמונה בלבד מייחסת לנרטיב ציביון של היסטוריה עובדתית שאין עליה כל ויכוח. דוגמאות לכך נפוצות בהיסטוריה של העמים. נרטיב הנתמך על ידי קבוצה נוצר סביב אירוע משותף או אישיות מוכרת לבני הקבוצה כצורך השעה, וכלקח לדורות הבאים. במיוחד בעיתות מצוקה, כגון אירוע היסטורי הנתפס על ידם כטרגי, מעלה מחדש את קרנו של נרטיב "ישן" והוא נתפס כאמת היסטורית שלקח חשוב בצידה. לחילופין, עיתות שכאלו עשויות להצמיח נרטיב מתחרה שלקחיו משרתים ציבורים בתוך חברה אחת בעת ובעונה אחת. שניהם ייזכו לתואר "אמת היסטורית". למחנה הימין יש הערכה רבה לארץ ישראל השלמה אפילו במחיר של שפיכות דמים, ולמחנה המתחרה, בשמאל הפוליטי, חשוב לוותר על שטחים כבושים תמורת שלום. ויש לזה מחיר: העמקת והחרפת יריבות בין מחנות בציבור הרחב.

אין עוררין על כך שגבורתו של בר-כוכבא נתפסת כמה שהביא את ניצחון היהודים על הרומאים. אבל זאת ה"אמת ההיסטורית" של חלק אחד מהעם, הציבור החילוני בישראל. ואילו גדולתו של רבי עקיבא כראש הדור, הוא האורים והתומים של המאבק ההיסטורי ברומאים. מאז ועד היום, אולטרה אורתודוכסים מאדירים את רבי עקיבא בסיפור המאבק ברומאים, ולא רק זה. בעוד הציבור החילוני מזדהה טוטלית עם סיפור גבורתו של בר כוכבא ותרומתו בתקופת המרד היהודי ברומאים, האולטרה אורתודוכסיה מזדהה טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא בהעמדת תלמידי חכמים, והרשב"י בתוכם, בתקופת המרד ברומאים.

עליונות הכח מול עליונותה של האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין חסידי רבי עקיבא לבין חסידי בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע, והעדפתו על פני האמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לקרבות המלחמה או מוטב לנו לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז פרסם הרב להמן את "רבי עקיבא" בשפה הגרמנית, עבור יהודי גרמניה ואירופה, שאלה זו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

לא לדתיים בלבד? מנהג החלאקה

בין המנהגים שחלקים מבני עמנו נוהגים כבוד כלפיהם ומקיימים אותם, בולט מנהג החלאקה. מדובר במנהג עדתי ואף בעל גוון דתי בולט. בספר "פרי עץ חיים" של האר"י הקדוש, נאמר שרצוי לקיים את מנהג החלאקה ליד קבר הרשב"י במירון. 

חלאקה

חלאקה במירון. צילום: ויקיפדיה בעברית

ובאתר "כיפה" ניתן למצוא מידע מן המקורות ההלכתיים בנוגע למנהג:

\שער הכוונות\. ונוהגים להשאיר שער הילד לגדול עד לגיל שלוש וגוזרים רק את השער המפריע \שנתלכלך או שמפריע לראיה וכד'\. ובגיל שלוש מספרים אותו בקבר הרשב"י במירון ומשתדלים שיהא בל"ג בעומר אף אם יהיה קודם גיל שלוש. ובירושלים היו שנהגו לילך לקבר שמואל הנביא. וטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים \והיו שנתנו זהב או כסף כמשקל שער הילד\. ואח"כ מברכים על מזונות וכד' ושרים בהודאה לה'.
(מתוך: אתר "כיפה" – שאל את הרב: תספורת לקטנים, חלאקה)

משום מה, סקרים שמטרתם לסייע לחוקרים לדרג את "מידת הדתיות/מסורתיות/חילוניות" של אזרחי ישראל היהודיים, אינם מציגים לנבדקים שאלה בדבר מנהג החלאקה בל"ג בעומר. המנהג היה מקובל עוד טרם זמנו של האר"י הקדוש, שנהג לפיו. מה גם שהמנהג נתפס כסמל להשתייכות למגזר הדתי.

מאידך, חיפוש נוסף אחר מידע מהותי ורלוונטי למנהג מראה שגם משפחות המגדירות עצמן כ"חילוניות" נוהגות להפנות שאלות אל רב זה או אחר, כדי לקבל מהם הנחיות כיצד עליהן לקיים את המנהג.

באתר של הרב שרקי, לדוגמא, תוכלו למצוא שלל שאלות כאלו המופנות אליו, וגם תשובות.

האם החלאקה מתוייג כמנהג דתי, מסורתי, או כללי?
באופן כללי, האמירה ש"מנהג התספורת הראשונה בגיל 3 מקובל בקרב דתיים" מייצגת את הדעה הרווחת. אבל לא נדיר למצוא סיפורים על משפחות חילוניות, שאינן שומרות מצוות באדיקות, ובכל זאת בודקות אפשרות לקיים את המנהג, ואף, לערוך טקס חלאקה בל"ג בעומר ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

ליקטתי מהאינטרנט סיפורים על משפחות חילוניות המקיימות את המנהג, אם בדרך המקובלת ביותר, כשהטקס של גזיזת השיער נערך ליד קבר הרשב"י במירון או ליד קברו של הנביא שמואל בירושלים, או ליד הכותל וכיוצ"ב, ואם בחיק המשפחה, באווירה שיש גם בה מן הטקסית של המנהג.

בדוגמא הבאה, מדובר בסיפור המתמקד בהורים לילד מהעיר מודיעין. נאמר שהם אפשרו לשער ראשו של בנם לצמוח עד גיל 3, במתכוון. ובדיוק כשמלאו לו 3, הם חגגו את התספורת הראשונה שלו ליד קבר הבבא סאלי, בנתיבות. הטקס נערך בעזרת גברים, והסבא בירך את הנכד. משם המשיכו אל הספרה המשפחתית והאירוע נערך כמו כל חגיגת יום הולדת. הילד זכה אפילו ל"בוק" – אלבום צילומים של לפני ואחרי.

בדוגמא נוספת מדובר בסיפור שמפרט כיצד אם המשפחה הכריעה את הכף בעניין קיום המנהג. בסיפור בולטת הסמליות של הגיל שבו ילד עובר ממצב "בוסר" למצב של "בשלות". את המעבר מציינים על ידי טקס החלאקה.
המשפחה, חילונים שמתגוררים בגבעת שמואל. ההורים אקדמאיים. בתחילה, לא הייתה ביניהם תמימות דעים בנוגע לקיום המנהג. לאם היה חשוב לקיים אותו. היא השתדלה למצוא צידוק במקורות כדי שתוכל לשכנע בכך את בעלה, והצליחה בכך. ההסבר שלה היה די משכנע: היא סיפרה שהרצון לקיים את המנהג בא לה אחרי שקראה על המשמעויות השונות שיש למנהג. מה שדיבר אליה במיוחד היה הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש" (מתוך: אתר אמאבא). והואיל ונאמר שהאדם דומה לעץ – "כי האדם עץ השדה" – אנו מבינים שהפסוק לא מדבר רק על עצי פרי אלא גם על התהליך שעובר כל ילד קטן: בשלוש השנים הראשונות לחייו הוא עדיין לא שייך למצוות, ורק בשנה הרביעית הוריו מתחילים לחנוך אותו וללמד אותו תורה. לכן, אם הילד דומה לעץ צעיר, הרי כשם שלא נהנים מפירות העץ אלא רק לאחר 3 שנים, כך אין לספר את שיערותיו של הילד עד לגיל שלוש. ההקבלה שכנעה את האם, ואחר כך את בעלה. אם על פי ההלכה פירות העץ נחשבים לעורלה (בוסר) בטרם הגיעו לגיל 3 – הגיוני שגם הבן עדיין בגדר "בוסר" עד גיל 3. כשהוא בשל, מציינים זאת בטקס החלאקה.
בעניין הטקס בני הזוג הגיעו לפשרה. הם קיימו אותו בחיק המשפחה למרות שהאישה שאפה במקור לקיימו במירון. באירוע המשפחתי, כל משתתף גזר בתורו תלתל משיער הילד ובירך אותו.

הדוגמא האחרונה היא סיפור מרגש המגיע מרמת גן. ההורים מחליטים, בכוונה תחילה, לא לגזוז את שיער בנם עד שיגיע לגיל 3. כשמגיע המועד לקיים את טקס החלאקה, הם מחליטים לערוך אותו בחיק המשפחה. לקראת הטקס הקדימו ההורים להסביר לבנם שלכבוד האירוע וחגיגת יום הולדתו השלישי יגיע רב נחמד, שיגזוז את שיערו ויברך אותו. בנם בן השלוש הביע שמחה גדולה והודיע להוריו שסוף-סוף השיער כבר לא יפריע לו, ושהוא ישמח לתספורת כמו של המבוגרים.

ועדיין אני שואלת: האם מנהג החלאקה אינו פריט שאם ייכלל בסקר ישפיע על תוצאות אחוזי ה"דתיים/מסורתיים/חילוניים" באוכלוסיה?

 

 

"גבורתו" של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

*****************

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא
רבי עקיבא מאת הרב מאיר להמן. הוצאת שרברק.

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו – בשנות ה-60 – אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית, ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם לארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו, בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא, אוסיף שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב ל"גיבור" לאומי, משכמו ומעלה? האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו ומתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם, אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, במיוחד לנוכח המחלוקת בדבר גיוס אברכים לצה"ל.

בר-כוכבא גיבור? תגידו אתם…

טוב עשו אבות הציונות כשהנחילו מיתוסים לאומיים המבליטים את דמות הגיבור ומעלים אותו לגדולה, כמודל לחיקוי על ידי כל "צבר". ראשי התנועה הציונית העדיפו מאז ומעולם להעלות על נס גיבורים היסטוריים מהמורשת היהודית שניחנו בתכונות שראוי לחקותן. אבל אין זה מצדיק העדפה של נרטיב אחד על פני נרטיב מתחרה, והצגתו כנרטיב מומצא, או שקרי.

*****************

כשהחלו ניצני האידיאולוגיה הציונית לבצבץ ותודעת הלאום היהודי בישרה על תחילתה של תחייה לאומית בשלהי המאה ה-19, הורגשה תחיה גם בעיסוק באישיותו של בר-כוכבא. הנרטיב הציוני העלה את דמותו על נס כלוחם חירות, והציג אותו כחוליה בשרשרת היסטורית מפוארת של מעשי גבורה בהם הוכיחו העם היהודי  וגיבוריו נחישות  ולחמו למען חירותו ועצמאותו הלאומית. בר-כוכבא הפך מאז לסמל המרד וילדי ישראל מציינים את זכרו בל"ג בעומר. דא עקא, הנרטיב הציוני טרח כל כך לפאר את דמותו של בר-כוכבא אבל בה בעת העלים במתכוון את כישלון המרד שאותו הוביל. נרטיב מתחרה מריץ חוגגים רבים בל"ג בעומר אל הגליל, ואלו חוגגים במירון בהילולת הרשב"י – רבי שמעון בר יוחאי .

איזה משני הנרטיבים נשען על טיעון טוב יותר, האם יש מקום להאדיר את האחד על פני זולתו או לעמת ביניהם?

ישנם כאלו שעושים זאת, מיהם?

איזה משני הנרטיבים נשען על טיעון טוב יותר, האם יש מקום להאדיר את האחד על פני זולתו או לעמת ביניהם?

טראומה לאומית תמיד מצמיחה נרטיבים שחלקם סותרים זה את זה

על רקע טראומות לאומיות צצים נרטיבים ומונחלים מיתוסים על ידי קבוצות אידיאולוגיות אינטרסנטיות. במאה הקודמת זה בדיוק מה שהתרחש סביב מלחמת יום הכיפורים (1973), שנחוותה על ידי הציבור בכללותו כאירוע טראומתי. אבל אידיאולוגיות של קבוצות אינטרסנטיות, כגון קברניטי צה"ל ובראשם שר הביטחון, משה דיין, הביאו למלחמת גרסאות וליצירת נרטיבים שונים סביב מלחמת יום הכיפורים. מיתוס צה"ל (ראו רשימה קודמת) הונחל על ידי שלטונות צה"ל ומפקדיו. לפיו צה"ל הביא לניצחון כאשר הפך את קרבות הבלימה לקרבות תקיפה. לעומת גרסה זאת, הציבור הרחב זכר את הכישלון, את ההפתעה, את הימים הראשונים של המלחמה ואת קרבנותיה הרבים. ועדיין, הגרסה הרשמית החזיקה מעמד שנים רבות, במקביל לגרסת הציבור בכללותו.

בדומה לכך, נרטיב בר כוכבא הפך להיות הנרטיב הרשמי שלנו בהקשר לל"ג בעומר. מדובר במיתוס שהנחילה התנועה הציונית, מאז המאה ה-19, שבאמצעותו מועבר מסר – האדרת תכונת הגבורה במאבק לחירות לאומית. בימינו יודעים ילדי ישראל לספר בל"ג בעומר שהיה אדם ושמו בר כוכבא והוא היה גיבור. אין ויכוח על אומץ ליבו של בר כוכבא. שכן הוא מרד בגלוי נגד שלטון רומי וגזרותיה, לאחר חורבן בית שני. הנרטיב של בר כוכבא, שנעשה פופולרי בעיקר בקרב הציבור החילוני, מספר שה"גיבור" הושלך לגוב אריות, נלחם באריה ויצא כמנצח כשהוא רכוב על גב האריה. הגרסא הזאת מונצחת לדוגמה בשירו של שאול טשרנחובסקי. גם שירו של לוין קיפניס מתאר את בר כוכבא כגיבור שיש להתגאות בו ובמעשיו – איש היה בישראל – בר כוכבא שמו… הוא היה גיבור, גיבור גיבור.

נרטיב יכול להיות "שגוי"?

בעוד שהזרם הציוני אימץ את דמותו של בר כוכבא, האדיר את גבורתו ואומץ ליבו בנרטיב שיצר, ואף ציין את המרד כחוליה בשרשרת היסטורית של מאבקים לחירות לאומית, הגרסה שאמצו חוגים שומרי מצוות וחרדים הייתה שונה. גרסתם עוסקת באותה תקופה היסטורית, שמציינים אותה בל"ג בעומר, אך משדרת לקחים אחרים. ראשית, חוגים אלו מציינים שבאותה עת הגיעה לקיצה מגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. שנית, חוגים אלו מציינים בל"ג בעומר את יום פטירתו של שמעון בר יוחאי (הרשב"י), שהנחיל לחסידיו את ספר הזוהר ואף ציווה על סף מותו לחגוג ביום זה את ניצחון הרוח (ותודה לרנית אברמוביץ).

בסופו של יום, נרטיב אינו מתחפש לתיעוד הסטורי, יש המאמינים בתקפותו ויש גם כאלו שגרסתם אחרת ובה הם רוצים להאמין.

האידיאולוגיה הציונית ובר-כוכבא

מחזה מוסיקלי ביידיש – 'בר-כוכבא' שמו  מגולל סיפור על בר כוכבא שהומצא באמצע המאה ה-19 על ידי נציגי התנועה הציונית. הסיפור שימש בסיס למחזה "בר כוכבא", שהועלה (ביידיש) על ידי התיאטרון המודרני של גולדפארן (ותודה למרים קצ'נסקי). במחזה היו שזורים אלמנטים אידיאולוגיים. אלו בלטו במיוחד בנאום שנשא בר כוכבא. הנאום מבטא את מה שחש כותב המחזה והיווה השראה לאידיאולוגיה הציונית ולהקמת תנועת "חיבת ציון" שהתכנסה באופן רשמי ב-1884 בוועידת קטוביץ.

שתי גרסאות לאירועי ל"ג בעומר, ואף לא אחת מהן עדיפה על פני רעותה

לא ברור כיצד מערכת העיתון "ישראל היום" מפרסמת מאמר של דרור אידר, המציג את גרסת התנועה הציונית לל"ג בעומר כגרסה ה"אמיתית". במאמרו כותב אידר כי בר כוכבא הוא ה"היילייט" של ל"ג בעומר; בל"ג בעומר אנו חוגגים יום גבורה עתיק הקשור בדמותו ההירואית של בר כוכבא ובמרד הנרחב שאירע בשנים 132-135 לספירה לערך….. אך מה בנוגע לנרטיב המתחרה? זה המאדיר את שמעון בר יוחאי (הרשב"י)? אידר "מנמיך" אותו בכתבה ואף רומז לקיומן של אמיתות מסולפות בו – "בחוגים האלו [קרי, שומרי צוות וחרדים], בר כוכבא הומר בהילולת רשב"י" – כך הוא כותב ומסביר: "באשר לחרדים, בר כוכבא יצר בעיה…"

לעניות דעתי, נבצר מהכותב, דרור אידר, ומרבים כמוהו, לקלוט שמאז המאה ה-19 הפכה הגרסה הציונית לגרסה רשמית בעיקר של הציבור החילוני. ילדי ישראל לומדים על בר-כוכבא וקוראים את שיריו של טשרנחובסקי ושל קיפניס החוזרים על גרסה זאת בלבד. ילדינו יוצרים חץ וקשת לזכרו של בר-כוכבא ה"גיבור" ומדליקים מדורות לציון אמצעי התקשורת שבהם נעזרו המורדים שפעלו עם בר כוכבא.

אך בכך לא די. הבעייה עמוקה עוד יותר אם מעמידים את הגרסה האחת, הציונית, כגרסה רשמית ואין מקבלים את הנרטיב של האחר, של חוגים החוגגים את ל"ג בעומר במירון ליד קבר הרשב"י.

בסיפא של מאמרו כותב אידר בדוחק, ש"עם התנוצצות אור החירות של העם בעקבות התנועה הציונית, הפך בר כוכבא מודל חיקוי ליהודי החדש, מעין צבר עתיק שדמותו נסכה השראה ותקווה בחלוצים, בשומרים, בלוחמי המחתרות ובחיילי צה"ל…." אך הדבר המקומם ביותר הוא המשפט שבא בעקבותיו:

"האם זאת הסיבה לניסיונות לנפץ את דמותו מצד אלה שהיו מעדיפים גם היום לראות כאן את שלטון רומא?" (רמז ברור לחרדים).

טוב עשו אבות הציונות כשהנחילו מיתוסים לאומיים המבליטים את דמות הגיבור ומעלים אותו לגדולה, כמודל לחיקוי על ידי כל "צבר". ראשי התנועה הציונית העדיפו מאז ומעולם להעלות על נס גיבורים היסטוריים מהמורשת היהודית שניחנו בתכונות שראוי לחקותן. אפשר לומר שיוסף טרומפלדור שייך למודל בשל האומץ שגילה ובשל תודעת החירות שהפגין. מסר דומה עולה גם מהגרסה המעלה על נס את אומץ ליבם של המורדים ברומאים, שהתבצרו על פסגת המצדה ולא נכנעו עד סופם המר… מה מצדיק לפיכך העדפה של נרטיב אחד על פני האחר, והצגתו של האחר כנרטיב מומצא?

מדורות ל"ג בעומר – מסר לתקשורת

אל תתנו במה ביום הזה לאנשי הימין הקיצוני כמו נועם פדרמן שמצאו דרך לנצל את ל"ג בעומר כדי לשרוף את סמלי היריב… הפעם זו דמותו של אובמה.

ילדים אוהבים את ל"ג בעומר

בעיני הילדים זהו יום מיוחד במינו בו מותר להדליק אש ולחגוג ליד המדורה. ילדים עובדים קשה כדי לקושש עצים ואחר כך נהנים ממראה הלהבות ומהטעימות. אני מפרגנת להם. חוץ מזה, יש משהו קסום בהבערת אש המדורה. גם הקטנטנים רוצים לקחת חלק, הם עוזרים לגדולים ומגיעים עם הוריהם להתפעל ולחוות את יציר כפיהם של הגדולים מהם.

כדי למנוע זיהום אוויר אפשר ואף רצוי לשוחח עם הילדים בבתי הספר. להכין אותם ולהסביר להם מה מותר ומה אסור לשרוף ומה קורה כששורפים חומר בעירה הפולט רעלים.

מסר לתקשורת

בהזדמנות זאת ברצוני להעביר מסר לתקשורת. דברו יותר על שמירת הסביבה ופחות על ניצול ציני של ל"ג בעומר על ידי הימין הקיצוני: בעיקר, אל תתנו להם ולתככיהם במה. במיוחד אל תעשו זאת כשמדובר בשימוש ציני של סמלים ובאקט סימבולי של שריפת דיוקן היריב שלהם.

אל לה לתקשורת לנפח את האידיאולוגיה הקיצונית ימנית. זו מספיק בעייתית גם בלי שתסקרו אותה. ברצינות, מה יוצא לכולנו מזה? אל לכם ליפול למלכודת של חסידי האידיאולוגיה הנלוזה שלהם ולהקדיש לכך אייטם, הם לא שווים את זה. הם לא שווים דיון ציבורי. חוץ מזה, לא התקשורת צריכה לעסוק בכך, המשטרה חייבת לפעול ולבדוק את חוקיות הכוונות ו/או הפעולות שתתבצענה בעוד ימים ספורים, אם בכלל.

תזכורת למי ששכח מיהו נועם פדרמן:

בימים שעוד מותר היה לשדר את תוכניתם הסאטירית המוצלחת של שי ודרור, הם יצרו קשר עם היצור הזה, הפתיעו אותו בכוונה ושאלו אותו מספר שאלות משמעותיות, הקשיבו לדברים:

 מתוך: שי ודרור, שודר בערוץ 10